חידושי הרמב"ן על הש"ס/עבודה זרה/פרק ב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף כה עמוד ב עריכה


איכא דגרסי איכא בינייהו אשה חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים. כלומר שאינה נאה דמשום עריות ליכא דהא כעורה היא ומשום ש"ד נמי ליכא דהא חשובה בין האנשים אבל לר' אידי איכא משום ש"ד אע"פ שחשובה.

ורש"י ז"ל אמר כיון דחשובה היא בין האנשים לדברי הכל ליכא משום ש"ד אבל משום עריות איכא לרב אידי דהא סתמא אמר אשה כלי זיינה עליה אבל לר' ירמיה דמוקי לה באשה חשובה משמע חשובה בין האנשים ובין הנשים ואין לשון זה מחוור כל צרכי דודאי אשה חשובה דקאמר ר' ירמיה בין האנשים קאמר ולא פליגי בעריות.

ולשתי הלשונות קשה דהא אמר מר חביבה עליהם בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ולא נריע כעורה מבהמת ישראל ואפשר לומר כגון שהיא זקנה דאינהו כיון דאדיקי בבהמות בהמת ישראל עדיפא להו מינה.

ואיכא דגרסי איכא בינייהו אשה חשובה בין הנשים ואינה חשובה בין האנשים דמשום ש"ד איכא לר' ירמיה ולר' אידי ליכא משום ש"ד דלעולם כלי זיינה עליה וא"ת הא לעולם אסורה משום ערוה נפקא מינה היכא דבעלה עמה דליכא למיחש משום ערוה דודאי בעלה משמרה וא"ת תיפוק לי' משום בעל כגון שהוא אדם חשוב לדידיה לא מצו קטלי ליה.

וזה הלשון אינו כלום חדא דהול"ל איכא בינייהו אשה שאינה חשובה, [חשובה] בין הנשים למה ליה לאדכורי הכא ועוד דהול"ל כשבעלה עמה ועיקר אוקימתא לא הוזכרה ועוד אין יחוד באשה ובעלה עמה.

וכשבדקתי אחר עיקר הנוסחאות מצאתי כתוב בכולן אשה חשובה בין הנשים ושאינה חשובה בין האנשים ובמקצתן כתוב מפורש ואשה שאינה חשובה ומשמע דתרתי איכא בינייהו קאמר ואיני יכול ליישבה דמשמע חשובה ליחדה בין הנשים ושאינה חשובה ליחדה בין האנשים ולשון חשיבות לא מצינו ביופי אלא בקרובין למלכות שהאדם מתירא מהם וסוף דבר צריך אני לעשות לי רב בזה.


דף כז עמוד א עריכה


[מספר תורת האדם: מתרפאין מהן ריפוי ממון אבל לא ריפוי נפשות. מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות אילימא רפוי ממון דבר שאין בו סכנה רפוי נפשות דבר שיש בו סכנה, והא"ר יהודה אמר רב אפי' ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו אלא ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו, וכדרב יהודה, אמר רב חסדא אמר מר עוקבא אע"פ שאמרו אין מתרפאין מהן אבל אמר לו סם פלוני יפה לו סם פלוני רע לו מותר, סבר שאולי משאיל כי היכי דשאיל לדידי שאיל נמי לאחריני ולא אתי לאורועי אנפשיה, אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ספק חי ספק מת אין מתרפאין מהן, ודאי מת מתרפאין מהן, והא איכא חיי שעה, לחיי שעה לא חיישינן, דכתיב אם אמרנו נבא העיר והרעב בעיר והא איכא חיי שעה לחיי שעה ל"ח, פי' לספיקא דחיי שעה מקמי איפשר דחיי טובא לא חיישינן.

אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן, איכא דאמרי אמר רבב"ח א"ר יוחנן כל מכה של חלל אין מתרפאין מהן, מאי בינייהו איכא בינייהו גב היד וגב הרגל, דאמר רב תנא בר מתנה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליהן את השבת.

ומסתברא לן דהא ר' יוחנן לא פליגא אדר' יהודה אמר רב, דאמר רב יהודה אמר רב אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו, דריבדא דכוסילתא במקום הקזה מכה של חלל היא, ואף על פי שהיא מכה קטנה אסור להתרפאות מהן, ור"י כל מכה שמחללין עליה את השבת לעולם קאמר דאסרו להתרפאות מהן, כלומר כיון שהמכ' בדבר שהנשמה תלויה בו, אע"פ שעכשיו היא מכה קטנה ביותר, ורופא וחולה אומרים שאב"ס ואין צריך לחלל עלי' את השבת אין מתרפאין מהן, ובלישנא בתרא פריש מכה של חלל, והיינו נמי אפי' מכה קטנה, כיון דבמקום סכנה היא אין מתרפאין מהן. והטעם לפי שיש לחוש דילמא עביד לי' סם דמפסיק לי' כמו שאירע לר' אבהו במעשה דבעינן למכתב לקמן, א"נ סם דמכביד לי' למכה, וכיון דבמקום סכנה הוא אתי בה לידי סכנה, והיינו ריבדא דכוסילתא כדפרישית, שאם יכניס לתוכו סם שהוא רע לו במהרה הוא מת, דבמקום סכנה גמורה הוא, דשוריאני דלבא ורישא בההוא דוכתא תלו, ומדנקט רב יהודה ריבדא דכוסילתא מכה קטנה במקום סכנה אלמא שלא במקום סכנה דלא אתי בה לידי סכנה מותר, וכדר' יוחנן.

וההוא פירוקא דקס"ד ריפוי ממון דבר שאב"ס, ריפוי נפשות דבר שיש ב"ס ליתא אפילו לר' יוחנן, דמודה ר"י בריבדא דכוסילתא ולא מיקרי ריפוי נפשות, דהא לית בי' סכנה שתהא רפואה זו ריפוי נפש ומש"ה דחינן לההוא פירוקא, ואוקימנא ריפוי ממון בהמתו, ריפוי נפשות גופו.

ואע"ג דלא שרי מתניתין אלא בהמתו, מיהו היכא דלאו במקום חלל שרי, ומתניתין ממון שרי ונפש אסר ואתו רבנן דגמרא ופרישו דהיכא דלא אתי לידי סכנה לעולם כממון דמי, ועוד דאפילו נימא מיתוקמא מתני' לר"י ריפוי ממון שלא במקום סכנה, ריפוי נפשות במקום סכנה, ומקמי דאתי' לר' יוחנן דחינן להא אוקמתא, מיהו השתא ודאי תרוייהו איתנהו וחד טעמא הוא והכי חזינן לרב חננאל ז"ל דמסיק מתניתין ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו כדרב יהודה ופסקה נמי לר' יוחנן, וכן נראה דעת רבינו הגדול ז"ל בהלכות, ואיכא מאן דדחי לה לרב יהודה מדרבי יוחנן.

פסקא דשמעתא: מכה שמחללין עליה את השבת כלומר שיש בה סכנה אין מתרפאין מהן, ושאין מחללין עליה את השבת מתרפאין, ואי ישראל אדם חשוב הוא וארמי רופא מומחה מתרפא ממנו (יומא דף פ"ד ע"א) דר' יוחנן חש' בצפדינא אתא לגבי ההיא מטרוניתא עבדא לי' חמשא ומעלי שבתא, והוינן ור"י היכי עביד הכי, והא ר"י כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן ואסיקנא משום דר"י אדם חשוב הוה וההוא רופא מומחה הוה. ומסתפי ממלכותא.

ירושלמי (ב,ב) מהו למכחל מנהון רבנן אמרי מאן דבעי למיסתמי'ליסתמיה. ולוי אמר מאן דבעי לימות ימות, רבנן לא עביד עינא כחללא. ולוי עביד עינא כחללא אמר רבא והא אנן חמימן לון טעמון הדא קילוריתא נימא כדהיא טבא הוי טעים לה כדלית היא טבא הא קיימא וסמיא. אהין אופיון סכנתא הדא תריאקי ר' סימון אמר אסורה ר' יוחנן אמר מותרת. פי' אופיון כשמה מין רפואה שעושין ממין הפרגנין וסכנה הוא לקבלו מהן שאינו דבר מומחה. אבל תריאקי שלהן מותרת שדמיה יקרים ובהמחאה עושין אותה].

[מספר תוה"א: לא ישא אדם ויתן עם המכשפים ואין מתרפאין מהן אפילו לפי שעה. ומעשה בבן דמא בן אחותו של ר' ישמעאל שהכישו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאהו ולא הניחו ר' ישמעאל א"ל ישמעאל אחי הנח לי ואני אביא לך ראי' מן התורה שהוא מותר ולא הספיק לגמור את הדבר עד שיצאה נשמתו קרא עליו ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. ולא עברת על דברי חברך שהיו אומרים ופורץ גדר ישכנו נחש. ואע"ג דלארמיים לחיי שעה לא חיישינן. שאני כישוף דמשכא. הילכך אפילו מכה שאינה של חלל ואין בה סכנה אין מתרפאין מהן. יעקב מכשף רמה ליה סמא לר' אבהו בשקיה. ואי לאו ר' אמי ור' אסי דלאכלה לשקיה הוו פסק ליה לשקיה. והוינן בגמר' משום דר' אבהו אדם חשוב הוה ורופא מומחה הוה. ומפרקינן שאני ר' אבהו דמקיימי בי' מכשפים תמות נפשי עם פלשתים.

ואיכא למידק עלה ור' אבהו נמי נהי דלא הוה קיים ליה בשנאה דמכשפים בהדי' וסמך ליה בחשיבותי' ובהמחאה דרופא [מי] לית ליה שאני כישוף דמשכא. ואפילו ליכא למיחש לסכנתא אסור. ולא שמיע ליה ברייתא דאמר ר"ע אשריך בן דמא שגופך טהור ויצאתה נשמתך בטהרה. ולא עברת על דברי חבירך. ורב אמי ור"א דהוו התם אמאי לא אמרי ליה. ואי נמי כולהו לא שמיע להו. אמאי לא הוינן עלה בגמ' ור' אבהו היכי עביד הכי. והתניא אין מתרפאין מהם אפילו לח"ש. ומעשה בבן דמא וכו'.

ומסתבר לן דכי אמרינן שאני כישוף דמשכא כגון שבא לרפאתו בדברי כישוף וצד ע"א. כגון בן דמא שהכישו נחש והיה אותו מכשף רוצה ללחוש עליו לחש שהיה מצרף בו שם אלקים אחרים. ומש"ה אמרינן שאני כישוף דמשכא שאלו נתרפא ח"ו יאמרו יש ממש בדבר. והוה לי' כעצי אשרה וע"א שאין מתרפאים בהם לעולם. אלא מעיקרא קס"ד בגמרא דאין מתרפאין מהן לעולם קאמר ומשום סכנה בארמים. ומתרצין שאני כישוף דמשכא ואין מתרפאין בצד כישוף שלהן קאמר הא ברופא מומחה ורגיל ומרפא בסמנין מותר כשאר הארמי'.

וכענין הזה מצינו בירושלמי (ב,ב) מעשה בר"י בן דמא שנשכו נחש ובא איש מכפר סכניא לרפאתו ע"י לחש. התם נמי בר בריה הוה ליה בלע אתא ולחש ליה וכו' ע"י לחש אחר מיד נפק א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן אמר הוה לי דאלו מאית ולא שמע הדא מלתא והוה ליה כן בשגגה היוצא מפי השליט. פי' הוה לה בלע שבלע נימא של מים או נחש. ולחש עליה לחש שצירף בו שם אלקים אחרים. ולאחר שיצא השרץ כששמע שצירף עמו שם אלקים אחרים היה אומר טוב לו שימות ואל יבא לידי כך. מכאן נלמוד שעל צד השם שהיה המכשף מזכיר היה חוששין לו. לא מפני שהכישוף מטעה ומושכת לבן של פתאים. אבל במרפא בסמנין על דרך המלאכה ברפואות הרי המכשפים כשאר הארמים והיינו עובדא דר' אבהו, וה"ז נכון].

הא דאקשינן אלא ריפוי ממון דבר שאין בו סכנה ריפוי נפשות דבר שיש בו סכנה והא"ר יהודה וכו'. ק"ל לפי פירושו ז"ל היכי מקשי לה להדיא מדרב יהודה דהא רבה בב"ח ור' ווחנן פליגי עליה וקי"ל נמי כוותייהו דכולה סוגיא בהכי רהטא והול"ל הניחא לר' יוחנן אלא לר' יהודה מא"ל ועוד דלא מסתבר טעמיה דר' יוחנן וכי אע"פ שאין בו עכשיו סכנה אין לחוש שמא יניח עליהם סם שיכביד חליו וימיתנו כההוא דר' אבהו דהוה פסיק ליה סמא לשקיה.

והראב"ד ז"ל פי' דהא דבעי ר' יוחנן מכה של חלל לעשות עמו תנאי לרפאותו ואע"פ שמראה סמניו לאחרים ולא מפני פחד סם המות אלא משום שמא יתעצל בו בכוונה ויניחנו וימות אבל בלאו הכי כל מכה אסור שמא יניח בו סם המות ולהאי פירושא הא דאקשינן לקמן ור' יוחנן היכי עביד הכי והאמר רבה בב"ח וכו' מק"ו אקשינן משום דבעי לאקשויי מדר' יוחנן אדר' יוחנן ומיהו אפי' מכה שאינה של חלל בכה"ג אסיר ואין פי' זה נכון כלל.

ואחרים אומרים בשכר מתרפאין מהם כל מכה שאינה של חלל דהו"ל כרופא מומח' ולא מרע נפשיה ובחנם לאורעותא דנפשיה הוא דלא קפדי הלכך אפילו ריבדא דכוסילתא לא מתסינן מינייהו ואלו היה הדבר כן היו מפרשים בגמ'.

על כן יאמר בספר מלחמות ה' דהא דאמר ר' יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת ה"ק כל מכה שהיא במקום סכנה שאפשר לבא לידי מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהם וכן של חלל אע"פ שהיא עכשיו מכה קטנה שמא יכניס לו סם המות בה ויכבידנה הואיל והיא במקום סכנה והיינו דרב יהודה דריבדא דכוסילתא מקום סכנה הוא דשורייני דכולא גופא בההוא דוכתא אגידי והא דלא מפרשינן ריפוי ממון מקום שאין בו סכנה ריפוי נפשות מקום סכנה משום דלא מיקרי ריפוי נפשות אלא כל שיש בו עכשיו סכנת נפשות כל אימת דאמרת ריפוי ממון גופו ודעת רבינו הגדול ז"ל נראה כן שהוא כתב ריפוי ממון בהמתו ריפוי נפשות גופו ופסק כר' יוחנן אלא שלא כתבה לדרב יהודה ותמהני עליו ז"ל אלא שבכלל דברי ר' יוחנן דבריו ואלו לשתי הלשונות שכתבתי למעלה צריך היה לכותבה.

והא דאקשינן אספק חי ספק מת מברייתא תמיהא לי והא מדקאמר בן דמא אני מביא לך ראיה שהוא מותר מוחי בהם משמע דמשום צד אבק ע"ז אסרו ולא מפני חשש רפואתן של עכו"ם ואפשר דהכי ס"ד דודאי בן דמא א"ל אל תחוש לחיי שעה שהוא יודע בעצמו שא"א לו לחיות ולא הניחו רי"ש וא"ל בן דמא משום צד ע"ז אינו אסור שכיון שאין לו הנאה מע"ז אע"ג דלחיש ליה בשמא דע"ז שאין כאן עבירת ע"ז אלא משום לא ישמע על פיך ובמקום סכנה שרי דכתיב וחי בהם וקס"ד דודאי קבולי קביל רי"ש מיניה ומה ששמחו במיתתו שלא עבר על דברי חבריו שהיו אומרים אין מתרפאין מהם אפילו לחיי שעה לרפאות בסממנים הוא דליכא משום אבק ע"ז כדבעי' למימר קמן אלא משום חשש חיי שעה וה"ה לעכו"ם והא דקתני מינין משום רי"ש א"נ לומר דמינו' אפילו ברופא מומחה ואדם חשוב אסור.

ומפרקינן שאני מינות דמשכא, כלומר משום אבק ע"ז אסר רי"ש דאע"ג דלא מתהני מינה משכא שאם נתרפא יאמרו ח"ו יש ממש בדבר וכי קתני נמי אין מתרפאין מהם משום אבק ע"ז קאמר ודוקא מינין ולא מפני חשש חיי שעה ובן דמא סבור שאפילו בע"ז מותר משום וחי בהם ואפשר לומר דמעיקרא קס"ד דכולה משום חשש חיי שעה והראיה שאמר בן דמא להביא מן התורה שהוא מותר מאם אמרנו נבוא העיר ואעפ"כ היו חבריו אוסרין ומפרקינן כולה משום דמינות משכא.

והאי דאיתסי ר' אבהו ממיני איכא דאמרי דפליג אברייתא ואינו נכון בעיני דהא אדרבא אי לא ס"ל כרי"ש אפילו בצנעא אסיר כר"א דדריש בכל נפשך ובכל מאדך וא"ת בצנעא הוא הא כיון דמינות משכא לעולם הוי בפרהסיא דהא אתי להמשך בהם והיינו דאמר ה"מ בצנעא אבל בפרהסיא לא ומינות בפרהסיא הוא דמשכא ליה לפיכך נ"ל ר' אבהו בסממנין אתסי מיניה וליכא למימר בהו מינות משכא אבל בן דמא לוחש היה אותו המין עליו בשם הגוי רבו ואיתסר משום שאין מתרפאין מע"ז וכן מצאתי בירושלמי מעשה בר' יהושע בן דמא וכו' ובא לרפאתו משום וכו'. וגרסינן נמי התם בר בריה דריב"ל ה"ל בלע ולחיש עליה א"ל מאי אמרת עלי א"ל מלת דפלן א"ל ניחא ליה דלימות הוא ולא שמע הדא מילתא אלמא משום לחש ע"ז הוא דאיתמר אבל ברפואות סמנין ושאר רפואות שאין להם לחש ע"ז והזכרתה מותר להתרפאות מן המינין במקום שמתרפאין משאר עכו"ם כדר' אבהו.


דף כח עמוד א עריכה


[מספר תורת האדם: אמר שמואל האי פדעתא סכנתא היא, ומחללים עלי' את השבת. אמר רב חסדא האי עינבתא פרונקא דמלאכ' דמיתא היא. אמר רבא האי סימטא פרונקא דאישתאהיא. אמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן מכה של חלל אינה צריכה אומד. וגב היד וגב הרגל נמי אין צריכין אומד. דאמרינן רבינא איקלע לבי רב אשי חז' דדרסי לי' חמרא אגבה דכרעי' וצמיתלי' בחלא ואמרינן לי' לא סבור לי' מר דאסור א"ל גב היד. וגב הרגל שאני. דאמר רב אדא אמר רב גב היד וגב הרגל הרי היא כמכה של חלל דמיא. מהיכן מכה של חלל פי' רב אמי מן השפה ולפנים.

והאי צפדינא נמי סכנתא היא ומחללין עלי' את השבת. כדתנן החושש בשניו מטילין לו סם בשבת. ר' יוחנן חש בצפדינא אזל לגבי ההיא מטרוניתא. עבדא ליה חמשא ומעלי שבתא. א"ל למחר מאי כו' ואמרינן עלה שאני צפדינא הואיל ומתחלת בפה וגומרת בבני מעים. מאי סימני' רמי מידי בככיה ואתי דמא מבי דרי. פירוש מכה של חלל דאמרינן אינה צריכה אומד לומר שאפי' אין שם בקיאין וחולה נמי אינו אומר כלום. עושים לו כל שרגילי' לעשות לו בחול ממאכלים ורפואות שהן יפין לחולה. ומחללין שבת ואין נשאלים כלל. אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שהוא ממתין ואין צריך חילול ודאי אסור לעשות לו. וכש"כ בחולה או רופא שאומר אינו צריך דאין מחללין לעולם אע"פ שהוא מכה של חלל ה"נ במכה שאינה של חלל נשאלים בבקי או החול' ואין מחללין עליו עד שיאמר אחד מהן צריך הוא לחלול זה או שיעשה אצל אחד מהן ספק נפשות].


דף כח עמוד ב עריכה


עין שמרדה מותר לכחולה בשבת מ"ט דשורייני דעינא בלבא תלו. מדקא מפרשינן הכי ואמרינן נמי במעשה דאמתיה דשמואל דמיתא ש"מ דלא אמרינן שמחללין את השבת במכה שהוא סכנת אבר א' אא"כ היא סכנת מיתה וכן פי' רש"י ז"ל דכי ס"ד דלאתויי דרך רשות הרבים לא משום דקס"ד דלאו סכנת נפשות היא אלא סכנת עורון וכן משמע בכל מקום ומשמע נמי מיהא דהיכא נמי דליכא סכנתא אע"ג דלא מחללין עליה שבת בחיובי תורה אבל בדרבנן מחללין דהיכא נמי דשחקי סמנים מאתמול איסורא דרבנן איכא דגזור משום שחיקת סמנים בשבת וה"נ משמע כדאמרי' צרכי חולה עושין ע"י עכו"ם בשבת ולא שאני לן בהא בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה וקי"ל נמי גונח יונק חלב בשבת מ"ט מפרק דלאחר יד הוא ובמקום צערא כלומר דחולה הוא בכך לא גזור רבנן ואע"ג דליכא סכנה כדפי' רבינו ז"ל.

וק"ל הא דדייקינן לעיל חושש הוא דלא הא כייבי ליה ש"ד ומאי ראיה הוא שאני גמיעה דבלא סכנה מותר וכן נמי בדר' יוחנן דילמא דליכא ברפואה שלה חילול שבת דאורייתא.

וא"ל גבי חומץ אי לאו סכנתא היא כיון דאפשר ליה למעבד כדקתני סיפא אבל מגמע הוא ובולע לא שרינן ליה למפלט וכן ההיא דקי"ל גבי חומץ ושמן אין נותנין ע"ג מכה אבל נותנין חוץ למכה ושותת ויורד לתוך המכה מ"ה הוא דכל היכא דאיכא לשנויי משנינן. ומיהו דוקא בדנפיש לה צערא דהוה מינה חולה א"נ בסכנת אבר אבל חשש אין מתירין לו אפילו איסורין של דבריהם והיינו חזרת רטיה בגבולין וכיוצא בה שאסרו חכמים והיינו נמי דלא מוקמינן כר' יוחנן בדליכא חילול משום דצפידנא לא הוי מינה חולה ואפשר להמתין, והא מילתא צריכה עיון.


דף ל עמוד א עריכה


יין מבושל ואלונתית של עכו"ם אסור. פי' מפני שמערבין בהם יין ואלונתית כברייתא פי' רש"י ז"ל שעשאה ישראל ולקח עכו"ם ממנה דתו לא מנסך ולא דאיק לישנא.

ור"ת ז"ל מפרש שאלונתית עושין ממנה הרבה ואין מערבין יין כשהוא מן האוצר אלא כשמוכרה ומסתפק ממנה על יד וכשהיא כברייתא כלומר כמו שעושין אותה מתחילתה מותרת אפילו מן העכו"ם משום טעמא דפרישית וכן פר"ח ז"ל כברייתא מותרת שאין בה יין ומצאתי להם עוד סיוע בלישנא דתוספתא אלונתית אסורה מפני שתחילתה יין ואלונתית כברייתא מותרת כלומר שאין בה יין.

ושמעינן מינה לפירש"י שכל תבשיל שנתערב בו יין כגון חרדל וכיוצא בו אין חוששין לו למגע עכו"ם.

ויש מדקדקין מכאן לפירושו מדקתני אלונתית אין בה משום מגע עכום הא ייגמלין נאסר במגען דאי לא לשמועינן ייגמלין וכ"ש אלונתית שאינו משקה אלא לרפואה דבי מסותא ואין זה כלום דקמ"ל דאלונתית של עכו"ם סתמא יש בה יין ומשום רישא נקט סיפ' אלונתי' אבל בייגמלין לא שמענו מכאן כלום.

והר"מ הספרדי ז"ל אומר שאם נתערב ביין מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי לנסך למזבח הרי הוא כיין מבושל וכשכר ומותר לשתותו עם העכו"ם.

וזה הטעם אינו נכון שאם משום גזירת בנותיהן כל שלא נשתנה טעמו וריחו לגמרי בכלל יין הוא ואסור ויין מבושל וחומץ לפי שאינו בכלל יין סתם התירו בהם ואת"ל שלא גזרו אלא ביין הראוי לנסך שכל גזירתם אחששת ניסוך הוא דסמכו לה דלמא אע"פ שאין אנו מנסכין אותו ע"ג המזבח אינהו מנסכי ליה שהרי בשאר תקרובות אינהו מחוסר אבר אית להו ושאר מומי לית להו ואנן אית לן אפילו בדוקין שבעין וכן נראה שהרי הם מקריבים בנות שוח ופירות דקל טב שהוא דבש שאסרה תורה לגבי המזבח וכיון שהן מנסכין אותו אסור שהרי הוא משתכר כעין פנים מעתה אם נתערב בו מעט דבש ודאי אע"פ שיש בו נותן טעם [אסור] אבל ייגמלין כיון שיש בו דבש ופלפלין הרבה ונשתנה טעמו לגמרי אפשר דלא גרע מיין מבושל ואינו מתנסך במגע עכו"ם.

וכן מצאתי בירושלמי (ב,ג) ר' יצחק בר נחמן בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בהם משום גילוי ולא משום יין נסך ר' סימון מפרש החד קונדיטון. המר בנסתיתון המתוק מהו חמרא מבשלא נאה והקונדיטון הוא ייגמלין האמור בגמרתנו לפי שמצינו (בפ"ד) [בפסיקתא בפסוק] בחדש הג' נמשלה תורה לקונדיטון מהו יש בו דבש ויין ופלפלין אף דברי תורה כך אלמא ייגמלין אין בו משום יין נסך והדעת נוטה שאין הדבש מכשירו אלא מפני שנשתנה מברייתו לגמרי כמו שפירשתי.

ושם אמרו בירושלמי בר יודנא הו"ל קונדיטון מעלי שאל לרבנן ואסרו ולא כן אמר ר' יצחק בשם ריב"ל המר והחד והמתוק אין בו משום גילוי רבנין דקסרין משם ר' יהודה בר טוטוס בההוא דשחיק חד לתלתא אף לענין יין נסך אין להתיר אא"כ הוא כן שיש בו פלפלין חד לתלתא הלכך אם נתן בו פלפלין כשיעור הזה כיון שנשתנה לגמרי אע"פ שאין בו דבש אין בו משום יין נסך. תדע שהרי בגמרין פירשו חד חמר ופלפלין ואפשר שהוא בכלל קונדיטון שבירושלמי ומ"ש בפסיקתא שיש בו דבש מפני שהעשוי כתקנו יש בו מכל המינים הללו אבל פעמים שאיו בו דבש והדבר ידוע שהוא כן הלכך שניהם אין בהם משום יין נסך ששניהם קונדיטון שמן.

ואע"פ שהקונדיטון מקדשין עליו קידוש היום לפי מה שכתבתי בפ' המוכר פירות אין בו משום יין נסך שכן יין מבושל [אין בו משום יי"נ] ואעפ"כ נראין הדברים שמקדשין עליו ואצ"ל שמברכין עליו בפה"ג והכי איתא בפסחים כמ"ש שם בפ' המוכר פירות.

ואעפ"כ יש למחמיר לומר דר' יצחק בר נחמן ור' סימון דבירושלמי פליגי ואמוראי נינהו אליבא דריב"ל ור' יצחק בר נחמן לית ליה אלא שאין בהם משום גילוי אבל משום יין נסך יש בהם ור' סימון סבר אף משום יין נסך אין בהם ולישנא דר' יצחק בר נחמן אתיא כלישנא דגמרא דילן והלכתא כוותיה וזה קרוב לדעתי לפי הסוגיא ונכון בעיני ואין המיקל יכול למצוא ידיו ורגליו אלא מפני שהקונדיטון שהוא שחוק חד לתלתא כבר נשתנה לגמרי ויצא מתורת יין לפיכך אפשר לו לומר דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ולכ"ע אין בו משום יין נסך ונראה שלא היה דרכן לבשל אותו עם סמניו שא"כ משום בישולו בלבד אין בו משום יין נסך.

מצאתי בנמוקי הצרפתים. יש מתירין בוסר עד שעה שיתבשל במגע עכו"ם ומתירין שיעשה עכו"ם משקה ממנו אבל ר"ת ז"ל אוסרו לעולם לפי שאין אנו בקיאין בו וכבר היתה שנה שלא נתבשלו הענבים והיו כולם טעם בוסר ולדברי המתירין לא נהג יין נסך באותה שנה ע"כ.

ולענין יין מבושל לא פירשו לי רבותי כמה שיעור בישולו אבל מצאתי לרב אב"ד שכתב הכי אמר רבינו האי ז"ל הכי דייקו גאונים הראשונים כיון שהרתיח נעשה מבושל ואין בו משום גילוי ולא משום יין נסך והקבלה נקבל אבל לפי מה שאמרו בירושלמי כאן ובמס' תרומות שממעיטו ממדתו נ"ל שכשחסר ע"ג האור ממדתו נעשה יין מבושל ואין בו משום יין נסך.

הלכתא יין מזוג יש בו משום גילוי ומשום יין נסך. הא מזוג דקפסיק רבא שיש בו משום יין נסך דוקא כגון דהוי על חד תלת מיא אבל אית ביה טפי מהאי שיעורא אין בו משום יין נסך שאין זה יין כדאמרינן בפ' המוכר פירות בענין שמרים שמרי יין מברכין עליהם בפה"ג ואמר רבא רמא תלתא ואתא ד' דכ"ע לא פליגי דחמרא מעלייא הוא רבא לטעמיה דאמר כל חמרא דלא דארי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא כי פליגי דרמא תלתא ואתא תלתא ופלגא רבנן סברי תלתא עייל תלתא נפיק והו"ל פלגא חמרא ובתלתא פלגי לאו חמרא הוא ואחרים סברי תלתא עייל תרי פלגא נפיק וחמרא הוא והלכתא כרבנן אלמא אי אית ביה טפי מעל חד תלת מיא מיא הוא הלכך אין בו משום יין נסך ואע"פ שיש בו טעם יין דהתם כשיש בהם טעם עסקינן כדאמרינן התם בהדיא שמרים שיש בהם טעם יין מהו וכו' וכשיש בהן מראה יין נמי עסקינן דסתמא מילתא הכי הוא. וה"נ מוכח בפ' השוחט בחולין.

ואפשר דהיכא דאית ביה טעם ומראה יין ביין עצמו לעולם יש בו משום יין נסך אבל בשמרים לא דההוא טעמא קיוהא בעלמא הוא כדמפורש התם מה שאין לומר כן ביין עצמו שאע"פ שיש בו יותר מעל חד תלתא מיא כיון שיש בו טעם ומראה בודאי יין הוא כדאמרינן בפ"ק דמכות בשלשה לוגין מים שנפל לתוכן קרטוב יין ומראיהן כמראה יין דהוו כחמרא מזיגא ולעולם יש בו משום יין נסך ואין לפרוץ ולהקל בדבר זה אלא בשמרים.

וה"ה נמי לפורצני דרמא בהו תלתא ואתא תלתא ופלגא דאין בו משום יין נסך מהאי דגרסינן בריש פ' ואלו עוברין ומי א"ר יהודה תמד אין חייב במעשר והתנן המתמד ונתן מים במדה ומצא כדי מדתו ר' יהודה מחייב ומפרקינן לא קשיא הא בחמרא הא בפורצני פי' רש"י ז"ל בשמרי' מחייב ר"י ובפורצני פטור והכי מוכחא ההיא שמעתא דבפ' המוכר פירות דבשמרים קא מחייבי ר"י הא למדנו דכל היכא דבשמרים עצמן אינו נקרא יין כ"ש בפורצני הלכך לא מקרי יין עד דרמי תלתא ואתא ארבעה ואין בהם משום יין נסך וכן שמעתי בשם הרב אב"ד ז"ל.

ונ"ל שלא הקילו בפורצני אלא בדרמא עלייהו מיא ועצר להו בגת דאתי יותר ממדתו אבל בפורצני שלנו שנדרכין תחלה ברגלי אדם ורמא בהו מיא והיין נמשך מאליו אין להקל שהרי אתה מוצא בהן מקצת גרעיני שלא יצא מהם חצי יינם ועוד דרמו תלתא ואתי חד ומעליא דידהו רמו תלתא ואתו תרי ואין אתה יכול לתלות דבר זה אלא שהפורצני עצמן בולעים המים והיין יוצא ודילמא יש בו על חד תלת מיא ובכה"ג מודו רבנן לאחרים דאמרי גבי שמרים תלתא עייל תרי ופלגא נפיק דהכא כיון דודאי בלעי פורצני טובא מאן בעי מינייהו בלעינהו ואתי ואמר דלא בלעי אלא בציר משיעורא דתמרא ודאי ליכא למימר הכי אלא לא אמרו נאמרו דברי' הללו אלא כשדרכו בגת שאין בהם יין כלל אלא שהן מחמיצין את המים.

וראיתי בתשובה לראב"ד ז"ל שכתב דלעולם אסור אע"ג דרמא תלתא ואתו תלתא וגמר לה מדתניא התם גבי שמרים ושל הקדש לעולם אסור ויין נסך נמי חמור הוא כהקדש.

וזו אינה ראיה כלל, דהתם כיון דיין של הקדש לעולם אסור ויין נסך נמי חמור הוא כהקדש הוא אע"ג דהשתא לאו יין הוא לא מבטלינן ליה במים ואסור ודכוותה נמי גבי יין נסך בשמרים של עכו"ם אע"ג דרמו בהו מיא מאה זימני אסור דהא מערב בהו חמרא או טעמיה דהקדש או דיין נסך ולאו למימרא דמקרי יין דקיוהא בעלמא הוא ולא מיתסר בנגיעת עכו"ם וכיון שאין מברכין עליו בפה"ג אין להחמיר יותר בנגיעת העכו"ם דגזירה דרבנן היא וכל דלא מיקרי יין לא גזור ביה רבנן שהרי יין מבושל אין בו משום יין נסך אע"פ שמברכין עליו בפה"ג ומקדשין עליו והרי הוא יין גמור לכל דבר.

חמרא דאיקרים עד תלתא יומי ריחיה חלא וטעמיה חמרא. והכי אמרינן בפרק המוכר את הפירות ולפיכך אסריה רבא משום יין נסך רבא לטעמיה דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא בפ' בתרא דמכילתין.

מכאן ואילך אין בו משום יין נסך דריחיה חלא וטעמיה חלא הוא וה"ר יעקב מחמיר בו עד שנים עשר חדש משום דאיכא חלא דשתו ביה רובא דאינשי האידנא ויפה הוא להחמיר בכל העשוי לשתותו ע"י הדחק משום פירצה.


דף לא עמוד א עריכה


ומפתח וחותם בידו. גרסינן בכולהו נוסחי אלא שכל המפרשים פירשו או חותם וכן מצאתי בתוספת' ופסק רב כר"א דמתיר אפילו בשתיה.

ואיכא למפרך דהא רב אמר לקמן בפרקין אסור חבי"ת בחותם אחד ור"ת ז"ל כתב בס' הישר שלו דהתם בישראל ע"ה חשוד דהכי הוא כולה סוגי' וחב"ת נמי בישראל חשוד והוא גרוע מגוי וטרח טפי לזיופי ואחרים העמידוה במטהר יינו של עכו"ם ברשותו דחותם בתוך חותם בשומר שאינו בא לקיצין דמי ואין זה כלום דחב"ת לא במטהר אלא בכל ענין הוא אסור ודכוותייהו יין.

ודברי ר"ת ז"ל עצמו אינן נוחין לי דליכא בכולה שמעתא חשוד בכשר דע"ה לא חשיד אהני כלל ואפי' בסוריא דחשידי למכור בשר לא תניא דלא חשידי ביה ועוד אפילו חשוד לאכול ולמכור אינו חשוד להחליף דתנן המפקיד פירותיו אצל כותי ואצל ע"ה בחזקתן למעשרות ולשביעית ואפילו במתעסק בהם מסקנא בפ"ק דחולין דליחלופי לא חיישינן כלל וישראל משומד לא תניא הכא.

ובירושלמי (ב,ג) תמן תנינן הפקידו אצל עכו"ם הרי הוא כפירותיו [ר' חנינא בעי קומי ר' מני מה כפירותיה] ממש פטור טבל ברור ממקום אחר אמר ליה ולכל דבר ולא על יאות ר' חנינא מתריס לקבליה הפקידו אצלו בחותם אחד ר' חנינא ור' מונא ח"א אסור וח"א מותר מה פליגין בהנייה אבל בשתיה אסור ר' אמר חב"ת אסור חמפ"גמותר וכו' הא משמע שאף במפקיד אצל עכו"ם נאמרו הדברים.

ואפשר לומר דלישני נינהו אליבא דרב דהכא לתרי לישני בתראי לא פסק רב כר"א והא דאמר ר' אשי חומץ שלנו ויין שלנו ביד עכו"ם א"צ חותם בתוך חותם וכו' מתני' וברייתא מתרץ דהא אתו לאשמועינן ואתיא כרבנן אבל כר"א קי"ל כדקא מברר בפ' השוכר אלא מיהו סוגיין דאמר רבא ה"ד חותם בתוך חותם לא קי"ל הכי ביין אלא נ"מ לענין אחר.

והראב"ד ז"ל כתב בפירושיו דתקנתא דבתראי היא דלא למעבד כר"א והיינו דאתמר התם בהשוכר וכי מאחר דקי"ל כרשב"ג דלא חייש לשתומא וקי"ל כר"א דלא חייש לזיופא מ"ט לא מותבינן חמרא בי עכו"ם משום שיבא ופי' הרב ז"ל משום גזירת שיבא ואינו נכון דאפי' בשני חותמות נמי יש לחוש לשיבי.

וי"מ שלא התיר ר"א אלא במיחד קרן זוית או שוכר בית בחצירו של עכו"ם והיינו דאמרינן במיחד לו קרן זוית דמעיקרא נמי קים לן דבחותם א' היא מתניתא דבלא חותם ודאי נגע ומנסך ליה ואפ"ה חיישינן לחלופי ולזיופה והא דתניא אצל נכרי כפירותיו אפי' בחותם אחד היא מדלא מתרצינן אסור בשתיה ומותר בהנאה בחותם א' ואצל עכו"ם כפירותיו בלא חותם ור"א במיחד דכיון דייחד לו קרן זוית בדיל מיניה ומרתת עכו"ם ולא טרח ומזייף חותמו מימר אמר כיון דיתד לו מקום מיקפד קפיד עליה טפי ובדיק בחותמו וחזי דמזויף ופלוגתא דר' אלעזר ור' יוחנן אפי' ביחד ומ"ה אוקמוה דלא כר"א דלר' יוחנן לית ליה תקנתא אלא בחותם בתוך חותם.

ורבינו הגדול ז"ל פסק כר"א וכתבה לדרב אשי דלעיל ולסוגיין דחותם בתוך חותם ודבריו מתקיימים על הדרך הזה שכתבנו.

ובה"ג ז"ל כתבם בלשון הזה ת"ר א' הלוקח וא' השוכר בית בחצירו של עכו"ם מלאהו יין ומפתח וחותם ביד ישראל ר"א מתיר בשתיה וחכמים אוסרים והלכתא כר"א א"ר אלעזר הכל משתמר תוחם בתוך חותם חוץ מן יין ור' יוחנן אמר אף יין והלכתא כר' יוחנן, אלו דבריו ז"ל.

ומטין דבריו ודברי רבינו ז"ל שהם מפרשים שמועתו של ר"א במפתח וחותם שניהם וקולו של ר"א משום דעביד מפתח וחותם כשני חותמות ואע"פ שאין מפתח צריך להזדייף ואין הלה מכיר בו כלל וכולה סוגייא הבי אפרשא להו דמפקיד יינו אצל עכו"ם דברייתא בחבית סתומה היא דהיינו חותם א' ור' ירמיה דאוקמה במיחד לו קרן זוית במפתח ביד ישראל קאמר והיינו מפתח וחותם ולישנא קמא דר"א ור' יוחנן אברייתא קיימי וחותם א' ומפתח קאמרי ולישנא בתרא לא קאי אברייתא. ושני חותמות בלחוד היא והלשון הזה מסתייע מן הירושלמי וההוא דאמרינן בפ' השוכר מ"ט לא מותבינן חמרא בי עכו"ם בחביות סתומות ולשכור בית מהם קאמר.

אבל ק"ל על ב' לשונות הללו ההיא דאמרינן בפ' כל כתבי הקדש התיר להם ר' חנינא לבית ר' לשתות יין הבא בקרונות של עכו"ם בחותם א' ולא ידענא אי משום דסבר לה כר"א אי משום אימתא דבי נשיאה והכא חותם א' בלחוד הוה וביד עכו"ם ממש הוה.


דף לא עמוד ב עריכה


אם מכיר חותמו וסתמו מותר ואם לאו אסור. מיהא שמעינן דאפי' בחותם בתוך חותם בעינן מכיר חותמו הילכך השולח יין לחבירו אין לו בחותמות וסתימות אא"כ מודיעו היאך חתמו דהאי מכיר דקאמרינן הכא לאו שמכירו בטביעות עינא שלא נזדייף אלא שהוא כענין שחתמו פיה של נד למטה או הדסקייא קשור' וכיוצא בזה הילכך יכול הוא להודיעו מתוך הכתב ענין חותמו וסתמו. והראב"ד ז"ל כתב השולח יין לחבירו ביד עכו"ם אין סימן מועיל לו אלא כתיבה בפי הכלי כדי שיהיה ניכר לכל שלא נשתנה ביד עכו"ם שסימן זה אינו יוצא מתחת ידי העכו"ם כלל.

רב פפא מפקין ליה לבבא חנותא ותו ליכא משום חתנות. ואע"ג דלקמן אמרינן לאו תשתעי מיניה דאיבו דאכיל נהמא דארמאי אפי' אמצרי דמתא שאני פת דאלים חתנות דידיה מפני שהכל צריכין לו ועוד שהוא מעשה נשים משא"כ בשכר.

והראב"ד ז"ל מפ' כן שאין חתנות האמורה בשכר אלא מפני גזירת יין ולפי' לא החמירו, ואין זה נראה.

ובנמוקי חכמי הצרפתים מצאתי בשכר ראשונים לא אסרוהו מעולם אבל אחרוני' נהגו בו חשש חתנות ונראה שמפני זה מקילין בו שלא נאסר בב"ד ואפשר שזהו הלשון שבמקצת הנוסחאות מפני מה אמרו שכר של עכו"ם אסור ולית בהו מפני מה אסרו שכר של עכו"ם.


דף לב עמוד א עריכה


מדקא מקשינן מנודות של עכו"ם וכו'. למאן דשרי רוצה בקיומו של חרס האדרייני שמעינן מינה דמאן דאסר ה"ה לנודות ולקנקנים וכיון דהלכתא כמאן דאסר ש"מ אסור ליתן מים בכליהם ולהשתמש בהם כלל וזו הרחקה יתירה.

אבל במקצת נוסחאות מצאתי כעין פירושם של ראשוני' ולמ"ד רוצה בקיומו ע"י דבר אחר אסור מ"ש קנקנים דשרו בהנאה אמר לך התם ליכא איסורא בעיניה הכא איכא איסורא בעיניה ומשמע מהאי לישנא דמאן דאס' לא אסר אלא בחרס אדרייני דכיון גופיה הוה ואיתיה לאיסור' בעיניה אבל בשאר כליהן של עכו"ם לא וכן עיקר דאי לא לישמע' רבותא בשאר כלים והא דאקשינן מנודות של עכו"ם בדרך ק"ו אקשינן כלומר בשלמא למאן דאסר לאו דוקא בחרס אדרייני אלא ה"ה לנודות אלא למאן דשרי ודאי קשיא והרבה מקומות בתלמוד דיכול למימר וליטעמיך לדידך מי ניחא ולא אמר הכי ופריק רבא לכ"ע התם טעמא מאי משום שמא יבקע נודו וקם ליה תירוציה דרבא א"נ לשטיחין כמאן דאיתיה לאיסורא בעיניה דמי דהעור מתקשה ביין שעמד בו הרבה ומהני לשטיחין וניכר הוא דומיא דחרס אדרייני שבליעת היין גדולה שבו מסייעת בסמיכת כרעי המטה שלו הילכך נודות העכו"ם וקנקניהם אינם אסורים בהנאה ורוצה בקיומן מותר וכ"נ דעת רבינו ז"ל שלא כתבה לפי שאין חרס אדרייני מצוי עכשיו.


דף לב עמוד ב עריכה


דלא כר"א האמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז. אבל מריש' נמי ש"מ דלא כר"א דקתני עורות לבובין ואי ר"א בלא לבובין נמי שהרי כל שחיטתן לע"ז וסיפא נמי דלא כר"א דקתני גבינת בית אונייקי אי לר"מ מפני שרוב עגלי' שבאותו מקום נשחטין לע"ז אי לרבנן דשרו שמעינן דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז וניחא ליה מרישא ליכא למשמע מינה דלבובין לאו כעין שחיטה נינהו ואי לאו כעין שעושין לע"ז מותרין וגבינת בית אונייקי דלא כר"א וכיון דאמרוה ברישא דמתניתין דמפקא מיניה תו לא אצטריך למימר הכי בסיפא.

הא דאמרינן ומני ריב"ב היא. פי' רש"י ז"ל דאיהו אית ליה תקרובת ע"ז אסורה בהנאה דדריש מה מת מטמא אף תקרובת מטמא ומינה מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסורה בהנאה.

וק"ל מי איכא דלית ליה הכי והא רישא קתני היין והחומץ והיינו משום נתנסך ממש לע"ז משום תקרובת כדפרישו עלה בגמ' וכ"ת רישא נמי ריב"ב הוא א"כ לימא ברישא וכן נמי עורות לבובין משו' תקרוב' הן אסורין בהנאה ועוד דלקמן בפ' ר' ישמעאל כ"ע אית להו דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה ועוד דהו"ל לפרושי איסור הנאה בדריב"ב דהא איהו לא קתני לה מפורש והו"ל בגמ' למימרא ובפ"ק דחולין ה"נ מוכח דתנן שחיטת עכו"ם נבלה ומטמא במשא והוינן בה נבילה אין איסור הנאה לא מתני' דלא כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז אלמא כל דלע"ז איסור הנאה היא לכ"ע.

לפיכך נ"ל דמתני' דייק דקתני מפני שהוא זבחי מתים כלו' הרי הוא כמת ומטמא טומאה חמורה ומאן שמעת ליה הך סברא ריב"ב אבל לרבנן טומאה לית להו.

ואי קשיא לך כי היכי דאמרי רבנן מה מת אסור בהנאה אף תקרובת אסור אמאי לא דרשי נמי מה מת מטמא אף תקרובת ע"ז א"ל דאיסור הנאה כיון דכתיב איסור אכילה באורייתא אמרינן דאתא דוד ואמר דבההוא איסור יש בו נמי איסור הנאה אבל טומאה שלא הוזכרה בתורה לא דרשי לה מההוא קרא.


דף לג עמוד א עריכה


הכי גריס רש"י ז"ל נודות העכו"ם גרורין מותרים ישנים ומזופפין אסורים. ופי' גרורין והם חדשים מותרין דבכניסת היין זמן מועט לא בלע עור ודוקא נודות אבל כלי חרס אסור לאלתר ישנים ומזופפין כלומר ישנים או מזופפין אסור דכנוס יין נסך זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפי' בחדא זמנא בלע זפת ליין, אלו דברי רש"י ז"ל.

ולא נתברר בדבריו אם הוא סבור שהנודות דבר שמכניסו לקיום הן או אין מכניסו לקיום ובה"ג ז"ל כתב שאין מכניסו לקיום ומדברי רש"י ז"ל עצמו נראה כן שהוא כתב לקמן אבטא דטייעי שהוא כמכניסו לקיום מפני שהולכי דרכים נושאין אותו למרחוק מלא מים הא שאר נודות אין מכניסן לקיום וא"כ הוא כלי חרס אע"פ שאין מכניסן לקיום צריכין עירוי מדברי רש"י.

והא דאמרינן בפ' השוכר אלמא כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן ה"מ בגולפי דידן שהתחלת תשמישן ע"י ישראל אבל בדידהו לא כלומר בכלי חרס של עכו"ם שתחלת תשמישן בידי עכו"ם אפי' אין מכניסן לקיום אסורין מיד והיינו דגרסינן בפ' השוכר הגת והמחץ והמשפך של עכו"ם ר' מתיר בניגוב וחכמים אוסרים פי' אלא בעירוי והתם בשדרך בה אפי' פעם א' ובשאינן זפותות כדמוכח התם וכדפי' רש"י ומתני' בשלא דרך בה ואסר בשל חרס שאין מכניסן לקיום.

הא למדנו שכל כלי חרס שתחלת תשמישו בידי עכו"ם אסורין ואין להם תקנה אלא בהכשר גדול דהיינו עירוי והא דתניא לקמן קנקנים ה"ה דכלי חרס אחרים שאין מכניסן לקיום אלא רבותא קתני דאפי' קנקנים סגי להו בעירוי.

ואם באנו לומר דנודות לדעת רש"י ז"ל מכניסן לקיום הוא ולפי' כתב דכלי חרס אסורין אפי' לפי שעה ואפ"ה נודות שרו צריכין אנו לומר דהא דאמרינן התם בפ' השוכר כל דבר שמכניסו לקיום אפי' לפי שעה גזרו ביה רבנן דוקא בגולפי שהם של חרס אבל לא בכלי עור ועץ ולהאי לישנא כלי חרס שאין מכניסו לקיום לא גזרו ביה רבנן אפי' בשתחלת תשמישן בידי עכו"ם, ואין זה נכון ועוד אכתוב בזה לקמן.

ולפי לשון ראשון שאמרנו יש לדקדק בהא שהזכרנו שהיא שנויי' בפ' השוכר בגת ומחץ ומשפך של עכו"ם של עץ ושל אבן וכו' ושל חרס אסורה ומשמ' מדקתני לה סתמא דבין בחדשים בין בישנים היא ועוד דמתני' אוקימנא בשלא דרך בה וברייתא בשדרך בה והיינו חדשי' וישני' וקשו חדשים אחדשים דהכא מותרים בהדחה והתם צריכין ניגוב וקשיא נמי ישנים אישנים דהכא קתני אסורים ומשמע דצריכין עירוי וכענין ששנינו שם וחכמים אוסרין דהיינו צריכין עירוי והתם סגי להו בניגוב.

ולשון האחד קשיא של חרס דהכא אין מכניסין לקיום מותרין והתם אע"פ שקלף את הזפת אסורה מכלל דאינה זפותה נמי ואע"פ שלא דרך בה נמי אלא דשוי בה פורתא חמרא לפי שעה, וכך פי' רש"י התם.

וא"ל דינא דגת ומחץ ומשפך דאינון בני הנח לא דמי לא לדבר שמכניסו לקיום דצריך עירוי ולא לדבר שאין מכניסו לקיום דאפילו בישנים סגי בשכשוך אלא מכיון שנשתמש בהם בגת א' יצאו מתורת חדשים להצריכן ניגוב ומכיון שאין משתמשים בהם אלא משנה לשנה אין ישונן מוסיף להם כלום אבל נודות אע"פ שאין מכניסין לקיום מכיון שנתישנו נעשו כמכניסן לקיום ומתני' דהתם דאוקימנא דלא דרך בה ואפילו הכי של עץ בעי קליפה וניגוב ושל חרס אסורה (כמו שזיפתתן גלולה) [אפי' זיפתן קלופה] דרכן להחליף בהם יין פעמים הרבה למתק הזפת וכישנים דידהו דמי ולא לפי שעה מיקרי.

ויש עוד לפרש דנודות נמי בניגוב סגי להו דכעין גת ומחץ ומשפך הן והא דקתני אסורין משום דלא (מהני ליה) [משתרי אלא ע"י] הכשרן דישני' נגוב ומזופתין יקלוף וידיח או יערם כמות שהן ולא בעי תנא לאוכוחי בה הכא דלאו לענין הכשר כלים נשנית מיהו הכשר שלהם נלמוד מן הדומ' להם שהן הגת וכליו ואין דינם כדב' שמכניסו לקיום ולא כדבר שאין מכניסו לקיום אלא לפי שעה בשכשוך נתישנו או נשתה' שם הרבה בעין הגת שזפת' צריכה הכש' בינוני דהיינו ניגוב ומיהו בהכי סגי בין בכלי עץ בין בשל עור וכדאמרינן התם בהשוכר דעמרא מנגבן ולא גרע עור מצמר לענין ניגוב דשייך ביה ודאי כל זה לפי פי' רש"י ז"ל.

ואין הפירו' מחוור דתניא נמי לקמן גבי קנקנים כה"ג ואיבעיא לן התם לפרושי חדשים שלא הכניס בהם יין מעולם ישנים אסורים שהכניס בהם אפילו פעם א' שהרי קנקנים של חרס הם ומכניסן לקיום הן ולאלתר אסורים הילכך לא דאיק האי לישנא דהכא את אמר חדשים שלא נכנס בהם יין מעולם והכא את אמר בישנים [נ"א - בשנים] וג' פעמים ולחדשי' דהכא קרית להו התם ישנים.

ואד"ל תו מעובדא דהנהו זיקי דרמא בהו בר עדי חמרא ומשמע לכאורה לפי שעה הוה תרי תלתא זמני רמא בהו אהדרינהו ואפ"ה קא מצריך להו ר' ירמיה עירוי אלמא נודות בלפי שעה נמי אסירי ואין לחלק בהם ולומר התם בשמכניסן לקיום דכל נודות שוים הם בכך וסתם הזכירו אותם בגמ' וא"ת שהעמיד בהם יינו זמן מרובה והיו חדשי' ונתישנו בידו הא קאמרינן עלייהו ה"מ דידן דהתרא בלעי משמע שהיו ישנים ביד ישראל. וי"ל ל"ק דזפותין היו והיה צריך לקלף לפיכך ערו אותם שאין הטעם בזפותין משום שעת זפיתה בלבד אלא זפת לעולם בולע וצריך קליפה.

ויש שאין גורסין בברייתא ומזופפין אלא ה"נ נודות העכו"ם גרורין הרי אלו מותרים זפותות הרי אלו אסורות וכך פירושה נודות העכו"ם שאין מכניסן לקיום גרורין הרי אלו מותרים אע"פ שהם ישנים זפותות אסורין אע"פ שהם חדשים שהזפת בולע את היין ואפילו אינו יודע אסורים שבשעת הזפת מכניסין בהם יין למתקו כדאמרינן בירושלמי אני עמדתי על זפתן של קנקנים והן נותנין לתוכן חומץ בשעת הזפת וסתם אסורין היינו עירוי וה"נ איתמר בפ' השוכר וק"ל מהא דגרסינן בשלהי פ' השוכר מההוא דא"ל לר' חייא הב לי גברא דמדכי לי למעצרתאי ואזל רב חזייה דשועי טובא וא"ל בניגוב סגי ליה הדר חזייה דאיפלי פילא מתותיה ואמר דקלוף בעינא פי' דמעיקרא סבר דלא דרך בה כיון דשועי הילכך סגי ליה בניגוב ולבסוף אמר ודאי דרך בה ובעינא קלוף וש"מ דמידי דלא מפלו מניה פילי בניגוב סגי ליה אע"ג דמוזפת אלמא זפת לא בלע בדבר שאין מכניסו לקיום וסגי בניגוב והני נודות נמי חדשים דלא מפלו מינייהו פילי אמאי לא סגי להו בניגוב וא"ל זפיתתן של נודות דומה לגת של עץ דצריך קליפה או עירוי אע"פ שלא דרך בה.

ובשם ר"ת ז"ל פירשו דנודות מכניסן לקיום דומיא דקנקנים דקתני להו לקמן גרורין מותרין שלא נשתמש בהן יין מעולם שאלו נכנס בהם יין ניכר הוא מזופתין אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן וצריך עירוי או מפני הזפת שבולע וצריך קילוף וניגוב והאי דהורו לקמן בדר' יצחק בר יוסף שמערן כדי שלא יצטרך לקלוף את הזפת ולנגב כדפרישית ויכול אתה לגרוס חדשים גרורין מותרים ישנים או מזופפין אסורים וכן אין צריך למחוק מה שכתוב בקצת נוסחאות נודות העכו"ם וקנקניהם לפי פי' זה אבל כיון דקתני לה לקמן גבי קנקנים משמע ודאי דל"ג לה הכא, וזה הלשון הגון.

ומצאתי בירושלמי (ב,ד) ארמי' אתבזעת זיקיה וקבלה ישראל גו דידיה אתא עובדא קמי רבנן אמרו ממלא אותן מים ג' ימים מעת לעת ר' יוסי אזל לצער חמא זיקין זעירין וישראל זבנין אמר מאן שרא לכן אתין שאלון לר' יצחק ולר' מני ואסרן מהא משמע דאפילו לפי שעה ואפילו נודות קטנים צריכין הכשר גדול והיו הם נוהגים קולא בקטנים לפי שהיו סבורין שאין מכניסן לקיום וכשבא מעשה לפני חכמים אסרום עליהם מפני שמכניסן לקיום הם ואצ"ל בגדולים וכן הדעת מכרעת מהא דאמרינן בנודות אסור לעשות ממנו שטיחין ע"ג חמור משום דרוצה בקיומו הוא דבליעי וחמרא מינכר בהו דומיא דחרס אדרייני ואי לאו מכניסן לקיום הן לא שייכא בהו (האידנא) [האי דינא].

ורבינו שמואל רומרוגי ז"ל פי' גרורין שנגרר ונקלף זפתן מותרין בשכשוך בשאין מכניסן לקיום מזופפין אסורים אפי' הם חדשים מפני שהזפת בולע כדפי' רש"י וצריך קילוף דלא גרע ממתני' דתנן ושל עץ ר' אומר ינגב וחכ"א יקלוף ואוקימנא דלא דרך כה ולא דמו לשל אבן דשיעא טובא כדפרישית ולישנא דתוספתא נודות העכו"ם גרורין מותרים חדשים ומזופפין אסורים משמע דגרורין לאו חדשים נינהו אלא ישנים שנגרר ונקלף זפתן ולקמן גבי קנקנים לא אשכחן בכולהו נוסחי גרורין אלא ה"ג בכולהו חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורים והאי דלא קתני גרורין משום דכלי חרס לא סגי להו בקילוף כדתנן בהשוכר ושל חרס אע"ג שקלף את הזפת הרי זו אסורה אבל רש"י גורס גבי קנקנים גרורים מותרים ומבלבל מה שכתבנו.

מדברי כולם נלמוד שכלי עור ככלי עץ ואפשר היה לפ' שדינן ככלי חרס וכל שתחלת תשמישן ביד עכו"ם אסורים וצריכין הכשר גדול ואע"פ שאין מכניסן לקיום וזהו מחלוקת ר"ג וחכמים בדרדורין שר"ג סבר ככלי עץ שאין מכניסן לקיום הן ובהדחה סגי ורבנן סברי ככלי חרס הם וכל שתחלתן בשל איסור צריכין הכשר עירוי כמו הגת וכסי דפחרא חדתי דלקמן והא דקתני לקמן קנקנים ה"ה לשאין מכניסין לקיום אלא רבותא קתני משום סיפא כדפרישית.

וללשון ראשונים ז"ל צ"ל שבענין הדרדורין עצמן והרוקבאות נחלקו אם הם מוכנסין לקיום אם לאו וכן עיקר שהדרדורין כלי עץ הם מדאמרינן בפ' השוכר עכו"ם שהביא ענבים בסלים ובדרדורים דומיא דסלים הם ואין כלי עור עשויים לענבים וכן פר"ח.

והוי יודע דכל דקתני מזופפים אסורין צריך לקלף הזפת ואח"כ מותרים באותו הכשר שהיו מותרים בלא זפת ואפילו בשכשוך אם הם כלים שאלמלא הזפת אינן צריכין אלא שכשוך וליכא למימר דאגב הזפת בלע עור חדא דלא מסתבר הכי ועוד דהכי מוכחא שמעתא בפ' השוכר בהא דקשינן התם ממתני' דקתני ובחרס אע"פ שקלף את הזפת אסור ומוכח מינ' דשל חרס בלא זפת אסור כדפי' רש"י ז"ל וכן פי' למעלה מזופפין אפילו בחדא זמנא בלע זפת ליין אבל עור לא בלע.

והא דגרסינן בירושלמי (ב,ד) א"ר בא כשהלך רע"ק לווטרי"ן אתו שאלון ליה קנקנים במה הן טהרתן אמר מזו למדתי עליהן אם בשעה שהן אינם זפותין מותרות בשעה שהן זפותין אלא שניתק יפה זפתן לכ"ש וכשבאתי אצל חכמים א"ל ע"י זפיתתן בולעות התם בקנקני' שהם מכניסן לקיום כדאתמר בפ' השוכר וה"ק בשעת זפיתתן הן בולעות שמשימין לתוכן מים ומכניסן לקיום ובשעה שאינן זפותות מותרות מפני שלא נשתמש בהם יין שניכר היה לעין אבל לא בא לומר שיש להן איסור יותר מפני הזפת מאוחר שקלפו אלא שדינן כשאר קנקנים שנשתמש בהם אותו תשמיש.

אבל י"ל שדברים שהן צריכין קליפה דינן אחר קליפתן כישנים שהרי נשתהה היין בפילי הזפת ונתישן באותו מקום הלכך אם הוא דבר שהישנים שלהם צריכין ניגוב כמו הגת והנודות אף הזפותין צריכין ליגוב לאחר קליפתן אבל דבר שהישן שלו בשכשוך אף הזפות שקילפו בשכשוך.

ומיהו לא מחוור לי שאין חוששין בפילי הזפת אלא לבליעת הזפת אבל לא שיהא מונח בין הזפת לכלי עכבת יין שא"ת כן עשיתו דבר שמכניסו לקיום אלמא אמרינן התם בהשוכר דבניגוב סגי כדפי' רש"י והכי מוכחא שמעתא התם אבל ענין הירושלמי כמו שפירשתי או שמא סברתו מתחלפת שבקנקנים עצמן נחלקו שם קנקנים שאינן זפותות ר' אשי אמר אסורות ור' אמי אמר מותרות נמצא לר' אשי שאע"פ שקלף זפתן צריכות הכשר כאלו היה מתחילתן בלא זפת וכשאמרו ע"י הזפת הן בולעות לר' אמי ואין למדין הימנו בזה.

בעידנא דקא שדי נעשה כזורק מים לטיט. י"מ דלרב זביד בדקא שדי עכו"ם חמרא דידיה עסקינן והאי דבעינן עומד ע"ג משום דחיישינן שמא שם בהן יין לאחר שיצטננו למתק מרירותו של זפת דאסיר וכדתנן זפותות אסורות ודברי רש"י ז"ל מטין כן שפי' כזורק מים לטיט שאותו יין ראשון הולך לאיבוד בזפת ובטל טעמו כמים הניתנין בטיט שכלים מאליהן כשמתייבש הטיט הרי הן כלא היו.

וזה הפי' אינו נכון כלל, דהא אמרי' ודקא אמרת דילמא מנסך ליה מעיקרא בעידנא דשדי ליה וכו' מדקאמר דלמא מנסך ליה אלמא בשל ישראל קאמרינן ועוד דאל"ה ליתני ישראל שזרק לתוכן יין נסך ומ"ש עכו"ם דנקט אלא שאין בכל הנוסחאות דילמא מנסך ליה מעיקרא וכו'.

ויותר נכון לפ' דמיינו של ישראל קאמרי דאע"ג דזרק ליה עכו"ם לתוך הזפת שריבבן עכשיו ועדיין חם לא חיישינן לשמא הוא מנסכו בשפיכה זו שאינו עשוי לנסך כשהוא זורק מים לטיט.

ובירושלמי (ב,ד) גרסינן הכי וחש לומר שמא ניסך אינו עשוי לנסך ע"ג דבר מאוס מעתה אפילו אין ישראל ע"ג אני אומר שמא החליף פי' שמא החליפו ביינו וזה נהנה בו והוא אסור בהנאה ושמא נמי פולט הזפת לאחר שנצטנן וזו ראיה ברורה ללשון האחרון.

ישראל נותן לתוכן מים. (פירשו) [פרש"י] ז"ל ג' ימים מעת לעת וכן שנינו בתוספתא והיינו ברייתא דאמר ר' אשי תנינא אחד נודות וא' קנקנים ומשמע דעירוי במים אבל יין אפילו כנס והחליף לא הועיל כלום שהרי כולן אסורין אפילו הן ק'.

אלא שתמהני במה שראיתי בירושלמי ר' יעקב בר אחא בשם רבנן יין שהוא אסור בשתיה ומותר בהנייה ונכנסו לתוך קנקנים נעשו הקנקנים כיין פינהו וכנס לתוכו יין אחר נעשה יין כקנקנים פינהו ונתן לתוכו יין אחר היין אסור והקנקנים מותרין ולמה אסור בשתיה ומותר בהנייה בגין דר"מ דאמר אסור בשתיה ובהנאה והיא הנוסחא שבירושלמי וענינה פשוט אלא שיש שם מעט שיבוש וחסר ממנה פינהו ונתן לתוכו יין א' דהו"ל עירוי ביין ג"פ ומעת לעת קאמר אלמא עירוי ביין מכשיר הכלי לדברי חכמים אבל לא לדברי ר"מ שהרי איסורן של קנקנים איסור הנייה כיין עצמו אא"כ היה היין אסור בשתיה ומותר בהנאה.


דף לג עמוד ב עריכה


הא דאמרינן כלי נתר אין להם טהרה עולמית. נ"ל דלאו דוקא אלא שאין נטהרין בשום הכשר להכשירן מיד אבל בישון שנים עשר חדש ודאי נטהרין דלא גרעי מחרצנין וזגין ודורדא דארמאי דכולהו לאחר שנים עשר חדש מותרין ואין כאן בית מיחוש.

ה"ג וכן כתוב בנוסחי עתיקי וכן גירסת הגאונים וכ"כ בס' הערוך: הני חצבי שחמי דארמאי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין וא"ר פפא הני פתואתא דבי מכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין. וה"פ: דכל כלי אע"פ שאין מכניסו לקיום הואיל ותחלת תשמישן ביד עכו"ם צריכין עירוי דבתחילתן הם בולעים יותר מדאי וכדאמרינן נמי לעיל רמי להו בגולפי חיוורי וחייצי להו לחמרייהו ואינם יוצאין מידי דפיין אלא ע"י עירוי אבל חצבי קרקע קשה ואינו בולע ופי' רש"י שחמי מקרקע שחמתית ודמו לכלי עץ והואיל ואינו מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין וכן פתואתא דבי מכסי.

ול"נ שחמי שהם שחורים וישנים כדאמרינן בהגוזל שחמי ועבדינהו חדתי וה"ק הני חצבי דמיא דאינון שחמי ויש לחוש שמא נתנו בהם יין אפ"ה שרו בשכשוך ומ"מ מדקאמרינן סתם דארמאי ודאי בין חדשים בין ישנים והטעם לפי שאין הכנסת היין בהם לקיום כלל ואע"פ שהוא תדיר פעמים הרבה מכניסין בהם מים דחציבי ודאי עיקרן למים הן עשויים והיין שבהם אקראי בעלמא הוא ועוד שהם עומדים הרבה ריקנים וכיון שאין היין מתקיים בהם כלל אין ישון שלהם מחמיר בדינם כלום בין באלו בין בכלי עץ ועוד יתברר לקמן בפ' השוכר דין כלי עץ שאין מכניסין לקיום שהוא בהדחה אפילו ישנים ואלו כיוצא בהם ובזה דעת ר"ח ז"ל שהוא פי' פתואתא דבי מכסי כלי חרס דשיעי ושאין דרכם לקיום הם אלמא בשאר כלי חרס לא סגי.

ואיכא נוסחי שכתוב בהו דבר שאינו מכניסו לקיום הוא משכשכן במים ומותרים להני נוסחי אף כלי חרס ישנן בכלל זה שכל דבר שאין מכניסו לקיום בשכשו' סגי ליה אע"פ (שאין) [ש]תחילת תשמישו באיסור ואין זה דעת הגאונים ולא דעת רש"י ז"ל ואינו עיקר בנוסחאות.

ואף לפי גי' זו יש לפ' הן דמשום שקרקעיתן קשה קאמר ויפרשו שחמי שעפרן שחור כדאמרינן באיזהו נשך בעפר שחור כגון כפר חנניה וחברותיה.

והיינו דאמרינן בכסי אשתי בהו עכו"ם פעם ראשונה ושנייה כ"ע לא פליגי דאסור פי' דפעם ראשונה איידי דחדתי נינהו בלעי וצריכין עירוי ולא סגי להו בניגוב מדקאמרינן אסור סתם וכן פי' רש"י ז"ל אבל אי שתי בהו עכו"ם לאחר ששתה בו ישראל ב"פ הואיל ואין תחילת תשמישן ביד עכו"ם שרו דתו לא בליעי טובא וכלשון הזה כתבה ר"ח.

אבל ר"ת ז"ל פי' אי שתי בהו עכו"ם פעם א' ושני עם הדחה מותר ומביאין סמך לדבר מדתנן בטהרות ומייתי לה בזבחים בפ' התערובות חרצן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא שלישי טהור שלא נתקנאו בו צחצוחי זבה של פעם ג' עם הדחה ובמגילת אסתר רבתי מצאו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדוני המלך נגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח הבוס ג"פ ואפשר כן שצריך הדחה ג"פ, וכן נהגו.

אבל אין הפי' הזה נכון, דא"כ מ"ש דפליגי בכסי בכל דבר שצריך שכשוך הו"ל לאיפלוגי אבל לפי פירושן של ראשונים בהכי פליגי מ"ס אע"ג דכל כלי חרס שתחילת תשמישן ביד עכו"ם אסורים הני כיון דלא משהו חמרא אלא משעה שמזגו עד שעה שהוא שותה ואין דרך להשהותו שם יותר שרו בהדחה דלא בלעי טובא אא"כ נתישנו בידו ומ"ס אפ"ה בעי עירוי בפעם ראשונה ושנייה וכתב רבינו בהלכות וקא מפרש גאון דהני כסי דפחרא נינהו לפי שהוא מסכים על פירש"י ור"ח ז"ל שכתבתי וכן בגדולות כסי חדתי דפחרא.

והאי מאני דקונייא דקאמרינן דשרו משום דלאו ככלי חרס דמו ואי אית בהו קרטופני כיון דלא מיכסו בקונייא אסירי משום דהוו ככלי חרס ודאי משמע דלאו מכניסן לקיום הן דאי הוו מכניסן לקיום אפילו דמתכת נמי אסורין אלא בקערות וכוסות וכיוצא בהן וכי לא מחפו בקונייא אסירי ואסיקנא דפעם א' וב' אסור ולא סגי להו אלא בעירוי ולא בניגוב ולא בהנעלה שלא מצינו הגעלה בכלי חרס.

ורש"י ז"ל כתב למעלה גבי קינסא מהכא שמעינן דהני חביות וקנקנים שמכניסן לקיום לא סגי להו בהכשר מבפנים בין לשורפן בין ליתן לתוכן מים חמין מדאסר בקינסא דהיינו באור עצמו וכ"ש במה שהוחם ממנו אבל בעירוי אפילו קנקנים שמכניסן לקיום אמרינן לעיל דסגי להו בעירוי וכ"ש כלי עץ שמכניסו לקיום וכלי עץ בהגעלה ורותחין ובכלי ראשון ודאי סגי ליה דלא אשכחן הכשר גדול ממנו ואפילו בדבר שתשמישו ע"י חמין כ"ש בצונן אע"פ שמכניסו לקיום אבל למשפך עליה מים רותחין בדבר שמכניסו לקיום מסתברא דלא סגי בהכי דדבר שמכניסו לקיום ביין כדבר שתשמישו בכלי ראשון הוא וצריך הגעלה בכלי ראשון או עירוי ואע"ג דלא סגי בעירוי לדבר שתשמישו בחמין הכא סגי דכבולעו כך פולטו.

ומיהו כלים שהכשירן בניגוב דהיינו שאין מכניסן לקיום כגון גת של עץ ושל אבן אפשר שטהרתן אף בכלי שני או בשפיכת מים רותחין עליהם ואפשר שאף זה בכלי ראשון.

ודאמרי' בהשוכר נעוה ארתחו בגת של עץ ושל אבן ומתכת וארתחו בכלי ראשון משמע ור"ח כתב עליה הכי פי' נעוה יקב כלומר נעוה זו אין לו היתר אלא בריתוח על ידי האור הא נראה מדבריו דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל.

ובעל ספר התרומות כתב דכלים שנאסרו ביין נסך כגון מכניסן לקיום בעירוי מים רותחין עליהם שרי אם אינו חפץ לעשות בהם עירוי ג' ימים ואין זה נכון עוד התיר בכלי עץ בקולף בקרדום דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה וזו סברא משובשת ואין צריך להשיב עליה.

האי קונייא ירוקא דאסרינן משום דמצרף. נראה לי שאין לו טהרה עולמית דהו"ל ככלי מחפורת של צריף דאתמר לעיל שאין לו טהרה אבל אוכמי וחיוורי שרי בשכשוך בעלמא דבכלי עץ הוו משום דשיעי ואקישי ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי ומיהו ככלי חרס דמו ואית להו טהרה בעירוי כשאר כלי חרס ולא דמו לירוקא דמצריפי, כנ"ל.


דף לד עמוד ב עריכה


הא דא"ל ר' יוחנן לר"ל מאי אירייא רוב אפי' מיעוט נמי. בדין הוא דליקשי ליה א"ה אפי' לרבנן תיתסר בהנאה כדתנן א"כ למה לא אסרוה בהנאה אלא משום דלא מיפרשא ליה להדיא דלודו רבנן בההיא ולא פשיטא ליה טעמא דאמרינן לקמן כיון (דאוקי כמאן דליתיה) [דאוקמי קא מוקים כמאן דאיתא] לאיסורא בעיניה דמי מ"ה אקשי בר"מ ומסקנא אתברר ליה טעמא דתרווייהו דר"מ ורבנן דאורו לטעמייהו א"נ קס"ד דר"מ אפילו למיעוטא דמיעוטא חייש ואיהו אהדר ליה דלא חייש ופריק ליה לכוליה טעמיה.


דף לה עמוד א עריכה


אלא א"ר ירמיה לפי שאפשר לה בלא ציחצוחי חלב. פירש"י ז"ל ציחצוחי חלב טמא נשאר בין גומות של גבינה וק"ל דהו"ל לפרושי חלב טמא ועוד מאי שאי אפשר ושמא ה"ק שאי אפשר לגבינה בלא ציחצוח חלב והו"ל כחלב דעכו"ם דאסור ומשום דטעמא דחלב מפרשא ליה לא פריש בה טפי ואכתי לא נהיר דהא לקמן חדית גמ' ואמר השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני נטפי.

ויש לפרש שא"א לגבינה בלא ציחצוח חלב שמצחצחין בחלב פניה של גבינה להחליק פניה ולצחצחן וחלב טמא יפה לציחצוח זה כחלב טהור ופעמים שעושין כן בטמא מפני שחלב טהור דמיו מרובה ושל טמא דמיו קלין יותר כנ"ל.

ור"ת ז"ל לא גריס הכא אלא אתירוצא דריב"ל קא מסמיך ליה דמשום ניקור הוא ואתא ר' ירמיה למימר אע"פ שאין מניחין אותו לישן כשהארס עצמו מעורב בו הכא חוששין שמא לאחר שעושים גבינה זו נתערב כאן ציחצוח חלב מגולה לפי שהמנהג העושין גבינות כן לצחצחן בחלב ובקום ולפי שאין הארס עצמו בגבינה מניחין אותו לישן ויש בו משום גילוי ובירושלמי אשכחן הכי למה הוא אסור משום גילוי ויניח אותו לישן ויכיר ופריק א"ר שמואל בר יצחק מפני שהארס נתון בין הנקבים כלומר מפני שלא נתערב הארס עצמו בגבינה אלא בין הנקבים שיש לה בפניה הוא נתון ולפי' מתישנות.

ול"נ תיקון הפי' הזה בגירסתו כך אלא אמר ר' ירמיה לא תימא ניקור דהיינו משגבן נקר בה והארס בניקור אלא חשש שבה לפי שא"א בלא ציחצוחי חלב כשהיא לחה והנחשים מלחכין שם ואין ניקור בה והארס נתון שם בין אותם נקבים שבפניה ומתישן וזהו עיקר לשון הגמ' דקאמרי' א"א לה דלשון הירושלמי ג"כ מוכיח שלא כפירש"י ז"ל ולא כפירושינו הכתוב למעלה.

ומאי דקאמרינן לקמן איכא דקאי ביני נטפי ה"ק השתא דאתית להכי אפי' בעי ליה לגבינה דקאמרת מעיקרא ה"נ דשרי לא היא אלא אסור משום דילמא ערב ביה עכו"ם חלב טמא וקאי ביני נטפי דכיון דחלב זבין איערובי מיערב להגדיל מדתו אבל הלוקח גבינה מן העכו"ם אין לחוש לכך כלל דמאי רווחא אית ליה דניערב ביה חלב טמא הא לא קאי ואדרבה מפסיד ליה לההוא חלב טמא ומפסיד ליה בטהור הלכך ליכא למיחש להכי.

ורבינו הגדול ז"ל שהשמיט טעם הגבינה למה אסרוה מכאן אבל במסכת חולין כתב טעמיה דשמואל אגב גררא ומ"מ אפי' למ"ד דמשום ניקור אסרוה לעולם ואפי' במקום שאין חוששין לגלוי לפי שהגבינה נאסרה במנין וצריך מנין אחר להתירו ב"ד גדול ממנו אבל שאר מגולין לא הושיבו ב"ד עליהם ולא נאסרו במנין אלא שהיו אוסרין עליהם מפני שסכנתן מצויה להם.

הא דאמר שמואל מפני שמעמידין בעור קיבת נבלה. ק"ל לרב יהוסף בן מיגאש ז"ל אפי' כשירה נמי תיתסר משום בשר בחלב ותו היכי מיתסרא בכל דהו ליטעמיה קפילא וליהוי כנותן טעם וניחא ליה אי משום בשר בחלב לא הוה מיתסר בלא נותן טעם כדתנן במס' חולין המעמיד בעור קיבה אם יש בה בנותן טעם אסורה ומשום קיבת נבילה נאסרת בכל דהו דכיון דמוקים קא מוקי לה לא בטיל דומיא דהא דאמרינן לעיל אבל משום בשר בחלב ליכא למימר הכי דכל אימת דלא יהיב טעמא לאו בשר בחלב הוא אלא האי באפיה קאי והאי באפיה קאי זהו תירוצו של הרב הלוי ז"ל.

והרב אב"ד ז"ל תירץ דלבשר בחלב לא חיישינן דאפי' ודאי דרבנן הוא דצונן בצונן מדאורייתא שרי ורבנן הוא דגזרו והו"ל ספיקא ולקולא ולא מחוור לי דהא רב נחמן אמר משום חשש דחומץ דהוא חששא בדרבנן.

ול"נ דכיון דעור קיבה של עכו"ם נבילה היא בודאי נקט לה מילתא כדאיתא דאית בה משום נבילה ומשום בשר בחלב למ"ד איסור חל על איסור ודקא קשיא ליה מ"ט לא אזלינן לה בנותן טעם ל"ק דכל דבר של עכו"ם לא הלכו בו חכמים אחר נותן טעם ואין מטעימין אותה לקפילא אלא כיון דשכיח בהו טעמא אוסרין אותה לעולם כדי שלא יפרצו שהרי למ"ד מפני שמחליקין פני' בשומן חזיר אין אנו הולכין בה אחר נ"ט וכן בשמן של עכו"ם למ"ד משום זליפתן של עכו"ם אסורין וכן בקורט של חלתית אלמא כל דבר של עכו"ם לא הלכו בו חכמים אחר נ"ט, וזה טעם נכון.


דף לה עמוד ב עריכה


השתא דאתית להכי גבינה נמי איכא דקאי ביני ניטפי. פי' דמעיקרא קס"ד דכיון דטמא אינו עומד יכול הוא לבדוק אם הוא עומד כולו מותר ואם לאו בידוע שנתערב בו טמא הילכך אין לאסור גבינה מטע' זה שהרי א"א לו לבוא לידי תקלה בכך אבל השתא דאתינא להכי דאמרינן דאע"ג דלא קאי כוליה נמי אמרי נסיובי הוא לגבינה נמי אסור שא"ת אפילו היה כאן תערוב' דטמא כבר נשאר עם הנסיובי והגבינה כולה מן הטהור נעשי' דהא טמא לא קאי איכא מיניה דטמא מעט דקאי ביני ניטפי ונאכל עם הגבינה ואע"פ שאין הטמא כולו מתערב בין הנטפי וא"א שלא ישאר ממנו אפ"ה אתו למשרייה אמרי נסיובי הוא והיינו דקאמרינן השתא דאתית להכי.

ור"ש ז"ל מפ' השתא דאתית להכי דאמרת שחלב טמא מתערב עם הנסיובי אפילו לגבינה נמי אסור דאיכא נסיובי דקאי ביני ניטפי וחלב טמא קאי בהדיה.

מה ראו חכמים לאוסרה משום חתנות. מדקאמרינן יצא ר' לשדה והביא נכרי לפניו פת פורני משמע ודאי דלאו מעיסתו דר' הות ולאו באפיה לשה ועירבה ואעפ"כ לא אסרוה אלא משום חתנות ולאו משום גיעולי עכו"ם וטעמא דמילתא דאפילו נלוש בחמין נט"ל הוא ומותר ואי משום קדירה בת יומא לא חיישינן.

והביא ר"ת ז"ל ראיה מדבר זה ממאי דאמרינן לקמן בכוספן של עכו"ם דאפי' הוחמו חמין ביורה גדולה שרו דנ"ט לפגם הוא ולא חיישינן לבת יומא ובשלהי מכילתין הלוקח כלי תשמיש מן העכו"ם וכולן שנשתמש בהם עד שלא געל עד שלא לבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר דנט"ל הוא ומותר ולא חיישינן לבת יומא וליכא למימר בששיהן דא"כ הו"ל למתני הכי ולא ליתני סתמא מותר ועוד אי ס"ד אמר ליה הכי לוקמינהו תרווייהו כמ"ד נט"ל מותר דהלכתא כוותיה ומאן דתני אסור בשלא שיהה ומשום חשש בת יומא אלא ודאי ליכא למימר הכי ושמעתין נמי מוכחא דקאמרינן דשמן של עכו"ם מותר משום נט"ל ולא חיישינן לבת יומא ולא מצית למימר דשמן פוגם הוא אפילו בבת יומא דא"כ לא הוה אסר תנא דמתני' משום זליפת כלים דהא שרי בדבש וכדבעינא למכתב קמן ולקמן נמי אמרינן גבי משחא שליקא אי משום גיעולי עכו"ם נט"ל הוא אלמא סתם כליהן של עכו"ם אינן בחזקת בני יומן וה"נ אמרינן בכולה מכילתין בכל שהוא נאכל כמות שהוא חי דמותר ולא חיישי' לגעוליהן והיינו משום דלא חיישי' לקדירה בת יומא.

ונוכל לחלוק ולומר דחוששין לבן יומא בשל עכו"ם אלא שאלו כולן פגומין הן אפילו בב"י או בשעשאום בפנינו ומה שהתירו דבש מפני שאין מעמידין אותו אלא בכלים חדשים.

ואין זה עולה כהוגן, שהרי הוזכרו מהן הרבה בגמ' להתר כגון פת ושמן וקפריסין וקפליטאות וחמין וכוספן ואהיני והיאך נאמר בכל הנז' בגמ' שיהו נפגמין בכל בליעת איסורין שלהם ושאר הדברים שלא הוזכרו ניחוש לכלים בני יומן שיהו לשבח דודאי הא דתניא לקמן קפריסין וקפליטאות וכו' כשעשאום בבתיהן הן כדתני שלהם וכן אהילי דארמאי מדלא קתני בכולה אין בהם משום בישולי עכו"ם ודומיא דשמן דקתני בסיפא וכן כוספן וטרית ומורייס וציר נחוש לזליפת כלים דמליח ברותח הוא אלא ודאי אין חוששין לעולם לבת יומא וטעמא דמילתא משום דהוו ספיקי טובא ספק נשתמשו בקדירה זו היום ספק לא נשתמשו ואת"ל באיסור שמא אין בזה נ"ט או שמא טעם לפגם הוא מעיקרו וכיון דהוו ספיקי טובא שרו ליה כדאמרינן בתרי ספיקי דכתובות פ"ק.

ושמעתי שרש"י ז"ל כתב כן בתשובותיו דליכא בפת משום גיעולי עכו"ם והביא ראיה ממ"ש בפסחים הקמחים ובצקות של עכו"ם אדם ממלא כריסו מהם ועוד דגרסינן התם חנות של ישראל ופועלי עכו"ם נכנסין לשם חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ותנן נמי התם ישראל שהלוה את העכו"ם על חמצו וכו' מותר וקתני נמי החמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר באכילה וגרסי' עלה בירושלמי הדא דתימא במקום שנהגו שלא לאכול פת של עכו"ם אבל במקום שנהגו לאוכלו מותר אפי' באכילה מדתלו לה במנהגא ש"מ דלית ביה משום גיעולי עכו"ם ואמר רבא בפסחים פוקו ואייתו לנא חמירא דבני חילא וכל הני לא מתוקמי בשנילוש לפני ישראל ובכלי של ישראל.

ואין צורך לראיות הללו, דהא אמרי' בשמעתין דמן הפלטר מותר משמע מפתו אלא להוציא מלבם של נקדנין שאומרי' שיש בו משום גיעולי עכו"ם אלא שנלוש בפני ישראל בהכשר ומ"מ לתנא דמתני' אליבא דשמואל דאסר שמן משום דחייש לקדירה בת יומא אפשר שיהא בפת משום גיעולי עכו"ם ודאמרי' בגמ' למה אסרוה משום חתנות לר' יהודה הנשיא קאמרי א"נ לרב דאמר דניאל גזר על השמן משום חתנות ותלמידי שמאי והלל גזרו על הפת משום חתנות דסוגיין כוותיה ואפשר שגיעולם פוגם אפי' בבת יומא ומ"ה לית ליה אלא משום חתנות אפי' לתנא דמתני' דומיא דדבש כדבעינא למימר קמן ומפרש רש"י ז"ל כי הפת וכל השלקות כולהו משום חתנות גזרו בהו.

ואי ק"ל אמאי פלגינהו תנא דמתני' בתרתי א"ל שתי גזירות הוו תלמידי שמאי והלל גזרו על פתן ועל שמנן משום יינן דגזור שמן משום יין משקה משום משקה וגזור על פת משום יין דשכיח הכי דטעים מידי ושכיח חתנות דידיה מפני שהוא חיי נפש והכל צריכין לו. ואתא בי' דינא אחרינא וגזר בכל השלקות משום חתנות או משו' שמא יאכילנו דבר האיסו' כל"א שכת' רש"י ז"ל אלא מיהו משמ' ודאי דפת ושאר תבשילי עכו"ם מטעם א' הן אסורין.

ור"ת ז"ל כתב פת אפוי הוא ואינו קרוי בישול וראיה לדבר מדפרי' לקמן גבי שלקו' מידי אור כתי' ולא פרי' אמאי הוצרכו לגזו' על הפת בי"ח דבר ש"מ דפת ליתא בכלל שלקות דהיינו בשולי עכו"ם דה"ל למיפר' אי הכי בשלקו' מדאוריית' אסירי אמאי גזרו הפת בשמונ' עשר דבר אלא ע"כ אפיי' ליתא בכלל בישול ז"ל ר"ת ז"ל שכתוב בספר הישר במסכת ביצה.

ואין דבריו נכונים אצלי כלל, דע"כ בדין הוא דה"ל למפרך הכי דהא בקרא לא כתיבי שלקות ואי דרשת מה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנה נמצא פת בכלל זה ומדאורייתא הוא דאסור אלא היינו טעמא דלא מקשה הכי משום דהו"א אה"נ דפת אסור מדאורייתא ואי משום דא"ר תלמידי שמאי והלל גזרו עליו דרב מימרא הוא ולא אלימא למקשי מינה לר' חייא בר אבא דסבר שלקות דאורייתא וטובא עדיפא פרכיה דפריך מקרא גופיה "מידי אור כתיב". ודברי ר"ת ז"ל אלו שכתבן לענין עירובי תבשילין אינן וכבר נתברר לנו מן הירושלמי ומן התוספת' שאין עירובי תבשילין צריכין פת אלא תבשיל וכן דעת רבינו הגדול ז"ל והא דבעינן בגמ' שלקות מנלן ולא בעי הכי בפת משום דפת פשיטא ליה טעמא דחתנות אבל שלקות לא שכיח תחנות דידהו וקס"ד דאסורייהו מדאוריית' ולא משום גזירה ואסיקנ' דמדרבנן הוא משום חתנות כטעמא דפת ובירושלמי מפרש ופת לאו מתבשילי עכו"ם הוא וכו' שלא כדברי ר"ת ז"ל.

והא דאמרי' במשחא שליקא דארמאי אי משום בשולי עכו"ם נאכל כמות שהוא חי ואע"פ שר' יהודה הנשיא כבר התיר גזירת חתנות שבו היינו טעמא דאמרנא הכי משום דמבושל לא התיר ר' יהודה הנשיא כלום לפי שאפשר לרוב הצבור לעמוד בה הילכך עדיין הוא בכלל גזירת כל השלקות ובישולי עכו"ם שהוא משום חתנות אבל במשחא דלאו שליקא פשיטא לן שכבר התיר ר' יהודה הנשיא גזירת חתנות.

והוי יודע שגזירת תלמידי שמאי והלל שגזרו על הפת אין רוב הציבור יכולין לעמוד בה כדאיתמר בשמן שהרי ר' שמלאי א"ל לר' יהודה הנשיא בימינו תתיר את הפת וא"ל א"כ קרו לן בי דינא שריא.

לפי' אני אומר, שאם יסכימו חכמי ישראל וגדוליהם ומתירין את הפת מותר אע"פ שהם קטנים מתלמידי שמאי והלל בחכמה ובמנין שהרי אפי' ר' יהודה הנשיא קטן היה כדמפורש בגמרא ואלמלא דשרא תרתי הוה שרי נמי הך שכל גזירה שרוב הציבור יכולין לעמוד בה אע"פ שלא פשטה כל ישראל צריך להתירה ב"ד גדול מן הראשון בחכמה ובמנין ואם פשטה אין שום ב"ד יכול לבטלה אבל אם לא פשטה ברובם מפני שאין יכולין לעמוד בה אפי' קטן מתירה ומ"מ צריכה היתר ב"ד דהא קבילו עלייהו דאי לא קבילו עלייהו מעיקרא אינה צריכה היתר והיינו טעמא דשמן.

ואף אם לא התירוה אין להם רשות לכוף את העם באותה גזירה לא להלקות ולא לשמת דכתיב במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו כלומר עד דאיכא גוי כולו אבל חכמים ותלמידיהם והיחידים נוהגים בהם כדאמרי לא תשתעו מיניה דאיבו כלו' אל תאמרו דבר שמועה משמו שאינו מכלל החברים וכן נמצא בתשובות הגאונים ז"ל מאן דאכיל פת של עכו"ם אין מלקין אותו אבל מוכיחין אותו ואסור לומר דבר שמועה מפיו בבית המדרש אבל מקום שנהגו לאכול פת של עכו"ם אלמא איכא דוכתי דנהוג.

ובירושלמי בפרקין גרסי' ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כן כלומר אין העם עושין כן אלא אוכלין פת של עכו"ם ואני תמה למה לא התיר ר' יהודה הנשיא את הפת קודם שיתיר את השמן ואפשר מפני שחתנות הפת יותר גדול משל שמן מפני שהוא חיי נפש והכל צריכין לו תדיר והוא מעשה נשים לפיכך לא רצה להתיר החמור תחילה ועוד שכיון שהפת מתבשילי עכו"ם הוא חשש שאם היה מתיר מקצת המבושלין היו מזלזלין בכולן לפיכך התיר את השמן ואע"פ כן הודה לר' שמלאי דאי לאו דקרי ליה בי דינא שרייא הוי שרי תרווייהו ולא היה חושש למזלזלין שכיון שהתיר שמן ופת היה מודה להם שכל דבר שאין הציבור יכולים לעמוד בו אין גוזרין עליהם כלום.

ואסיקנא בגמ' ר' יוחנן אמר אפי' פלטר עכו"ם ה"מ בשדה אבל בעיר לא אפשר לפרש דרבי יוחנן במקום שאין פלטר ישראל קאמר ויש להקל ולומר אפי' יש פלטר ישראל כיון שהוא פלטר שאין בו חתנות כ"כ והוא בשדה מותר אבל בעיר לא אי איכא פלטר ישראל אבל ליכא פלטר ישראל מותר ודברי רבינו הגדול ז"ל מטין כן לפי שכתב מ"ש בירוש' במקום שאין פת של ישראל מצויה עמעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש משמע אפי' בעיר ובלבד מן הפלטר אבל בעל הבי' לעולם אסור' בין בעיר בין בשדה ואפי' אין לו מה יאכל.

וראיתי מי שכתב כך ראיתי בתשובות הגאונים ז"ל מותר לאכול פת של עכו"ם בשבת אם אין לו פת אחרת דבשבת אסור להתענות הלכך מותר ולפי מה שפירשנו אף בחול בכה"ג כגון שאין שם פלטר ישראל ואין לו פת אחרת מותר אלא שהם התירו בשבת אפי' מב"ה אם אין שם פלטר ופת שלנו אם אפאה עכו"ם אפי' ע"פ שלשה ישראל אסורה משום בישולי עכו"ם דהיינו גזירת תלמידי שמאי והלל ואי שגר ישראל תנורא א"נ שגר עכו"ם ואפה עכו"ם וישראל מחתה הגחלים מותר פי' משום דבהבער הגחלים מצא חומן כך פי' רש"י ז"ל והו"ל כההיא דאמרי' בגמ' דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא ומעשיו של ישראל ניכרין בה שהרי גמר ויכירו שאם לא חתה בגחלים עדיין לא נגמר ומ"ה מותר.

אבל אם הפך בהם מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא אסור שהרי הנחתו וגמרו ביד עכו"ם וזה כלל גדול כל שהנחתו וגמרו ביד עכו"ם אסור ולפיכך אני אומר שהזורק עץ בפורני של עכו"ם כדי להתיר פתו משום בישולי עכו"ם שאין במעשיו ממש ואסור דבלא עצו נמי מבשיל בחדא שעתא ועצו אינו מעלה ואינו מוריד ולא עבד ולא מידי וא"נ בשליה פורתא ממאי דהוה בשול בלא עצו כיון דלא מינכר ופורתא הוא טובא אסור דתחילתו וגמרו ביד עכו"ם הוא וכדאמרי' לעיל ה"ד אלימא [דאי לא היפך וכו', אלמא] כל היכא דלא מינכר בישוליה לאו כלום הוא ולא מישתרי בהכי במעשה דישראל.

והיינו נמי דא"ר יוחנן פת ג' מלאכות יש בה אלמא דבעינן או דשגיר ישראל תנורא או שיאפה את הפת או שיחתה את הגחלים ואלו הוה שרי בהשלכת עץ כמה מלאכות יש בה והיכי א"ר יוחנן ג' מלאכות.

ורבינו הגדול ז"ל גריס וישראל מהדר הדרויי כלומר שישראל מהפך בפת דלימטי ליה בישולא מכל צדדיו והיינו אפייה גמורה הניכרת בפת שאין דבר אחר מתירו אלא בישולא או קירוב בישולא. ומיהו אי מייתי ישראל גחלים ומשים בתוך התנור או הפורני ומהן מדליקין את האש אפשר דהוא מותר שישראל שגריה לההוא תנורא כיון שהוא הביא שם עיקר האש.

וכן דעת הראב"ד ז"ל כמ"ש שהוא הצריך לסייע ישראל בנתינת העצים בתוך האש בכדי שיהא באותן העצים שנתן ישראל מתקרב שגורת התנור אלמא מעשה הניכר בעינן ודבר פשוט הוא ולא נתכוונו דברי הר"מ הספרדי ז"ל שהתיר בעץ.

ובמחלו' מצינו כלשון הזה אנשי מזרח אוסרין פת שלהם שאפה עכו"ם ומתירי' פת עכו"ם ובלבד שיהא שם ישראל ומשליך עץ בתנור ואנשי מערב אוסרין אותה בעץ שהעץ לא אוסר ולא מתיר ואימתי הוא מותר לו במקום שאין דרכן לאכול בעשה ג' ימים שלא טעם כלום ע"כ וכבר הבאנו ראיה שאין עץ זה לא אוסר ולא מתיר ודברי מחלוקת זה אינם מכוונים ויש שם דברים הרבה שיצאו משיטת התלמוד המסור בידינו ואין אנו שומעין אלא לתלמודינו.

עוד ראיתי מי שאומר דכיון דליכא בפת אלא משום גזירת חתנות האידנא שרי דבימי רבותינו היו חוששין לחיתון מפני שהיתה חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן אבל עכשיו שיש להם בתורתם איסור גדול בחיתון ישראל אין כאן לומר גזירת חתנות.

וזה טעות גדולה ומי שהורה כך אין לסמוך עליו שאפילו כדבריו כל דבר שגזרו בו ולא עמד ב"ד וביטל אין אותה גזירה בטלה אע"פ שבטל הטעם של מנין ראשון. ומפו' בפ"ק דביצה ורמוז בכמה מקומות בתלמוד ירושלמי במס' שבת ובמס' שביעית שעת משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד ובטלי ועוד שאף בדורות הראשונים נמי הוה להו איסור בחיתון ישראל כדאמרי' בפ' השולח והאמר מר חביבה עליהן בהמתן של ישראל יותר מנשותיהן ה"מ בצנעא אבל בפרהסיא זילא בהו מילתא והאידנא נמי הכי הוא דחביבין להו בנות ישראל טובא ובפרהסיא אסיר להו.

ועוד דאנן הכי קאמרינן שמא יתן ישראל עינו בבתו של עכו"ם ויתחתן עמו וא"ת שהאשה לא תשאנו מפני שהוא אסור לה בתורתן הוספת מים הוספת קמח וכ"ש שאסור שמא ישתמד ישראל וישאנה שכמה פעמים הוציאו בנותיהן בני ישראל מן הכלל בעונות וראיה לדבר דבר פעור.


דף לו עמוד א עריכה


ושמואל אמר זליפתן של כלים אסורין אוסרתן. פי' דס"ל לתנא דידן דנט"ל אסור וא"ל לשמואל קשיא דבש דקתני סיפא מותר ואמרינן בגמ' למאי ניחוש לה אי משום גיעולי עכו"ם נט"ל הוא ורבותינו הצרפתים מתרצים כן שהדבש נט"ל הוה ואפי' מאיסורין עצמן כשהיו בעין קודם שנבלעו ולפי' מותר אבל שמן מאיסורין עצמן לשבח הוא הילכך אפי' מזליפתן דהוי לפגם נאסר דס"ל כמ"ד בפסחי' גיעולי עכו"ם חידוש הוא דבעלמא נט"ל מותר והכא אסור כלומר שעשה הכתוב פליטתן של כלים כאיסור עצמו שבלע ממנו אע"פ שהוא נפגם בכלים כיון שהיה לשבח בעינו שאילו [פגום בעינו] ודאי מותר דהיינו חידושו דנבילה שאינה ראויה אינה נבלה.

ובהא פליגי, תנא דידן ס' נט"ל בעלמא מותר וגיעולי עכו"ם חידוש הוא ולפי' שמן אסור עשה הכתוב זליפת הכלים כאיסור בעינו דהוא לשבח ודבש מותר דהיינו נבלה שאינ' ראויה לגר דנט"ל בעינו מותר ור"י הנשיא סבר כל נט"ל מותר דלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא דלאו לפגם הוא כדקאמר ר' יוחנן לקמן בפ' השוכר ובפסחים והיינו דר"מ התם וקי"ל כר"י הנשיא ולרב בין לתנא דידן בין לר"י הנשיא לבת יומא לא חיישי'.

ולהאי פירושא שמעינן מינה דשמן לאו פוגם מעיקרו הוא ואפ"ה שרינן ליה משום דלא חיישינן לבת יומא.

ול"נ דסבר שמואל דתנא דידן כל נט"ל אסיר ליה והכי אשכחן תנאי בפ' בתרא דמכילתין וטעמא דדבש לשמואל משום דזהירי ביה למעבדיה בכלים חדשים ומיוחדין לכך דאי מתערב ביה נמי גיעולי כלים מיסרא סרי ומתקלקל וכי אמרינן בגמרא טעמא דאי משום גיעולי עכו"ם נט"ל הוא אליבא דגמ' הוא דסוגיין בה כרב וה"נ אזלא סוגייא דשמעתין כולה ולדידן כבשים וטרית דשרי תנא דידן לא חייש לנ"ט כשאינן מבושלים דהוי טהור מליח וטמא תפל דשרינן בפ' כל הבשר.

הא דאקשינן ושמן דניאל גזר עליו והאמר באלו וכו'. ק"ל ליקשי נמי פת ויין והראב"ד ז"ל מתרץ דה"ה דהא אמר לכל ישראל הורה וכתיב פת ויין אלא חדא מינייהו נקט וחדא תירוצא סליק להו לכולהו ולפי דבריו הא דאמר ר' יוחנן לעיל דמפלטר עכו"ם בשדה מותר היינו משום דר' דכיון דאמר הכי ואסכימו בטל הוא ובית דינו גזירת תלמידי שמאי והלל אבל של דניאל במקומה עומדת.

ונ"ל דדניאל הורה ודאי לכל ישראל ומיהו לא קבלו ממנו בדברים שהם חיי נפש כגון פת ויין והיינו דאמרינן וכ"ת דניאל גזר לא קבלו ממנו כלומר כמו שהוא בפת ויין א"כ מאי אסהדותיה דרב שמן ולדידן בשדה לדברי המתיר לא נתבטלה בו גזירת י"ח דבר כלל.

הא דאמרינן לעיל אלא דניאל גזר בעיר ואתו אינהו גזור אפי' בשדה. ואקשינן א"ה ר' יהודה וכו' ה"ג לה א"ה ר' יהודה הנשיא היכי מצי מבטל תקנתא דתלמידי הלל ושמאי וה"פ אא"ב דדניאל גזר מדכתיב ויין משתיו ר' יהודה הנשיא לרב טעה בהכי דלא ס"ל דדניאל גזר כלום דלא דריש משתיו אא"א תלמידי שמאי והלל גזרו י"ח דבר ודאי שמיע והיכי שריא.

ואיכא נוסחי עתיקי דכתיב בהו ר"י הנשיא היכי מצי מבטל ולהני נוסחי אפשר דהדר נמי אקושיא דאקשי ליה שמואל לרב ותלמודא הדר ובעי לה מיניה דר"י הנשיא היכי שריא גזירה דדניאל דאוסיפו עלה תלמידי שמאי והלל ואיהו שרא דכולהו ואפי' לנוסחא קמן מצינא לפרושי דה"נ קאמר היכי מצי ר"י הנשיא למשרי אפי' תקנתא דתלמידי שמאי והלל וכ"ש של דניאל ועוד דשמא בשדה בלבד התיר ולא עקר בשל דניאל כלום מ"ה אקשי בתלמידי שמאי והלל ומפרקין לה כדאיתא.

והא דאהדר רב לשמואל שמלאי לודאה קאמרת לא הוה צריך לא לימא שלא פשטה אלא משמע דרב לא ס"ל כי שריותיה דר"י הנשיא ומ"ה הוה דחי ליה מיניה והיינו דקאמר אם הם לא דרשו אנן נמי לא נדרוש דקסבר דטעה ר"י הנשיא כשהתיר מפני שלא דרש והכי משמע בירוש' דאיתמר התם ר' יצחק בר שמואל בר מרתא נחת לנציבין אשכח שמליין הדרומי יתיב ודרש ר' ובית דינו התירו את השמן שמואל אכל רב לא קביל עליה מיכול א"ל שמואל אכול דלא כן אנא כתבנא עלך זקן ממרא.


דף לו עמוד ב עריכה


ועל יינן משום בנותיהן. פי' הרב ר' שמואל ז"ל שגזרו על סתם יינם משום בנותיהם אבל יין שנתנסך ממש לע"ז מדאורייתא אסור כדמפורש לעיל מאשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם וא"ת סתם יינן נמי ליתסר משום שמא נתנסך לע"ז מיעוטא הוא ומילתא דלא שכיחא ולא חיישינן לה כלל, זה פי' הרב ז"ל.

והראב"ד ז"ל פירש דמשום חששא דשמא ניסך לא הו"ל למגזר ביה הנאה ודיו אם אסרוהו בשתיה ואין זה נכון שהרי שנינו א"כ למה לא אסרוה בהנאה אלמא אי חיישינן בהנאה נמי מתסרא.

ולי נראה בזה כמ"ש בריש פירקין אם איתא דאקצייה לא הוה מזבין ליה הכא נמי אם איתא דנסכיה לא הוה מזבין ליה הילכך ליכא למיחש לאיסור נסוך אלא משום בנותיהן הוא דגזור ביה רבנן ואע"ג דאמרינן בכולה מכילתין דטרחי ומזיפי לנסוכי נמי של ישראל התם חשיבא להו תלתא טפי ליהנות ע"ז שלהם בשל ישראל א"נ איכא למימר דאהני גזירה להיכא דידעינן ודאי דלא ניסך כגון מגעו שלא בכונה דניסוך כדאי' בהשוכר ומשום בנותיהן גזרו ביה שלא יהא שותה מיינו במסבה שלהן.

והא דאמרינן אפיסקא דיין וחומץ של עכו"ם מנ"ל ומייתי לה מקראי משום דכל דתקון רבנן אדאורייתא סמכי לה ולא גזרו הנאה אלא מפני שסמכו על דין יינם שנתנסך ממש לע"ז שהוא אסור בהנאה מן התורה תלו לומר שמא נתנסך משא"כ בפתן ושמנן ושלקותיהן וזה שלא גזרו במבושל לפי שאינו מתנסך ואינו מצוי כ"כ לחוש לו לבנותיהן אלא כל גזירתן ביין אחשש ניסוך סמכו אותו כדפרישית.

ואד"ל והא גזירה לגזירה היא וא"ל כדמפרקינן בגמ' אי לא עבדא הא לא קיימא הא וא"ל כיון דבדידהו כלומר בפת ושמן איכא משום חתנות אע"ג דלא שכיח למיגזר עליה בפ"ע גזרו עליו משום לתא דיין וחששא דידהו א"נ בדישראל לא גזרינן גזרה לגזירה אבל בשל עכו"ם גזרינן טובא ועבדינן הרחקי יתירי, כן נ"ל.

וי"מ גזרינן על פתן ושמנן משום יין נסך שנתנסך ודאי לע"ז ועל סתם יינן משום בנותיהן כלו' משום חתון דהיינו דאורייתא ועל בנותיהן כלומר ייחוד בנותיהן משום דבר אחר ע"ז ועל דבר דהיינו תינוק עכו"ם משום דבר אחר דהיינו זכור דאורייתא.

ולא נהירא דהיאך אפשר לומר שגזרו על פתן משום יין שנתנסך לע"ז מה ענין זה לזה ועוד משום פתן שנתקרב לע"ז מצו למגזר ועוד ליגזר על סתם יינם משום יינן שנתנסך לע"ז ממש ועוד יינן של שאר האומות משום מאי גזור אי משום בנותיהן דז' עכו"ם לאו גזירה היא שאין יין של אומה זו מרגילתו לבנותיהן של אומה אחרת אלא ודאי ליתיה להאי פירושא כלל.

וק"ל דהתניא בפרקי ר' אליעזר הגדול שאליהו ז"ל גזר על היין על דבר פעור וא"ל גזר איהו שתיה ואתו אינהו גזוראפר בהנאה וגדר גדול גדרו בו יותר מן הכל שמפני שתקלתו גדולה הוצרך לתקנה גדולה א"נ לא פשטה תקנת אליהו ז"ל ודניאל חזר והורה עליה והוסיף בה פת ושמן ואף ממנו לא קבלו עד שבאו תלמידי שמאי והלל וגזרו כדפרישינן לעיל.

בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם. א"ל דהא אמרינן ביבמות בגיותן לית להו חתנות וכבר פירשתי שם עיקרה בס"ד.


דף לז עמוד א עריכה


מדקאמרי' מסתמיך ואזיל ר' יהודה נשיאה אכתפיה דר' שמלאי שמעיה. וכולה מילתא, שמעינן מינה דלא גרסי' במתני' ר' ובית דינו התירו בשמן אלא ר' יהודה הנשיא בר בריה הוא דהוה בנו של ר"ג כדכתב רש"י ז"ל ואע"גדאשכחן לקמן בברייתא שמן ר' יהודה הנשיא התירו מר' יהודה נשיאה קאמר דבסוף תנאים הוה ונשנה בברייתא כדתניא הכא ורבותינו התירוה לינשא ונר' שהיה תוספת שהוסיף בר קפרא אולוי במתניתיה שר"י הנשיא בימי אמוראים הוה בימי ר' אמי כדאמרינן לעיל והאריך ימים עד לאחר פטירת ר' יהודה כדאי' בפ' אלו מגלחין ור' יהודה לא בימי תנאים הוה כלל אלא בימי אחרונים היה ששנו אותה בברייתא לאחר ר' חייא ור' אושעיא.

ואיכא דגריס ליה במתני' דר' התיר ולא קבלו מיניה ואתא ר"י נשיאה בר בריה ושרייה וקיבלו מיניה וגריס לקמן בסמוך הכי א"ריוחנן ר"י הנשיא בנו של ר' שמעון ברבי הורה ולא הודו לו כל סיעתו ואמרי לה כל שעתו ואתא בר בריה וחזר והושיב ב"ד על כך וקבלו ממנו ומפרש לה אשמן ואכתי קשיא דהא לעיל אקשי ליה שמואל לרב מדר' שמלאי וא"ל שאני לודאי דמזלזלי ולא אהדר ליה ממתניתין וא"ל מתני' ל"ק ליה לרב דאמר לך ת"ק דתני הפת והשמן לא סבר לה כר' ומ"ה לא קבלו ממנו חבריו דסברי דניאל גזר עליו ואין כח בידם להתיר גזירת דניאל והוא היה סבור שזה שנהגו בו איסור משום גיעולי עכו"ם היה אבל מדר"י נשיאה מקשו ליה שחזר והושיב ב"ד על כך.

וכל זה הטורח להעמיד גירסת רוב הספרים שכתוב בהם במשנתנו ר' ובית דינו התירו את השמן,וכן בכל הנוסחאות ובהלכות רבינו ז"ל.

ועדיין ק"ל אם לא קבלוממנו מאי אסהדותיה דתנא דמתני' ועוד דא"ה ר"י הנשיא דסמך עליו לאו בי דינא שריא מיקרי וי"ל תנאי דידן שריותיה דר' אע"ג דלא אודו ליה דאי איכא דסבר ליה הכי לימא כוותיה וכיון דחזא בר בריה טעמיה וידע דלא פשט התרו הוצרך להושיב ב"ד ולהתירו לפי' נקרא בי דינא שריא שהרי יוסף עדות העיד וקראו אותו בשם זה, וזה אפשר.

אבל מה שפיר' בדר' יוחנן ר"י הנשיא בנו של ר' שמעון ברבי לאו מילתא היא אבל בנו של ר"ג גרסי' בנוסח' ואגט קיימא וכן מפורש בירושלמי בית דינו חלוק עליו בגיטין וה"נ משמע בגמ' דילן התם.

ובירושלמי פ' זה יש מי אסר את השמן רב יהודה אמר דניאל אסרו וישם דניאל וכו' ומי התירו ר' ובית דינו התירו ואימר לר' יהודה נשיאה קרי ר' יהודה רבי כדקאמרינן לקמן דר' אסר ומנו לוי.

הא דאמרינן הכל מודים היכא דא"ל לכשתצא חמה מנרתיקה וכו' מפורשת בפירקא.


דף לז עמוד ב עריכה


בראשו ארוך כ"ע לא פליגי [דאסור]. כדאמרינן במס' שבת דהוה מיעבר שושיבא אפומיה כלומר דטהור הוא כר' פפא ס"ל דאמר בראשו ארוך פליגי וכיוסי בן יועזר דשרא ואיכא דגריס כ"ע לא פליגי דשרי, וליתא בעיקר נוסחי.

הא דאמרינן מדאורייתא בחיבורין מטמא טומאת שבעה. מפ' בגמ' דנזיר בפ' ג' מינין דחיבורי אדם במת דאורייתא כלומר שכל זמן שהאדם מחובר במגעו למת הרי הוא כמוהו והנוגע בו בין אדם בין כלים טמא טומאת ז' אבל בחיבורי אדם באדם כלומר שיהא התפוס באדם שפירש מן המת מטמא אדם אחר דרבנן היא וקאמר מר זוטרא השתא דרבנן גזרו שלא בחיבורין נמי שיהא הנוגע בטמא מת מטמא טומאת ז' וזה אין לו עיקר בשום מקום ולהם א"ל רבא דבוקי סריקי נינהו שמעולם לא אמרו בנוגע בטמא מת שלא בחיבורין אלא ראשון כדתנן שנים טמאין במת א' טמא טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב חוץ מע"י כלים דרחמנא אמר חרב הרי הוא כחלל ובין בחיבורין בין שלא בחיבורין מטמאין טומאת ז' כדקתני סיפא ד' טמאין במת כלים הנוגעים במת ואדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת ז' הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב והך טומאה דכלים ודאי דאורייתא היא דתניא בספרי בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהיא מטמאה טומאת ז' הנוגע בה טמא טומאת ז' הרי למדנו לכלים ולאדם כלים ואדם וכלים (ואדם וכלים) מנין ת"ל וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם הרי למדנו בכלים ואדם וכלים ואע"ג דבגדים בחיבורין הוא כיון דממעטינן התם אדם ע"כ לבגדים שלבש אח"כ נצרכה.

והא דתניא בספרי כל הורג נפש וכל נוגע בחלל מקיש הורג לנוגע מה נוגע ע"י חיבורו אף הורג על ידי חיבורו לא באו התם אלא למעט זורק חץ וע"י חיבור הכלי באדם קאמר שאפי' הרגו בזריקה ונטמא הכלי באדם קאמר שאפי' חזר ונגע בו הוא טמא טומאת ז'.

אבל רש"י ז"ל כתב בפירוש התורה למדך הכתוב שהכלי מטמא אדם בחיבור. וזה דעת הראב"ד ז"ל ולדבריהם משנת אהלות כולה בחיבורין היא ואין משמעותה כן וכן בפסחים לא מתחזי הכי ועוד דההיא דנזיר קשיא דהא משמע דחיבורי אדם במת דאוריית' כדקא' הושיטו לו מתו ומת אחר פטור ומוקי לה בחיבורין ואם פירש חייב מפני שהוסיף בטומאתו.

וכן ראיתי דעת אחר' לר"מ הספרדי ז"ל שהוא פי' שהכלים מטמאין במת בין בחבורין בין שלא בחיבורין ואדם בין בחיבורין בין שלא בחיבורין אינו מטמא אדם אלא טומאת ערב דין תורה שכל שאמרו בחיבורין דרבנן הוא.

ולדבריה' הללו הא דאמרו בנזיר כאן בחיבורי אדם במת כאן בחיבורי אדם באדם ה"פ חיבורי אדם במת לגבי אותו המחובר לו דאוריית' הוא וקרינן ביה מחולל ועומד ולפיכך אם נגע במתאחר פטור ואם פי' חייב אע"פ שאינו מוסיף בטומאתו אבל בחיבורי אדם באדם כלומר לענין שיהיה המחובר במת עושה הנוגע בו כמי שנגע במת לאו דאוריית' הוא וזוהי דרך ישרה שיבור לו החכם בדברים הללו ולפ"ז מר זוטרא בריה דרב נחמן בוקי סריקי דאמר בכולה מילתא דטומאה בחיבורין לאו כלום היא בטומאת מת מן התורה ואע"ג דגבי נבילות החמיר הכתוב בחיבורין כמו שפי' בפ' השותפין של ב"ב.

ושוב מצאתי בירושלמי במס' נזיר ברייתא שנויה יצא ונכנס רבי טרפון פוטר ור"ע מחייב א"ל ר' טרפון וכי מה הוסיף זה חילול על חילולו א"ל רע"ק בשעה שהיה שם היה טמא טומאת ז' פי' טמא טומאת ערב יצא ונכנס טמא טומאת ז' והרי זה מפו' כלשון ראשון שלנו ההגה.


דף לח עמוד א עריכה


פסק ר"ת ז"ל כי האי לישנא דמתנו בפומבדיתא דכל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו אין בו משום בישולי עכו"ם. משום דר' יוחנן קאי כי האי לישנא בפ' רי"ש ובפ' החולץ ביבמות (ואומר רב כלישנא) וא"ת רב כלישנא דסורא אמרה קי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י הילכך דגים קטנים אין בהם משו' בישולי עכו"ם והא דאמר רב אסי דגים קטנים מלוחים אין בהם משו' בישולי עכו"ם דמשמע הא שאינן מלוחין שצלאן עכו"ם אסורין רב אסי משמיה דרב כלישנא דסורא ס"ל ואנן לא קי"ל אלא כר"י.

ואע"פ דסוגיין דכולה פירקין נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם אלמא הכי הילכתא פי' הרב דפומבדיתא נמי מודו דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם ואוסופי מוסיף אלישנא דסורא תדע דאמרינן בגמ' מאי בינייהו דגים וכו' ואי פומבדיתא לא מודו בלישנא דסורא איכא בינייהו נמי איפכא כגון דבש שהוא עולה על שלחן מלכים לפומבדיתא יש בו משום בישולי עכו"ם ועוד דקשיא להו מתני' דשרי דבש ומפרשי' עלה דאי משום בישולי עכו"ם נאכל כמות שהוא חי הוא אלא ש"מ דלדברי הכל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם ואם תדחה דבש נמי אינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת מ"מ א"א שלא תמצא דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי והוא עולה דלימא בה איכא בינייהו הא ואי ליכא מידי ממילא מודו פומבדיתא בלישנא דסורא.

ור"ח ז"ל כתב לקמן בדבש ומדחזינן בכל התלמוד דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם ש"מ דהאי לישנא דוקא מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דמפורש ור' יוחנן כאידך לישנא ס"ל כל שאינו עולה הילכך בעינן כתרי לישני נראין דבריו שדעתו כדעת ר"ת ז"ל דכל שאין בו שתי מדות הללו אין בו משום בישולי עכו"ם בין שיהיו מודים פומבדיתא לסורא או חולקין עליהם אנן מיהא כתרווייהו קי"ל ולקולא.

ורבינו הגדול ז"ל כתבן סתם ולא פסק בהו מידי וכתב הא דאמרינן דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו"ם דמשמע הא שאינן מלוחים יש בהם כסורא ואפשר שהמלוחין עולין על שלחן מלכים לאכול בהם את הפת שטעמן גדול ואפ"ה שרו כיון שנאכלין מחמת מלחן אין בישולן קרוי בישולי עכו"ם ולדידי מחוורתא (דפיסקא) [דפסק] כלישנא דסורא דבעיין ופשטין בהכי סליקא כוותייהו (וכן) [אכן] נראין דברי (ר"ת) (רבינו הגדול) ז"ל.

מהו דתימא לבשולי מנא קמכוין קמ"ל לשרורי מנא קמכוין. א"ל דהא בפ' כלל גדול אמרי' האי מאן דשרא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל ואיתמר עלה מהו דתימא לשרורי מנא קמכוין קמ"ל לבשולי מנא קמכוין ואיכא דמפרק הכא דרבנן הוא ולקולא ולאו מילתא היא.

אלא הכי איבעי ליה למימר, דשרורי ובישולי מנא איכא וכדאמרי' התם דמרפא רפי והדר קמטין ורפוי קמא מיקרי בישול וה"ק הכא מהו דתימ' לבשולי מנא וניזל בתר ההיא כוונ' קמ"ל דלשרורי מנא קא מיכוין ועיקר כוונתו משום קמיטא דבסוף היא ואזלינן בה לקולא.

ורש"י ז"ל לא פי' כן, ובהלכות רבינו ז"ל וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי לבסוף אסור והוא ז"ל כבר פי' בפרק כלל גדול שהסיכתא כלי גללים הם והכלים הללו מירפא רפו מעיקרא קודם האור והדר קמטי בסוף וכן פי' שם ר"ח ז"ל ולא נתחוור לי פי' הגירסא הזה לפי' הענין הזה.


דף לח עמוד ב עריכה


ומה גמרו ביד עכו"ם מותר. פי' דקרובי בשולה לאו מילתא היא גבי בישולי עכו"ם כיון דיד ישראל בקדירה ואע"ג בעלמא קרובי (ע"ז) [מילתא] הוא והכ"נ הו"ל למיסר גמרו ואזלינן לקולא אע"ג דגזירת חתנות קרובה בזה שהוא נהנה מידו של עכו"ם [גמרו] ביד ישראל לכ"ש דכיון דגמרו ביד ישראל ליכא קרוב דעתא וליכא משום חתנות.

והא דפליגי חזקיה ור' יוחנן בדג מלוח אם הוא נאסר מחמת מלחו. אין נראה שלא גזרו חכמים אלא בתולדות האור שהרי הכבוש הרי הוא כמבושל וכל שאין דרכן לתת לתוכו יין וחומץ מותר וה"נ משמע כולה סוגיין אלא בדג גדול מליח שצלאו עכו"ם פליגי ר' יוחנן אסר דעולה הוא על שלחן מלכים ואינו נאכל נמי כמות שהוא חי מלוח וחזקיה שרי דנאכל הוא ע"י הדחק.

וכן הטעם בביצה צלויה לפי שראוי' לגמוע אותה חיה ואע"ג דבחד טעמא שייכן קאמר רבינו ז"ל משמיה דגאון ז"ל דהלכתא כר' יוחנן בביצה וכחזקיה בדג והטעם לפי שזה כבר נתבשל קצת והו"ל תחילתו בהיתר וגמרו באיסור ושרי כדלעיל.

ומיהו ק"ל דמשמע דהא דחזקיה פליגי אדרב דאמר לעיל דגים קטנים מלוחין והיאך כתבו רבינו ז"ל לשתיהן וי"ל שמא כתבה לההיא דרב ללמד על שאינן מלוחין דאסיר כלישנא דסורא [ואפשר] שהוא מפרש כדברי רש"י ז"ל וכן פירשה תלמידו ר' משה ז"ל [דפליגי במלחן עכו"ם אם נאסר] וא"כ לדעת ר' יוחנן הכבשין שהתירו במשנתנו דוקא שאינן עולין על שולחן מלכים ומיהו קי"ל כחזקיה דסבר לא אסרו אלא מבושל באור אבל לא מליח ובפ' הנודר מן המבושל בירושלמי אמרו במעושן שאין בו משום בישולי עכו"ם וכן פי' רבינו לקמן דכבוש מותר.

אבל בידוע אסור אפי' בהנאה. ק"ל לראב"ד ז"ל כיון דבידוע אסור מספיקא נמי ליחוש ואפי' לרבנן כיון שדרכן לתת בהן יין כדאסר ר"מ גבינת בית אוניקי בהנאה וכדתנן א"כ למה לא אסרוה בהנאה וניחא ליה התם כיון דכ"ע מעמידין בקיבה חיישי' לתקרובת ע"ז ולר"מ אפי' למיעוטא אבל הכא כיון דלא ידיע אי רמא ביה חמרא אי לא מספקא לא מחמירי' בזה כולי האי למיסר בהנאה ותנן נמי גבי טומאה כה"ג היו שני רוקין א' טמא וא' טהור תולין על מגען ועל הסיטן ברשות היחיד וכו' היה רוק א' ונגעו והסיטו ברשות הרבים שורף עליו ואצ"ל ברשות היחיד ש"מ אע"ג דשני רוקין חדא ספיקא וברוק אחד חדא ספיקא כיון דהכא שמא לא נגע בטמא והכא ודאי נגע בזה זה טמא וזה תולין ומכאן אתה דן לזה שבשמועתנו.

ואינו מחוור לי דאין הכל מעמידין בקיבה כמ"ש אלא אף בחומץ ובשרף הם מעמידין וכן הם מעמידים בעץ המעמיד ולעיל אקשינן בדרב חסדא דאמר בחומץ ור"נ בר"י דאמר בשרף הערלה ליתסר בהנאה ואסיקנא בקשיא ואע"ג דליכא בהו ודאי בשם א' אלא י"ל שאני גבינה דאיתיה לאיסורא בעיניה דהא אוקומי מוקים וכל שהדבר לפניך בעינו א"א לגזור עליו אכילה בלבד הואיל ובאיסורי הנאה אתה מספקו ומחמת אותו ספק אתה גוזר עליו אבל הכא אע"ג דאיכא טעמא לית ביה ממשא הילכך מספיקא לא גזרו עליו איסור הנאה.


דף לט עמוד א עריכה


הא דא"ר יוחנן בעבדיה דלוי דשרי למזבן מיניה חלתית משום דעבדו של חבר כחבר דמי. אני תמה ואפי' של עם הארץ למה לא יקח. וכי נחשדו עמי הארץ בכל שאסרו חכמים וא"ת בסוריא היה אין סוריא מקומו של לוי והי"ל לפרש אלא נראה שהעבדים סתמן פרוצים הן וראוי לחוש להם בשל סופרי' ויש נוסחי שכתוב בהן עבדו של ר' לוי ושמא סורי היה לפי שמקומו ידוע לא פירשו.

ודאמר רב חב"ת אסור חמפ"ג מותר. מפו' בירושלמי (ב,ג) א"ר יודן טעמיה דרב כל דבר שאיסורו מגופו אסור בחותם אחד.


דף לט עמוד ב עריכה


וה"ג בגמ' דילן בכולהו נוסחי עתיקי במלתיה דרב פת למאי ניחוש לה וכו' ופירושו משום דק"ל אמאי מותר בחותם אחד שהרי איסורו מגופו משום חתנות אבל רש"י ז"ל מחקו.

והדר אקשי' נמי בגמ' מדגבינה לא טרח ומזייף פי' לא חיישי' להכי משום שאיסורו משום תערובת שמעמידין אותו בעור קיבת בהמה נבילה או שמחליקין פניה בשומן חזיר חלב נמי לא טרח ומזייף משום חילופי ליכא דטמא ירוק אלא משום איערובי ואמאי צריך חותם בתוך חותם ואמר רב ברונא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סי' דאיסורו מגופו.

ושמואל אמר מח"ג מותר בחותם אחד איכא דגריס במלתיה דשמואל פת למאי ניחוש לית וכו' כל כי הדדי לא מחליף ופי' דבלא סי' נמי שרי לשמואל ואין זה נכון שאלו היה חולק על רב היה אומר בהדיא ושמואל אמר פת אינו צריך סי' ורש"י ז"ל אמר דל"פ וגריס לא טרח ומזייף ובעי נוסחי עתיקו לא אשכחן במלתיה דרב גרסינן לא טרח ומזייף ובדשמואל ודאי לא טרח ומזייף כלומר ולפי' לא הזכירו שמואל וכן במקצת נוסחי ובודאי ל"פ כמו שכתב רש"י ז"ל.

כלבית א' או ב' כלביות. פי' רש"י ז"ל שהוא דג טמא וגדל מאליו בציר של דגים טהורים ואינו גדל בשל טמאים ומשמע דדג טמא הוא מדאמרינן בחולין כלבית באלפס הוא ושיערוה בס', ואם הפי' הזה אמת אין לחוש בדבר אלא שהם דברי נביאות.

ור"ח ז"ל כתב כלבית דג קטן טהור וכן נראה מדברי הר"מ הספרדי ז"ל שהוא דג טהור ובדג א' מותר.

ויש לתמוה דהא בטרית טרופה בעי' שיהא ראשו ושדרו ניכר לכל א' וא' וא"ל שדרך הדיגים להטיל דג א' בציר לסי' מאיזה ציר הוא ואין דרכן לערב ציר דגים טמאים בשל טהורים דילמ' מפיגי טעמא ולפיכך מותר.

וק"ל ניחוש שמא העכו"ם הטיל שם כלבית זו למוכרו לישראל בשלמא לפי' רש"י ז"ל כיון שהיא חיה ומתקיימת בו ואינה גדילה בשל טמאים אין לחוש אלא להאי פירושא קשיא ונראה לומר שציר דגים טמאים אינו שוה כלום והמוכר של טמאים בטהורים נתפס הוא עליו במקח טעות ולפי' כשהוא מטיל דג א' לסי' בחבית אחד ומוכר את השאר סתם (אחריה כמאן) [כמו דאמר] ללוקח של טהורים הוא ואם אינו של טהור מירתת אמר השתא חזו לבקי ומפסיד מינאי דאהא מוחזק שקרן ופסיד זבינאי דאפי' דטהורין לא מזדבן לי אבל כשהוא מוכר סתם ואין בהם סי' אינו נתפס על מקחו.

ומצינו בענין זה בין בעכו"ם בין בכותי שהוא מתיירא על הפסד מקחו כדאמרי' לעיל אסתומות מקפד קפיד ואמרי' נמי התם מירתת אמר השתא מדכרו לי וכן שנינו במטהר יינו של עכו"ם ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים וכולה כדאיתא התם ואם תשאל אפר אמר עכו"ם נמי של דגים טהורים הוא להימן דמרת' התם כיון דלא עבד בהו מעשה מיקרי.

ואיכא לפרושי דכיון דציר דגים זיעה בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במס' חולין לפיכך הקילו בו להתיר בדג א' אבל טרית כיון דאכיל גופה צריך הכרת ראש ושדרה לכל א' וא' וגזרו על צירן משום גופן ולפיכך (אמרו) [אסרו] אפי' לטבול בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר ודייקא נמי מדאמר ר' זירא מריש הוה מטבלנא בצירן משו' דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה כלו' ואפי' של אחר כמו שהתירו בציר משום כלבית א' משמע דקולא הוא בציר וחומרא בגופן.

ואני תמה לפי הפי' למה הזכירו כלבית וי"ל כעין גוזמא הוא כלו' אפי' דג אחד קטן מתיר הכל ומתני' נמי דייקא דקתני ציר שיש בו דג משמע כל דג קטן מתירו ואלו לדברי רש"י ז"ל הי"ל לפרש שיש בו כלבית.

ופי' רש"י ז"ל שהטרית מין דגים קטנים מלוחים הוא, וכ"כ הר"מ ז"ל ומדברי כולם נלמוד שאין אנו אוסרין משום מליחתן ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים ביחד ואסורים ולא נתברר הטעם וא"ת טמאים בטהורים נט"ל הוא והרי בפ' כל הבשר אמרינן להדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורין ומסקנא אף שניהם מלוחין אסורין ואי משו' דלא מחזקינן איסורא כל היכא דשכיח מחזקינן. אלא משמע משום דטמאים בטהורים לא ממלחי דטהורים צריכי לאפושי עלייהו מילתא טפי טובא מטמאיןא"נ משום דספיקא בדרבנן היא כדפרישית ולקולא ובס' העיטור נמי מתיר דגים מלוחין של עכו"ם אלא שנהגו בהם איסור.


דף מ עמוד א עריכה


עד שיהא ראש ושדרה ניכר. פי' רש"י ז"ל שיהא ניכר בראשו ושדרו שהוא דג טהור והא דאותיב רב עוקבא ממתני' דחולין דתנן ובדגי' כל שיש לו סנפיר וקשקשת לתרווייהו פריך וכולה כדפי' רש"י ז"ל ומקרא גופיה לא מותיב דילמא כתב סימנין ושייר כדשייר בסימני בהמה וחיה ולפי שראש ושדרה תלויין בסנפיר וקשקשת אמר הכתוב דבר המכשירן ושמעינן מיהא דדגים נאכלים בהכרת ראש ושדרה שאם ראשן חד ויש להן חוט השדרה מותרין.

וק"ל הנהו דגים דאתו לקמייהו דרבנן דלעיל ניבדקינהו בראש ושדרה. א"ל דהוו דמו בראש ושדרה לדגים טמאים ואפ"ה אם יש להם קשקשים טהורין והוו דמו לארא ופלמודא דדמו רישייהו לטמאי' ולדעתיה דר' נחמן אף בשדרה נמי איכא טהורים דדמו לטמאים אבל אין לך דג טמא דומה לטהור בראש ושדרה ולפיכך מתירין אותן בראש ושדרה כל זה לפי פי' רש"י ז"ל והיינו דאמרי' לעיל והאי דג טמא כיון דלית ליה חוט השדרה וכו' אלמא ליכא דג טמא דאית ליה חוט השדרה. ומיהו ההיא סברא לר' נחמן אתא דאמר או ראש או שדרה אבל לרב הונא איכא טמאים דאית להו חוט השדרה ומ"ה בעינן הכרת ראש נמי בהדה.

ול"נ דלכ"ע דגים ניכרין או בראש או בשדרה אלא הכא כשדגים חתוכים כל אחד לשנים ובאין ראש בפ"ע וגוף בפ"ע מר סבר אם ראש קיים וניכר שהוא טהור אוכלין אף הגוף דמיניה הוא ואע"פ שהגוף טרוף ואינו ניכר ומר סבר בעינן סי' בכל חתיכה ותתיכה אא"כ הם חתיכות שוות ומתאימות כדלקמן כנ"ל, ופי' מחוור הוא.

אבל הראב"ד ז"ל כתב שראש ושדרה ניכר שהוא דג פ' והוא טהורואקשי' עלה דר' נחמן ובדגים כל שיש לו סנפיר וקשקשת בשלמא לר' הונא בראש איכא סנפיר ובשדרה איכא קשקשת. וא"ל דהיינו טעמא דר' הונא דבעי ראש ושדרה ולאו משום דסמכינן אהיכרא בעלמא אלא לרב נחמן קשיא דבראש ליכא קשקשת ז"ל הרב ז"ל ולפי פי' זה מי שאינו מכיר בראש ושדרה שהוא דג פלוני והוא טהור אין לו סימן אלא קשקשת.

אלא שאין הפי' הזה דומה יפה בשמועתנו דאי הכי היכי אקשי' ממתני' לימא מתניתין בשאינו מכיר שהוא דג פלוני וכן הוא ודאי דסימני דגים קתני כדקתני סימני העוף למי שאינו בקי בהן ותמה על עצמך והלא אין הבקיאות בהן אלא באותן שיש בהן סימני טהרה שהם סנפיר וקשקשת ומתני' סימנין קתני ובהן הבקיאות תלוי ואדרבא לא היה אפשר לתנא לשנות משנתו בענין אחר כלל אלא שאני תמה שלא ראיתי בחיבורי הגאונים ז"ל שיהא סי' לדגים בראש ושדרה וצריכה רבה.

חזא ביה קלפי ושרייה. פי' רש"י ז"ל במקצתן ראה קלפין ורבא חשש שמא יש שם דגים טמאים וטהורים ותמה הוא למה לא חשש לערבונן כמו שאסרו חילק מפני ערבונן עולין עמה ולא התירו אלא חילק אומן שהוא מפרישן כמו שפי' רש"י ז"ל ולדעת רשב"ג ות"ק אבל לאו דאומן אסור וכן דרך הדגים ברוב עולין טמאים וטהורים כאחת.

ויש שפירשו דכוליה ארבא חדא מינא הוא ושוין במראה ורב הונא אשכח קלפי בדופנא של ארבא והיה תולה שמא לא נשרו וכיון שניכר לעין שכולן מין אחד כולן מותרים וא"ל רבא מי איכא דשרי הא מילתא בדוכתא דשכיחי קלפי כלומ' שמא מדגים אחרים טהורים נשרו קלפין הללו ונדבקו בדופני הספינה והכי דייקא לישנא.

והא דאמרינן נפק שפורי דרבא ואסר שפורי דרב הונא בר חיננא ושרי. ולאו דוקא אלא מעיקרא נפק דרב הונא ושרי שהרי חכם שאסר אין חבירו רשאי להתיר ועוד דאלו בשיקול הדעת שלהם נחלקו ואפי' התיר אינו מותר אלא מקמי הכי שרו תדע דהא מעיקרא ה"ק נפק ר"ה ושרייה והדר אתא רבא בתריה ודאקשי' ממעשה בעכו"ם אחד שהביא עריבה מלאה חביות אדר' פפא מקשי' דאמר ראש ושדרה לכל א' וא' והא רשב"ג שרא בסי' של א' וקס"ד דכיון שנמלחו בגרב אחד אין חוששין ששני מינין טמא וטהור מקלקלין זה את זה ומסקי' בחתיכו' שוות ואפשר לתרץ לדעת רש"י שהארבא נמי של חביות מלוחות היתה ואינו במשמע.

הא דא"ר ברונא אמר רב קרבי דגים ועוברין אין נקחין אלא מן המומחה. נראה שרש"י ז"ל מפ' מומחה זה בקי בהן ואינו מחוור לחלק בין המומחה האמור למעלה בכל השמועה לזה. ובירושלמי כללן כולן ותני כולן ותני אין לוקחין מעי דגים וקרבים אלא ע"פ מומחה ואין לוקחין תכלת אלא ע"פ מומחה וכו' אלא מאי מומחה נאמן והטעם מפני שנחשדו עמי הארץ ליקח קרבי דגים ועוברין מן העכו"ם בחזקת שהם טהורים ושמא טמאים הן ואם אמר אנא מלחתינהו נאמן דמרתת משום דלא מצי משתמיט ליה אם אחזינהו לבקי והכיר בהם שהם טמאים אבל לא אמר אנא מלחתינהו מצי משתמיט ליה אמר ישראל מכרן לי בחזקת טהורים והטעני ודמיא הא מילתא להא דאיתמר בפ' אלו טריפות גבי ביצים שאם אמר לו של עוף פלוני טהור הוא נאמן.