עבודה זרה לב ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אין עליו קורט דם מותר אמר רב הונא לא שנו אלא שלא מלחו אבל מלחו אסור אימא מלחו העברתו:
רשב"ג אומר בזמן שהקרע שלו עגול אסור משוך מותר:
אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג א"ל אביי הלכה מכלל דפליגי א"ל מאי נפקא לך מינה א"ל גמרא גמור זמורתא תהא:
בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר:
מאן תנא אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן דלא כרבי אלעזר דאי כרבי אלעזר האמר סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים:
והיוצא אסור מפני שהוא כזבחי מתים:
מ"ט אי אפשר דליכא תקרובת עבודת כוכבים מני רבי יהודה בן בתירא היא דתניא רבי יהודה בן בתירא אומר מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמא באהל שנאמר (תהלים קו, כח) ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמאה באהל:
ההולכין לתרפות אסורין לשאת ולתת עמהם:
אמר שמואל עובד כוכבים ההולך לתרפות בהליכה אסור דאזיל ומודי קמי עבודת כוכבים בחזרה מותר מאי דהוה הוה ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר דלמא הדר ביה ולא אזיל בחזרה אסור כיון
רש"י
עריכהאין עליו קורט דם - אחר הפשטו אירע בו כך ולא לעבודת כוכבים:
מכלל דפליגי - מיבעיא קבעי לה מיניה מי פליגי רבנן עליה אי לא:
ומאי נפקא לך מינה - בין חלוקין בין לא חלוקין הלכה כמותו:
א"ל גמרא גמור זמורתא תהא - בתמיה אביי תלמידו של רב יוסף וקא"ל אתה מלמדנו לומר הלכה כמותו ותהא כזמר בעלמא דאי אין חולקין הלכה למה לי:
בשר הנכנס לעבודת כוכבים - שהעובד כוכבים רוצה להכניסו מותר בהנאה אם נזהר ישראל ליטלו עם כניסתו קודם שיקריבו אותו:
לתרפות - לבקש טעותן למקום אחר:
מאן תנא - דבשר העובד כוכבים מותר בהנאה:
ר"א - בשחיטת חולין בהשוחט (דף לח:):
סתם מחשבת וכו' - וכי שחטה עבדה לעבודת כוכבים בשחיטתו ונאסרה דשחיטתה היא תקרובתה:
מה מת מטמא באהל כו' - ומינה מה מת אסור בהנאה כדגמרינן בסנהדרין (דף מז:) ותמת שם מרים שם שם מעגלה ערופה אף תקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה: ה"ג אמר שמואל עובד כוכבים ההולך לתרפות בהליכה אסור דאזיל ומודי בחזרה מותר מאי דהוה הוה ישראל ההולך לתרפות בהליכה מותר דלמא הדר ביה ולא אזיל בחזרה אסור כיון דאביק בה הדר אזיל והתניא כו':
תוספות
עריכההלכה כרשב"ג. להני אמוראי לית להו כללא דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו מדאיצטריך למיפסק כוותיה:
עובד כוכבים ההולך לתרפות. תנינא במתניתין והפסיק באמצע הדברים בהנאה משום דדמי לבשר הנכנס:
דלא כר' אלעזר. תימה לעיל (דף כט:) גבי עורות לבובין דמשמע הא שאין לבובין אין נשחטין לעבודת כוכבים וכן לקמן גבי גבינות אפי' אינם מבית אונייקי הם אסורים לר"א דכולהו בסתמא נשחטין לעבודת כוכבים וא"כ תנא בית אונייקי דלא כר"א וי"ל דר"א נמי שרי שאר עורות ושאר גבינות דלא אמרינן סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים אלא דרך שחיטה אבל דרך חניקה ונחירה לא והכא גבי בשר הנכנס דייק שפיר שאין דרכן להכניס בשר לעבודת כוכבים אלא מבהמה שחוטה:
והיוצא אסור א"א דליכא תקרוב' עבודת כוכבים ור' יהודה בן בתירא היא. הכא משמע דרבנן לא מקשו תקרובת עבודת כוכבים למת וכן משמע בפ"ק דחולין (דף יג: ושם ד"ה תקרובת) דקאמר ויש לך אחרת שמטמאה במשא ואינה מטמאה באהל ודלא כרבי יהודה בן בתירא והקשה ר"ת דלעיל (כט:) כי מבעיא ליה יי"נ מנלן קאמר וזבח גופיה מנלן ומקיש למתים ולא קאמר נמי ר"י בן בתירא אלמא ליכא מאן דפליג ועוד קשה דכי דייק הכא בשר הנכנס מותר דלא כר"א ומאי קאמר דלמא לעולם אימא לך דאתיא כר"א וכרבנן דרבי יהודה ס"ל דלית להו הך היקשא ואין סברא לדחות דסמיך אסיפא דאתיא כרבי יהודה בן בתירא דכל זה היה לו לפרש ומפר"ת דתקרובת שהוא כעין פנים כגון זביחה קטור ונסוך מודו רבנן דילפינן ממת וניחא לעיל גבי יין נסך אבל תקרובת שאינה כעין פנים פליגי ולפיכך אוקי הך דהכא בשר היוצא כרבי יהודה דבחתיכה של בשר שאינו זבוח לפני עבודת כוכבים איירי אלא שמביאה דורון וניחא דקתני מפני שהוא כזבחי מתים ולא קתני זבחי דמשמע זבח ממש ור"י פי' דלענין איסור אכילה והנאה דמשתעי קרא לא פליגי דכל תקרובת עבודת כוכבים אסור בהנאה מדאתקיש למת כי פליגי לענין טומאה דר' יהודה מקיש למת אף לענין טומאה וכן משמע (דבכל דוכתא שביק) ר' יהודה בן בתירא איסור וקנקיט טומאה והכא דייק שפיר כיון דתנא בשר היוצא אסור למה לי למהדר ומתני מפני שהוא כזבחי מתים אלא לומר לך אסור ומטמא וטעמא כדפרי' דלא אפשר דליכא תקרובת ומני ר' יהודה בן בתירא ותשובות על פר"ת יש להאריך הרבה בפ"ק דחולין (דף יג: ושם):
ההולך לתרפות. פי' הר"ר שמעיה מקום טנופות כמו בית התורפה. ובירושלמי פי' לשון תרפים:
ישראל ההולך ליריד של עובדי כוכבים. פי' בפ"ק (לעיל דף יב:): כך היא גירסת הספרים וגירסת רש"י ת"ר נודות העובדי כוכבים גרודים חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורין. וכן נמי איתא לקמן (דף לג.) גבי קנקנים קנקנים של עובדי כוכבים גרודים חדשים מותרים ישנים ומזופפין אסורים ופרש"י וז"ל גרודים שלא נזפתו מעולם והם חדשים מותרים דכניסת יין זמן מועט לא בלע עור ודוקא נודות אבל כלי חרס בלע לאלתר ישנים ומזופפין כלומר ישנים או מזופפין אסורים ישנים איידי דכנוס בו יין נסך זמן מרובה בלע עור ומזופפין אפי' בחדא זימנא בלע זפת ליין עכ"ל משמע מתוך פירושו שמחלק בין חדשים דנודות לחדשים דקנקנים דחדשים דנודות קרי אף כשנתן בהם יין כבר אך לא זמן מרובה וחדשים דקנקנים לא קרי אלא כשלא נתן בהם יין כלל ופי' הטעם משום דחרס בלע לאלתר ואפי' בפעם ראשונה וכן פי' בסמוך ה"מ נודות היינו זיקי שהם של עור אבל קנקנים של חרס בלעי טובא ונראה כי כשהתיר בנודות חדשים התיר אע"פ שכבר נתן בהן יין אלמא סבירא דלא מכניסן לקיום דאילו במכניסן אפי' בפעם אחת גזרו אף באינם זפותין וכן משמע בפ"ב (לקמן עד:) הגת והמחץ והמשפך של עובדי כוכבים. (ר"מ) מתיר בנגוב וחכמים אוסרים ומודה (ר"מ) בקנקנים שהם אסורים אף בנגוב ומה בין זה לזה אלו הקנקנים מכניסן לקיום אלו גת ומחץ ומשפך אין מכניסן לקיום והתם איירי באינם זפותין מדקתני סיפא דברייתא דגת ואם היו מזופפין אסורים משמע דרישא באינם זפותין איירי וקאמר התם רבא כי הוה משדר גולפי פי' חביות ריקניות והם של חרס סחיף להו אפומייהו וחתים להו אבירצייהו מ"ט כל דבר שמכניסו לקיום לפי שעה גזרו בהן רבנן ולשון לפי שעה משמע אפילו בפעם אחת הלכך קנקנים שמכניסן לקיום אין להתיר בחדשים כ"א בלא נתן יין כלל ולפי שיטתו שאוסר בנודות שאין מכניסן לקיום ישנים אף בלא זפת ואע"ג דלא בלעי כולי האי אם כן כלי העובדי כוכבים אף של כסף ושל עץ אינם מותרים אם לא בהגעלה ועירוי וגם יושט"ש וקנא"ש של עץ אף שלנו כיון שהם זפותין יאסרו אם נתן בהם יין שעה אחת או אפילו נגע בהם ויין טופח עליהם כך הצעה של שיטת הקונט' והרבה תמיהות יש חדא דלשון שני הברייתות של קנקנים ושל נידות שוין ואין פי' שוה דבנודות מיקרו חדשים אף בשכבר נתן בהם יין ובקנקנים מפרש חדשים שלא נתן בהם יין כלל וע"ק שנתן דבריו לשיעורין ולא פירש לגבי נודות בכמה פעמים מיקרו ישנים וע"ק דלשון גרודים משמע שהיה בהן כבר זפת וגרדן ועוד תימה דמעשים בכל יום דכלי העובדי כוכבים של כסף שנהגו העולם לשכשכן במים להתירן בלא הגעלה ועירוי וע"ק דגם מתוך שמעתין משמע דדבר שאין מכניסן לקיום אם אינם זפותין אפי' ישנים משכשכן במים ודי בכך דהנהו כובי דפומבדיתא דאנסו בי פרזק רופילא ורמא בהו חמרא וקאמר כל דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרים ואין סברא לומר שלא הניח בו העובד כוכבים יין אלא פעם אחת ועוד קשיא מה שפי' אבל קנקנים שהם של חרס בלעי טובא דלא היה לו לתלות טעמו בזה אלא במה שמכניסן לקיום וכשתלה טעם דבריו בבליעה משמע דחרס אף אם אין מכניסן לקיום אסור ולקמן בפ"ב גבי ההיא דגולפי משמע דמותר מדקאמר כל דבר שמכניסו לקיום גזרו רבנן לפי שעה אטו זמן מרובה משמע הא דבר שאין מכניסו לקיום לא גזרו אף לזמן מרובה ועוד תימה דהא מעשים בכל יום בכלי חרס שלנו שאין מכניסין לקיום שנתן בהם ישראל יין הרבה וכשנוגע בהם עובד כוכבים אין עושין בו רק שכשוך לבד ופי' הר"ר אליהו בן הר"ר יהודה ליישב גירסת הספרים דודאי נודות וקנקנים שניהם מכניסן לקיום וה"פ נודות העובדי כוכבים חדשים שלא נתן בהם יין כלל דמאחר שהם גרודים שלא זפתן מעולם אי רמא בהו עובד כוכבים חמרא מידע ידיע אבל זפותים או שנזפתו ונשר זפתן אף חדשים אסורים כי שמא בשעת זפיתה או אחר זפיתה נתן בהם העובד כוכבים יין ולא ידיע ישנים פי' שנתן בהם יין אפי' חדא זימנא אסורים דכל דבר שמכניסו לקיום אסור לפי שעה וכן בקנקנים ועתה אין שום חילוק בין נודות לקנקנים והא דלא עריב ותני להו משום דסוף הברייתות מתחלק זה מזה דגבי נודות קתני עובד כוכבים רבבן ועבדן וגבי קנקנים תני עובד כוכבים נותן לתוכן יין כו' ובסמוך ה"פ ה"מ נודות אע"ג דמכניסן לקיום סגי להו בעירוי משום דלא בלעי אבל קנקנים של חרס בלעי טפי ולפי זה יש להתיר הקנא"ש והיושט"ש אע"פ שהם זפותין דכיון שאין מכניסן לקיום והשתא ניחא כל מה שהקשינו לפרש"י רק לשון גרודים אכן רבינו תם הקשה לו מן ההלכות גדולות שפירשו הני מילי נודות שאין מכניסן לקיום אבל קנקנים שמכניסן לקיום לא ולפי זה אין להתיר הקנא"ש זפותות אף על פי שאין מכניסן לקיום דומיא דנודות לכך נראה לרבינו תם דגרס בשמעתין כדגרסינן בתוספתא (פ"ה) דמחלקת בין נודות לקנקנים וזה היא הצעה ופי' נודות העובדי כוכבים גרודים מותרין חדשים זפותים אסורים פירוש גרודים שאין בהן זפת מותרין ואפי' ישנים דכיון שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרים ואפי' היה בהם זפת אלא
ראשונים נוספים
בשר הנכנס לעבודת כוכבים מותר. אוקימנא דלא כרבי אליעזר דאמר בשחיטת חולין סתם מחשבת עובד כוכבים לעבודת כוכבים:
והבשר היוצא מעבודת כוכבים אסור שהוא כזבחי מתים אי אפשר דליכא תקרובת ומתני' רבי יהודה בן בתירא דתני מנין לתקרובת עבודת כוכבים שמטמא באהל שנאמר ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת מטמא באהל אף תקרובת עבודת כוכבים מטמא באהל:
ירושלמי והיוצא אסור כשהכניסו לפנים מן הקנקלין אבל לא הכניסו לפנים מן הקנקלין אף היוצא מותר בד"א בעבודת כוכבים שיש לה קנקלין אבל אם אין לה קנקלין כל בית עבודת כוכבים נידון משום קנקלין פי' קנקלין חדרים וחדרי חדרים:
ההולכין לתרפות אסור לשאת ולתת עמהן והבאין מותרין: ירושלמי ההולכין בתרפות בהליכה מותר ר' יוחנן אמר מוליכין עבודת כוכבים גדולה אצל עבודת כוכבים קטנה אית תנא תני תרפות מלשון תרפים ואית תנא תני תרפות מלשון תרבות אנשים חטאים ומלשון תריבם כלומר המטילין מריבה:
אמר שמואל עובד כוכבים ההולך לתרפות בהליכה אסור בחזירה מותר.
דלא כר"א האמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז. אבל מריש' נמי ש"מ דלא כר"א דקתני עורות לבובין ואי ר"א בלא לבובין נמי שהרי כל שחיטתן לע"ז וסיפא נמי דלא כר"א דקתני גבינת בית אונייקי אי לר"מ מפני שרוב עגלי' שבאותו מקום נשחטין לע"ז אי לרבנן דשרו שמעינן דלא אמרינן סתם מחשבת עכו"ם לע"ז וניחא ליה מרישא ליכא למשמע מינה דלבובין לאו כעין שחיטה נינהו ואי לאו כעין שעושין לע"ז מותרין וגבינת בית אונייקי דלא כר"א וכיון דאמרוה ברישא דמתניתין דמפקא מיניה תו לא אצטריך למימר הכי בסיפא.
הא דאמרינן ומני ריב"ב היא. פי' רש"י ז"ל דאיהו אית ליה תקרובת ע"ז אסורה בהנאה דדריש מה מת מטמא אף תקרובת מטמא ומינה מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסורה בהנאה.
וק"ל מי איכא דלית ליה הכי והא רישא קתני היין והחומץ והיינו משום נתנסך ממש לע"ז משום תקרובת כדפרישו עלה בגמ' וכ"ת רישא נמי ריב"ב הוא א"כ לימא ברישא וכן נמי עורות לבובין משו' תקרוב' הן אסורין בהנאה ועוד דלקמן בפ' ר' ישמעאל כ"ע אית להו דתקרוב' ע"ז אסור בהנאה ועוד דהו"ל לפרושי איסור הנאה בדריב"ב דהא איהו לא קתני לה מפורש והו"ל בגמ' למימרא ובפ"ק דחולין ה"נ מוכח דתנן שחיטת עכו"ם נבלה ומטמא במשא והוינן בה נבילה אין איסור הנאה לא מתני' דלא כר"א דאמר סתם מחשבת עכו"ם לע"ז אלמא כל דלע"ז איסור הנאה היא לכ"ע.
לפיכך נ"ל דמתני' דייק דקתני מפני שהוא זבחי מתים כלו' הרי הוא כמת ומטמא טומאה חמורה ומאן שמעת ליה הך סברא ריב"ב אבל לרבנן טומאה לית להו.
ואי קשיא לך כי היכי דאמרי רבנן מה מת אסור בהנאה אף תקרובת אסור אמאי לא דרשי נמי מה מת מטמא אף תקרובת ע"ז א"ל דאיסור הנאה כיון דכתיב איסור אכילה באורייתא אמרינן דאתא דוד ואמר דבההוא איסור יש בו נמי איסור הנאה אבל טומאה שלא הוזכרה בתורה לא דרשי לה מההוא קרא.
והיוצא אסור גרסינן בירושלמי והיוצא אסור כשהכניסו לקלקלין כו'.
אי אפשר דליכא תקרובת: פי' וליכא למימר בהא דלא הוו מזבניה ליה כדאמרן בריש פרקין אבל לבתר דאקרבוה שפיר מזבניה ליה.
ומני רבי יאודה היא כו': עד אף תקרובת ע"ז מטמא באהל פר"שי ז"ל ומינה מה מת אסור בהנאה אף תקרובת ע"ז אסור בהנאה ע"כ נראה מדבריו דלענין איסורי הנאה נמי אוקימנא כרבי יאודה בן בתירא והכי משמע מפשטא דסוגיין דהא על מתני' דהיוצא אסור קיימינן ומיהו קשיא טובא דהא לעיל אסרו יינן של גוים ובהנאה במשנתינו ולא אמרו דתהוי רבי יאודה ן' בתירא וכן בעורות לבובין וכן בכל מקום שאמרו דתקרובת ע"ז אסור בהנאה ועוד דלעיל ובפ"ק דחולין לא נחלקו על רבי אליעזר אלא במאי דקאמרינן דסתם מחשבת נכרי לע"ז הא בשהקריבוה ודאי לע"ז דכ"ע הוי איסורי הנאה לכך פירש רבינו הגדול הר"מבן ז"ל דלכולי עלמא תקרובת ע"ז אסור בהנאה כדכתיב זבחי מתים ולענין טומאת אהל נחלקו בלבד והכא לא קיימינן אלא על מאי דקתני לישנ' יתירה מפני שהוא כזבחי מתים דאתא תנא למימר שהוא כמת לגמרי ואפי' לטמא באהל ובהא הוא דאמרינן דהוא רבי יהודה בן בתירא ואם תאמר ומ"ש דדרשי רבנן זבחי מתים לאיסור הנאה בלחוד ולא לטומאה דהא אין היקש למחצה ויש לומר דסבירא להו דכיון דבקרא כתיב אשר חלב זבחימו יאכלו ודוד גם כן אמר ויאכלו זבחי מתים מכלל דלענין אכילה ה וא דאיתקש ובא דוד ופירש שיש בלשון הזה איסור הנאה במתים אבל לטומאה לא איתקוש ורבי יאודה בן בתירא סבר דלגמרי איתקוש והכי קאמר ויאכלו זבחי מתים שהם מתים לכל דבר ואף לטומאה והלכתא כרבי יאודה בן בתירה מכיון דסתם לן תנא כותיה ומסתברא דמודו רבנן דאית בהו טומאה דרבנן והכי משמע בפרק כל הצלמים כדבעינן למימר התם בס"ד.
גוי ההולך לתרפות: פי' לטעיות שלהן והוא לשון תרפא של אשה ובירושלמי אמרו שהוא לשון תרפים והכל ענין אחד ובמדרש אמרו שאסור ללכת עמהם בחבורה אחת כלל וסמכו זה למה שכתוב לא תלכו אחרי אלהים אחרים.
אסור לשאת ולתת עמהם: פי' כל דבר שאסור ביום אידם והוא שיהיה דבר המתקיים עד מקום תרפותם.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
מה מת מטמא באהל כו' מה שפרש המור' ומינה מה מת אסור בהנאה כו' אינו נ"ל דלגבי אסור בהנאה לא פליגי רבנן עלי' דהא לעיל גבי יין נסך דילפי' לה מזבח דאסור בהנאה לא אמרן ומני ר' יהודה היא ש"מ דמודו רבנן דתקרובת ע"ז אסורה בהנאה ופירושו נ"ל כדפירשית במהדורא קמא:
וישראל ההולך ליריד של גוים כו' מה שמפרשים בתוס' דביריד שאין נותנין בו מכס לע"ז קא מיירי דאי בנותנין בו מכס לע"ז תיפוק לי משום דאמרי' לעיל נשא ונתן פירות כסות וכלים ירקבו ואינו נ"ל דהאי דאמרן ירקבו דוקא לגבי דידי' קא אמרי' דלא ליתהני מנייהו משום קנסא אבל אחריני שרי הילכך ליכא למיחש אלא לדמי ע"ז ומה שמפרשים נמי דבישראל משומד קא מיירי אינו נראה דאע"ג דאינו משומד לע"ז יש לומר שהוא חשוד למכור צלמים והמעשה מוכיח שהלך שם שאסור ללכת וה"ג גוי ההולך ליריד בין בהליכה בין בחזרה מותר וישראל ההולך ליריד של גוים בהליכה מותר בחזרה אסור ומאי דכתוב בספרים בהליכה מותר דילמא הדר בי' אינו נראה לי דלאו למיפלח לע"ז קא אזיל איצטריכינן להאי טעמא ונרא' לי דל"נ לי' כלל:
נודות הגוים וקנקניהם ויין ישראל כנוס בהן אסורין ואיסורן איסור הנאה דברי ר"מ וחכ"א אין איסורן איסור הנאה פי' פליגי בנודות דרבנן לא אסרי להו בהנאה אלא להטיל יין לתוכן אבל לסחור בהן מותר כיון דלא קאי יין נסך בעינו ור' מאיר אסר אפילו בהנאה ופליגי נמי ביין ישראל שהכניס לתוכן דרבנן סברי אע"ג דיי"נ נתערב ביינו כיון שלא היה בעינו אינו דומה ליי"נ שנפל לבור דאמרי' כולו אסור בהנאה אלא אסור בשתייה ומותר בהנאה ור"מ היה אוסרו אפילו בהנאה כאלו נתערב יי"נ בעינו:
נעשה כזורק מים לטיט מה שפירש המורה דיין זה כלה בלחלוחית הזפת ושוב אינו פולט אינו נ"ל משום דמשמע אע"פ שהיה יין נסך אינו פולט ולקמן בפ' השוכר אמרי' גת של אבן שזפתה גוי מנגבה כו' אלמא משום יין נסך דשדא בה גוי מיתסרא ופירושו נ"ל כדפרישי' במה"ק עיין במהדורא תליתאה:
ראשון ושני אסור שלישי מותר קשיא לי ומהיכן נדע שהיא ראשון ושני וכך מצאתי שגם רבינו חננאל זצוק"ל נתקשה בזה.
מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה פי' ה"ה בעור קיבת כשרה כדתנן בפ' כל הבשר המעמי' בעור הקיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה והאי דנקט נבלה משום דכל קיב' נכרי קיבת נבלה היא ולאו לדיוקי מינה הא בעור כשרה שריא והאי נ"ט הוא כדי להקפיא דומיא דשאור שהוא כדי להחמיץ ולא כמו שפירשתי במה"ק בששים וה"ק המעמיד בעור הקיבה אם יש בעור לבדו כדי ליתן טעם ולהקפיא בלא הקיבה הרי זו אסורה מפני טעם העור שכיון שעמד החלב מטעם העור נאסר משום בשר בחלב ואי קשיא א"כ תיאסר בהנאה ונקשי לשמואל כי היכי דמקשי' בחומץ ובשרף תשובה אין זה בב"ח דלא אסר' תורה אלא דרך בישול וזה צונן הוא והו"ל כחתיכת בשר צונן שנפל לתוך חלב צונן אלא מפני שהועמד החלב מכח זה העור אמרי' כאלו טעם העור יש בזו הגבינה ודוקא לענין איסור אכילה אמרי' הכי ומחמרי' אבל לענין איסור הנאה מוקמינן לי' אדיני' דכיון דלא נתבשל שם העור לא נתן בו טעם ושרי והטעם שנתתי במה"ק מפני שאין בעור ששים אינו כלום חדא דאפילו הוה התם ששים אין בו כח לאסור מפני שהוא צונן וצונן ועוד אם אין כח בעור לאסור את החלב מפני שאין בו ששים יחסור החלב את העור ויעשה העור חתיכה דאיסורא וקרא בב"ח וכל פליטה היוצא' ממנ' תאסר החלב בהנאה דומיא דחמץ ושרף שהרי מכח איסורי הנאה הועמד זה החלב שכבר העור נאסר בהנאה מפני החלב שנבלע בו א"ו צונן בצונן לא בלע לא החלב מן העור ולא העור מן החלב ואין כאן איסור בב"ח מדין תורה כלל אלא כיון דאקומי קא מוקים לה לבשר חשבינן להו כאלו טעם העור יש בבשר והוא חומרא דרבנן ודוקא לענין איסור אחמור רבנן לאוסרו משום בב"ח אבל לענין איסור הנאה לא אחמור ואוקמי' אדיני' עיין בפסקי:
אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מה שפי' המור' שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא אינו נ"ל דטעמא דידהו משום חתנות היא:
מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין פי' שהרי בפ' כלל גדול חייבנוהו משום מבשל וה"נ ניחשבי' כמבשל ונאסרי להאי קרא קמ"ל דלשרורי מנא קא מיכוין ונהי דלגבי שבת מחייב דאמרי לשרורי קא מירוין מירפא רפי והדר קמיט ונמצא שעל ידי בישול נתחזק והו"ל כעין מבשל אבל הכא כיון שכל עיקר כוונתי לשרורי' קא מיכוין אע"ד שע"י בישול מתחזק אינו חשוב בישול כזה להיאסור משום חתנות שלא אסרו אלא בישול הראוי לאכילה:
כיון דטהור נמי איכא נסיובי כו' בהאי תירוצא מיתרצי תרווייהו דבין איבעיא לי' לכמכא בין איבעיא ליה לגבינה ליכא למיקם עלה דמילתא אע"ג דבעי לי' לגבינה לא מצי למיסמך אאוקמי דהא איכא נסיובי דלא קיימי ואע"ג דאיכא בי' חלב טמא דלא קאי יש לומר מעורב הוא עם הנסיובי שעומדים בתוך הגבינה הילכך לשום ענין אינו מועיל חלב הגוים ואין ישראל רואהו ונ"ל דלא גרסי' והשתא אתי שפיר השתא דאתית להכי דמעיקרא הוה סבירנא דכל החלב עומד ולא ישאר בו כלום והילכך אין לחוש לגבינה בחלב טמא אבל השתא דאתית להכי גם הגבינה של גוי יש לפרש טעם האיסור שלהם משום חלב טמא שנתערב עם הנסיובי וקאי ביני איטפי והמורה ל"ג תשתא דאתית להכי אלא איבעית אימא ומפרש האי גבינה כל מאי דאמרן אי דבעי לי' לגבינה ה"נ ואינו נראה לי דבכל הגמרות כתוב השתא דאתית להכי וכך גורסים שאר המפרשים גם לפי דברי המורה לא הו"ל למימר גבינה נמי אלא לגבינה נמי והוה משמע דקאי אחלב השתא דאמר גבינה נמי משמע דקאי לפרושי טעם גבינה דאיירינן בה לעיל מאיזה טעם נאסרה עיין במהדור' תליתא':
מכלל דאיכא למאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כי' פי' למדנו משום שהתירוה העם ואע"פ שטעו והתירו שלא ברשות ב"ד הניחום ב"ד בהיתרן ולא דינו לאסרם כדמפרש בירושלמי עימעמו עליה והתירוהו ומאז נהגו היתר בדבר וזהו מכלל דאיכא למאן דשרי שבודאי אין חכם שהתיר פת גוים לכתחלה אלא מאליהם התירוהו העם אלא שב"ד לא רצו למונעם:
הכי אמר אביי הילכתא כר יוחנן מסתברא כמה דפסק רבינו יצחק מפאס זצוק"ל מטמא דגאון דלא פסק אביי הלכה כר' יוחנן אלא גבי ביצה אבל לא בדג מליח וטעמא דמילתא דביצ' נשתני' ע"י האור אבל דג מליח לא נשתנה ע"י האור ולא גזרו רבנן משום חתנות אלא בשלקות שצריכין בישול אבל במלוחי גוים לא גזרו:
אמר [אבימי נותאי] משמי' דרב פיתן ושמנן ויינן כו' וקא סבר רב דיין ופת נמי דניאל גזר אליהן בעיר דהא תלתייהו כתיבי בי' ושמואל לא ס"ל דפת הוא מי"ח דבר דכי הוה מקשה לרב מר' יהודה נשיאה שהתיר השמן תיקשי נמי לדידי' היכי מצא לבטל ב"ד של הילל ושמאי אלא איהו ס"ל דמשום זליפת הכלים נאסר:
משום נשג"ז מה שפירש המורה בכהן ואינו לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה אינו נראה לי דאי בכהן מיירי לאו גמור מדאורייתא אית בה כדתנן ביבמו' וחכ"א אין זונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בעילת זנות א"ו בישראל קא מיירי שאי בו לאו מדאורייתא אלא מדרבנן:
פשיטא פי' דהא לית לן דרב נחמן בר יצחק דאמר גזרו על בנותיהן שיהו מטמאות מעריסתן דהא פרישנן בנותיהן משום ייחוד:
א"ל בימינו תתיר את הפת א"כ קרו לן בי דינא שריא פי' מפני שגם בפת לא יכלו רוב הציבור לעמוד בה וכמו שמצאנו שע"י עילה התירוהו מאליהן וכמו שהתרת השמן מטעם זה תתיר גם הפת. ואע"פ שהיא מי"ח דבר. והוא ענה גם הפת הייתי מתיר מטעם זה שבודאי אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה אילולי שכבר התרתי שני דברים:
מהדורות תליתאה ורביעאה
עריכהפרק אין מעמידין
רבינא אמר ל"ק הא לכתחלה והא דיעבד פירש הא איכא בין רב הונא ובין רב דרב סבר בהמת ישראל חיישי' לרביעה ואין מעמידין וכי היכי דאסור להעמיד ה"נ אם עבר והעמיד פסולת לקרבן דחיישי' לרביעה ולא שני לן בין לכתחלה בין דיעבד ודידהו דשרו משום דגוי חס על בהמתו ורבינא תירץ דאף בבהמ' ישראל אם העמיד כשרה לקרבן דשני לן בין לכתחלה ובין דיעבד ואין אנו צריכין לומר גוי חס על בהמתו ור' פדת פליג אתרווייהו פליג אדרבינא דלא שני לי' בין לכתחלה לדיעבד שאם העמיד ישראל בהמה אצלן ומאן דחיי' לרביעה פסולה לקרבן ופליג נמי אדרב דמפליג בין בהמת ישראל לבהמת גוי דלית לי' גוי חס על בהמתו ומאן דחייש לרביעה אפילו בבהמת גוי נמי חייש:
לוקחין מהן בהמה לקרבן חכמים היא דלא חיישי' לרביעה דאמרן לא נחשדו גוים לרבוע בהמות ומעמידין בהמה בפונדקאות שלהן אבל ר"א פליג עלוי' וחייש לרביעה ואסר לקנו' מהן בהמה לקרבן וה"ה נמי דאסר להעמיד ומתני' ר"א היא וכיון דאשכחן דפליגי ר"א וחכמים בלוקחין מהן בהמה הו ליכא למיפרך מברייתא למתני' ולפלוגי בין בהמה דידן לבהמה דידהו אלא הא ר"א והא רבנן:
אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן כו' ראיתי מקשים דמהכא משמע דלא אמרי' חטאת קריי' רחמנא שיהא לה דין חטאת אלא האי דכתיב חטאת לשון הזאה היא כמו הוא יתחטא בו ובהילכתא קמייתא דחולין אמרי' גבי פרה וכ"א כי טרפה היא מאי נפקא לן מינה חטאת קריי' רחמנ' ונראה לי לתרץ דההיא דמפקא הכא דלא אמרינן חטאת קריי' רחמנא זהו אליבא דבעי למיפשט מהכא דפרה קדשי מזבח היא ומעמיד חלוקת ר"ש ורבנן בדבר זה אבל מיהו אנן לא סברי הכי אלא טעמא דיוצא דופן דפסלי רבנן משום חטאת היא ולא משום קדשי מזבח ור"ש דמכשי' ביוצ' דופן סבר דלא קריי' רחמנא חטאת שיהא דינה כחטאת אלא לשון הזאה הוא ומאי דאמר בחולין חטאת קריי' רחמנא הוי אליבא דרבנן:
אלמה תניא הקדישה ליוצא דופן כשרה ור"ש מכשיר אי קשי' אמאי לא מייתי לי' מתני' דתנן בפ"ב דפרה יוצא דופן אתנן ומחיר פסולה ור' אליעזר מכשיר שנאמר לא תבא אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' אלהיך אין זו באה לבית תשובה משום דהתם טעמא דר"א דפקא לי' מקרא וה"א יוצא דופן נמי ה"ט משום דאינה באה לבית ואף על גב דלא כתב בי' בית ד' ה"א יליף מנייהו וכיון דמקרא נפקא להכשי' ליכ' לאקשוי' מידי להכי אייתי לי' הך ברייתא דלא מכשיר אלא ביוצא דופן בלחוד:
ובקשו ממנו אבנים לאפוד ראיתי מקשים והיאך היו יכולים לחקוק עליהם שמות בני ישראל והא תנן בסוטה משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ובלא שמיר א"א דכתיב במלאותם ואין זו קושיא של כלום דהאי משחרב ביהמ"ק לא קאי אלא אבית שני ולא אבית ראשון כדמוכח התם ותו דאמרי' חמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון אש וכפורת ואורים ותומים ורוח הקדש וצנצנת המן ומקלו של אהרן ואלו שמיר לא קא חשיב ש"מ דהו"ל בבית שני:
לכולי האי לא חיישי' פירש דדוקא ולדות האסור' הי' אוסר ר"א אבל ולד ולדותיהן היה מתיר:
ר' יוחנן אמר גבול יש לה פחות מבת ג' שנים נעקרת פי' ולזכרי' ליכא למיחש מפני שמכחישין אבל יתירה מבת שלש כיון דבת איעבורי הא לא מכחשא והנכון בעיני לומר דר' יוחנן סבר דלא חשידי על הזכרים כ"א על הנקבות ומאי דתני לעיל אין מעמידים זכרים אצל זכרים הכל משום גזירה דנקבות:
תנא כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו למשה ובנקדימון בן גריון אי קשיא אמאי לא מנה חזקי' בהדייהו שניתוספו באותו היום עשר שעות תשובה התם לא עמד הגלגל אלא חזר למזרח והי' מהלך אבל לאלה השלשה עמד הגלגל ולא הי' מהלך וליעקב נמי מיהר השמש לשקוע בעבורו ואחרי כן מיהר לזרוח בעורו אבל הגלגל לא עמד ואינו מונה כאן אלא למי שעמד להם הגלגל:
פיסקא לא תתייחד אשה עמהן כו' אמר רב ירמי' באשה חשובה שנינו פי' שיראים ממנה להורגה וליכ' למיחש אלא לעריות שמא תתפתה אחריהן אבל בשאר נשים לא איצטריך למיתניי' דתיפוק לי משום שפיכות דמם רב אידי בר אבין אמר אשה כלי זיינה עליה פי' בכל אנשים איצטריך מתני' משום עריות דשום אשה אינה חושש לשפיכות דמים מפני שכלי זיינה עמה ולא חיישי' אלא לעריות מאי בנייהו פי' בין למר בין למר כל אשה אסורה להתייחד אי מטעם עריות לבד או מטעם שניהם עריות ושפיכו' דמי' איכא בנייהו אשה חשוב' בין הנשים ואינה חשובה בין האנשים כך מצאתי כתוב בכל הספרי' ונראה לי שהוא גירסא יפה מאוד וה"פ אשה חשובה בין הנשים היא אשה צנועה ביותר דליכא למיחש שמא תפתה אחריהן כי יש לה שם גדול בין אנשים בצניעו' אבל אינה חשובה בין האנשים שיפחדו ממנה ואיכא למיחש לשפיכות דמי' לר' ירמי' אסורה להתייחד עמהן דאע"ג דליא למיחש לעריו' משום צניעות' איכא למיחש לשפכיות דמים דל"ל אשה כלי זיינה עמה ולרב אידי בר אבין מותרות להתייחד עמהן דליכא למיחש לא לעריות מפני צניעותא ולא לשפיכות דמים דכלי זיינה עמה אבל המורה גריס איפכא חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים ופירש אינה חשובה בין הנשים שאינ' יפה ומתוך שאינה יפה ליכא למיחש לעריות וזה רחוק מן הדעת מאוד לרביעת הבהמה נחשדו ולאשה שאינה יפה לא נחשדו ואפילו בישראל לא מצאנו חילוק בין יפה לכעורה כ"ש בגוים ודבריו נראה לי דחוקים ביותר וגם מה שכתבתי במהדורא קמא אינו נ"ל ומה שפירשתי כאן נ"ל נכון.
פיסקא בת ישראל לא תינק כו' ולישני לי' כאן במשומד לאכול נבלה לתיאבון כאן במשומד לאכול נבלה להכעיס פי' אפילו לאכול נבלה להכעיס נהי דלא קרינן י' לכל אבדת אחיך שאינו מוזהר לחזור ולהשיב לו אבדתו. אבל לא התיר לך הבורא שתזכה אתה בממונו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אוכל נבלה לתיאבון משומד פי' וקרינא בי' לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד להכעיס מין פי' והוה מן המורידין וחד אמר להכעיס נמי משומד הוא פי' וקרינא בי' לכל אבדת אחיך כיון שהוא מקיים שאר המצוות אלא היכי דמי מין שהוא מן המורידין זה העובד ע"ז ונ"ל שאף המשומד לע"ז אע"פ שהוא מן המורידין אסור להלוואתו בריבית שכיון שקדושת ישראל עלי' שקידושיו קידושין וגיטו גט אסור נמי להלוואתו בריבי' ואפילו אם ת"ל שמותר לאבד גם ממונו שלא יהא ממונו חמור מגופו ואין לומר דמקיים בי' רשע יכין וצדיק ילבש דהא נטמע בגוים ולקח גוי' דקי' לן שבניו יהיו גוים נהי דמותר לאבדו אבל לא שיקח ממנו ריבית ויעש' איסור:
ימול ארמאי כו' מאי דקשיא לי אמאי מילה בגוי כשרה ומאי שנא משחיטת הנכרי דהויא נבלה נ"ל לתרץ דדוקא בשחיטה שיש דינים בשחיטה של כל חתיכת סימנים כשרה לאכילה שאם נחתכו ע"י דריסה או חלדה או שהיי' הויא פסולה הילכך שחיטת הנכרי נבלה כיון דלא שייך בהני דינים אבל המילה בכל טצדקי שנחתכה ערלתו היא כשרה ואפילו על ידי חבורה בעלמא והילכך אפילו בגוי היא כשרה וכן סוכה נמי בכל טצדקי שהיא עשוי' לצל היא כשרה הילכך היא כשרה אפילו בגוי אבל גבי גט אין הגוי כשר בשליחותו משום דשליח נתרבה מושלח ושלחה וכל שאינו בתורת שליח אינו כשר להיעשרות שליח ומאן דאסר מילה בגוי לאו משום טעמא דלא שייך בגוה בשחיט' אלא גזירת מלך הוא המל ימול:
פיסקא ואלו דברים של גוים כו' אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים עיין בקונטרסי בפ"ק דבכורות במהדורא בתרא בהלכת' חמורו שלא ביכרה:
שחלים אין בהם משום גילוי ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בשלהי נדרים הוי מחתן תחלי תמן וטעמינון חיויא אלמא יש לחוש ונראה לי לתרץ דאע"ג דאיקרי וטעמינהו סתמא דמילתא לא חיישי' משום דלא רגילי למיכל מינייהו ודמי לתאנים וענבים שאדם אוכל מהן בלילה ואינו חושש שמא הנחש ניקר בהן ואע"ג דמיקרו ומנקרי כדתנן בתרומות בפ' האשה ניקורי תאנים וענבים כו' אפ"ה מסתמא לא חיישי' שאין רגילין כמו שרגילין על המשקין א"כ י"ל התם בנדרים כגון דההו בהו חלא כדאמרי' הכא ולא אמרן אלא דלית בהו חלא אבל אית בהו חלא מיגרי בהו פי' לא אמרן דאין בהם משום גילוי אלא כשלא עירב בהן חומץ וכן משחלים לבדן ואין הנחש מתגרה בהן אבל אם עירב בהן חומץ בעבור ריח החומץ מתגרה הנחש בהן ואוכל מהן ואע"ג דאמרן חומץ אין בו משום גילוי הנ"מ בעינייהו אבל ע"י עירוב אינו חזק כל כך ומתגרה בו והמורה פי' להיפך ואינו נ"ל:
פי תאינה אין בו משום גילוי פי' אע"פ שאינו ניכר הניקור שם כמו שניכר כל התאנה לא חיישי' שמא ניקר כר"א דאמר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואע"פ שאינו רואה אם יש בהם ניקור אם לאו דסמכי' אשומר פתאים י"י:
ומטמא טומאת משקין ברביעית פי' זהו לפסול את הגויה ואיידי דתנא רישא מטמא טומאה חמורה שהוא מטמא גוף האדם בכזית נקט לך בסיפא נמי פסול הגויה דהויא מדרבנן אבל לטמ' אוכלין ומשקין וכלים בטיפ' אחת הן מטמאין כדפרישי' בפסחים ובתשובה:
ותרווייהו כרבנן פי' המורה דאי כר"א אפילו בחותם א' שרי ומשמ' פירושו דבין ר' יוחנן ובין "א מפרשים דברי ר"א דבאחותם אחד קאמר אלא בהאי פליגי בדרבנן דר"א סבר אסרי רבנן אפילו בחותם בתוך חותם ור' יוחנן לא אסרי אלא בחותם א' אבל בחותם תוך חותם שרי ואינו נראה לי דאי ס"ל לר"א דר"א אפילו בחותם אחד שרי א"כ מנא לי' דרבנן דאסרי אפילו בחותם בתוך חותם והא וחכמים אוסרים קתני דמשמע במה שהתיר ר"א דהיינו בחותם א' הוי אסרו רבנן אבל בחותם בתוך חותם מנ"ל דאסרי א"כ הו"ל למתני וחכמים אוסרין אינו משמע אלא במה שהתיר ר"א הוו אסרי רבנן הילכך אין לפרש אלא דפליגי ר"א ור' יוחנן במילתיה דר' אליעזר דר' יוחנן סבר דחותם דר"א חותם א' הוא ובחותם א' קאסרי רבנן אבל בחותם תוך חותם שרי ור' אליעזר סבר האי חותם דר"א אינו אלא חותם בתוך חותם שהוא חותם יפה ואפ"ה אסרי רבנן ולא שרי אלא ע"י שומר ובהכי מיתרצא קושיא דרב אדרב דרב אמר חבית אסור בחותם א' והכי' פסיק הלכה כר"א ס"ל כר"א דמפרש מילתי' דר"א בחותם בתוך חותם כדפרישית בקונטרס תשובותי ומאי דאמרי' בשלהי פ' כל כתבי הקוד' אמר ר' אבא בר כהנא התיר להם ר' חנינ' לבית ר' לשתות יין הבא בקרונו' של גוי' בחות' א' ולא ידענ' [אי] משום דסבירא לי' כר"א דאמר בחותם א' כו' ס"ל כר' יוחנן דמפרש מילתיה דר' אליעזר בחתם אחד ור"ת נדחק לתרץ מאי דאמר רב חבית אסור בחותם א' דמיירי בישראל חשוד להחליף או בשל תרומה או בשל גוי דמחמירין בי טפי מגוי כדאמרי' בבכירות בפ' עד כמה ישראל החשוד למכור תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפי' מים ומלח דברי ר' יהודא ר' שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו ואפילו ר"ש דמיקל מחמיר בי' טפי מגוי ה"נ [לשדורי] ביד ישראל החשוד או להניח בביתו צריך חותם בתוך חותם אבל בגוי חותם אחד ובכמה דוכתי מחמרינן בעם הארץ חשוד ובכותי חשוד מגוי דאמרי' גוי ציית עם הארץ לא ציית. ואינו נראה לי זה הדוחק כלל שאין אינו צריכין להידחק לכך. ועוד דאפילו ישראל חשוד נהי דהוא חשוד למכור. אבל להחליף אינו חשוד כתנן בפ"ג דמסכת דמאי המוליך חטים לטוחן הכותי או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית לטוחן הנכרי דמאי המפקיד פירות אצל הכותי או אצל עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו אלמא עם הארץ אע"ג דחשיד לזבוני לא חייש לחלופי הילכך לא מיירי אלא בגוי כדפריש המורה ותירוצא הוי כדפרישית:
אגנא אחביתא שריקא וחתימה כו' פי' אגנא היא המגופה שכל מגופה היא שריקא בלחוד וזאת היא שריקא וחתימה והילכך הוי חותם בתוך חותם ואין לפרש שהיא כלי אחר דהיכי דמי אי דאית מגופה עילוה מאי אריא שריקא וחתימה ומ"ש מדיקולא אפומה דחביתא ואי דליכא מגופה עלוי' מאי אריא אגנא אפילו מגופה נמי אי שריקא וחתימה הוי חותם בתוך חותם:
ראשון שלנו כשלישי שלהם פי' היו רגילים לכתוש את הענבים ולרסקם מעט והיו מכניסין אותן בחבית וממלאין את החבית מים וקולטין המים טעם היין ועוד משימים פעם שניי' ושלישית כמו שעושין לחרס אדרייני:
ששתה ממנו בעכו. פי' דקסבר סתם יינן אינו אסור אלא מדרבנן וכשהיא בעינו גזור רבנן אבל בנ"ט דידי' לא גזור רבנן.
בין בהליכה בין בחזרה אסור. פי' האי חזרה כגון שעדיין הן בדרך ולא שבו לעירן שאם שבו לעירן הרי הן כשאר כל אדם ולא קמייני ביום אידם דא"כ כל אדם אסורין:
ת"ר גוי ההולך ליריד מותר בין בהליכה בין בחזירה. פי' לאו ביום אידם קמיירי כדפרישית לעיל בפירקא קמא דא"כ הי' אסור לישא וליתן עמו ולא קמיירי אלא בשוק שע"ז מנחת בו את המכס ואינו אסור אלא משום מהנה ונהנה אבל לגוי ההולך שם מותר וגם ישראל העובר והולך שם בהליכה מותר אבל בחזירה אסור משום דמי ע"ז בידיו:
פיסקא נדות הגוים וקנקניהם כו' קשיא לי דאפילו רבנן לא שרי אלא בהנאה אבל בשתיי' מיסר אסרי ואפילו אם אין מכניסין לקיום אמרי' לקמן דבעי שיכשוך ובפ' בתרא דתרומות תנן המערה מככד לכד וניטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומילת ה"ז תרומה אלמא שרי למיתב לגוה חולין בלי שום שיכשוך לבד שיטיף ג' טיפין ונ"ל תרץ דהתם לא קמיירי אלא במשמרת התרומה שאינו חייב לנהוג בתרומה אלא כמו שנוהג בחולין כדתנן ברישא דההיא מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין ומש"ה תני הכי שאם מנטף ג' טיפין שרי למיתב לתוכה חולין ולא אמרי' ימצה הכד כל כך עד שלא תשאר בה אפילו טפה אחת אלא בהטפה שלשה טיפין די לנו כדרך שהוא נוהג בחולין גבי חנוני וחייב להטיף לו שלש טיפין ואע"פ שאם הרכינה ומיצת ונתקבץ השמן למקום אחד הוא תרומה אפ"ה כיון שהוא מפוזר בדופני הכד לא חשוב ואינו מוזהר בשמירתו אלא נותן לתוכה חולין ומבטל התרומה שבדופני הכד בידים אבל מיהו לענין איסור והיתר אותן החולין אינן נאכלין אלא לכהנים ואם רוצה להאכילן לזרים צריך לשכשך הכד במים. עיין בתשובה ז' שיש שאוסרים הקיבה ששהתה בעור בלא מליחה דומיא דנודות של גוים ומה השבתי עליהם והתרתי משום דלא דמיא:
ויין ישראל כנוס בהן. פי' המורה במשנה הכניס בהן יינו לקיום ואינו נ"ל דאע"פ שלא הכניסו ישראל אלא יום אחד הוא אסור. וביין הגוי בעינן לקיום להצריכו עירוי ג' ימים. ואם לא הי' לקיום די לו בשכשוך. אבל לאסור כך הוא אסור בלא קיום ולא שיכשך כמו לקיום ובתרתי פליגי. כדפרישית במהדורא תנינא:
וכי מאחר דגוי נותן לתוכן יין כי ישראל עע"ג מאי הוי פי' אע"ג שהוא נזהר מליגע בו. אין לך ניסוך גדול מזה כששופכו לתוכו:
נעשה כזורק מים לטיט מה שפירש המורה דיין כלה בלחלוחית הזפת ושוב אינו פולט אינו נראה לי. דא"כ אמאי צריך ישראל עע"ג הא אפילו החליף ושיכשך ידו לתוכו אין בכך כלום כיון שהוא בטל בזפת. ותו אע"ג דבטל בזפת ולא קא יהיב טעמא מ"מ הרי תיקן נודו ביי"נ שהוא אסור בהנאה הילכך אין לפרש אלא כדפרישית במה"ק שלא ניסכו כלל בששופכו לתוכן. ומש"ה צריך שומר שלא יחליפנו ולא ידע בו. שאם נגע בו הנוד אסור שניתקן ביי"נ וגם היין שתשים אח"כ לתוכו הוא אסור מפני שבולע מפליטת הזפת:
והילכתא כמאן דאסר אע"ג דבכל תלמוד היכי דפליגי רב אחא ור"ה הלכה כדברי המיקל. והכא פרט ופסק הילכתא כמאן דאסר לאפקי' מההיא כללא:
מאי כלי נתר א"ר יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריך עיין מה שכתבתי בפ"י דכלים:
כסי אב אסי אסר כו'. פירש המורה כוסות של חרס ואין מכניסין לקיום אלא שותין בהן ואי שתו בהן פעם ראשון דכ"א ל"פ דאסור דאיידי דרכיכא בלעי ואסירי עד שימצאם מים ג' ימים וחומרא גדולה והפרזה יתירה נראית לי זו. דאטו קנקנים אינם של חרס והיין כנוס בהן כמה ימים ומפני שאין מכניסין לקיום אנו מתירין בשיכשוך. והכוסות ששתה בהן לפי שעה אנו אוסרים. ולא סגי להו בשיכשוך אין דוחק בעולם גדול מזה. או שנחלק בין חרס לחרס שכל מיני חרסים דינן שוה חוץ מכלי מחפורת של צריף. והנכון בעיני לפרש כך דהאי ראשון ושני לאו אשתיית גוי קאי אלא אשיטוף דבעי ישראל למיעבד להו ולהתירן ופסק תלמודא הילכתא דפעם ראשון ושני דמשטף להו אסור למשתי בהו ישראל ושלישי מותר. ולמה נשתנו אלו מקנקנים דסגי להו בשכשוך והכא צריך לשטף ג' פעמים מפני שהקנקן אדם יכול לשכשכו יפה עד שיוצא כל היין הדבוק בדופניו בפעם אחת ואינו צריך לשנות מים. אבל הכוס כשמנענעו עם המים נשפכין המים מתוכו ואינו יכול לשכשכו יפה הילכך צריך לשוטפו שלשה פעמים לטהרו ולהסיר כל בליעת היין שבדופניו:
האי דורדיא [דחמרא] דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי פי' דוקא בתר תריסר ירחי שתא שכבר הופג טעמו. והו"ל כעפרא בעלמא אבל תוך יב"ח אע"פ שייבשן בחמה יהבי טעמי ואסור. וראיתי מ' שהתיק אם יבשן בחמה ומדמי להו ליבשין דלאחר יב"ח וטעות היא בידם דהא אמרי' בפ' כל השר בעובדא דרמי בר דיקולא ודילמא דיי"נ הוי א"ל לאחר שנים עשר הי'. ואמאי לא א"ל דיבשין בחמה א"ו כל יב"ח אע"פ שיבשן בחמה אסורין הן דטעמא דיב"ח לא בעבור יובש נאמר אלא בעבור שיופג טעמם ויהיו עפרא בעלמא:
פיסקא ואלו דברים כו' עד וטרית טרופה פירש המורה מין דגים קטנים מלוחים. טרופה שנטרפה ונשתברו הדגים ואין ניכרין הילכך חיישי' לטמאים ואינו נ"ל דהא אמרי' לקמן גבי טרית שאינה טרופה ת"ר אי זו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר ואמרי' אמר רב פפא. הילכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר. של כל אחד ואחד. מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו אחד במאה שבהן מותר. אלמא מיכן מוכיח שטרית דג גדול והיא טונינא בלע"ז וחותכין אותה חתיכות חתיכות וממלאין ממנה חביות וטרופה היא שהיא חתוכה לחתיכות קטנות שאין ראשה ושדרה ניכר וחיישי' לחתיכות דג טמא. אבל אם הראש או שדרה ניכר כל חתיכות החבית מותרות דסתמא דמילתא ממנה נחתכו כאשר אני עתיד לבאר לקמן. וכך פירש בערוך טרית טנוניא בלע"ז.
השתא דאתית להכי גבינא נמי איכא דקאי ביני אטיפי. אינו נ"ל מה שפירשתי במהדורא תנינא דאגבינת הגוים קאי דא"כ היינו דר' ירמי' דאמר לעיל לפי שא"א לה בלא לחלוחי חלב. מה שפירש המורה נ"ל דהא דתריץ כיון דבטהור איכא נסיובי דלא קיימי לא תירץ אלא היכא דקבעי לי' לכמכא אבל לגבינה קס"ד דכל שאינו נקפה יוצא והולך לו. הילכך אי קבעי לי' לגבינה שפיר דמי והשתא הדר מתרץ דאפילו לגבינה נמי אסור דאיכא דקאי ביני איטיפי:
בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם פי' לית לי' לתלמודא מאי דאמר רב' בפ' הערל בהלכתא פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת כו' בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות. דהו"ל לתרוצי דאורייתא בגירותן אתי אינהו גזור אפי' בגיותן אלא ס"ל לתלמודא דלא אזהר רחמנא אלא בגיותן אבל בגירותן שרי ונתינים דוד גזר עליהם כדאמרי' בפ' הערל גם מאי דאמרי' לרבות שאר המסירין לית ליה לרבה דא"כ אסור לקבל גרים ולהתחתן בהם מכל האומות כדכתבית התם בפ' הערל:
דאורייתא גוי הבא על בת ישראל פי' לבית דינו של שם קרי דאורייתא מפני שהוא כתוב בתורה:
דאורייתא מאי היא תראי קראי כתיבי כתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ה"ג ולא כדכתב בספרים הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים דהאי קררא לא משתמע אלא הנוגע במת ולא דיקרב בדיקרב אבל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא הוא דיקרב בדיקר' כדאמרן לעיל וסתם יטמא שבעת ימים משמע ובתר הכי כתיב והנפש הנוגעת באותו טמא מת תטמא עד הערב ותו לא אלא הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ויש כאן להקשות דהכא אמרי' דטומאת חיבורין שבעה היא דאורייתא ובנזיר בפ' שלשה מינין בהלכ' היה מטמא למתים כל היום מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא ומסיק דהיא מדרבנן ומפני שראיתי בפירוש אותה השיטה פירושים שלא נראו בעיני אני רוצה לפרשה. הכי תני התם הי' ונטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והיא ממטמא חייב על כל אחת ואחת ואמרי' בגמרא איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה אבל טומאה טומאה לא אמר רב הונא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב. פי' רבה סבר דלא מחייב רב הונא שתים אלא על טומאה ועל ביאה שנגע תחלה במת וניטמא ואח"כ נכנס באהל המת ומפני שכתובין שני לאוין חד על טומאה וחד על ביאה חייב שתים אבל טומאה וטומאה שנגע תחלה במת ועוד חזר ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת ורב יוסף סבר דאמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דכשהי' עומד בביה"ק מגע היא דטומאה רצוצה בוקעת ועולה שאם הי' לה פותח טפח ולא היתה רצוצה הי' האדם טהור אלא מפני טומאת רצוצה היא טמא וכשנגע עוד במת אחר הוא חייב ואותיב אביי לרב יוסף ממאי דתניא נזיר שהי' מת מוטל על כתפו והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד אמר לי' ותיקשי לך מתני' דתנן הי' מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא כו' ואמאי האי מטמא וקאי אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' ברייתא דופטרה על טומאה שניי' מיירי בחיבורין שהמת הי' מוטל על כתפו ובעוד הטומאה הראשונה מחוברת עליו נגע בטומאה שניי' והילכך אינו חייב אלא אחת דכיון דכד נגע בטומאה שניי' טומאה ראשונה מחוברת בו כאלו נגע בשני מתים ביחד דמי ואינו חייב אלא אחת ומתני' דמחייבא על כל טומא' וטומא' כגון שנג' במת ופרש ממנו ועוד חזר ונגע במת שני דהוו שלא בחיבורין והילכך חייב על כל אחת ואחת ומאי דאמר ר"ה נמי נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר הכי בעית לפרושי שלאחר שפירש מביה"ק נגע במת אחר תו מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא והאמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועוש' פסח לא אי אמרת בשלמא טומאה בחיבורין דרבנן משום הכי שני בין תרומה וקדשים לנזיר ועושה פסח אא"א דאורייתא מ"ש פי' מקשה על מאי דאמרן שבעוד הטומאה מחוברת על האדם ונגע בשניי' כאלו שתי הטומאות מחוברות ביחד דמי ממאי דאמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין כגון ראובן שנגע במת וקודם שפירש ממנו בא שמעון ונגע בראובן שיהא שמעון טמא טומאת ז' אלא לתרומה וקדשים שאכילתן הוא עשה אבל לעושה פסח שהוא בכרת לא העמידו דבריהן במקום כרת ואינו טמא אלא טומאת ערב דל"ש חיבורין משלא בחיבורין וכן לנזיר נמי אם נגע בראובן בעודו ראובן מחובר במת אינו טמא טומאת שבעה ואינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה שאין הנזיר סותר אלא בטומאת שבעה והאי אינה אלא טומאת ערב אלמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וקס"ד השתא דכי היכי דכד הוה מת מוטל על כתפו ונגע בטומא' אחרת חשבינן לטומאה שניי' כאלו הוה מיחברא בטומאה ראשונה ואין כאן שתי טומאות אלא טומאה אחת הה"נ כד מיחבר ראובן בטומאה ונגע שמעון בראובן חשבי' לי' לשמעון כאלו נגע בטומאה שראובן הוא מחובר בה ומדהא לאו דאורייתא הך נמי לאו דאורייתא ואמאי בנזיר לא מחייב אלא חדא ומשני לא קשיא כאן בחיבורי אדם באדם וכאן בחיבורי אדם במת פי' היכא אמרי' טומאה בחיבורין דאורייתא היא מיחשבא כחדא בחיבורין אדם במת ועוד נוגע בטומאה אחרת ההם ודאי חשבי' לשתי טומאה כחדא אבל חיבורי אדם באדם כגון שמעון שנגע בראובן בעוד שראובן מחובר במת לא חשבי' להו כחדא ולמימר דכאלו נגע שמעון במת דמי אלא דוקא ראובן שנגע במת טמא טומאת שבעה אבל שמעון שנגע בראובן אינו טמא אלא טומאת ערב כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פירשנו אותה השיטה נחזור לענינו הרי משם מוכיח [דטומאה] בחיבורין אינה אלא מדרבנן והיכי אמרי' הכא דמדאורייתא טומאה בחיבורין שבעה וננ"ל לתרץ דודאי טומאה בחיבורין שבעה אינה אלא מדרבנן כדאמרי' התם מש"ה א"ל רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקו בר"נ הכי אמר ר"נ כו' פי' דלעולם לא אמר ר"נ דבר זה דטומאת חיבורין שבעה הוא דאורייתא שאינה אלא מדרבנן כדאמרי' בנזיר ותראי קראי. הכי מתרצי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע טומאת שבעה מיירי בכלים דאדם הנוגע במה וכלים באדם טמאים טומאת שבעה כדתנן בריש אהלו' אבל והנפש הנוגעת באדם שנגע במת אינו טמא אלא טומאת ערב בין שלא בחיבורין בין בחיבורין ורבי' ברוך זצוק"ל כתב בחיבור טהרות שחיבר בהלכות וטא מת שטומאת חיבורין הוא מדאורייתא ופירש השיטה של נזיר בפתרון שאין לה פנים כלל:
וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא פי' דאי לאחר שהוסק התנור אע"ג דלבשולי נתכוין הגוי שרי כיון דישראל קבר קרא בגחלים והיא מתבשלת ע"י קבורתו אבל קודם שהוסק התנור אין קבורתו מועלת כלום והילכך אי נתכוין גוי לבשולי אסור:
אי לא הו הבשיל אמאי מותר בשולי גוים נינהו כו' מהכא מוכח אע"ג דישראל הניח הבשר ע"ג הגחלים וגוי בא והיפך. ואם לא פי' נצלה כ"א ע"י היפוכו אסור כ"ש אם לא היו מספיקים העצים ובא גוי והוסיף עצים וכן נמי ישראל ששפת את קדרתו סמוך לאש של גוים ואינה יכולה להתבשל באותה האש אם לא יוסיף הגוי עצים אסורה היא והאי דשרינן לקמן בפת בחיתוי ישראל בעלמא בכה"ג בעי' לפרושי כגון דבלאו האי חיתוי לא היתה נאפת ומש"ה שריא אבל אלו היתה נאפת בלא חיתוי אסורה עיין בפסקיי שסתרתי זו הסברא:
דג מליח פי' המורה שמלחו גוי ובמליחתן היא נאכל בלא בישול חזקי' שרי דלאו בישול היא ור"י אסור דזהו בישולו ק"ל להאי פירושא טובא ר' יוחנן לית לי' מתני' דתנן וכבשין שדרכן לתת להם יין וחומץ אבל אותן שאינן דרכן לתת בהם יין וחומץ שרי ואע"פ שהן מלוחין ע"י גוים ונאכלין מחמת מולחן בלא בישול דדווקא בישולי גוים ע"י האור אסרו חכמים ולא מלוחי גוים ונ"ל לפרש דג מליח הנאכל מחמת מולחו חי וצלאו הגוי וא"ת היינו דגים קטנים מלוחים דאמרן שאין בהם בישול גוים התם רוב העולם אוכלים אותם חיים מחמת מולחן ומש"ה ליכא דפלוג בהו אבל דג מליח שהוא גדול נאכל היא חי מחמת מולחו אבל רוב העולם מבשלין אותו ומש"ה פליג ר"י ואסר משום דאזל בתר רובא דעלמא וחזקי' סבר אע"פ שרוב העולם מבשלין אותו כיון שיכול לאוכלו חי אין בו משום בישולי גוים דומיא דשמן דרוב העולם מבשלין אותו ומפני שנאכל גם חי אין בו משום בישולי גוים וכך מצאתי שכתב ר"ת זצוק"ל בס' הישר:
והקפריסין פי' המורה שבישלן הגוי ומפני שנאכלין חיין הם מותרין ואינו נ"ל שהפקריסין נאכלין חיין והילכך אם בישלן גוי אסורין הם ואין לפרש אלא כגון שמלחן גוי או כבשן וכן הקפליטות שהן כרישים גדולים והחמין והכליות אע"פ שעל ידי האור עשאו הגוי (חסר כאן איזה תיבות):
אמר רב חב"ית אסור בחותם א' חמפ"ג מותר בחותם [אחד] המורה תלה הטעם מפני שחבי"ת דמיהן יקרים וראיתי שנתנו טעם אחר שחבי"ת עומד האיסור בעינו אם החליף אבל חמפ"ג אינו אלא ע"י תערובת וק"ל לתרווייהו ממאי דאמר רב אשי לעיל שהחומץ והמבושל כיון דלא מנסכי להו לא בעי חותם בתוך חותם ולמורה קשיא ממבושל שהרי דמיו יקרים יותר מן היין ולמ"ד מפני שהאיסו' עומד בעינו קשיא חומץ ומבושל ונ"ל דר"א ל"ל דרב דאיהו סבר דוקא יין דחזי לנסוכי צריך חותם בתוך חותם אבל מידי אחריני לא ואע"פ שדמיו יקרים והאיסור עומד בעינו ובשר ותכלת סגי להו בחותם אחד:
פיסקא ואלו מותרין באכילה חלב שחלבה גוי וישראל רואהו פירש מדלא קתני ישראל עע"ג ש"מ דלא בעינן שישמור ויראה היאך הוא חולב אלא אע"פ שאין רואה היאך הוא חולב לבד שעומד בצד א' ורואה את הגוי מותר ולא חיישי' שמא היה לו דבר טמא ומערב בו והיינו דאמרי' בגמ' תנינא להא דת"ר דלא בעינן שיעמוד ע"ג ומיהו בברייתא מוסיף יותר שאע"פ שאינו עומד אלא יושב כיון דכי קאי חזי לי' שפיר דמי:
והדבדבניות פי' אשכלות של ענבים ממסקות שהיין זב מהן ועל זה נקוראי דבדבניות ואתא למימ' שאינן חשובין אותן חטיפין יין שיאסרו משום מגע גוי:
אמר רב פפא הילכתא עד שיהא ראש ושדרה של כ"א ואחר ניכר. פי' שאם יש בחבית הרבה דגים חתוכים לחתיכות חתיכות מצאנו בה ראש ושדרה של דג א' ניכר ושל שאר אינו ניכר לא אמרי' מדהאי הוה טהור כולן נמי טהורין הן אלא צריך שיהיו ניכרין כל הדגים ששם הראש והשדרה שלהן וכיון שהן ניכרין כל החתיכות מותרות דסתמא דמליתא מאלה הדגים נחתכו ולא חיישי' שמא מדגים טמאים נחתכו מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו א' ממאה שבה מותר ומעשה בגוי א' שהביא גרב מלא חתיכות בציפרי ומלא אחת שיש בה סימן והתיר רשב"ג את הגרב כולו. פי' אם יש סימן טהרה בחתיכה בין בכולה חבית בין במקצתה ואפילו יש מאה חתיכות בחבית ונמצאת סימן באחת מהן כולן מותרות דתלינן ואמרי' כמו שזה טהורה כך כולן טהורות לוא מספקינן למימר שמא תערובת דגים טמאים יש שם וקשיא לר"פ דבעי ראש ושדרה של כ"א וא' תרגם רב פפא כשחתיכות שוות ולעולם צריך ראש ושדרה של כ"א וא' אבל אם הי' דג גדול בראש ושדרה שהן ניכרין מותרות כל החתיכות הילכך החביות הבאות מלאות טונינא כיון שנוכל להכיר הראש והשדרה כולן הן מותרות ולא חיישי' לדג טמא ואע"פ שיש חבית שאין שם ראש יש להתיר מטעם החזקה שחזקה יש לנו שאינן עושין שם אלא מטונינא ולא מדג טמא כדאמרן לעיל מכריז ר' אבהו קירבי דגים ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ופמיא ובלחנתא דפוס נהרא:
ההיא ארבא דלחנתא דאתא למחוזא נפק רב הונא בר חיננא חזי בה קילפי על ספיני ושרייה אמר רבא מי איכא מאן דשרי כי הא באתרא דשכיחי קילפי המורה פירש לעיל בלחנתא דפוס נהרא שהוא סולתנית וקשיא לי היכי דמי הכא דפליגי אי איכא למיחש לתערובת דגים טמאים שעולים עמה מה מועילים הקילפי שמא יש ביניהן דלית להו קילפי ומה זה שאמר באתרא דשכיחי קילפי אפילו אם ראה הקילפי על הדגים עצמן יש לאוסרן מפני התערובת וא"ת שהיו הטהורין ניכרין ע"י הקשקשים א"כ מאי טעמא דמאן דאסר יאכל כל מי שיש לו קשקשים ואם הי' מין שמשיר הקשקשים יהו כולן אסורין כמו החילוק ובנדברים בפ' הנודר מן המבושל תנן דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים ומותר בטרית טרופה ובציר הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס וראיתי לאחד שפירש שם דצחנה היא או בשר מהותך או עופות או דגים ישים אותם עם מלח וחומץ ויטרפם בכל עת ויניח אותם עד שיתמסמסו ויהיו כמו מרק עבה וכך נ"ל לפרש כאן צחנתא שאינם הדגים שלמים שיהיו ניכרין ע"י קשקשים ויש לחוש לדגים טמאים וצחנתא דפוס נהרא שריא מפני החזקה שיש לנו דלא מרבי ההיא טינא דג טמא וזאת שבאה לפום נהרא התיר רב הונא משום קילפי דחזיא בארבא ומוכיח שאלה הקילפי מאלה הדגים הם ודמי לגרב מלא חתיכות שבעבור סימן הנמצא בחתיכה אחת התרנו כל הגרב ורבא אסר משום דבההיא אתרא שכיחי קילפי תמיד בבספינה הנושרים מדגים טהורין ושמא אלה הקילפי אינם מדגי צחנה זו אלא מדגים אחרים וסולתנית היא מין דגים קטנים שאין להם קשקשים עכשיו ועתידין לגדל לאחר זמן ואנו חוששים לתערובת דגים קטנים כיון שאין להם קשקשים אבל כל דגים קטנים שיש להן קשקשים אין אדם יכול לאוסרן מפני שהוא בודק ע"י קשקשים וצחנתא אין לה בדיקה שהדגים הן נימוחין בתוכה:
ונמצאת כילבית באחת מהן פתוחו' כולן מותרו'. פי' וכגון שנמצא בה שתי כילביות דהכי אוקימנא לעיל דבפתוחות בעינן תרתי:
אמר רב ברונא אמר רב קירבי דגים ועוברן אינן נקחין אלא מן המומחה יש לומר דפליגי אדר' אבהו דאמרן לעיל מכריז ר' אבהו בקיסרי קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באין אלא מפלוסא ומפמיא ויש לומר דל"פ דלא שרא ר' אבהו אלא בקיסרי שלא היו באין שם אלא מפלוסא ומפמיא באותן המקומות היתה חזקה שלא היו לוקחין אותן אלא מדגים טהורים אבל שאר המקומות לוקחין אותן גם מדגים טמאים הילכך אינן נקחין אלא מן המומחה:
וזה משריץ מבחוץ שמעתי שמוציא הבצים מבחוץ ונכנסין גרעיני הבצים בין הקשקשים ושם הוא משריץ עד שיוצאין הדגים קטנים מהן:
למה לי מומחה ליבדוק בסימנים דתניא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים כו'. פי' ואע"ג דאמרי' בפ' אלו טרפות דלא סמכי אסימני בצים עד שיאמר הגוי של עוף פלוני וטהור הוא התם כדמסיק טעמא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל בדגים סימן מובהק הוא:
אין שם מומחה מאי פירש המורה כשנימוחו העוברין קא בעי לה ויש לומר דבקירבי דגים קמבעיא לי' שאין יכול להכירן ע"י סימנים שלא נאמרו הסימנים אלא בעוברין ודייק אנמי דאמרי' אלו דגים ואלו קרביהן ואי קשיא ומ"ש מבצים דאמרי בפ' ואלו טרפות עד שיאמר של עוף פלוני וטהור וה"נ נימא הכי ואמאי מצרכינן לי' שיראה לו הדגים שהוציאן מהם תשובה התם בבצים מינכרי וידיעי ביצי כל עוף ועוף והילכך כשאמר של עוף פלוני היא לא משקר דמילתא דעבידא לגלוי הוא ואע"פ שהוא גוי סמכי' עילוי' אבל קירבי דגים לא מינכרי שכל הדגים קירביהן שוין הילכך אי מחזי לן הדגים שהוציאן מהן אין ואי לא לא דשמא הוא סבור שהן מדג פלוני ואינן אלא מדג טמא ואע"פ שהוא ישראל לא מהימנינן לי':
ר' יוסי אומר השלחין אסורין ירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן מין [זיתים] הוא והן נותנין לתוכו חומץ שיהו חולצין את גרעיניהן:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה