עבודה זרה לח ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומגיסה עד שתבא מבית המרחץ או מבית הכנסת ואינה חוששת איבעיא להו הניח עובד כוכבים והפך ישראל מהו אמר רב נחמן בר יצחק ק"ו גמרו ביד עובד כוכבים מותר גמרו ביד ישראל לא כ"ש איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנה א"ר יוחנן בין שהניח עובד כוכבים והפך ישראל בין שהניח ישראל והפך עובד כוכבים מותר ואינו אסור עד שתהא תחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים אמר רבינא הלכתא הא ריפתא דשגר עובד כוכבים ואפה ישראל א"נ שגר ישראל ואפה עובד כוכבים א"נ שגר עובד כוכבים ואפה עובד כוכבים ואתא ישראל וחתה בה חתויי שפיר דמי דג מליח חזקיה שרי ור' יוחנן אסר ביצה צלויה בר קפרא שרי ור' יוחנן אסר כי אתא רב דימי אמר אחד דג מליח ואחד ביצה צלויה חזקיה ובר קפרא שרו ורבי יוחנן אסר ר' חייא פרוואה איקלע לבי ריש גלותא אמרו ליה ביצה צלויה מאי אמר להו חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר ואין דבריו של אחד במקום שנים אמר להו רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כוותיה דרבי יוחנן אשקיוהו נגוטא דחלא ונח נפשיה ת"ר הקפריסין והקפלוטות והמטליא והחמין והקליות שלהן מותרין ביצה צלויה אסורה שמן רבי יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו תניא היא המטליא היא פשליא היא שיעתא מאי שיעתא ארבב"ח אמר רבי יוחנן הא ארבעין שנין דנפיק האי עובדא ממצרים ורבה בר בר חנה דידיה אמר הא שתין שנין דנפיק האי עובדא ממצרים ולא פליגי מר בשניה ומר בשניה מייתו ביזרא דכרפסא וביזרא דכיתנא וביזרא דשבלילתא ותרו להו בהדי הדדי בפשורי ושבקו ליה עד דמקבל ומייתי חצבי חדתי ומלו להו מיא ותרו בהו גרגישתא ומדבקין ביה ועיילין לבי בני אדנפקו מלבלבי ואכלי מינייהו וקיירי מבינתא דרישייהו עד טופרא דכרעייהו אמר רב אשי אמר לי רבי חנינא מילין ואמרי לה במילין ת"ר הכוספן של עובדי כוכבים שהוחמו חמין ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר ואיזו היא יורה קטנה א"ר ינאי כל שאין צפור דרור יכול ליכנס בתוכה ודלמא אדמויי אדמוה ועיילוה אלא כל שאין ראש צפור דרור יכול ליכנס בתוכה והתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה מותר לא קשיא הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור הא כמ"ד נותן טעם לפגם מותר אמר רב ששת האי מישחא שליקא דארמאי אסור אמר רב ספרא למאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי עובדי כוכבים נאכל הוא כמו שהוא חי אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ומותר בעו מיניה מרבי אסי הני אהיני שליקי דארמאי מאי חוליי לא תיבעי לך דודאי שרו מרירי לא תיבעי לך דודאי אסירי כי תיבעי לך מציעאי מאי אמר להו מאי תיבעי לכו דרבי אסר ומנו לוי שתיתאה רב שרי אבוה דשמואל ולוי אסרי בחיטי ושערי כ"ע לא פליגי דשרי בטלפחי דחלא כ"ע ל"פ דאסיר כי פליגי בטלפחי דמיא מר סבר גזרינן הא אטו הא ומר סבר לא גזרינן ואיכא דאמרי בטלפחי דמיא כ"ע לא פליגי דאסיר כי פליגי בחיטי ושערי מר סבר גזרינן הא אטו הא ומר סבר לא גזרינן אמר רב תרי מיני שתיתאה שדר ברזילי הגלעדי לדוד דכתיב (שמואל ב יז, כח) משכב וספות וכלי יוצר חטים ושעורים וקמח וקלי ופול ועדשים וקלי והשתא הוא דקא מפקי צני צני לשוקי דנהרדעא ולית דחייש להא דאבוה דשמואל ולוי:
וכבשין שדרכן לתת בתוכן יין:
אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור אפילו בהנאה ומ"ש ממורייס דשרו רבנן בהנאה התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא ורבי יוחנן אמר אפילו בידוע נמי מותר ומאי שנא ממורייס לר"מ דאסיר בהנאה
רש"י
עריכהמגיסה - מהפכת בכף:
דשגר עובד כוכבים - הסיק בתנור:
חתיית - גחלת מחממת ומוציאה חום הגחלים:
דג מליח - שמלחו העובד כוכבים ובמליחתו הוא נאכל בלא בישול:
חזקיה שרי - דלאו הוא בישול:
ור' יוחנן אסר - דזהו בישולו:
ביצה צלויה - שצלאה עובד כוכבים:
בר קפרא שרי - הואיל ובליע אוכל דידיה ולא נגע עובד כוכבים באוכלא:
אשקיה - אשקיוהו לרב זביד:
נגוטא דחלא - הנך דבי ריש גלותא דלא הוו מעלו משום דאחמיר עלייהו:
הקפריסין - שומר לפרי הן ממין צלף ודרך לאכלן חיין ויש ששולקין אותן ואם בישלן עובד כוכבים מותרין:
והקפלוטות - כרתי נאכלין כמות שהן חיין:
והמטליא - לקמן מפרש:
והחמין - מים חמין דהא אין משתנין מברייתם ע"י האור:
וקליות - נמי לא נשתנו:
שיעתא ביזרא דכרפסא - זרע של כרפס:
שבלילתא - פנגריי"א והוא תלתן:
ותרו להו - שורין אותן במים:
דמקבל - שצומחין:
גרגישתא - ארזיל"א:
ומדבקין - הנך ביזרא:
מבינתא דרישייהו - שיער ראשו וקמ"ל ברייתא דאי נמי תרו להו בחמימי שרי:
מילין - דברי כזב הן דלא מלבלבי בחדא שעתא:
במילין - על ידי דברי לחש של כשפים הן עושין:
הכוספן - פסולת של תמרים שעשו מהן שכר וחולטין אותן:
כל שאין צפור דרור כו' - שפיה קצר דבהא ודאי לא איבשל דבר טמא דניחוש לגיעולי עובדי כוכבים:
ודלמא אדמויי אדמוה - נתחוה לאברים והכניסוה ונתבשלה בו ועכשיו פלט הטעם בחמין הללו:
אלא כל שאין ראש צפור דרור כו' - ואין לך חתיכת איסור קטנה מזו:
נותן טעם לפגם - פלוגתא היא בפ' בתרא (לקמן סז:) וכל גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם שהרי נתבשל האיסור אתמול וכבר הופג טעמו ונפסל בלינה חוץ מקדירה בת יומא דנותן טעם לשבח הוא ואסור:
איערובי - שמא נתערב בו יין:
סרי - מסריח:
אהיני - תמרים:
חוליי לא תיבעי לך - מתוקים ודאי שרו דאי משום בישולי עובדי כוכבים הרי נאכלין חיין:
מרירין - אינן נאכלין ובישולן ממתקן:
מציעאי - נאכלין חיין ע"י הדחק:
שתיתאה - תבשיל העשוי מקמח של קליות שייבשן בתנור ויש שעושין אותו מקמח עדשים ולפי שהן מתוקין יותר מדאי נותן שם חומץ:
בחיטי או שערי - אין דרך לתת שם חומץ:
טלופחי - עדשים:
ואית דאמרי בטלופחי ומיא כ"ע לא פליגי דאסור - דמיחלף בטלופחי וחלא:
וספות - כלים להשתמש כמו שומרי הסף (אסתר ב): תרי זימני כתיב קלי בקרא והיינו תרי מיני שתיתא:
ומאי שנא ממורייס - דרובא דעלמא שדו ביה חמרא והוי בידוע:
התם חמרא לעבורי זוהמא - דדגים והוי כמאן דאזיל לאיבוד:
תוספות
עריכהואתא ישראל וחתי חתוי בגחלים. מכולה שמעתין משמע דבעינן שיהא הישראל מקרב הבישול קצת ומה שנהגו להשליך קיסם לתנור סומכין על מה. שיש בדברים שבין בני בבל לבני ארץ ישראל דקאמר בני בבל משליכין קיסם לתנור ובני מערב אומרים קיסם זה מה מעלה ומה מוריד ואנו נמשכין אחר בני בבל ותלמודם:
תנו רבנן הקפריסין וביצה צלויה. אין להקשות מהך ברייתא לחזקיה ובר קפרא דשרו דתנאי נינהו וקשישי מר' יהודה הנשיא הנזכר בזאת הבריית':
אי משום גיעולי עובדי כוכבים נטל"פ מותר. משמע דהכי הלכתא וגם רבי יהודה הנשיא התיר השמן ואפילו ב"ש וב"ה שגזרו עליו הכי סבירי להו כדפירשתי לעיל מיהו מדבש דאמרינן לקמן (דף לט:) נותן טעם לפגם מותר אין ראיה דשאני התם דפוגם אפילו בעין אבל שמן כשהוא בעין ה"ל לשבח ואפ"ה לפגם מותר וגם מרבא דאמר בפרק בתרא (לקמן סח:) הלכתא נותן טעם לפגם מותר אין ראיה דהתם פוגם מעיקרו אפילו בעין דומיא דעכבר בשיכרא דאיירי התם וקי"ל נמי דסתם כלי עובדי כוכבים אינן בני יומן מדשרינן מישחא שליקא ושמן וחילתית נמי שרי אי לאו דחורפיה מחליא ליה וכן פוסקים רש"י ור"ת והר"י דסתם כליהם אינן בני יומן והיינו טעמא לפי שהוא ספק ספיקא ספק נשתמשו בו היום או אתמול ואפי' נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו דבר שהוא פוגם בעין או דבר שאין נותן טעם [וע"ע תוס' חולין ח: ד"ה השוחט]:
ראשונים נוספים
וכן אשה שאין שם חששא שמא תחליף שופתת קדירה ע"ג כירה ועובדת כוכבים מגיסה בה עד שתצא מן המרחץ. או עד שתבא מן השוק:
איבעיא להו הניח עובד כוכבים והפך בו ישראל מהו. ופשיטנא א"ר יוחנן בין שהניח עובד כוכבים והפך בו ישראל ובין שהניח ישראל והפך עובד כוכבים מותר. ואינו אסור אלא עד שתהא התחלתו וגמרו ביד עובד כוכבים. ובלבד שלא תהא ביד עובד כוכבים בישול כמאכל בן דרוסאי:
פת א"ר אחי שלש מלאכות יש בה. איזו אחת מהן (ביד) [שהייתה ע"י] ישראל שרי. הלכך שגר עובד כוכבים ואפה ישראל. או שגר ישראל ואפה עובד כוכבים. או שגר עובדי כוכבים ואפה עובד כוכבים וישראל (הדי הא הדויי) [חתי ביה חתויי]. פי' חתה בגחלים שפיר דמי:
דג מליח וביצה צלויה ביד עובד כוכבים חזקיה ובר קפרא שרו ור' יוחנן אסר.
ואסיקנא אמר רב זביד לא תציתו ליה הכי אמר אביי הלכתא כר' יוחנן. פי' נגוטא דחלא. כוס של חומץ:
ת"ר הקפריסין והקפליטאות והמטליא והחמין והקליות של עובדי כוכבים מותרין. ביצה צלויה אסורה. שמן ר' יהודה הנשיא ובית דינו נמנו עליו והתירוהו.
תנא היא מטליא היא פשליא היא שעיתא. פי' ביזרא דשבלילתא. זרע תלתן. פי' וקיירי מבינתא דרישיהו עד טופרי דכרעייהו. ומצטננין משערת ראשם עד צפרני רגליהם:
ואמר רב אשי אמר לי הונא מילין. פי' אלו הדברים מילי בעלמא אינון כלומר אינן ממש. ואמרי לה במילין כלומר אינן נעשין אלא בדברי כשפים. פי' כוספה גפת של שומשמין שכשמוצאין אותו אין מוצאין אותו אלא במים חמין. וכן כיוצא בהן מחמין להן חמין שיצא השמן כולו והגפת שלהן נקרא כוספן. פי' הדימי הדמיה נתחו נתחים כדכתיב הדמין יתעבד:
הא דתניא אחת יורה גדולה ואחת יורה קטנה. כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר:
משחא שליקא שמן מבושל:
פי' מסרא סרי מבאיש. ואסיקנא שמן מבושל למאי ניחוש ליה אי משום בשולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי. אי משום געולי עובדי כוכבים דבשלי' בכלי העובד כוכבים נותן טעם לפגם הוא ומותר. הני אהיני שליקי פי' בוסר והן פגי תמרים שלוקין של עובדי כוכבים. הפגין המתוקין ודאי שרו. מרירי ודאי אסירי דבישול הוא. כי תיבעי לך לא מתיקי ולא מרירי מאי. ופשיט רב אסי לוי אסר להו:
שתיתא פי' רב שרי ואבוה דשמואל ולוי אסרו בשתיתא דטלפחי בין במיא בין בחלא דברי הכל אסירא. כי פליגי בשתיתא דחיטי ודשערי. רב סבר לא גזרינן שתיתא דחיטי ודשערי אטו דטלפחי פי' של עדשים. ואבוה דשמואל ולוי סברי גזרינן דחיטי ושערי אטו דטלפחי:
אמר רב תרי מיני שתיתא שדר ברזילי לדוד קלי של חטים ושעורים ואחרת קלי של פול ועדשים. שנאמר משכב וספות וכלי יוצר חטים ושעורים קמח וקלי ופול ועדשים וקלי. בנהרדעא מפקי צני צני שתיתא דארמאי ולית דחש להא דאבוה דשמואל ולוי:
פיסקא וכבשים שדרכן לתת בהן יין וחומץ. אוקמה חזקיה בשדרכן לתת ואינו ידוע בודאי שנתן בהן. אבל בידוע שנתן בהן יין או חומץ אסורין אפי' בהנאה.
ור' יוחנן אמר אפי' בידוע מותר. וקיימא לן כחזקיה דהוא רבו של ר' יוחנן:
ומה גמרו ביד עכו"ם מותר. פי' דקרובי בשולה לאו מילתא היא גבי בישולי עכו"ם כיון דיד ישראל בקדירה ואע"ג בעלמא קרובי (ע"ז) [מילתא] הוא והכ"נ הו"ל למיסר גמרו ואזלינן לקולא אע"ג דגזירת חתנות קרובה בזה שהוא נהנה מידו של עכו"ם [גמרו] ביד ישראל לכ"ש דכיון דגמרו ביד ישראל ליכא קרוב דעתא וליכא משום חתנות.
והא דפליגי חזקיה ור' יוחנן בדג מלוח אם הוא נאסר מחמת מלחו. אין נראה שלא גזרו חכמים אלא בתולדות האור שהרי הכבוש הרי הוא כמבושל וכל שאין דרכן לתת לתוכו יין וחומץ מותר וה"נ משמע כולה סוגיין אלא בדג גדול מליח שצלאו עכו"ם פליגי ר' יוחנן אסר דעולה הוא על שלחן מלכים ואינו נאכל נמי כמות שהוא חי מלוח וחזקיה שרי דנאכל הוא ע"י הדחק.
וכן הטעם בביצה צלויה לפי שראוי' לגמוע אותה חיה ואע"ג דבחד טעמא שייכן קאמר רבינו ז"ל משמיה דגאון ז"ל דהלכתא כר' יוחנן בביצה וכחזקיה בדג והטעם לפי שזה כבר נתבשל קצת והו"ל תחילתו בהיתר וגמרו באיסור ושרי כדלעיל.
ומיהו ק"ל דמשמע דהא דחזקיה פליגי אדרב דאמר לעיל דגים קטנים מלוחין והיאך כתבו רבינו ז"ל לשתיהן וי"ל שמא כתבה לההיא דרב ללמד על שאינן מלוחין דאסיר כלישנא דסורא [ואפשר] שהוא מפרש כדברי רש"י ז"ל וכן פירשה תלמידו ר' משה ז"ל [דפליגי במלחן עכו"ם אם נאסר] וא"כ לדעת ר' יוחנן הכבשין שהתירו במשנתנו דוקא שאינן עולין על שולחן מלכים ומיהו קי"ל כחזקיה דסבר לא אסרו אלא מבושל באור אבל לא מליח ובפ' הנודר מן המבושל בירושלמי אמרו במעושן שאין בו משום בישולי עכו"ם וכן פי' רבינו לקמן דכבוש מותר.
אבל בידוע אסור אפי' בהנאה. ק"ל לראב"ד ז"ל כיון דבידוע אסור מספיקא נמי ליחוש ואפי' לרבנן כיון שדרכן לתת בהן יין כדאסר ר"מ גבינת בית אוניקי בהנאה וכדתנן א"כ למה לא אסרוה בהנאה וניחא ליה התם כיון דכ"ע מעמידין בקיבה חיישי' לתקרובת ע"ז ולר"מ אפי' למיעוטא אבל הכא כיון דלא ידיע אי רמא ביה חמרא אי לא מספקא לא מחמירי' בזה כולי האי למיסר בהנאה ותנן נמי גבי טומאה כה"ג היו שני רוקין א' טמא וא' טהור תולין על מגען ועל הסיטן ברשות היחיד וכו' היה רוק א' ונגעו והסיטו ברשות הרבים שורף עליו ואצ"ל ברשות היחיד ש"מ אע"ג דשני רוקין חדא ספיקא וברוק אחד חדא ספיקא כיון דהכא שמא לא נגע בטמא והכא ודאי נגע בזה זה טמא וזה תולין ומכאן אתה דן לזה שבשמועתנו.
ואינו מחוור לי דאין הכל מעמידין בקיבה כמ"ש אלא אף בחומץ ובשרף הם מעמידין וכן הם מעמידים בעץ המעמיד ולעיל אקשינן בדרב חסדא דאמר בחומץ ור"נ בר"י דאמר בשרף הערלה ליתסר בהנאה ואסיקנא בקשיא ואע"ג דליכא בהו ודאי בשם א' אלא י"ל שאני גבינה דאיתיה לאיסורא בעיניה דהא אוקומי מוקים וכל שהדבר לפניך בעינו א"א לגזור עליו אכילה בלבד הואיל ובאיסורי הנאה אתה מספקו ומחמת אותו ספק אתה גוזר עליו אבל הכא אע"ג דאיכא טעמא לית ביה ממשא הילכך מספיקא לא גזרו עליו איסור הנאה.
איתמר נמי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן ואמרי לה אמר רב אחא בר בר חנא אמר רבי יוחנן בין שהניח נכרי והיפך בו ישראל בין שהניח ישראל והיפך בו נכרי מותר, ואינו אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד נכרי: וכתב ר"ח ז"ל סוגיין דשמעתא נכרי שלקח בשר של ישראל ונתנו על גבי האור אם נתבשלו כמאכל בן דרוסאי אסור אף על גב שנגמר ביד ישראל, אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר. ויש מתירין אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי ביד נכרי, דלא אמרו כמאכל בן דרוסאי להחמיר אלא להקל, וראייתם מדאמרינן סתם הניח נכרי והיפך בו ישראל מותר, ואם כדברי ר"ח ז"ל הוה ליה למימר היפך בו ישראל עד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי, ומסתברא לי כדברי ר"ח ז"ל, חדא דסוגיין בכולא שמעתין בהכין רהטא דכל היכא דהגיע למאכל בן דרוסאי מבושל קרי, דהא אפילו מאן דהוה סביר ליה למימר דהניח ישראל והפך נכרי אסור עד שתהא הנחתו וגמרו ביד ישראל, מודה הוא מיהא דהיכא דהגיע למאכל בן דרוסאי אי מהפיך ביה נכרי שרי דמבושל ביד ישראל קרינן להו, ותו לא מיתסר בגמרו ביד נכרי, ואין הכי נמי היכא דנתבשל כמאכל בן דרוסאי ביד נכרי מבושל קרינן ליה, והנחתו וגמרו ביד נכרי חשבינן ליה. ועוד מדאמרינן התם, האי נכרי דחריך רישא שרי למיכל מריש אוניה, ומפרש טעמא בגמרא משום דלעבורי שער קא מכוין ולא לבשולי, אלמא כל היכא דמכוין לבשולי בשול כי האי גוונא אסור, והדעת מכרעת דבחריכת הראש כדי להעביר שער אי אפשר שנצלו האזנים צליה גמורה,ודי אם יגיעו בכך למאכל בן דרוסאי.
והילכך בין הניח נכרי והיפך ישראל בין הניח ישראל והיפך נכרי, כל שיד ישראל מעורבת בו מותר, לא אמרו אסור אלא בהנחתו וגמרו ביד נכרי. הניח ישראל והפך נכרי לאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי מותר, ואפילו קירב הנכרי בישולו, כגון שהניח ישראל על גבי גחלים עוממות ולא הוה מתבשל עד שתי שעות והפך נכרי ונתבשל בשעה אחת מותר, דקרובי בישולא לאו כלום הוא. הניח ישראל ע"ג גחלים עוממות לגמרי עד שלא היה מתבשל שם בלא היפוך ובא נכרי והפך בו אסור, דהרי זה כהנחתו וגמרו ביד נכרי. ומסתברא לי דאם היה יכול להגיע למאכל בן דרוסאי בלא הפוכו של נכרי מותר דהא לכולי עלמא היכא דנתבשל על ידי ישראל כמאכל בן דרוסאי תו לית ביה משום בישולי נכרים, והילכך כל שיכול לבוא למאכל בן דרוסאי על ידי הנחתו של ישראל הרי הוא כאילו בא לכך ומותר (תוה"ב שם).
אמר רבי יוחנן שלש מלאכות בפת, הילכך האי ריפתא דשגר עו"ג ואפה עו"ג אסור, שגר ישראל ואפה עו"ג מותר, שגר עו"ג ואפה ישראל שרי, שגר עו"ג ואפיה וישראל מהפך בגחלים שרי: ואף על גב דבשאר בישולי עו"ג כל היכא דבשל עו"ג אף על גב דשגר ישראל לא מהני כדבעינא למיכתב קמן, בפת הקלו והתירו בשגר ישראל או שהפך בגחלים, משום דעיקר חיי נפש בפת. וישראל מחתה בגחלים מותר שאמרו, פירש רש"י ז"ל: משום דבחתיית גחלת האש מתרומם ויוצא חומן של גחלים.
והרמב"ם ז"ל כתב (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הי"ג): "אפילו לא זרק ישראל אלא עץ אחד לתוך התנור התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה". עד כאן. והרמב"ן ז"ל (לעיל לה, ב) תפס עליו שאין חתיות גחלים מכשיר אלא מפני שמסייע הרבה באפיית הפת, שעל ידיה חומן של גחלים יוצא כמו שפירש רש"י ז"ל, והוה ליה כההיא דאמרינן לעיל מינה (ע"א) דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא ומעשיו של ישראל ניכרין בפת והילכך מותר, אבל אם הפך בו מעט ולא הוציא מהם אור אלא היפוך בעלמא, אף חיתוי כזה אינו מועיל, שהרי הנחתו וגמרו ביד נכרי הוא, ומכאן אתה למד שהזורק עץ לתנור לא עשה ולא כלום, דהא בלא עצו נמי הוה בשיל, ואין מעשיו של ישראל ניכרין בפת כלל, והויא לה כההיא שאמרו (שם): היכי דמי, אי לימא דכי לא מהפיך בה נמי בשיל מאי עביד, אלמא כל היכא דלא מינכר בישולו לא כלום הוא.
ומיהו נראה שאם הביא ישראל גחלים שמדליקין בהן את האש מותר, דהוה ליה שגירה ביד ישראל כיון שהביא עיקר האש שהוחם ממנו. אלו דברי הרב, וכך כתב גם מורי הרב ז"ל, דמדינא דגמרא אין לנו להתיר בהשלכת קיסם בתנור, דמלישנא דאמר רבי יוחנן שלש מלאכות שלש מלאכות יש בה משמע דבאחת משלש מלאכות אלו הידועות לאפיית הפת שתיעשה ביד ישראל מותרים, אבל השלכת העץ לתנור מיעוט המלאכה אחת היא שמסייע מעט לשגירת התנור, אלא כן נראין הדברים, דבמקומות שנהגו לאכול פת נכרים מן הפלטר, היו מקילין בפת של ישראל בהשלכת קיסם לתנור להרחקה מהם, ובמקומות שלא נהגו לאכול פתם הצריכו אחת משלש מלאכות, עד כאן דברי מורי. ומסתברא שאין לך כל קיסם וקיסם שאינו מוסיף בחום התנור ומקרב בשול, וכלזה מקולותיו של פת, ומנהגן של ישראל תורה היא (תוה"ב שם).
דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר: ופירש רש"י ז"ל: דבדג שמלחו נכרי פליגי, כלומר, דחזקיה סבר דמליחה אינו בישול ואפילו בדג, ואף על פי שהוא קל להיות נכשר לאכילה על ידי מליחה, ורבי יוחנן סבר דמליחתו זהו בשולו, וכן פירשה גם הרמב"ם ז"ל (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הי"ז). אבל הראב"ד ז"ל כתב דלמליחה לא אשכחן שום איסור, דעיקר הגזרה משום בישולי נכרים הוא, ויוצאה מן המשנה דקתני השלקות (לה, ב), אלמא תולדות האור לבד אסרו אבל לא מליחה, והדעת מכרעת שאין קרוב הדעת במליחה.
וכך כתב הרמב"ן ז"ל, ומביא ראיה ממתניתין דבפרק אין מעמידין (לט, ב) דשרי כבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, אף על פי שהכבוש הרי הוא כמבושל, אלמא לא אסרו אלא תולדות האור לבד. ופלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן לא בשמלחו נכרי פליגי, אלא בדג מליח שצלאו עו"ג פליגי, דחזקיה סבר דנאכל הוא כמות שהוא חי על ידי מלחו ולפיכך אין בו משום בישולי נכרים דהוה ליה כגמרו ביד נכרי לבד בלא התחלתו דמותר, ואפילו מלחו נכרי ובשלו, דהתחלתו על ידי מליחה אינה אוסרת, הילכך התחלתו בהיתר היתה ואין בו באיסור אלא גמרו, וגמרו לבד אינו אוסרו. ורבי יוחנן אסר לפי שאינו נאכל להדיא על ידי מליחתו, והילכך הוה ליה כשאר דברים שאין נאכלין כמו שהן חיין דיש בהן משום בישולי נכרים, אבל במליח מודה הוא ר' יוחנן דאינו נאסר, דלא אסרו אלא מבושל על ידי האור.
ועוד נראה לי ראיה מפורשת מדאמרינן בגמרא גבי השלקות (לז, ב): מנא הני מילי, וסלקא דעתין מעיקרא דאורייתא היא, ומייתי לה מדכתיב (דברים ב, כח): "אוכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי", מה מים שלא נשתנו מברייתן על ידי האור, אף כל שלא נשתנה מברייתו על ידי האור, אלמא לא אסרו אלא על ידי האור. ואף על גב דאקשינן אטו אור כתיב, לאו למימרא דאפילו שלא על ידי האור אסור, אלא לדחויי מדאורייתא ולאוקומא בדרבנן ולעולם על ידי האור, דאינהו ודאי מידע ידיע עיקרא דמילתא אי דוקא על ידי האור או אפילו שלא על ידי האור, דבהא לא פליגי, וכיון דמעיקרא הוה מפרשי מה מים שלא נשתנו על ידי האור אף כל שלא נשתנה על ידי האור, שמע מינה דעיקר גזרה במה שנשתנה על ידי האור בלבד היא. ומכל מקום לכשתמצי לומר דמליחת נכרי היא מחלוקת, הלכה כחזקיה ובר קפרא דשרו, כדכתיבנא בסמוך (להלן ד"ה ולענין פסק הלכה).ובירושלמי דנדרים פרק הנודר מן המבושל (פ"ו, ה"א) אמרו במעושן שאין בו משום בישולי נכרים (תוה"ב שם).
ולענין פסק הלכה: בפלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג מליח ובביצה צלויה ופסק אביי כותיה בביצה, הלכתא כותיה, אבל בדג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו, דרבים נינהו, ואף על פי שהרב אלפסי ז"ל כתב ההיא דרב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים, דמשמע קטנים אין, לפי שנאכלין להדיא על ידי מלחן, הא גדולים לא, (ו)איפשר שהוא ז"ל מפרש פלוגתא דחזקיה ורבי יוחנן בדג שמלחו נכרי כדברי רש"י ז"ל והרמב"ם ז"ל.
ומורי הרב ז"ל אומר דאחר שהוכחנו ופירשנו דדג מליח שצלאו נכרי קאמר, הלכתא כרבי יוחנן דאסר, מהא דרב אסי אמר רב דמשמע הא גדולים יש בהן משום בישולי נכרים. ואני תמה היאך איפשר לפסוק כרבי יוחנן, דהא חזקיה רביה דרבי יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב, וכל שכן דלית הלכתא כותיה דרב במקום חזקיה, דהשתא לגבי רבי יוחנן לית הלכתא כותיה לגבי חזקיה דהוא רביה דרבי יוחנן הלכתא כותיה, והילכך אפילו אמר רב אסי משמיה דרב בהדיא דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי נכרים אבל גדולים יש בהן משום בישולי נכרים, אפילו כן היה לנו לפסוק כחזקיה כמו שכתבנו, וכל שכן דחזקיה ובר קפרא שרו, וכל שכן דרב אסי לא אמר בהדיא. והילכך בין דגים קטנים בין דגים גדולים מותרין. וכן פסק הרמב"ן ז"ל בדגים גדולים שצלאן נכרי להתיר, כחזקיה ובר קפרא (תוה"ב שם).
אמר חזקיה לא שנו אלא שדרכן אבל בידוע אסור בהנאה, מאי שנא ממוריס לרבנן דשרו, התם לעבורי זוהמא הכא למתוקי טעמא, ורבי יוחנן אמר בידוע נמי מותר, ומאי שנא ממוריס לר' מאיר אסר בהנאה, התם אית ליה טעמא וממשא, הכא לית ליה לא טעמא ולא ממשא: וכתב הרב אלפסי ז"ל: והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוא, ומכאן לנותן חומץ לתוך גריסין צוננין שמכשירן שהוא אוסר את הכל בהנאה והראב"ד ז"ל כתב בפירושיו בסוף השוכר שבע"א (עד, א) דלחזקיה אפילו יין במים, כל שהן ראויין לשתיה בתורת יין מחמת היין ואפילו על ידי הדחק, אסור בהנאה, וכמו שאני כותב בשער חמישי של בית היין (בית חמישי), ואינו מחוור, וכמו שכתבתי שם.
ומורי הרב ר' יונה ז"ל כתב דחזקיה אליבא דרבי מאיר ורבנן דמתניתין קאמר, דאית ליה אפילו בסתם יינן יין ביין אסור כולו בהנאה, אבל אנן הא קיימא לן כרשב"ג בסתם יינן, דאפילו יין ביין ימכר כולו לנכרים חוץ מדמי יין נסך שבו (עד, א), וכל שכן יין לתוך כבשין, ואלא מיהו נפקא מפלוגתייהו דלחזקיה ימכרו כולן חוץ מדמי יין נסך שבהן, ולרבי יוחנן אפילו בידוע כולן מותרין, וזה נראה נכון ועיקר. ובין כך ובין כך, כל שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ אסורין באכילה (תוה"ב בית שלישי סוף שער ששי).
ומה שאמרו דאית ביה טעמו וממשו של יין פירש הראב"ד ז"ל דברים כפשוטן, שיש בו טעם יין ומראית יין. ואינו נכון, דאם כן למה חילקו בין מורייס אומן לשל הדיוט ובין ראשון לשני ושלישי (לד, ב), הכל לפי המראה ולפי הטעם. ועוד דבההוא דאתא לנמילה דעכו (שם), יבדקוהו במראה או בטעם ע"י קופילה כיון דאפשר לעמוד על בוריו, ואל יסמכו על טעם דהתם לא שכיח חמרא וטעמא דעיקולי ופשורי דהוו אידא דצור.
לכך הנכון כמו שפירש הרב רבנו יונה ז"ל דעיקרו וממשו שאמרו לא טעם הניכר לחיך וכל שכן מראה היין, אלא כלפי שהקשו שם ממורייס לכבשים לרבי מאיר, דהכא אסר בהנאה והתם שרי, הוצרכו לומר שאינו דומה, דבמורייס היין שבו נאכל עמו ממש, ואם אינו נרגש, והוא המכשירו לאכילה, מה שאין כן בכבשים שאין הרוטב שלהם נאכל אלא הירק. וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל, ולזה הפירש הסכים מורי הרשב"א נר"ו. (ריטב"א לד, ב ד"ה מתניתין).
פת אמר רב אחאי שלש מלאכות יש בה משגר תנורה ומיפה וחתויי: פי' להכי נקט פת משום דבתבשיל דעלמא משגר תנורא לאו כלום היא ואינ' מלאכה אלא בפת שזה עיקר גדול במלאכת הפת והא דאמרינן דאי אתא ישראל וחתי בגחלים מותר נראין הדברים כדברי הרמבן ז"ל דדוקא חתוי העושה רושם באפיית הפת בענין שמעשיו ניכרין בו וכההיא דלעיל דמעיקרא בשיל בתרתי שעי והשתא בשיל בחדא שעתא דאי לא היכי חשיב לה מלאכה כמלאכת השגירה ומלאכת האפייה אלא ודאי כדאמרן.
מעתה מה שכתב הר"מבם ז"ל שאם זרק ישראל עץ אחד בתנור התיר כל הפת שבו אין זה נכון דהא אין כאן שום מלאכה משלש מלאכות שבה אבל יש להתיר בדברי הרב ז"ל בזמנינו זה לפי שכבר הותר פת של פלטר גוי ומלאכת הפורני עדיף ממלאכת הפלטר שאינו מתכוין אלא למלאכתו וגם שעושה במקום פרהסיא ובזה יש להתיר אפילו מנהגינו שאנו אופין בפורני של גוי ואפילו בלא נתינת שום ענף ואין נתינת הענף אלא להיכרה בעלמא וכן התיר הר"י ז"ל וכן דעת מורי הר"א הלוי ומורי הר"שבא נר"ו.
דג מליח חזקיה שרי ורבי יוחנן אסר: פר"שי ז"ל שנחלקו במליאת גוי אם יש בה משום בשול ור' יוחנן אסר דמליחתו זהו בשולו וכדאמרינן בעלמא דמליח כרותח וכן פרשה הר"מבם ז"ל ואין זה נכון דהא אנן שלקות תנן וכדאמרינן לעיל דבר שנשתנה על ידי האור ותדע דאמרי בעלמא דכבוש כמבושל ולא אמרו כאן אלא כבשין שדרכן לתת לתוכן יין או חומץ ובירושלמי אמרו בפירוש שהבשר המעושן אין בו משום בשולי גוים והנכון דלענין מה שחזר ובשלו או צלאו גוי הוא שנחלקו דחזקיה שרי כיון דמליחתו היה נאכל כמות שהוא חי קצת ורבי יוחנן אסר דכיון שלא היה נאכל כמות שהוא מלוח אלא על ידי הדחק יש בו משום בשולי גוים. וזה כעין מה שנחלקו בביצה שצלאה גוי לפי שאינה נאכלת חיה אלא על ידי הדחק וסמכו ענין לו וכן פירשו בתוספות ז"ל וגם הר"אבד והר"מבן ז"ל.
הכי אמר אביי הלכה כרבי יוחנן דאסר כתב הרב אלפסי ז"ל דלא אפסיקא הלכתא כרבי יוחנן אלא לענין ביצה אבל לענין דג מליח הלכתא כחזקיה ובר קפרא דשרו דהוו להו רבים אצל יחיד וקשה הדבר שהרי לפי הפירוש הנכון טעם אחד לשני המחלוקות אם אכילה כמות שהיא על ידי הדחק שמה אכילה אם לאו ויש לומ' דאפשר לומר דאפילו הכי ביצה חמורה טפי שכל מעשיה ביד גוי דאלו דג מליח כבר נעשית בה מליחה בהיתר שהכשירו לאוכלו כמות שהוא מלוח על ידי הדחק מיאת ואפי' מלחו גוי כיון דבמליחתו אין בו משום בישול בשולי בהיתר הוא ותחלתו ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי דמי ומיהו עדין ק' על רבינו אלפסי ז"ל שהוא כתב לעיל ההיא דרב אתי דדגים קטנים מלוחים דמשמע דדג גדול מליח יש בו משום בשולי גוים והיה נראה כי רבינו אלפסי ז"ל מפרש הא דדג מליח פי' ר"שי ז"ל והרמבם ואין פירושו נכון ועיקרן של דברים דהלכתא כרבי יוחנן בתרוייהו ונתקיימה ההיא דרב אתי אמר רב דלעיל לפום מאי דפרישנ' עלה דאתיא גם ללישנא בתרא דלעיל ואף על גב דבמתניתא דבסמוך לא נקט אלא ביצה צלויה מינה שמעינן לדג גדול מליח דתרוייהו חד טעמא נינהו. הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור ולדבריו לא הוצרכו לגזור על הפת של גוים אלא בשנעשה בכלים כשרים דומיא דמלקות אי נמי דשאני פת שדרכן של גוים היה ליחד לו כלים.
אי משום אערובי מיסרא סרי: פי' מיסרא סרי אפילו לאלתר ולכך התירו אף הנמכר בחנות ולא הבא מן האוצר בלבד כדרך שאמרו לעיל בשכר של גוים ובסוף פרקין גבי קפריסין וקפלטאות שלא התירו אלא הבא מן האוצר.
מרירי לא תבעי לך דודאי אסירי: פירוש ואפילו ללישנא דנהרדעי שגם אלו עולים הם על שלחן מלכים לקינוח סעודה ולא כדברי הר"מבן ז"ל שהביא ראיה מכאן דלית הלכתא כלישנא דנהרדעי. לא שנו אלא שדרכן פי' אבל יש מהם שאין נותנין בו חומץ ויין וכיון דכן הוא הוה ליה כספק ספקא ודיינו שנאסור באכילה ואי ק"ל דגבי גנבה של גוים למאן דאסר משום עגלי ע"ז או משום שרף ערלה או דמוקמי ליה בחלה הוה אמרינן דליתסר בהנאה כדאיתא התם ואעפ"י שאין זה בידוע כי הרבה מעמידין בדברים אחרים יש לומר דשאני התם דכיון דאיסורא מוקים ליה כמאן דאיתיה בעיניה דמי אבל בידוע כלומר שהוא ממין דברים שאי אפשר בלא יין וחומץ או שראינו בעינינו אסור אפילו בהנאה ואף על גב דלא מוקים אוקומי דכיון דודאי אית ביה תערובת יין האסור בהנאה אי אפשר שלא נאסור תערובתו כמותו. ואין לומר כאן דלטעמיה קופילא דבכל דבר של גוים שאסרו חכמים לא חלקו בדבר ואסרו לחלוטין אפילו אין בו טעם והכי רהיט כוליה פרקין וכדברי רבינו הר"מבן ז"ל ואחרים עמו וגם הר"אבד ז"ל כן כתב גבי גבינה של גוים ואף על פי שבכאן כתב טעם אחר להגדיל תורה.
ורבי יוחנן אמר כו': והלכתא כחזקיה דרביה דרבי יוחנן הוה ונראין דברים דהא דחזקיה סתמא אמרה ואפילו למאן דקיימא לן לקמן דסתם יינם אפ' יין ביין ימכר כולו לגוים חוץ מדמי איסור שבו אפילו הכי הכא אסור באנאה ואעפ"י שהוא מין בשאינו מינו שלא אמרו לקמן ימכר לגוים אלא בדבר שנתערב ברשותינו אבל בתערובת של גוים כיון שאלו היה בו טעם יין היה אסור בהנאה אפילו כשאין בו טעם אסרו בהנאה כשהוא ודאי תערובת ולא הניחו בו שום שיור היתר ותקנתא וזה דעת מורי הר"א הלוי בשם רבינו הר"מבן ז"ל אבל בשם הר"י ז"ל אמרו דחזקיה דינא קאמר ושלא ליהנות בו כמות שהוא אבל מותר הוא למוכרו לגוים חוץ מדמי שבח יין וחומץ שבו וכן דעת מורי הר"שבא נ"ר.
התם ידיע ממשו וטעמו: כבר פירשתיו לעיל ואף על גב דאמר מר נותן טעם לפגם מותר הכא אגב חורפ' דחלתית' מחליה פי' מחליה ליה סכינא דסכין לשון נקבה הוא בכל התלמוד אי נמי מחליה ליה שמנוניתא ונוסחי איכא דגרסי הכי בהדיא ויש מקשי מכאן על מה שכתב ר"י בפ"ק דחולין על ענין השוחט בסכין של גוים דרב אמר קולף שהקשו לו לר"י דהא סתם כליהם של גוים אינם בני יומן והוה ליה נותן טעם לפגם שהוא מותר ולמה ליה קלוף או הדחה ותירץ דהתם בסכין בן יומו אי נמי דכי אמרינן דכלים שאינן בני יומן נותני' טעם לפגם באסור בלוע אבל סתם סכין יש בו איסור בעין שאין דרך לקנחו בפרסא או לשכשכו במים היטב ונשאר בו תמיד שמנינות הנדבק ולפי זה קשיא שמעתין למה ליה טעמא דחורפא דחלתיתא תיפוק ליה דהוא גופיה נותן טעם לפגם והרב רבינו יונה ז"ל תירץ וכן מצאתיה בתוספות דשאני הכא דסתם חנוני מקנח הוא אפילו סכינו ואין בו אסור בעין ואיכ' למידק דאם איתא דהכא משום איסור בלוע שאינו בן יומו הוא הרי כשנפגם בעודו בלוע יצא מכלל איסור וכי הדרא ומחליה ליה אגב חורפא דחלתיתא מאי הוי הרי זה כמבשם נבלה סרוחה או מבשם את העפר דשוב אינו חוזר וניעור ועוד היאך אפשר שהבליעה הזאת הפגומה תהא מאליה לחלתיתא לכך פירש רבינו הר"א הלוי ז"ל לדעת ר"י ז"ל דהכא לאיסור בעין שעל פני הסכין חששו אלא כי שמא היינו סבורים דכל שמנונית בחלתית מפגם פגים ליה ושאין שום שומן נאות לו וכענין שאמרו לקמן גבי דבש וכחומץ לתוך הגריסין שאפי' הוא בעין פוגמו בתערובתו ואעפ"י שכל אחד בפני עצמו משובח לכך הוצרכו לומר שזה אינו דאגב חורפא דחלתיתא מוחליה ליה שמנינותא וזה נראה לי טעם נכון.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
דג מליח פי' המורה שמלחו גוי ובמליחתן היא נאכל בלא בישול חזקי' שרי דלאו בישול היא ור"י אסור דזהו בישולו ק"ל להאי פירושא טובא ר' יוחנן לית לי' מתני' דתנן וכבשין שדרכן לתת להם יין וחומץ אבל אותן שאינן דרכן לתת בהם יין וחומץ שרי ואע"פ שהן מלוחין ע"י גוים ונאכלין מחמת מולחן בלא בישול דדווקא בישולי גוים ע"י האור אסרו חכמים ולא מלוחי גוים ונ"ל לפרש דג מליח הנאכל מחמת מולחו חי וצלאו הגוי וא"ת היינו דגים קטנים מלוחים דאמרן שאין בהם בישול גוים התם רוב העולם אוכלים אותם חיים מחמת מולחן ומש"ה ליכא דפלוג בהו אבל דג מליח שהוא גדול נאכל היא חי מחמת מולחו אבל רוב העולם מבשלין אותו ומש"ה פליג ר"י ואסר משום דאזל בתר רובא דעלמא וחזקי' סבר אע"פ שרוב העולם מבשלין אותו כיון שיכול לאוכלו חי אין בו משום בישולי גוים דומיא דשמן דרוב העולם מבשלין אותו ומפני שנאכל גם חי אין בו משום בישולי גוים וכך מצאתי שכתב ר"ת זצוק"ל בס' הישר:
והקפריסין פי' המורה שבישלן הגוי ומפני שנאכלין חיין הם מותרין ואינו נ"ל שהפקריסין נאכלין חיין והילכך אם בישלן גוי אסורין הם ואין לפרש אלא כגון שמלחן גוי או כבשן וכן הקפליטות שהן כרישים גדולים והחמין והכליות אע"פ שעל ידי האור עשאו הגוי (חסר כאן איזה תיבות):
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה