עבודה זרה לג ב
על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לכתחלה או דיעבד ת"ש דתני רב זביד בר אושעיא הלוקח קנקנים מן העובדי כוכבים חדשים נותן לתוכן יין ישנים נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחלה בעא מיניה ר' יהודה נשיאה מרבי אמי החזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו א"ל ציר שורף אור לא כ"ש אתמר נמי א"ר יוחנן ואמרי לה אמר ר' אסי א"ר יוחנן קנקנים של עובדי כוכבים שהחזירן לכבשן האש כיון שנשרה זיפתן מהן מותרין אמר רב אשי לא תימא עד דנתרן אלא אפי' רפאי מירפא אע"ג דלא נתר קינסא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר איבעיא להו מהו ליתן לתוכו שכר רב נחמן ורב יהודה אסרי ורבא שרי רבינא שרא ליה לרב חייא בריה דרב יצחק למירמא ביה שכרא אזל רמא ביה חמרא ואפילו הכי לא חש לה למילתא אמר אקראי בעלמא הוא רב יצחק בר ביסנא הוה ליה הנהו מאני דפקוסנא מלינהו מיא אנחינהו בשימשא פקעו א"ל רבי אבא אסרתינהו עלך איסורא דלעולם אימור דאמור רבנן ממלינהו מיא אנוחי בשימשא מי אמור א"ר יוסנא א"ר אמי כלי נתר אין לו טהרה עולמית מאי כלי נתר א"ר יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריף דבי פרזק רופילא אנס הני כובי מפומבדיתא רמא בהו חמרא אהדרינהו ניהלייהו אתו שיילוהו לרב יהודה אמר דבר שאין מכניסו לקיום הוא משכשכן במים והן מותרין אמר רב עוירא הני חצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין אמר רב פפי הני פתוותא דבי מיכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי אי שתי בהו עובד כוכבים פעם ראשון כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם שני איכא דאמרי פעם ראשון ושני כ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי בפעם ג' והלכתא פעם ראשון ושני אסור ג' מותר א"ר זביד האי מאני דקוניא חיורא ואוכמא שרי ירוקא אסור משום דמיצריף ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי דרש מרימר קוניא בין אוכמא בין חיורא בין ירוקא שרי מאי שנא מחמץ בפסח דבעו מיניה ממרימר הני מאני דקוניא מהו לאשתמושי בהו בפיסחא ירוקא לא תיבעי לך דמצרפי ובלעי ואסירי כי תיבעי לך חיורי ואוכמי מאי כי אית בהו קרטופני לא תיבעי לך דודאי בלעי ואסירי כי תיבעי לך דשיעי מאי אמר
רש"י
עריכהלכתחלה או דיעבד - אציר ומורייס קאי כל קנקנים מחרס נינהו:
קינסא - הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זפתו:
והלכתא כמאן דאסר - ולא דמי להחזירן בכבשן דהתם כיון שהסיקן מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתו נושר ומהכא שמעינן דהני חביות או קנקנים לפי שמכניסן לקיום לא סגי בהכשר בפנים בין לשרפן בין לתת לתוכן מים חמין מדאסיר בקינסא דהיינו באור עצמו כ"ש במה שהוחם ממנו אבל אם אפשר לשרפן מבחוץ שרי לפיכך צריך לערן מעת לעת או להשהותם עד שנים עשר חדש:
לא חש למילתא - למגזר שכרא אטו חמרא דשכרא מבטל ליה לטעמיה דחמרא:
דפקוסנא - של צפיעי בקר ונתן בהן יין נסך:
איסורא דלעולם - כלומר איבדתם על חנם:
אין להם טהרה - מיין נסך הנבלע בהן משום דבליעי טובא:
מחפורת של צריף - קרקע שחופרין משם צריף ובלע"ז אלום ובלשון אשכנז בייס"א:
פרזק - שם האיש:
רופילא - שני למלך:
שחימי - מקרקע שחמתית רוש"א בלע"ז:
פתוותא - כלי חרס:
דבי מיכסי - מקום קרקעיתו קשה:
כסי - כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותין בהם:
אי שתי בהו עובד כוכבים פעם ראשון - דכולי עלמא אסור דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים שלשה ימים וכדאמרן:
קוניא - כלי חרס מצופה באבר וקורין פולמי"ד:
ירוקא אסור - דמשום דמצריף שיש בו קרקע מחפורת של צריף ובלעי טפי:
קרטופני - בקעים וסדקים:
דמצרפי ובלעי - שיש בהן צריף ובלעי טפי:
תוספות
עריכהבעא מיניה ר' יהודה נשיאה מר' אמי. נראה דאינו ר' יהודה נשיאה דשרא מישחא כי אותו בן בנו של רבינו הקדוש היה ואף בברייתא הוא נזכר ותני עלה ורבותינו התירוה לינשא ובתוספתא (פ"ה) נמי גרס רבי יהודה התיר את השמן אלא אחריו היה ושמא בן בנו של ר' יהודה דגזר על השמן הוה והוא ר' יהודה הנשיא דמועד קטן (דף יב:) דקאמר התם דאישתי מיא דאחים קפילא ארמאה ושמע רב (אסי) ואיקפיד:
קינסא. פ"ה ולא דמי להחזירן בכבשן דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זפתן כבר נתלבן החרס אבל הכא כיון שמכניס האור מבפנים מיד זפתן נושר וכן הדין בחביות שלנו ומשמע לפירושו כי אם היה מסיקו מבפנים עד שאם היה זפת מבחוץ והיה נושר כי די בכך ואין נראה לרבינו אלחנן כי יש לחוש דלמא חס עליה דלמא פקעה דאף בשל חרס אמר פרק כל שעה (פסחים דף ל:) דלא נימלי לקדירות גומרי דחייס עלייהו דלמא פקעי כ"ש בחביות דחייס שלא ישרפו וכתב הרב ר' משה מקוצי דאע"ג דפסקינן הלכתא כמאן דאסר מ"מ לכפות החבית על האש אם האש גדול כל כך וחזק מבפנים שידו סולדת מבחוץ מותר וחשוב כמו הגעלה וענין הגעלה התיר ר"ת להגעיל חבית לטהר מיין נסך אם פתח אחד משוליה וזורק רותחין לתוכה ומהפך המים על שוליה אילך ואילך דאע"ג דבשאר איסורין לא סלקא הגעלה בהכי דאפילו עירוי מכלי ראשון ליכא הכא מ"מ איכא למימר ביין נסך דתשמישו בצונן שרי ומביא ראיה מדקא"ר יוסי לקמן בפ"ב (עה.) חולטן במי זיתים ובשאר איסורין לא מהניא חליטת מי זיתים ור"י אומר כי מצוה מן המובחר להגעיל כל נסר לבד ולזרוק עליה מאותו כלי עצמו שהוא רותח על האור ודי בכך אע"פ שפסקה הרתיחה כשמעבירה מן האור ויש משימין קערה בתוך מחבת על האש עד שהרתיחות עולות תוך הקערה ומאותה קערה מגעילין ובזה מסופק ר"י אם זה מועיל ככלי ראשון אם לאו ותלה הדבר להחמיר ואסר בהן להגעיל דחשיב ככלי שני ולענין מליגת תרנגולת נמי אסר דחשיב ליה ככלי ראשון:
והלכתא כמאן דאסר. בכל התורה כולה אמר רבינא לקולא ורב אחא לחומרא והלכתא כרבינא לקולא כדאמרינן פרק (כל הבשר) [גיד הנשה] (חולין דף צג:) ולכך הוצרך לפסוק כאן כמאן דאסר:
שרא למירמי ביה שיכרא. אומר ר"י דה"ה מים וכל שאר משקין לבד מיין:
כלי נתר. אומר ר"י דתרי גווני נתר שעושין ממנו כלים וזה אינו אותו דפ"ק דשבת (דף טז.) דקאמר כלי נתר וכלי חרס טומאתן שוה ויש עוד נתר שלישי שאין עושין ממנו כלים אלא מכבסין בו את הכלים והוא ששנינו (נדה דף סא:) אצל שבעה סמנין המעבירים את הכתם נתר כו':
כסי. פרש"י כוסות של חרס ואין מכניסן לקיום אלא שותין בהן ואי שתי בהו עובד כוכבים פעם ראשון ושני אסור דאיידי דרכיכי בלעי ואסירי עד שימלאם מים ג' ימים כדאמר לעיל ולפי זה נהגו העולם ליתן מים בכלי חרס חדש ולהשהות בו זמן גדול קודם שישתמשו בהם יין לפי שאם יגע בהם עובד כוכבים אח"כ לא יצטרך עירוי אבל קשה לר"ת מהא דאמר לקמן בפ"ב (דף עד:) מודה רבי בקנקנים שהן אסורין לפי שמכניסן לקיום הא לאו טעמא דמכניסן לקיום כמו בכלי חרס סגי בניגוב בעלמא כמו בגת ומחץ ומשפך והדחה בשאר כלים מועיל כמו ניגוב בגת כי גם ניגוב אינו להפליט רק להסיר הזוהמא שנדבק מבחוץ ואין סברא לומר כי בקנקנים נשתמש עובד כוכבים מים בתחלת תשמישו לכך פר"ת דמיירי הכא בכסי בין חדשים בין ישנים ושתה בהם עובד כוכבים יין כמה פעמים וה"פ הלכתא פעם ראשון ושני כלומר שתי הדחות במים אינם רוצים להכשירו שלישי מותר פי' דאז ודאי בהדחה שלישית נפלט הכל וכיוצא בדבר מצינו פרק התערובות (זבחים דף עט:) גבי חרסן של זב וזבה פעם ראשון ושני טמא שלישי טהור פירוש הוא כלי שהטילו בו הזב והזבה מימי רגלים וקאמר דמים ראשונים ושניים טמאים שמעורב בהם מי רגלים של זב אבל מים שלישיים טהורים וגם במדרש אסתר גבי ישנו עם אחד שא"ל המן לאחשורוש אם זבוב נופל לכוסו של אחד מהם זורקו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בהם חובטו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח כוסו שלש פעמים ודוקא בכוסות של חרס אבל של עץ או של מתכת וזכוכית אין צריך להדיח רק פעם אחת מיהו בהרבה מקומות בתלמוד מצינו כוסות סתם שהם של מתכות וזכוכית ונכון להדיח שלש פעמים בכל הכלים:
קוניא. פ"ה כלי חרס מצופה באבר פלומי"ן בלע"ז וקשה לר"ת. (דאמר בזבחים פרק קדשי קדשים) גבי מזבח מני סיד וקוניא ולא קאמר אבר שהוא לשון התלמוד כדאמר. פתילה של אבר וע"ק מי גרע חיפוי אבר מאם היה כולו ממנו וע"ק דאמר ירוקי אסירי משום דבלעי דמצריף ובשלנו איכא ירוקי ולא מצריף לכך פר"ת קוניא היתוך כלי זכוכית שלא נתבשל של צרכו והוא מן החול כמו כלי חרס כדאמרינן פ"ק דשבת (דף טו:) הואיל ותחילת ברייתו מן החול שוינהו רבנן ככלי חרס כדאמרינן ואע"ג דכלי זכוכית שלם לא בלע הכא כיון דאין בו אלא חיפוי על החרס בלע וכן פירש הערוך
ראשונים נוספים
איבעיא להו כולהו לכתחלה ופשטינן אפי' לכתחלה והני מילי שאינן מזופפין אבל מזופפין אסורין וא"ר יוחנן אם החזירן לכבשן כיון שנשר זפתן מותרין ואמר רב אשי לא תימא עד דנתרא זפתן כולו אלא אפילו רפאי מרפא דיו:
קינסא פי' עץ ומפורש בפרק במה מדליקין ובפרק כל הבשר עכשיו אם הדליק עץ והשיר זפתן בעץ כגון אור דולק אסור.
איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר רב נחמן ורב יהודה אסרי רבא ורבינא שרו וקיימא לן כרבא ורבינא:
ירושל' אמר רבא כשהלך ר' עקיבא לזופרין שאלון ליה קנקנים של עובדי כוכבים במה הן טהרתן אמר להן מזו למדתי עליהם מה אם בשעה שאינן זפופות איתמר עליהם מותר בשעה שהן זפופות אלא שנתקלפו זפתן לא כל שכן וכשבאתי אצל חכמים אמרו לי על ידי זפת הן בולעות:
פי' מאני דפקוסנא יש מי שאומר כלי עץ ארז והן תאשור ויש מי שאומר כלים מדובקים בפקסנא ובלשון ערב אלך:
כלי נתר שנשתמשו בהן עובדי כוכבים יין אין להם טהרה עולמית והן כלי מחפורת של צריף יש מי שאומר כלים הנעשים מן אלשב אבל כובי דארמאי וחצבי שחמי דארמאי ופתוותא דבי מכסי פי' פתוותא כלי חרש שהם טפיחים דברים שאין מוכנסין לקיום הן כלומר אין דרך בני אדם למלותן הכלים האלו ולהניחם באוצר עד זמן אלא לפי שעה נותנין בהן ושותין אבל אין מניחין בהן לשומרן עד זמן וכיון שהדבר כך משכשכן במים ומותרין. והלכתא כסי דאישתי בהו עובד כוכבים ועודן חדשים פעם ראשונה אם שתה בהן ישראל בראשונה ועובד כוכבים בשניה אסורין אבל שתה בהן פעם ראשונה ושניה ובשלישית שתה בהן עובד כוכבים שוטפן במים ומותרין:
אסיקנא דהני מאני דקוניא בין חיורי בין אוכמי בין ירוקי לענין חמץ בפסח כולהו אסירי ואע"ג דשיעי ולית בהו קרטופני דכיון דמדייתי בלעי.
הא דאמרינן כלי נתר אין להם טהרה עולמית. נ"ל דלאו דוקא אלא שאין נטהרין בשום הכשר להכשירן מיד אבל בישון שנים עשר חדש ודאי נטהרין דלא גרעי מחרצנין וזגין ודורדא דארמאי דכולהו לאחר שנים עשר חדש מותרין ואין כאן בית מיחוש.
ה"ג וכן כתוב בנוסחי עתיקי וכן גירסת הגאונים וכ"כ בס' הערוך: הני חצבי שחמי דארמאי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין וא"ר פפא הני פתואתא דבי מכסי כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים ומותרין. וה"פ: דכל כלי אע"פ שאין מכניסו לקיום הואיל ותחלת תשמישן ביד עכו"ם צריכין עירוי דבתחילתן הם בולעים יותר מדאי וכדאמרינן נמי לעיל רמי להו בגולפי חיוורי וחייצי להו לחמרייהו ואינם יוצאין מידי דפיין אלא ע"י עירוי אבל חצבי קרקע קשה ואינו בולע ופי' רש"י שחמי מקרקע שחמתית ודמו לכלי עץ והואיל ואינו מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין וכן פתואתא דבי מכסי.
ול"נ שחמי שהם שחורים וישנים כדאמרינן בהגוזל שחמי ועבדינהו חדתי וה"ק הני חצבי דמיא דאינון שחמי ויש לחוש שמא נתנו בהם יין אפ"ה שרו בשכשוך ומ"מ מדקאמרינן סתם דארמאי ודאי בין חדשים בין ישנים והטעם לפי שאין הכנסת היין בהם לקיום כלל ואע"פ שהוא תדיר פעמים הרבה מכניסין בהם מים דחציבי ודאי עיקרן למים הן עשויים והיין שבהם אקראי בעלמא הוא ועוד שהם עומדים הרבה ריקנים וכיון שאין היין מתקיים בהם כלל אין ישון שלהם מחמיר בדינם כלום בין באלו בין בכלי עץ ועוד יתברר לקמן בפ' השוכר דין כלי עץ שאין מכניסין לקיום שהוא בהדחה אפילו ישנים ואלו כיוצא בהם ובזה דעת ר"ח ז"ל שהוא פי' פתואתא דבי מכסי כלי חרס דשיעי ושאין דרכם לקיום הם אלמא בשאר כלי חרס לא סגי.
ואיכא נוסחי שכתוב בהו דבר שאינו מכניסו לקיום הוא משכשכן במים ומותרים להני נוסחי אף כלי חרס ישנן בכלל זה שכל דבר שאין מכניסו לקיום בשכשו' סגי ליה אע"פ (שאין) [ש]תחילת תשמישו באיסור ואין זה דעת הגאונים ולא דעת רש"י ז"ל ואינו עיקר בנוסחאות.
ואף לפי גי' זו יש לפ' הן דמשום שקרקעיתן קשה קאמר ויפרשו שחמי שעפרן שחור כדאמרינן באיזהו נשך בעפר שחור כגון כפר חנניה וחברותיה.
והיינו דאמרינן בכסי אשתי בהו עכו"ם פעם ראשונה ושנייה כ"ע לא פליגי דאסור פי' דפעם ראשונה איידי דחדתי נינהו בלעי וצריכין עירוי ולא סגי להו בניגוב מדקאמרינן אסור סתם וכן פי' רש"י ז"ל אבל אי שתי בהו עכו"ם לאחר ששתה בו ישראל ב"פ הואיל ואין תחילת תשמישן ביד עכו"ם שרו דתו לא בליעי טובא וכלשון הזה כתבה ר"ח.
אבל ר"ת ז"ל פי' אי שתי בהו עכו"ם פעם א' ושני עם הדחה מותר ומביאין סמך לדבר מדתנן בטהרות ומייתי לה בזבחים בפ' התערובות חרצן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא שלישי טהור שלא נתקנאו בו צחצוחי זבה של פעם ג' עם הדחה ובמגילת אסתר רבתי מצאו ודתיהם שונות מכל עם שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו ואם אדוני המלך נגע בו שופכו ולא עוד אלא שמדיח הבוס ג"פ ואפשר כן שצריך הדחה ג"פ, וכן נהגו.
אבל אין הפי' הזה נכון, דא"כ מ"ש דפליגי בכסי בכל דבר שצריך שכשוך הו"ל לאיפלוגי אבל לפי פירושן של ראשונים בהכי פליגי מ"ס אע"ג דכל כלי חרס שתחילת תשמישן ביד עכו"ם אסורים הני כיון דלא משהו חמרא אלא משעה שמזגו עד שעה שהוא שותה ואין דרך להשהותו שם יותר שרו בהדחה דלא בלעי טובא אא"כ נתישנו בידו ומ"ס אפ"ה בעי עירוי בפעם ראשונה ושנייה וכתב רבינו בהלכות וקא מפרש גאון דהני כסי דפחרא נינהו לפי שהוא מסכים על פירש"י ור"ח ז"ל שכתבתי וכן בגדולות כסי חדתי דפחרא.
והאי מאני דקונייא דקאמרינן דשרו משום דלאו ככלי חרס דמו ואי אית בהו קרטופני כיון דלא מיכסו בקונייא אסירי משום דהוו ככלי חרס ודאי משמע דלאו מכניסן לקיום הן דאי הוו מכניסן לקיום אפילו דמתכת נמי אסורין אלא בקערות וכוסות וכיוצא בהן וכי לא מחפו בקונייא אסירי ואסיקנא דפעם א' וב' אסור ולא סגי להו אלא בעירוי ולא בניגוב ולא בהנעלה שלא מצינו הגעלה בכלי חרס.
ורש"י ז"ל כתב למעלה גבי קינסא מהכא שמעינן דהני חביות וקנקנים שמכניסן לקיום לא סגי להו בהכשר מבפנים בין לשורפן בין ליתן לתוכן מים חמין מדאסר בקינסא דהיינו באור עצמו וכ"ש במה שהוחם ממנו אבל בעירוי אפילו קנקנים שמכניסן לקיום אמרינן לעיל דסגי להו בעירוי וכ"ש כלי עץ שמכניסו לקיום וכלי עץ בהגעלה ורותחין ובכלי ראשון ודאי סגי ליה דלא אשכחן הכשר גדול ממנו ואפילו בדבר שתשמישו ע"י חמין כ"ש בצונן אע"פ שמכניסו לקיום אבל למשפך עליה מים רותחין בדבר שמכניסו לקיום מסתברא דלא סגי בהכי דדבר שמכניסו לקיום ביין כדבר שתשמישו בכלי ראשון הוא וצריך הגעלה בכלי ראשון או עירוי ואע"ג דלא סגי בעירוי לדבר שתשמישו בחמין הכא סגי דכבולעו כך פולטו.
ומיהו כלים שהכשירן בניגוב דהיינו שאין מכניסן לקיום כגון גת של עץ ושל אבן אפשר שטהרתן אף בכלי שני או בשפיכת מים רותחין עליהם ואפשר שאף זה בכלי ראשון.
ודאמרי' בהשוכר נעוה ארתחו בגת של עץ ושל אבן ומתכת וארתחו בכלי ראשון משמע ור"ח כתב עליה הכי פי' נעוה יקב כלומר נעוה זו אין לו היתר אלא בריתוח על ידי האור הא נראה מדבריו דבכלי ראשון הוא צריך להגעיל.
ובעל ספר התרומות כתב דכלים שנאסרו ביין נסך כגון מכניסן לקיום בעירוי מים רותחין עליהם שרי אם אינו חפץ לעשות בהם עירוי ג' ימים ואין זה נכון עוד התיר בכלי עץ בקולף בקרדום דעירוי לא מפליט יותר מכדי קליפה וזו סברא משובשת ואין צריך להשיב עליה.
האי קונייא ירוקא דאסרינן משום דמצרף. נראה לי שאין לו טהרה עולמית דהו"ל ככלי מחפורת של צריף דאתמר לעיל שאין לו טהרה אבל אוכמי וחיוורי שרי בשכשוך בעלמא דבכלי עץ הוו משום דשיעי ואקישי ואי אית בהו קרטופני כולהו אסירי ומיהו ככלי חרס דמו ואית להו טהרה בעירוי כשאר כלי חרס ולא דמו לירוקא דמצריפי, כנ"ל.
קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אסר וחד שרי והלכתא כמאן דאסר: דכיון שמשים הגחלים מבפנים חאיס דילמא פקען ולא משהא להו בגוויהו כל צרכו. וכתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבינו יצחק זצ"ל (סי' קסא) שאם עשה אש מבפנים כל כך שלא יוכל ליגע בידו בדפני הכלי מבחוץ, אז חשוב כמו הגעלה.
ולדידי קשה לי דאם כן היא [אמאי] שנו סתם קנסא חד שרי וחד אסר והלכתא כמאן דאסר, ולא פליג בין נתחמם כל כך ללא נתחמם כל כך ופסיק כמאן דאסר, אלא ודאי סתמן של דברים משמע דלא שנא הכי ולא שנא הכי אסור, גזירה דילמא חאיס עלייהו דילמא פקען, וכענין שאמרו בזבחים פרק דם חטאת גמרא אחד שבישל בו (צה, ב) וכן בפרק כל שעה בפסחים (ל, ב). ואיפשר שהוא ז"ל מפרש דאמילתיה דרב אשי קיימי דאמר לא תימא דנתרא, אלא כיון דרפאי אף על גב דלא נתר, ועלה פליגי רב אחא ורבינא אי רפאה איהו בקינסא מבפנים, אי מהני או לא וחד שרי ברפוי על ידי קינסא, אבל היסק גמרה מבפנים כל שכן דמועיל ושפיר דמי, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וז"ל: קינסא, הכניס קיסמין דולקין לתוך הקנקן עד שנשרה זיפתו, והילכתא כמאן דאסר, דלא דמי להחזירו לכבשן, דהתם כיון שהוסקו מבחוץ עד שנשרה זיפתן כבר נתלבנו, אבל הכא כיון שהכניס האור מיד זפתן נושרת, עד כאן. ולפי דבריהם ניקל ביין נסך לפי שהוא נבלע בצונן, וכמו שכתבתי למעלה בבית התערובות (בית רביעי שער ד) בענין כלי חרס יש לו הכשר בהחזרת כבשונות (תוה"ב שם).
אמר רבי יוסנא אמר רבי אמי כלי נתר אין לו טהרה עולמית, מאי כלי נתר, אמר רבי יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריף: וכתב הרמב"ן ז"ל דלאו דוקא עולמית, אלא שאין להם הכשר מיד ואפילו במילוי ועירוי, אבל ביישון י"ב חודש ודאי ניתרין, דלא גרעי מחרצנים וזגין ודורדיא דארמאי, דכולהו לאחר י"ב חודש מותרין (להלן לד, א). ואינו מחוור בעיני שאין זה עולמית, דאדרבה טהרה עולמית יש להן, אלא שאין להן טהרה יומיות, לא ביום אחד על ידי ציר ומורייס, ולא בשלשה ימים על ידי מילוי ועירוי. ועוד, מסתברא שאילו היה להן טהרה ביישון, אף בהגעלה או בחזרתן לכבשן האש נכשרין מיד, ואם כן האיך פסיק ואמר שאין להן טהרה עולמית.
ונראין דברי הראב"ד ז"ל שפירש דהו להו כחרס הדרייני, ואפילו לאחר י"ב חודש אסורין, ואסורין בהנאה. ומה שהביא ראיה מחרצנים וזגין אינה, דקים להו לרבנן דאין לחות היין שבחרצנים ושבזגין מתקיים אלא עד י"ב חדש אבל לאחר מיכן עץ בעלמא הן, וכן הטעם בדורדיא, דלאחר י"ב חדש לחותו כלה ונעשה עפר בעלמא (תוה"ב שם).
כסי רב אסי אסר ורב אשי שרי וכו': ופירש הרב אלפסי ז"ל: כסי דפחרא ששתה בהן הנכרי בתחילת תשמישן, ואמרינן עלה, פעם ראשונה כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שנייה, ואיכא דאמרי, פעם ראשונה ושניה כ"ע לא פליגי דאסיר, כי פליגי בפעם שלישית, והלכתא פעם ראשון ושנייה אסור, שלישית מותר. פירוש: בששתה העו"ג פעם ראשונה שבתחילת תשמישן, וכן בשנייה, כגון ששתה בו ישראל פעם ראשונה ובפעם שנייה שתה בה העו"ג, אסור עד שימלאנו ויערנו בכלי שמכניסו לקיום, לפי שבפעם הראשונה יבש הרבה ושואב הרבה, וכן בפעם השנייה שעדיין אינו שבע מלבלוע בפעם אחת, אבל משנייה ואילך, כלומר: אם שתה בו ישראל פעם ראשונה ושנייה ושתה בו העו"ג בפעם השלישית, מותר, שכבר שבע ביד ישראל ומעתה אינו בולע, כשאר הכלים של עץ ושל עור שאין מכניסים לקיום. וכן דעת הגאונים ז"ל, וכן פר"ח ז"ל.
ורבנו תם והרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מאכלות אסורות הי"א) פירשו: אי שתי בהו עו"ג והדיחוהו אחריו, בפעם ראשונה ושנייה של הדחה אסור, דעדיין צחצוחי היין עליו, אבל משנייה ואילך מותר, שכבר כלו צחצוחי היין. והביא רבנו תם ז"ל ראיה, מדתנא במסכת טהרות (פ"ה ה"ג) חרסן של זב ושל זבה ראשון ושני טמא, שלישי טהור, שלא הלכו ממנו צחצוחי זיבה עד פעם שלישית. ובמגילת אסתר רבתי (מגילה יג, ב) אמרו: "ודתיהם שונות מכל עם" (אסתר ג, ח) שאם נפל זבוב בכוס זורקו ושותהו, ואם אדני המלך נגע בו שופכו, ולא עוד אלא שמדיח הכוס שלשה פעמים. ואיפשר כן שצריך הדחה ג' פעמים וכן נהגו. אבל אין פירושם עולה בשמועה יפה, דאם כן היאך סתמו רב אשי ורב אסי כל כך לשונם ואמרו: כסי מר אסר ומר שרי, ומאי איירי עד השתא בשכשוכי כלים כמה פעמים צריך עד שאמרו הם סתמא, כסי מר אסר ומר שרי. ועוד, מאי קאמר בתר הכי אשתי בהו נכרי פעם ראשונה כולי עלמא לא פליגי דאסור, דאטו עד השתא לאו בששתה בהו איירינן דאיצטריך השתא למימר אי שתו בהו נכרי, ועוד, אי בהכשרן קא מיירי מאי אריא דאמרינן ליה בכסי ולא אמרו גבי חוצבי שחימי ופתואתא דבי מכסי דאמר רב פפא משכשכה במים, התם הוה להו למימר פעם ראשונה ושנייה רב אסי אסר ורב אשי שרי, אלא ודאי פירושם של גאונים ז"ל עיקר ועליהם יש לסמוך שקבלתם תורה היא.
ואם תאמר. דאם כן תקשי לן דרב פפא דגרסינן התם: אמר רב פפא הני חצבי שחימי דארמאי דבר שאין מכניסו לקיום הוא, וכל דבר שאין מכניסו לקיום משכשכו במים ואינו חושש, ואמר רב פפא הני פתואתא (דביה) [דבי] מכסי דבר שאין מכניסו לקיום הוא. יש מי שפירש דהתם בשהיה תחילת תשמישן ע"י ישראל, ואינו מחוור בעיני, חדא דמה ליה למימרא הני חיצבי שחימי ופתואתא דבר שאין מכניסו לקיום הוא. ועוד, דמדקאמרי חיצבי שחימי דארמאי משמע דתחילת תשמישן ביד ארמאי הוה.
ועל כן נראה לי, דחרסן של אלו קשה ועפרן אינובולע הרבה דאינו כשאר כלי חרס, ולפיכך אפילו תחילת תשמישן ביד נכרים הרי הן ככלי עץ. ועל כן נראה לי עיקר, נוסחאות שמצאתי דגרסי: הני חיצבי שחימי דארמאי כיון דלא בלעי טובא ודבר שאין מכניסו לקיום הוא, משכשכו במים ואינו חושש, וכן נמי פתואתא דבי מכסי מהאי טעמא נמי הוא.
ומכל מקום נראה לי. דדין זה שאמרו בכסי, פעם ראשונה ושניה אסור, לא אמרו אלא בכסי בלבד, לפי שאין היין משתהא שם, אלא לפי שעה נותן בו יין ושותהו מיד ומערו, ולפיכך אין הכוס יכול לבלוע די ספיקו בפעם אחת, אבל בשאר כלים שמשתהא בו היין קצת, כל שהיה תחילת תשמישו על ידי ישראל אפילו בפעם אחת מותר, שבאותו פעם שאב כל צרכו ושבע, והיינו דנקטי לה בכסי (תוה"ב שם).
אמר רב זביד: האי מאני דקוניא, חיורא ואוכמא שרי, ירוקא אסור משום דמיצריף: וכתב הרמב"ן ז"ל: "מסתברא דירוקי דאסירי הרי הן ככלי מחפורת של צריף ואין להן טהרה עולמית". ונראין דבריו, דירוקי נמי מההוא טעמא הוא דאסירי משום דמצריף. וכתב הרמב"ם ז"ל (פי"א מהל' מאכלות אסורות הי"ט): "אם היו ירוקין אסורין מפני שהן בולעין [וכו'], ויראה לי שאין זה אלא בשכנסו לקיום, אבל אם לא כנסו לקיום מדיחן ומותרין ואפילו הן של חרס", עד כאן. ואם כדבריו אוכמי וחיורי אפילו בשמכניסו לקיום מותרין בשכשוך בעלמא דכלי מתכות הן.
ומכלל דבריו דכלי מתכת אפילו במכניסו לקיום אינו צריך מילוי ועירוי, אלא בהדחה בעלמא סגי. וכן דעת הראב"ד ז"ל דכלי קוניא אוכמי וחיורי דלית בהו קרטופני וכלי מתכות אפילו הכניסן לקיום אין צריכין מילוי ועירוי, והביא ראיה מדלא מפלגינן במאני דקוניא בין מכניסו ובין אין מכניסו לקיום, אלא סתמא אמר רב זביד מאני דקוניא חיורי ואוכמי שרי.
ועוד הביא ראיה מדתניא בשלהי פרק השוכר (ע"ה ב') הלוקח כלי תשמיש מן הנכרי [וכו'], ישנים, דברים שנשתמש בהן ע"י צונן כגון הכוסות והצלוחיות מדיחן ומטבילן והן טהורין, וכלי מתכות אמורין בפרשה כדאיתא התם, אלמא כלי מתכות בדבר שאין מכניסו לקיום אקילו ביה רבנן שלא להצריכם אלא הדחה, אע"ג דגבי משפך של עץ אחמירו להצריכו ניגוב (עד, ב), הילכך לגבי מכניסו לקיום נמי סגי להו בניגוב, דלא בלע מידי בצונן. עד כאן דברי הרב ז"ל וממנו למדנו דבר זה, אעפ"י שאין ראייתו מן הברייתא ראיה, דכלי עץ אפילו שיש לו בית קיבול, אם אינו מכניסו לקיום בהדחה נמי סגי ליה, ומשפך שאני דכלי הקת מדה אחרת יש להן, כמו שנכתוב לפנינו בע"ה ב"ה.
ומכל מקום מה שכתב הרמב"ם ז"ל: דירוקא אם אינו מכניסו לקיום דבהדחה סגי, נראה שהלך בה לשטתו, שהוא ז"ל סבר בכל כלי חרס שאם אינו מכניסו לקיום אינו צריך אלא הדחה בעלמא וכמו שכתבנו למעלה, וזה שלא כשיטת הגאונים ז"ל, אבל לדעת הגאונים ז"ל שהחמירו בכלי חרס בשתחלת תשמישן על ידי עו"ג וכמו שכתבתי (שם), מסתברא דירוקא בשאינו מכניסו לקיום לא גרע מכלי חרס דעלמא שאינו שוע, ואם תחלת תשמישו ביד נכרי אף הוא צריך מילוי ועירוי (תוה"ב שם).
תני רב זביד בדבי ר' הושעי' הלוקח קנקנים של גוים כו' ישנים או מזופתין נותן לתוכן ציר או מורייס לכתחילה ואינו חושש:
בעא מיניה רב יאודה מרבי אמי החזירן לכבשן האש ונתלבנו מהו: כלומר מי מתכשרי קנקנים בהכי א"ל ציר שורף אור לא כל שכן אתמר נמי אמר רבי אמי אמר רבי יוחנן קנקנים של גוים שהחזירן לכבשן האש כיון שנשרה זיפתן מהם מותרין פירוש כיון שהגיע הליבון שמבחוץ עד שנשרה זפתו שהוא מבפנים הא ודאי נשרף היין שבדפניו אמר רב אשי לא תימא עד דנתרי אלא אפי' ריפיא מירפיא.
קנסא פליגי בה רב אחא ורבינא: פירוש פלוגתייהו קאי אהא דאמרינן ריפויי מירפיא אבל לא שלט בו האור יותר וחד שרי דסבר דלא גרע הא מציר ואידך אסר דלא חשיב הא כציר ואינו שורף שלא שלט האור בדפנותיו אבל אם נתערבו שם יותר עד שאין אדם יכול להניח ידו בדפניהם מבחוץ והיא סולדת בו דכ"ע שרי ולא גרע מציר וכן כתב בעל התרומות ז"ל וכן נראה מלשונו של ר"שי ז"ל ויש שאוסרין אפי' בזה.
ולענין הגעלה בחמין רבו בו הסברות ומה שקבלנו מרבי' נ"ר דודאי בכלי חרס לא מהניא הגעלה ולהוצי' מידי הכשר גדול ולא מידי נגוב בכלי הגת משום דכלים של חרס לאו בני הגעלה נינהו וכדאמרינן הכא דקנסא לא מהני להו ולא גרע קנסא מהגעלה בכלי ראשון אבל בכלים של עץ או של מתכת דמהניא להו הגעלה בעלמא מהניא להו לענין יין נסך לכלי המכניסו לקיום הגעלה בכלי ראשון דוקא ולכלי הגת שהכשירם בניגוב אפילו הגעלה בכלי שני וכדאמרינן בפרק השוכר אמר רבא נעוה ארתחו כלומר גת של אבן או של עץ הכשירוהו במים רותחין והא ודאי דגת לא אפשר ליה בכלי ראשון על גבי האור אלא לערות עליו מים רותחין מכלי ראשון ועירוי מכלי ראשון לענין הגעלה דינו ככלי שני כדמוכח מעובדא דרב עקביא גבי יורה גדולה שלא מצאו לה הכשר אלא על ידי גדנפא.
ואע"ג דלענין מבשל בשבת איכא מאן דאמר בירושלמי דחשיב ככלי ראשון שאני התם דלענין בשול שבת לא בעינן בשול גמור אלא כל שמבשל בכדי שהגיע למאכל בן דרוסאי חייב כאלו בשלו לגמרי ולפיכך אם עירוי מכלי ראשון מבשל כשיעור זה דינו שיהא בכלי ראשון אף על פי שכח כלי ראשון גדול ממנו שאין בו הפרש בין מועט למחצה אחר שהוא הגיע למאכל בן דרוסאי אבל לענין הגעלה אינו כן דהתם כבולעו כך פולטו וכיון שכלי זה בלע מכלי ראשון ואין כאן עירוי מכלי ראשון גדול ככלי ראשון עצמו לא סגי לן ביה אלא למי שבלע על ידי ערוי אבל לא למי שבלע בכלי ראשון וכמו שנבאר עוד בשלהי מכילתין בס"ד.
וכל שנאסר על ידי בשול בחמי טבריא אף מתכשר בהגעלה בחמי טבריא. מעתה מאי דאמר רבא נעוה ארתחו על ידי עירוי שאינו חשוב לענין הגעלה אלא ככלי שני משום דסבירא לי' דכלי הגת שהכשירן בנגוב סגי להו בהגעלה מכלי שני מפי רבינו נר"ו.
איבעיא להו מהו לתת לתוכן שכר: פי' להכשירן כעין מורייס שאף בשכר שלהם היה חריפות משום מרירות הכשות שבו רב נחמן ורב יאודה אסרי שאין כחו כל כך בציר ורבא שרי ורבינא נמי ס"ל כותיה ועבד ביה עובדא ואף על גב דטעו למירמי ביה חמרא בלא הכשר אפי' הכי לא חש למימר משום האי חששה דאמרינן אקראי בעלמא הוה ולא טעו אינשי בהכי דמחלף להו חמרא בשיכרא וכיון דרבא ורבינא דאינון בתראי שרו הלכתא כוותיהו.
אמר רבי יסנא אמר רבי אמי כלי נתר אין להם טהרה עולמית מאי כלי נתר אמר רב אשי כלי מחפורת של צריף: פי' הנקרא בלעז אלו"ם ובערבי אלשב והוא בולע הרבה מיהו דעת רבינו הגדול ז"ל דלאו עולמית ממש אלאו דלא מתכשרי לאלתר על ידי ציר או במלוי וערוי אבל בישנן שנים עשר חדש מתכשרי דלא עדיפי מזגים וחרצנים של גוים דמתכשרי בישון שנים עשר חדש ויש לבעל הדין לחלוק ולומר דלשון עולמית לא משמע אלא שאיו להם טהרה עולמית ואפי' בישון שעל ידי הצריף בולעין הרבה והוו להו כחרס הדרייני אבל חרצנים וזגים אין לחות היין שבהם כל כך וכלה בשנים עשר חדש אלא שאין לנו אלא מה שכבר הורה זקן. דכי פרוק רופילא אנוס הנהו כובי מפום בדיתא רמה בהו חמרא ואהדרנהו נהליהו אתו ושיילוה לרב יאודה אמר להו דבר שאין מכניסן לקיום משכשכן במים ומותרין פי' מורי נר"ו דהני כובי כלי הגת הן והא קמ"ל דאע"ג דכלי הגת בעו ניגוב הני מילי כשבא להשתמש בהן בזמן הגתות אבל אם בא להשתמש בהן שלא בזמן הגתות דינן ככלים קטנים שאין מכניסן לקיום ובהדחה סגי להו והכי מוכח לקמן במתני' דנטל את המשפך מיהו דוק' בכלי הגת אבל גת גופי' לעולם בעיא ניגוב בדינה ואפי' בכלי הגת דוקא שאינם מזופתין שאין הכשירם בניגוב אבל במזופתין לעולם בעו מלוי וערוי ושכשוך והדחה האמורין בכלים שאין מכניסן לקיום היינו שטיפה ושכשוך במים היטב.
אמר רב עוירא הני חצבי שאימי דארמאי: פירוש שעשוין מאדמה אדומה וקשה כיון דלא בלעי טובא משכשכן במים פירוש דהוו כלים קטנים שאין מכניסן לקיום וכיון דלא בלעי טובא דינם ככלי עץ או מתכת שאין מכניסן לקיום שאעפ"י שנתישנו ברשות גוי ביין אסור סגי להו בשכשוך והכי מוכח מלישנא דחצבי דארמאי שתחילת תשמישן על ידי גוי היה ושלא כדברי הר"אבד ז"ל ועל דרך הזה אתה מפרש הא דאמר רב פפי הני פתותא דבי מיכסי כיון דלא בלעי טובא תשכשכן במים ומותרין.
כסי רב אתי אסר ורב אשי שרי כו': פירשה רבינו תם ז"ל בכלים של עץ והא ודאי כוסות של עץ כיון שאין מכניסן לקיום לדברי הכל בהדחה סגי להו ואף על פי שהיה תחלת תשמישן על ידי גוי כדכתיבנא לעיל אלא הכא בהדחה זו האמורה בכלים שאין מכניסן לקיום פליגי היאך דינא ומפרש השמועה כך אי שתי בהו גוי פעם אחת ושתים כולי עלמא לא פליגי דאסיר פירוש אם שתה בהם גוי ובא ישראל לשתות בהם ולא הדיחם אלא שני פעמים דברי הכל אסורין כי פליגי בפעם שלישית כלומר שהדיחם שלשה פעמים והלכתא פעם ראשון ושני אסור ושלישית מותר דבעו הדחה שלשה פעמים ובהכי סגי להו והביא ראיה לדבריו דבעו הדחה שלשה פעמים מהא דאמרינן בהגדת אחשורוש ודתיהם שונות מכל עם אילו זבוב נופל לכוסו חובטו ושותהו ואילו אדוני המלך נוגע בו שופכו בקרקע ולא עוד אלא שמדיח הכוס ג' פעמים וגבי חרצן של זב וזבה נמי אמרינן דבעו הדחה ג' פעמים אלמא אין צחצוחי משקה יוצאין בהדחה בפחות משלשה פעמים ואין פירוש זה הולמתו השמועה כלל חדא דהיכי פתח למימר כסי רב אמי אסר ורב אשי שרי ועדין לא הזכיר דין הדחה כלל ועוד מאי האי דקאמר אישתי בהו גוי פשיטא דאילו לא שתי בהו לא היו צריכין הכשר ולשון פעם אחת ושתים לא אתי שפיר אלא ודאי עיקר הפי' כמו שפירשו רבותינו הגאונים ז"ל דהני כסי דפכנא נינהו ולפי שכלי חרס שתחלת תשמישו על ידי גוי אפילו אין מכניסו לקיום צריך הכשר גדול דמלוי וערוי לפי שהוא בולע הרבה בתחילת תשמישו ואם היה תחילת תשמישו בה יותר דינו מכאן ואילך ככלי עץ או מתכת איפליגו הכא אימתי חשוב תחילת תשמישו על ידי גוי ואמרינן אי שתי בהו גוי פעם ראשון של תשמישו או אפי' פעם שני ולא פעם ראשון דברי הכל אסור עד שימלא ויערה דבפעם ראשון או אפי' שני חשיב תחילת תשמיש על ידי גוי כי פליגי בפעם שלישית כלומר שפעם ראשונה ושניה נשתמש בהן ביין דהיתר ושלישית ביין אסור מאן דאסר סבר דאכתי חשיב תחילת תשמישו על ידי גוי שעד פעם שלישית הוא בולע הרבה ומאן דשרי סבר דבפעם שלישי' לא בלע טובא וכבר נבלע ושבע זה יין של היתר וחשיב תחילת תשמישו על ידי ישראל והלכתא פעם אחת וב' אסור ובעי הכשר גדול ושלישי' מותר וסגי ליה בהדחה וכן הלכה.
ולענין דינו של ר"ת ז"ל מדלא פרישו ליה בגמרא משמע דהדחה בפעם אחת יפה סגי לה וכדקתני סתמא לעיל משכשכן במים ומותרין אלמא בחד שכשוך סגי מדלא פריש.
וליכא ראיה מחרצן של זב וזבה של מימי רגליהם דשאני זיבה שהיא נדבקת בכלי ואין צחצוחי זיבה שבו מסתלקין עד שידיחנו שלשה פעמים אבל הכא גבי יין ליכא למימר הכי שאינו דבר הנדבק ובהדחה אחת סגי להו מן הדין אלא שנראה שהיו נוהגין אומר להדיחו ג' פעמים כההיא אגדת דמגילת אסתר רבתי וגם עכשיו נוהגין העולם כן ומנהג יפה הוא לנהוג כן לכתחיל' אבל בדיעבד סגי בפעם אחת.
אמר רב זביד הני מאני דקוניא: כלומ' כלי חרס השועין באבר שאנו קוראין בערבי אלחלת'ם אוכמי וחיורי שרו פירוש מותרין כאילו היו כולם של מתכת שאם אין מכניסן לקיום סגי להו בהדחה אפילו תחילת תשמישן באיסור אבל דעת הר"אבד דכיון דסתמא קאמר הני מאני דקוניא וכל מאני במשמע ואפילו מכניסן לקיום אלא שצריך ניגוב מפני רוב היין המתיבש הא לאו הכי אין כלי מתכות ולא כלי קוניא בולעין בצונן אף על פי שמכניסן לקיום וכן הדין בכלי זכוכית שכלי זכוכית לענין צונן דינן כמתכת אבל לענין חמין דינן ככלי חרס שאינם יוצאין מידי דפנם.
ירוקי אסירי משום דמצריף: פירוש ירוק הוא על ב' ענינים בתלמוד האחד שאנו קורין גרוג והב' וירט וכן פי' בכאן וירד והיו נוהגין לתת צריף בירוק ולפיכך אסור ומשמע דלא אסירי אלא תחילת תשמישו על ידי גוי שהצריף לעולם הוא בולע בתחילתו כל צורכו: ופי' רבינו נר שדינן כענין כלי נתר שאין להם טהרה עולמית על הדרך שפירשנו למעלה ואינו מחוור לי דכיון דאמרי ואי אית בהו קרטופני אסירי מכלל דכולהו כי אדדי נינהו ולא דמי לכלי נתר דשאני הכא שהקוניא מגין קצת ותדע דהא אמר אמימר דאפי' ירוקי שרו ואף על פי דלא פליגי בכלי נתר כנ"ל.
וטעמא דקרטופני דכיון דאית בהו בקעים אין אבר באותן בקעים ובולעין שם דרך שם וחזר דינם ככלי חרס שאם תחילת תשמישן על ידי גוי בעו מלוי וערוי וכן פי' אדונינו רבינו הגדול ז"ל וכן דעת מורי נ"ר: והלכתא כרב זביד דהכי איפסיק הלכתא כוותיה בפרק שני דייני גזירות והשתא בקוניא דידן קמינן עלן וקים לן דלא רמו בה צריף כלל הילכך לענין יין נסך כולהו שנו כדין כלי מתכות אלא דאי אית בהו קרטופני אסירי ובעו מלוי וערוי אם היה תחילת תשמישן על ידי גוי ולפי שרובם יש בהם בקעים אלו בזמן הזה ראוי להזהר שלא לשתות יין בכוס דחרס של גוי אפי' דקוניא אלא אחר מילוי ועירוי אבל בכוס דקוניא דידן דשתי ביה גוי לעולם סגי ליה בהדחה ולא נאסר כוסו של גוי אפי' של חרס אלא לשתות בו יין אבל לא למים ושאר דברים כדכתיבנא לעיל.
ואסיקנא דלענין חמץ בפסח כולהו אסירי אף על גב דלית בהו צריף ולא קרטופני דהתם תשמישו בחמין ובלעי דהא חזינא להו דמריתי כלומר שנשחרים בדיו ומדמייתי ודאי בלעי והתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפנו בעולם פי' בשום הכשר אבל בחזרה לכבשונות יוצא כדמוכח התם אלא דהא לא חשיבה פליטה אלא כלי חרס ופנים חדשות והוי יודע דכל כלי חרס שנשתמש בו בחמין כיון שאין לו הכשר לענין חמין שאינו יוצא מידי דופנו אסור להשתמש בו אפי' צונן אחר שפשוף יפה ולפיכך לא אמרה בו תורה תקנה אלא שבירה ולא מן הדין דמה שאמרה תורה בכלי חרס ישבר טעם אחר הוא כדבעינן לפרושי לקמן במכילתין אלא משום גזירה דילמא משתמש בהו חמין והיינו ההואפינכה דמלח בה בישרא דתברה ר' אמי כדאיתא בחולין והיינו דאמר רב קדרות בפסח ישברו ולא אמר שיקיים אותם להשתמש בהן בצונן מיהו רבינו נר"ו אומר דדוקא לכתחילה אבל בדיעבד מותר ואפילו עשה כן במזיד ואף על גב דכל שאסרו חכמים לכתחילה אם עשה כן במזיד קנסו אותו כגון המבשל בקדיר' דלא בת יומא במזיד שהוא אסור לו הכא כיון שאין איסורו מחמת עצמו כלל אלא אטו תשמיש חמין משום נטירותה יתירתא מותר בדיעבד אפי' עשה במזיד וכן נמי כשאסרנו לכתחיל' דוקא בכלי חרס שלנו אבל בכלי חרס של גוי אם נתאכסן ישראל אצלו משתמש בהם ישראל אחר הדחה יפה בצונן דבכלים של גוי ליכא למיגזר צונן אטו חמין שאין תשמישו בו אלא עראי ולפי שעה והא דאמרינן זה תשמישו בחמין וזה תשמישו בצונן למדנו דבהא תליא מילתא ואם נשתמש בכלי יין נסך בחמין כולהו אסירי מעתה גוי שעשה פתיתין חמין ביין בכוס של חרס או זכוכית הרי שנאסר על ידי חמין ואינו יוצא מידי דופנו לעולם ואסור להשתמש בו כלל מכל מקום אין דברים אלו אלא בשנודע לנו זה בודאי אבל מן הספק כיון שרוב תשמישין בצונן אין חוששין שמא נשתמש בהן בחמין ומן הדין מותרין להשתמש בהם בצונן אחר הכשירם הראוי להם שהרי יש בו כמה ספקות שמא לא נשתמש בהם בחמין ואם תמצא לומר נשתמש שמא לא נשתמש בו היום וכל איסור בלוע בחמין שאינו בן יומו נותן טעם לפגם ומותר מן התורה אפי' לכתחי' כבר כתבנו שאפי' נשתמש בו חמין בודאי לא נאסר להשתמש בו צונן אלא בכלי שלנו אבל בכלי של גוי ברשותו לא גזרינן צונן אטו חמין ושמעינן נמי מהכא דכי אמרינן נמי לענין פסח דירוקי וחיורי ואוכמי כולהו אסירי דוקא כשתשמישן בחמין אבל כשתשמישן בצונן חיורי ואוכמי שרו ירוקי אסירי משום דמצריף ואי לית בהו צריף אפילו ירוקי שרו מעתה כוסות וצלוחיות של שאר ימות השנה שנשתמש בהן חמץ בצונן מותרין להשתמש בהן בפסח וכדפריש' בדוכתא בס"ד.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
ראשון ושני אסור שלישי מותר קשיא לי ומהיכן נדע שהיא ראשון ושני וכך מצאתי שגם רבינו חננאל זצוק"ל נתקשה בזה.
מפני שמעמידין אותה בעור קיבת נבלה פי' ה"ה בעור קיבת כשרה כדתנן בפ' כל הבשר המעמי' בעור הקיבה אם יש בה בנ"ט ה"ז אסורה והאי דנקט נבלה משום דכל קיב' נכרי קיבת נבלה היא ולאו לדיוקי מינה הא בעור כשרה שריא והאי נ"ט הוא כדי להקפיא דומיא דשאור שהוא כדי להחמיץ ולא כמו שפירשתי במה"ק בששים וה"ק המעמיד בעור הקיבה אם יש בעור לבדו כדי ליתן טעם ולהקפיא בלא הקיבה הרי זו אסורה מפני טעם העור שכיון שעמד החלב מטעם העור נאסר משום בשר בחלב ואי קשיא א"כ תיאסר בהנאה ונקשי לשמואל כי היכי דמקשי' בחומץ ובשרף תשובה אין זה בב"ח דלא אסר' תורה אלא דרך בישול וזה צונן הוא והו"ל כחתיכת בשר צונן שנפל לתוך חלב צונן אלא מפני שהועמד החלב מכח זה העור אמרי' כאלו טעם העור יש בזו הגבינה ודוקא לענין איסור אכילה אמרי' הכי ומחמרי' אבל לענין איסור הנאה מוקמינן לי' אדיני' דכיון דלא נתבשל שם העור לא נתן בו טעם ושרי והטעם שנתתי במה"ק מפני שאין בעור ששים אינו כלום חדא דאפילו הוה התם ששים אין בו כח לאסור מפני שהוא צונן וצונן ועוד אם אין כח בעור לאסור את החלב מפני שאין בו ששים יחסור החלב את העור ויעשה העור חתיכה דאיסורא וקרא בב"ח וכל פליטה היוצא' ממנ' תאסר החלב בהנאה דומיא דחמץ ושרף שהרי מכח איסורי הנאה הועמד זה החלב שכבר העור נאסר בהנאה מפני החלב שנבלע בו א"ו צונן בצונן לא בלע לא החלב מן העור ולא העור מן החלב ואין כאן איסור בב"ח מדין תורה כלל אלא כיון דאקומי קא מוקים לה לבשר חשבינן להו כאלו טעם העור יש בבשר והוא חומרא דרבנן ודוקא לענין איסור אחמור רבנן לאוסרו משום בב"ח אבל לענין איסור הנאה לא אחמור ואוקמי' אדיני' עיין בפסקי:
אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא מה שפי' המור' שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא אינו נ"ל דטעמא דידהו משום חתנות היא:
מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין פי' שהרי בפ' כלל גדול חייבנוהו משום מבשל וה"נ ניחשבי' כמבשל ונאסרי להאי קרא קמ"ל דלשרורי מנא קא מיכוין ונהי דלגבי שבת מחייב דאמרי לשרורי קא מירוין מירפא רפי והדר קמיט ונמצא שעל ידי בישול נתחזק והו"ל כעין מבשל אבל הכא כיון שכל עיקר כוונתי לשרורי' קא מיכוין אע"ד שע"י בישול מתחזק אינו חשוב בישול כזה להיאסור משום חתנות שלא אסרו אלא בישול הראוי לאכילה:
כיון דטהור נמי איכא נסיובי כו' בהאי תירוצא מיתרצי תרווייהו דבין איבעיא לי' לכמכא בין איבעיא ליה לגבינה ליכא למיקם עלה דמילתא אע"ג דבעי לי' לגבינה לא מצי למיסמך אאוקמי דהא איכא נסיובי דלא קיימי ואע"ג דאיכא בי' חלב טמא דלא קאי יש לומר מעורב הוא עם הנסיובי שעומדים בתוך הגבינה הילכך לשום ענין אינו מועיל חלב הגוים ואין ישראל רואהו ונ"ל דלא גרסי' והשתא אתי שפיר השתא דאתית להכי דמעיקרא הוה סבירנא דכל החלב עומד ולא ישאר בו כלום והילכך אין לחוש לגבינה בחלב טמא אבל השתא דאתית להכי גם הגבינה של גוי יש לפרש טעם האיסור שלהם משום חלב טמא שנתערב עם הנסיובי וקאי ביני איטפי והמורה ל"ג תשתא דאתית להכי אלא איבעית אימא ומפרש האי גבינה כל מאי דאמרן אי דבעי לי' לגבינה ה"נ ואינו נראה לי דבכל הגמרות כתוב השתא דאתית להכי וכך גורסים שאר המפרשים גם לפי דברי המורה לא הו"ל למימר גבינה נמי אלא לגבינה נמי והוה משמע דקאי אחלב השתא דאמר גבינה נמי משמע דקאי לפרושי טעם גבינה דאיירינן בה לעיל מאיזה טעם נאסרה עיין במהדור' תליתא':
מכלל דאיכא למאן דשרי אין דכי אתא רב דימי כי' פי' למדנו משום שהתירוה העם ואע"פ שטעו והתירו שלא ברשות ב"ד הניחום ב"ד בהיתרן ולא דינו לאסרם כדמפרש בירושלמי עימעמו עליה והתירוהו ומאז נהגו היתר בדבר וזהו מכלל דאיכא למאן דשרי שבודאי אין חכם שהתיר פת גוים לכתחלה אלא מאליהם התירוהו העם אלא שב"ד לא רצו למונעם:
הכי אמר אביי הילכתא כר יוחנן מסתברא כמה דפסק רבינו יצחק מפאס זצוק"ל מטמא דגאון דלא פסק אביי הלכה כר' יוחנן אלא גבי ביצה אבל לא בדג מליח וטעמא דמילתא דביצ' נשתני' ע"י האור אבל דג מליח לא נשתנה ע"י האור ולא גזרו רבנן משום חתנות אלא בשלקות שצריכין בישול אבל במלוחי גוים לא גזרו:
אמר [אבימי נותאי] משמי' דרב פיתן ושמנן ויינן כו' וקא סבר רב דיין ופת נמי דניאל גזר אליהן בעיר דהא תלתייהו כתיבי בי' ושמואל לא ס"ל דפת הוא מי"ח דבר דכי הוה מקשה לרב מר' יהודה נשיאה שהתיר השמן תיקשי נמי לדידי' היכי מצא לבטל ב"ד של הילל ושמאי אלא איהו ס"ל דמשום זליפת הכלים נאסר:
משום נשג"ז מה שפירש המורה בכהן ואינו לאו ממש אלא גזירה משום זונה ישראלית שנבעלה לאסור לה אינו נראה לי דאי בכהן מיירי לאו גמור מדאורייתא אית בה כדתנן ביבמו' וחכ"א אין זונה אלא הגיורת והמשוחררת ושנבעלה בעילת זנות א"ו בישראל קא מיירי שאי בו לאו מדאורייתא אלא מדרבנן:
פשיטא פי' דהא לית לן דרב נחמן בר יצחק דאמר גזרו על בנותיהן שיהו מטמאות מעריסתן דהא פרישנן בנותיהן משום ייחוד:
א"ל בימינו תתיר את הפת א"כ קרו לן בי דינא שריא פי' מפני שגם בפת לא יכלו רוב הציבור לעמוד בה וכמו שמצאנו שע"י עילה התירוהו מאליהן וכמו שהתרת השמן מטעם זה תתיר גם הפת. ואע"פ שהיא מי"ח דבר. והוא ענה גם הפת הייתי מתיר מטעם זה שבודאי אין רוב הציבור יכולים לעמוד בה אילולי שכבר התרתי שני דברים:
מהדורות תליתאה ורביעאה
עריכהפרק אין מעמידין
רבינא אמר ל"ק הא לכתחלה והא דיעבד פירש הא איכא בין רב הונא ובין רב דרב סבר בהמת ישראל חיישי' לרביעה ואין מעמידין וכי היכי דאסור להעמיד ה"נ אם עבר והעמיד פסולת לקרבן דחיישי' לרביעה ולא שני לן בין לכתחלה בין דיעבד ודידהו דשרו משום דגוי חס על בהמתו ורבינא תירץ דאף בבהמ' ישראל אם העמיד כשרה לקרבן דשני לן בין לכתחלה ובין דיעבד ואין אנו צריכין לומר גוי חס על בהמתו ור' פדת פליג אתרווייהו פליג אדרבינא דלא שני לי' בין לכתחלה לדיעבד שאם העמיד ישראל בהמה אצלן ומאן דחיי' לרביעה פסולה לקרבן ופליג נמי אדרב דמפליג בין בהמת ישראל לבהמת גוי דלית לי' גוי חס על בהמתו ומאן דחייש לרביעה אפילו בבהמת גוי נמי חייש:
לוקחין מהן בהמה לקרבן חכמים היא דלא חיישי' לרביעה דאמרן לא נחשדו גוים לרבוע בהמות ומעמידין בהמה בפונדקאות שלהן אבל ר"א פליג עלוי' וחייש לרביעה ואסר לקנו' מהן בהמה לקרבן וה"ה נמי דאסר להעמיד ומתני' ר"א היא וכיון דאשכחן דפליגי ר"א וחכמים בלוקחין מהן בהמה הו ליכא למיפרך מברייתא למתני' ולפלוגי בין בהמה דידן לבהמה דידהו אלא הא ר"א והא רבנן:
אלא מעתה תיפסל ביוצא דופן כו' ראיתי מקשים דמהכא משמע דלא אמרי' חטאת קריי' רחמנא שיהא לה דין חטאת אלא האי דכתיב חטאת לשון הזאה היא כמו הוא יתחטא בו ובהילכתא קמייתא דחולין אמרי' גבי פרה וכ"א כי טרפה היא מאי נפקא לן מינה חטאת קריי' רחמנ' ונראה לי לתרץ דההיא דמפקא הכא דלא אמרינן חטאת קריי' רחמנא זהו אליבא דבעי למיפשט מהכא דפרה קדשי מזבח היא ומעמיד חלוקת ר"ש ורבנן בדבר זה אבל מיהו אנן לא סברי הכי אלא טעמא דיוצא דופן דפסלי רבנן משום חטאת היא ולא משום קדשי מזבח ור"ש דמכשי' ביוצ' דופן סבר דלא קריי' רחמנא חטאת שיהא דינה כחטאת אלא לשון הזאה הוא ומאי דאמר בחולין חטאת קריי' רחמנא הוי אליבא דרבנן:
אלמה תניא הקדישה ליוצא דופן כשרה ור"ש מכשיר אי קשי' אמאי לא מייתי לי' מתני' דתנן בפ"ב דפרה יוצא דופן אתנן ומחיר פסולה ור' אליעזר מכשיר שנאמר לא תבא אתנן זונה ומחיר כלב בית ד' אלהיך אין זו באה לבית תשובה משום דהתם טעמא דר"א דפקא לי' מקרא וה"א יוצא דופן נמי ה"ט משום דאינה באה לבית ואף על גב דלא כתב בי' בית ד' ה"א יליף מנייהו וכיון דמקרא נפקא להכשי' ליכ' לאקשוי' מידי להכי אייתי לי' הך ברייתא דלא מכשיר אלא ביוצא דופן בלחוד:
ובקשו ממנו אבנים לאפוד ראיתי מקשים והיאך היו יכולים לחקוק עליהם שמות בני ישראל והא תנן בסוטה משחרב בית המקדש בטל השמיר ונופת צופים ובלא שמיר א"א דכתיב במלאותם ואין זו קושיא של כלום דהאי משחרב ביהמ"ק לא קאי אלא אבית שני ולא אבית ראשון כדמוכח התם ותו דאמרי' חמשה דברים חסר בית שני מבית ראשון אש וכפורת ואורים ותומים ורוח הקדש וצנצנת המן ומקלו של אהרן ואלו שמיר לא קא חשיב ש"מ דהו"ל בבית שני:
לכולי האי לא חיישי' פירש דדוקא ולדות האסור' הי' אוסר ר"א אבל ולד ולדותיהן היה מתיר:
ר' יוחנן אמר גבול יש לה פחות מבת ג' שנים נעקרת פי' ולזכרי' ליכא למיחש מפני שמכחישין אבל יתירה מבת שלש כיון דבת איעבורי הא לא מכחשא והנכון בעיני לומר דר' יוחנן סבר דלא חשידי על הזכרים כ"א על הנקבות ומאי דתני לעיל אין מעמידים זכרים אצל זכרים הכל משום גזירה דנקבות:
תנא כשם שעמדה לו חמה ליהושע כך עמדה לו למשה ובנקדימון בן גריון אי קשיא אמאי לא מנה חזקי' בהדייהו שניתוספו באותו היום עשר שעות תשובה התם לא עמד הגלגל אלא חזר למזרח והי' מהלך אבל לאלה השלשה עמד הגלגל ולא הי' מהלך וליעקב נמי מיהר השמש לשקוע בעבורו ואחרי כן מיהר לזרוח בעורו אבל הגלגל לא עמד ואינו מונה כאן אלא למי שעמד להם הגלגל:
פיסקא לא תתייחד אשה עמהן כו' אמר רב ירמי' באשה חשובה שנינו פי' שיראים ממנה להורגה וליכ' למיחש אלא לעריות שמא תתפתה אחריהן אבל בשאר נשים לא איצטריך למיתניי' דתיפוק לי משום שפיכות דמם רב אידי בר אבין אמר אשה כלי זיינה עליה פי' בכל אנשים איצטריך מתני' משום עריות דשום אשה אינה חושש לשפיכות דמים מפני שכלי זיינה עמה ולא חיישי' אלא לעריות מאי בנייהו פי' בין למר בין למר כל אשה אסורה להתייחד אי מטעם עריות לבד או מטעם שניהם עריות ושפיכו' דמי' איכא בנייהו אשה חשוב' בין הנשים ואינה חשובה בין האנשים כך מצאתי כתוב בכל הספרי' ונראה לי שהוא גירסא יפה מאוד וה"פ אשה חשובה בין הנשים היא אשה צנועה ביותר דליכא למיחש שמא תפתה אחריהן כי יש לה שם גדול בין אנשים בצניעו' אבל אינה חשובה בין האנשים שיפחדו ממנה ואיכא למיחש לשפיכות דמי' לר' ירמי' אסורה להתייחד עמהן דאע"ג דליא למיחש לעריו' משום צניעות' איכא למיחש לשפכיות דמים דל"ל אשה כלי זיינה עמה ולרב אידי בר אבין מותרות להתייחד עמהן דליכא למיחש לא לעריות מפני צניעותא ולא לשפיכות דמים דכלי זיינה עמה אבל המורה גריס איפכא חשובה בין האנשים ואינה חשובה בין הנשים ופירש אינה חשובה בין הנשים שאינ' יפה ומתוך שאינה יפה ליכא למיחש לעריות וזה רחוק מן הדעת מאוד לרביעת הבהמה נחשדו ולאשה שאינה יפה לא נחשדו ואפילו בישראל לא מצאנו חילוק בין יפה לכעורה כ"ש בגוים ודבריו נראה לי דחוקים ביותר וגם מה שכתבתי במהדורא קמא אינו נ"ל ומה שפירשתי כאן נ"ל נכון.
פיסקא בת ישראל לא תינק כו' ולישני לי' כאן במשומד לאכול נבלה לתיאבון כאן במשומד לאכול נבלה להכעיס פי' אפילו לאכול נבלה להכעיס נהי דלא קרינן י' לכל אבדת אחיך שאינו מוזהר לחזור ולהשיב לו אבדתו. אבל לא התיר לך הבורא שתזכה אתה בממונו פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר אוכל נבלה לתיאבון משומד פי' וקרינא בי' לכל אבדת אחיך לרבות את המשומד להכעיס מין פי' והוה מן המורידין וחד אמר להכעיס נמי משומד הוא פי' וקרינא בי' לכל אבדת אחיך כיון שהוא מקיים שאר המצוות אלא היכי דמי מין שהוא מן המורידין זה העובד ע"ז ונ"ל שאף המשומד לע"ז אע"פ שהוא מן המורידין אסור להלוואתו בריבית שכיון שקדושת ישראל עלי' שקידושיו קידושין וגיטו גט אסור נמי להלוואתו בריבי' ואפילו אם ת"ל שמותר לאבד גם ממונו שלא יהא ממונו חמור מגופו ואין לומר דמקיים בי' רשע יכין וצדיק ילבש דהא נטמע בגוים ולקח גוי' דקי' לן שבניו יהיו גוים נהי דמותר לאבדו אבל לא שיקח ממנו ריבית ויעש' איסור:
ימול ארמאי כו' מאי דקשיא לי אמאי מילה בגוי כשרה ומאי שנא משחיטת הנכרי דהויא נבלה נ"ל לתרץ דדוקא בשחיטה שיש דינים בשחיטה של כל חתיכת סימנים כשרה לאכילה שאם נחתכו ע"י דריסה או חלדה או שהיי' הויא פסולה הילכך שחיטת הנכרי נבלה כיון דלא שייך בהני דינים אבל המילה בכל טצדקי שנחתכה ערלתו היא כשרה ואפילו על ידי חבורה בעלמא והילכך אפילו בגוי היא כשרה וכן סוכה נמי בכל טצדקי שהיא עשוי' לצל היא כשרה הילכך היא כשרה אפילו בגוי אבל גבי גט אין הגוי כשר בשליחותו משום דשליח נתרבה מושלח ושלחה וכל שאינו בתורת שליח אינו כשר להיעשרות שליח ומאן דאסר מילה בגוי לאו משום טעמא דלא שייך בגוה בשחיט' אלא גזירת מלך הוא המל ימול:
פיסקא ואלו דברים של גוים כו' אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים עיין בקונטרסי בפ"ק דבכורות במהדורא בתרא בהלכת' חמורו שלא ביכרה:
שחלים אין בהם משום גילוי ראיתי מקשים ממאי דאמרי' בשלהי נדרים הוי מחתן תחלי תמן וטעמינון חיויא אלמא יש לחוש ונראה לי לתרץ דאע"ג דאיקרי וטעמינהו סתמא דמילתא לא חיישי' משום דלא רגילי למיכל מינייהו ודמי לתאנים וענבים שאדם אוכל מהן בלילה ואינו חושש שמא הנחש ניקר בהן ואע"ג דמיקרו ומנקרי כדתנן בתרומות בפ' האשה ניקורי תאנים וענבים כו' אפ"ה מסתמא לא חיישי' שאין רגילין כמו שרגילין על המשקין א"כ י"ל התם בנדרים כגון דההו בהו חלא כדאמרי' הכא ולא אמרן אלא דלית בהו חלא אבל אית בהו חלא מיגרי בהו פי' לא אמרן דאין בהם משום גילוי אלא כשלא עירב בהן חומץ וכן משחלים לבדן ואין הנחש מתגרה בהן אבל אם עירב בהן חומץ בעבור ריח החומץ מתגרה הנחש בהן ואוכל מהן ואע"ג דאמרן חומץ אין בו משום גילוי הנ"מ בעינייהו אבל ע"י עירוב אינו חזק כל כך ומתגרה בו והמורה פי' להיפך ואינו נ"ל:
פי תאינה אין בו משום גילוי פי' אע"פ שאינו ניכר הניקור שם כמו שניכר כל התאנה לא חיישי' שמא ניקר כר"א דאמר אוכל אדם תאנים וענבים בלילה ואע"פ שאינו רואה אם יש בהם ניקור אם לאו דסמכי' אשומר פתאים י"י:
ומטמא טומאת משקין ברביעית פי' זהו לפסול את הגויה ואיידי דתנא רישא מטמא טומאה חמורה שהוא מטמא גוף האדם בכזית נקט לך בסיפא נמי פסול הגויה דהויא מדרבנן אבל לטמ' אוכלין ומשקין וכלים בטיפ' אחת הן מטמאין כדפרישי' בפסחים ובתשובה:
ותרווייהו כרבנן פי' המורה דאי כר"א אפילו בחותם א' שרי ומשמ' פירושו דבין ר' יוחנן ובין "א מפרשים דברי ר"א דבאחותם אחד קאמר אלא בהאי פליגי בדרבנן דר"א סבר אסרי רבנן אפילו בחותם בתוך חותם ור' יוחנן לא אסרי אלא בחותם א' אבל בחותם תוך חותם שרי ואינו נראה לי דאי ס"ל לר"א דר"א אפילו בחותם אחד שרי א"כ מנא לי' דרבנן דאסרי אפילו בחותם בתוך חותם והא וחכמים אוסרים קתני דמשמע במה שהתיר ר"א דהיינו בחותם א' הוי אסרו רבנן אבל בחותם בתוך חותם מנ"ל דאסרי א"כ הו"ל למתני וחכמים אוסרין אינו משמע אלא במה שהתיר ר"א הוו אסרי רבנן הילכך אין לפרש אלא דפליגי ר"א ור' יוחנן במילתיה דר' אליעזר דר' יוחנן סבר דחותם דר"א חותם א' הוא ובחותם א' קאסרי רבנן אבל בחותם תוך חותם שרי ור' אליעזר סבר האי חותם דר"א אינו אלא חותם בתוך חותם שהוא חותם יפה ואפ"ה אסרי רבנן ולא שרי אלא ע"י שומר ובהכי מיתרצא קושיא דרב אדרב דרב אמר חבית אסור בחותם א' והכי' פסיק הלכה כר"א ס"ל כר"א דמפרש מילתי' דר"א בחותם בתוך חותם כדפרישית בקונטרס תשובותי ומאי דאמרי' בשלהי פ' כל כתבי הקוד' אמר ר' אבא בר כהנא התיר להם ר' חנינ' לבית ר' לשתות יין הבא בקרונו' של גוי' בחות' א' ולא ידענ' [אי] משום דסבירא לי' כר"א דאמר בחותם א' כו' ס"ל כר' יוחנן דמפרש מילתיה דר' אליעזר בחתם אחד ור"ת נדחק לתרץ מאי דאמר רב חבית אסור בחותם א' דמיירי בישראל חשוד להחליף או בשל תרומה או בשל גוי דמחמירין בי טפי מגוי כדאמרי' בבכירות בפ' עד כמה ישראל החשוד למכור תרומה לשם חולין אין לוקחין ממנו אפי' מים ומלח דברי ר' יהודא ר' שמעון אומר כל שיש בו זיקת תרומה ומעשרות אין לוקחין ממנו ואפילו ר"ש דמיקל מחמיר בי' טפי מגוי ה"נ [לשדורי] ביד ישראל החשוד או להניח בביתו צריך חותם בתוך חותם אבל בגוי חותם אחד ובכמה דוכתי מחמרינן בעם הארץ חשוד ובכותי חשוד מגוי דאמרי' גוי ציית עם הארץ לא ציית. ואינו נראה לי זה הדוחק כלל שאין אינו צריכין להידחק לכך. ועוד דאפילו ישראל חשוד נהי דהוא חשוד למכור. אבל להחליף אינו חשוד כתנן בפ"ג דמסכת דמאי המוליך חטים לטוחן הכותי או לטוחן עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית לטוחן הנכרי דמאי המפקיד פירות אצל הכותי או אצל עם הארץ בחזקתן למעשרות ולשביעית אצל הנכרי כפירותיו אלמא עם הארץ אע"ג דחשיד לזבוני לא חייש לחלופי הילכך לא מיירי אלא בגוי כדפריש המורה ותירוצא הוי כדפרישית:
אגנא אחביתא שריקא וחתימה כו' פי' אגנא היא המגופה שכל מגופה היא שריקא בלחוד וזאת היא שריקא וחתימה והילכך הוי חותם בתוך חותם ואין לפרש שהיא כלי אחר דהיכי דמי אי דאית מגופה עילוה מאי אריא שריקא וחתימה ומ"ש מדיקולא אפומה דחביתא ואי דליכא מגופה עלוי' מאי אריא אגנא אפילו מגופה נמי אי שריקא וחתימה הוי חותם בתוך חותם:
ראשון שלנו כשלישי שלהם פי' היו רגילים לכתוש את הענבים ולרסקם מעט והיו מכניסין אותן בחבית וממלאין את החבית מים וקולטין המים טעם היין ועוד משימים פעם שניי' ושלישית כמו שעושין לחרס אדרייני:
ששתה ממנו בעכו. פי' דקסבר סתם יינן אינו אסור אלא מדרבנן וכשהיא בעינו גזור רבנן אבל בנ"ט דידי' לא גזור רבנן.
בין בהליכה בין בחזרה אסור. פי' האי חזרה כגון שעדיין הן בדרך ולא שבו לעירן שאם שבו לעירן הרי הן כשאר כל אדם ולא קמייני ביום אידם דא"כ כל אדם אסורין:
ת"ר גוי ההולך ליריד מותר בין בהליכה בין בחזירה. פי' לאו ביום אידם קמיירי כדפרישית לעיל בפירקא קמא דא"כ הי' אסור לישא וליתן עמו ולא קמיירי אלא בשוק שע"ז מנחת בו את המכס ואינו אסור אלא משום מהנה ונהנה אבל לגוי ההולך שם מותר וגם ישראל העובר והולך שם בהליכה מותר אבל בחזירה אסור משום דמי ע"ז בידיו:
פיסקא נדות הגוים וקנקניהם כו' קשיא לי דאפילו רבנן לא שרי אלא בהנאה אבל בשתיי' מיסר אסרי ואפילו אם אין מכניסין לקיום אמרי' לקמן דבעי שיכשוך ובפ' בתרא דתרומות תנן המערה מככד לכד וניטף ג' טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומילת ה"ז תרומה אלמא שרי למיתב לגוה חולין בלי שום שיכשוך לבד שיטיף ג' טיפין ונ"ל תרץ דהתם לא קמיירי אלא במשמרת התרומה שאינו חייב לנהוג בתרומה אלא כמו שנוהג בחולין כדתנן ברישא דההיא מגורה שפינה ממנה חיטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין ומש"ה תני הכי שאם מנטף ג' טיפין שרי למיתב לתוכה חולין ולא אמרי' ימצה הכד כל כך עד שלא תשאר בה אפילו טפה אחת אלא בהטפה שלשה טיפין די לנו כדרך שהוא נוהג בחולין גבי חנוני וחייב להטיף לו שלש טיפין ואע"פ שאם הרכינה ומיצת ונתקבץ השמן למקום אחד הוא תרומה אפ"ה כיון שהוא מפוזר בדופני הכד לא חשוב ואינו מוזהר בשמירתו אלא נותן לתוכה חולין ומבטל התרומה שבדופני הכד בידים אבל מיהו לענין איסור והיתר אותן החולין אינן נאכלין אלא לכהנים ואם רוצה להאכילן לזרים צריך לשכשך הכד במים. עיין בתשובה ז' שיש שאוסרים הקיבה ששהתה בעור בלא מליחה דומיא דנודות של גוים ומה השבתי עליהם והתרתי משום דלא דמיא:
ויין ישראל כנוס בהן. פי' המורה במשנה הכניס בהן יינו לקיום ואינו נ"ל דאע"פ שלא הכניסו ישראל אלא יום אחד הוא אסור. וביין הגוי בעינן לקיום להצריכו עירוי ג' ימים. ואם לא הי' לקיום די לו בשכשוך. אבל לאסור כך הוא אסור בלא קיום ולא שיכשך כמו לקיום ובתרתי פליגי. כדפרישית במהדורא תנינא:
וכי מאחר דגוי נותן לתוכן יין כי ישראל עע"ג מאי הוי פי' אע"ג שהוא נזהר מליגע בו. אין לך ניסוך גדול מזה כששופכו לתוכו:
נעשה כזורק מים לטיט מה שפירש המורה דיין כלה בלחלוחית הזפת ושוב אינו פולט אינו נראה לי. דא"כ אמאי צריך ישראל עע"ג הא אפילו החליף ושיכשך ידו לתוכו אין בכך כלום כיון שהוא בטל בזפת. ותו אע"ג דבטל בזפת ולא קא יהיב טעמא מ"מ הרי תיקן נודו ביי"נ שהוא אסור בהנאה הילכך אין לפרש אלא כדפרישית במה"ק שלא ניסכו כלל בששופכו לתוכן. ומש"ה צריך שומר שלא יחליפנו ולא ידע בו. שאם נגע בו הנוד אסור שניתקן ביי"נ וגם היין שתשים אח"כ לתוכו הוא אסור מפני שבולע מפליטת הזפת:
והילכתא כמאן דאסר אע"ג דבכל תלמוד היכי דפליגי רב אחא ור"ה הלכה כדברי המיקל. והכא פרט ופסק הילכתא כמאן דאסר לאפקי' מההיא כללא:
מאי כלי נתר א"ר יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריך עיין מה שכתבתי בפ"י דכלים:
כסי אב אסי אסר כו'. פירש המורה כוסות של חרס ואין מכניסין לקיום אלא שותין בהן ואי שתו בהן פעם ראשון דכ"א ל"פ דאסור דאיידי דרכיכא בלעי ואסירי עד שימצאם מים ג' ימים וחומרא גדולה והפרזה יתירה נראית לי זו. דאטו קנקנים אינם של חרס והיין כנוס בהן כמה ימים ומפני שאין מכניסין לקיום אנו מתירין בשיכשוך. והכוסות ששתה בהן לפי שעה אנו אוסרים. ולא סגי להו בשיכשוך אין דוחק בעולם גדול מזה. או שנחלק בין חרס לחרס שכל מיני חרסים דינן שוה חוץ מכלי מחפורת של צריף. והנכון בעיני לפרש כך דהאי ראשון ושני לאו אשתיית גוי קאי אלא אשיטוף דבעי ישראל למיעבד להו ולהתירן ופסק תלמודא הילכתא דפעם ראשון ושני דמשטף להו אסור למשתי בהו ישראל ושלישי מותר. ולמה נשתנו אלו מקנקנים דסגי להו בשכשוך והכא צריך לשטף ג' פעמים מפני שהקנקן אדם יכול לשכשכו יפה עד שיוצא כל היין הדבוק בדופניו בפעם אחת ואינו צריך לשנות מים. אבל הכוס כשמנענעו עם המים נשפכין המים מתוכו ואינו יכול לשכשכו יפה הילכך צריך לשוטפו שלשה פעמים לטהרו ולהסיר כל בליעת היין שבדופניו:
האי דורדיא [דחמרא] דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי פי' דוקא בתר תריסר ירחי שתא שכבר הופג טעמו. והו"ל כעפרא בעלמא אבל תוך יב"ח אע"פ שייבשן בחמה יהבי טעמי ואסור. וראיתי מ' שהתיק אם יבשן בחמה ומדמי להו ליבשין דלאחר יב"ח וטעות היא בידם דהא אמרי' בפ' כל השר בעובדא דרמי בר דיקולא ודילמא דיי"נ הוי א"ל לאחר שנים עשר הי'. ואמאי לא א"ל דיבשין בחמה א"ו כל יב"ח אע"פ שיבשן בחמה אסורין הן דטעמא דיב"ח לא בעבור יובש נאמר אלא בעבור שיופג טעמם ויהיו עפרא בעלמא:
פיסקא ואלו דברים כו' עד וטרית טרופה פירש המורה מין דגים קטנים מלוחים. טרופה שנטרפה ונשתברו הדגים ואין ניכרין הילכך חיישי' לטמאים ואינו נ"ל דהא אמרי' לקמן גבי טרית שאינה טרופה ת"ר אי זו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר ואמרי' אמר רב פפא. הילכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר. של כל אחד ואחד. מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו אחד במאה שבהן מותר. אלמא מיכן מוכיח שטרית דג גדול והיא טונינא בלע"ז וחותכין אותה חתיכות חתיכות וממלאין ממנה חביות וטרופה היא שהיא חתוכה לחתיכות קטנות שאין ראשה ושדרה ניכר וחיישי' לחתיכות דג טמא. אבל אם הראש או שדרה ניכר כל חתיכות החבית מותרות דסתמא דמילתא ממנה נחתכו כאשר אני עתיד לבאר לקמן. וכך פירש בערוך טרית טנוניא בלע"ז.
השתא דאתית להכי גבינא נמי איכא דקאי ביני אטיפי. אינו נ"ל מה שפירשתי במהדורא תנינא דאגבינת הגוים קאי דא"כ היינו דר' ירמי' דאמר לעיל לפי שא"א לה בלא לחלוחי חלב. מה שפירש המורה נ"ל דהא דתריץ כיון דבטהור איכא נסיובי דלא קיימי לא תירץ אלא היכא דקבעי לי' לכמכא אבל לגבינה קס"ד דכל שאינו נקפה יוצא והולך לו. הילכך אי קבעי לי' לגבינה שפיר דמי והשתא הדר מתרץ דאפילו לגבינה נמי אסור דאיכא דקאי ביני איטיפי:
בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם פי' לית לי' לתלמודא מאי דאמר רב' בפ' הערל בהלכתא פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת כו' בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות. דהו"ל לתרוצי דאורייתא בגירותן אתי אינהו גזור אפי' בגיותן אלא ס"ל לתלמודא דלא אזהר רחמנא אלא בגיותן אבל בגירותן שרי ונתינים דוד גזר עליהם כדאמרי' בפ' הערל גם מאי דאמרי' לרבות שאר המסירין לית ליה לרבה דא"כ אסור לקבל גרים ולהתחתן בהם מכל האומות כדכתבית התם בפ' הערל:
דאורייתא גוי הבא על בת ישראל פי' לבית דינו של שם קרי דאורייתא מפני שהוא כתוב בתורה:
דאורייתא מאי היא תראי קראי כתיבי כתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ה"ג ולא כדכתב בספרים הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים דהאי קררא לא משתמע אלא הנוגע במת ולא דיקרב בדיקרב אבל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא הוא דיקרב בדיקר' כדאמרן לעיל וסתם יטמא שבעת ימים משמע ובתר הכי כתיב והנפש הנוגעת באותו טמא מת תטמא עד הערב ותו לא אלא הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ויש כאן להקשות דהכא אמרי' דטומאת חיבורין שבעה היא דאורייתא ובנזיר בפ' שלשה מינין בהלכ' היה מטמא למתים כל היום מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא ומסיק דהיא מדרבנן ומפני שראיתי בפירוש אותה השיטה פירושים שלא נראו בעיני אני רוצה לפרשה. הכי תני התם הי' ונטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והיא ממטמא חייב על כל אחת ואחת ואמרי' בגמרא איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה אבל טומאה טומאה לא אמר רב הונא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב. פי' רבה סבר דלא מחייב רב הונא שתים אלא על טומאה ועל ביאה שנגע תחלה במת וניטמא ואח"כ נכנס באהל המת ומפני שכתובין שני לאוין חד על טומאה וחד על ביאה חייב שתים אבל טומאה וטומאה שנגע תחלה במת ועוד חזר ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת ורב יוסף סבר דאמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דכשהי' עומד בביה"ק מגע היא דטומאה רצוצה בוקעת ועולה שאם הי' לה פותח טפח ולא היתה רצוצה הי' האדם טהור אלא מפני טומאת רצוצה היא טמא וכשנגע עוד במת אחר הוא חייב ואותיב אביי לרב יוסף ממאי דתניא נזיר שהי' מת מוטל על כתפו והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד אמר לי' ותיקשי לך מתני' דתנן הי' מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא כו' ואמאי האי מטמא וקאי אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' ברייתא דופטרה על טומאה שניי' מיירי בחיבורין שהמת הי' מוטל על כתפו ובעוד הטומאה הראשונה מחוברת עליו נגע בטומאה שניי' והילכך אינו חייב אלא אחת דכיון דכד נגע בטומאה שניי' טומאה ראשונה מחוברת בו כאלו נגע בשני מתים ביחד דמי ואינו חייב אלא אחת ומתני' דמחייבא על כל טומא' וטומא' כגון שנג' במת ופרש ממנו ועוד חזר ונגע במת שני דהוו שלא בחיבורין והילכך חייב על כל אחת ואחת ומאי דאמר ר"ה נמי נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר הכי בעית לפרושי שלאחר שפירש מביה"ק נגע במת אחר תו מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא והאמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועוש' פסח לא אי אמרת בשלמא טומאה בחיבורין דרבנן משום הכי שני בין תרומה וקדשים לנזיר ועושה פסח אא"א דאורייתא מ"ש פי' מקשה על מאי דאמרן שבעוד הטומאה מחוברת על האדם ונגע בשניי' כאלו שתי הטומאות מחוברות ביחד דמי ממאי דאמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין כגון ראובן שנגע במת וקודם שפירש ממנו בא שמעון ונגע בראובן שיהא שמעון טמא טומאת ז' אלא לתרומה וקדשים שאכילתן הוא עשה אבל לעושה פסח שהוא בכרת לא העמידו דבריהן במקום כרת ואינו טמא אלא טומאת ערב דל"ש חיבורין משלא בחיבורין וכן לנזיר נמי אם נגע בראובן בעודו ראובן מחובר במת אינו טמא טומאת שבעה ואינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה שאין הנזיר סותר אלא בטומאת שבעה והאי אינה אלא טומאת ערב אלמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וקס"ד השתא דכי היכי דכד הוה מת מוטל על כתפו ונגע בטומא' אחרת חשבינן לטומאה שניי' כאלו הוה מיחברא בטומאה ראשונה ואין כאן שתי טומאות אלא טומאה אחת הה"נ כד מיחבר ראובן בטומאה ונגע שמעון בראובן חשבי' לי' לשמעון כאלו נגע בטומאה שראובן הוא מחובר בה ומדהא לאו דאורייתא הך נמי לאו דאורייתא ואמאי בנזיר לא מחייב אלא חדא ומשני לא קשיא כאן בחיבורי אדם באדם וכאן בחיבורי אדם במת פי' היכא אמרי' טומאה בחיבורין דאורייתא היא מיחשבא כחדא בחיבורין אדם במת ועוד נוגע בטומאה אחרת ההם ודאי חשבי' לשתי טומאה כחדא אבל חיבורי אדם באדם כגון שמעון שנגע בראובן בעוד שראובן מחובר במת לא חשבי' להו כחדא ולמימר דכאלו נגע שמעון במת דמי אלא דוקא ראובן שנגע במת טמא טומאת שבעה אבל שמעון שנגע בראובן אינו טמא אלא טומאת ערב כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פירשנו אותה השיטה נחזור לענינו הרי משם מוכיח [דטומאה] בחיבורין אינה אלא מדרבנן והיכי אמרי' הכא דמדאורייתא טומאה בחיבורין שבעה וננ"ל לתרץ דודאי טומאה בחיבורין שבעה אינה אלא מדרבנן כדאמרי' התם מש"ה א"ל רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקו בר"נ הכי אמר ר"נ כו' פי' דלעולם לא אמר ר"נ דבר זה דטומאת חיבורין שבעה הוא דאורייתא שאינה אלא מדרבנן כדאמרי' בנזיר ותראי קראי. הכי מתרצי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע טומאת שבעה מיירי בכלים דאדם הנוגע במה וכלים באדם טמאים טומאת שבעה כדתנן בריש אהלו' אבל והנפש הנוגעת באדם שנגע במת אינו טמא אלא טומאת ערב בין שלא בחיבורין בין בחיבורין ורבי' ברוך זצוק"ל כתב בחיבור טהרות שחיבר בהלכות וטא מת שטומאת חיבורין הוא מדאורייתא ופירש השיטה של נזיר בפתרון שאין לה פנים כלל:
וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא פי' דאי לאחר שהוסק התנור אע"ג דלבשולי נתכוין הגוי שרי כיון דישראל קבר קרא בגחלים והיא מתבשלת ע"י קבורתו אבל קודם שהוסק התנור אין קבורתו מועלת כלום והילכך אי נתכוין גוי לבשולי אסור:
אי לא הו הבשיל אמאי מותר בשולי גוים נינהו כו' מהכא מוכח אע"ג דישראל הניח הבשר ע"ג הגחלים וגוי בא והיפך. ואם לא פי' נצלה כ"א ע"י היפוכו אסור כ"ש אם לא היו מספיקים העצים ובא גוי והוסיף עצים וכן נמי ישראל ששפת את קדרתו סמוך לאש של גוים ואינה יכולה להתבשל באותה האש אם לא יוסיף הגוי עצים אסורה היא והאי דשרינן לקמן בפת בחיתוי ישראל בעלמא בכה"ג בעי' לפרושי כגון דבלאו האי חיתוי לא היתה נאפת ומש"ה שריא אבל אלו היתה נאפת בלא חיתוי אסורה עיין בפסקיי שסתרתי זו הסברא:
דג מליח פי' המורה שמלחו גוי ובמליחתן היא נאכל בלא בישול חזקי' שרי דלאו בישול היא ור"י אסור דזהו בישולו ק"ל להאי פירושא טובא ר' יוחנן לית לי' מתני' דתנן וכבשין שדרכן לתת להם יין וחומץ אבל אותן שאינן דרכן לתת בהם יין וחומץ שרי ואע"פ שהן מלוחין ע"י גוים ונאכלין מחמת מולחן בלא בישול דדווקא בישולי גוים ע"י האור אסרו חכמים ולא מלוחי גוים ונ"ל לפרש דג מליח הנאכל מחמת מולחו חי וצלאו הגוי וא"ת היינו דגים קטנים מלוחים דאמרן שאין בהם בישול גוים התם רוב העולם אוכלים אותם חיים מחמת מולחן ומש"ה ליכא דפלוג בהו אבל דג מליח שהוא גדול נאכל היא חי מחמת מולחו אבל רוב העולם מבשלין אותו ומש"ה פליג ר"י ואסר משום דאזל בתר רובא דעלמא וחזקי' סבר אע"פ שרוב העולם מבשלין אותו כיון שיכול לאוכלו חי אין בו משום בישולי גוים דומיא דשמן דרוב העולם מבשלין אותו ומפני שנאכל גם חי אין בו משום בישולי גוים וכך מצאתי שכתב ר"ת זצוק"ל בס' הישר:
והקפריסין פי' המורה שבישלן הגוי ומפני שנאכלין חיין הם מותרין ואינו נ"ל שהפקריסין נאכלין חיין והילכך אם בישלן גוי אסורין הם ואין לפרש אלא כגון שמלחן גוי או כבשן וכן הקפליטות שהן כרישים גדולים והחמין והכליות אע"פ שעל ידי האור עשאו הגוי (חסר כאן איזה תיבות):
אמר רב חב"ית אסור בחותם א' חמפ"ג מותר בחותם [אחד] המורה תלה הטעם מפני שחבי"ת דמיהן יקרים וראיתי שנתנו טעם אחר שחבי"ת עומד האיסור בעינו אם החליף אבל חמפ"ג אינו אלא ע"י תערובת וק"ל לתרווייהו ממאי דאמר רב אשי לעיל שהחומץ והמבושל כיון דלא מנסכי להו לא בעי חותם בתוך חותם ולמורה קשיא ממבושל שהרי דמיו יקרים יותר מן היין ולמ"ד מפני שהאיסו' עומד בעינו קשיא חומץ ומבושל ונ"ל דר"א ל"ל דרב דאיהו סבר דוקא יין דחזי לנסוכי צריך חותם בתוך חותם אבל מידי אחריני לא ואע"פ שדמיו יקרים והאיסור עומד בעינו ובשר ותכלת סגי להו בחותם אחד:
פיסקא ואלו מותרין באכילה חלב שחלבה גוי וישראל רואהו פירש מדלא קתני ישראל עע"ג ש"מ דלא בעינן שישמור ויראה היאך הוא חולב אלא אע"פ שאין רואה היאך הוא חולב לבד שעומד בצד א' ורואה את הגוי מותר ולא חיישי' שמא היה לו דבר טמא ומערב בו והיינו דאמרי' בגמ' תנינא להא דת"ר דלא בעינן שיעמוד ע"ג ומיהו בברייתא מוסיף יותר שאע"פ שאינו עומד אלא יושב כיון דכי קאי חזי לי' שפיר דמי:
והדבדבניות פי' אשכלות של ענבים ממסקות שהיין זב מהן ועל זה נקוראי דבדבניות ואתא למימ' שאינן חשובין אותן חטיפין יין שיאסרו משום מגע גוי:
אמר רב פפא הילכתא עד שיהא ראש ושדרה של כ"א ואחר ניכר. פי' שאם יש בחבית הרבה דגים חתוכים לחתיכות חתיכות מצאנו בה ראש ושדרה של דג א' ניכר ושל שאר אינו ניכר לא אמרי' מדהאי הוה טהור כולן נמי טהורין הן אלא צריך שיהיו ניכרין כל הדגים ששם הראש והשדרה שלהן וכיון שהן ניכרין כל החתיכות מותרות דסתמא דמליתא מאלה הדגים נחתכו ולא חיישי' שמא מדגים טמאים נחתכו מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו א' ממאה שבה מותר ומעשה בגוי א' שהביא גרב מלא חתיכות בציפרי ומלא אחת שיש בה סימן והתיר רשב"ג את הגרב כולו. פי' אם יש סימן טהרה בחתיכה בין בכולה חבית בין במקצתה ואפילו יש מאה חתיכות בחבית ונמצאת סימן באחת מהן כולן מותרות דתלינן ואמרי' כמו שזה טהורה כך כולן טהורות לוא מספקינן למימר שמא תערובת דגים טמאים יש שם וקשיא לר"פ דבעי ראש ושדרה של כ"א וא' תרגם רב פפא כשחתיכות שוות ולעולם צריך ראש ושדרה של כ"א וא' אבל אם הי' דג גדול בראש ושדרה שהן ניכרין מותרות כל החתיכות הילכך החביות הבאות מלאות טונינא כיון שנוכל להכיר הראש והשדרה כולן הן מותרות ולא חיישי' לדג טמא ואע"פ שיש חבית שאין שם ראש יש להתיר מטעם החזקה שחזקה יש לנו שאינן עושין שם אלא מטונינא ולא מדג טמא כדאמרן לעיל מכריז ר' אבהו קירבי דגים ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ופמיא ובלחנתא דפוס נהרא:
ההיא ארבא דלחנתא דאתא למחוזא נפק רב הונא בר חיננא חזי בה קילפי על ספיני ושרייה אמר רבא מי איכא מאן דשרי כי הא באתרא דשכיחי קילפי המורה פירש לעיל בלחנתא דפוס נהרא שהוא סולתנית וקשיא לי היכי דמי הכא דפליגי אי איכא למיחש לתערובת דגים טמאים שעולים עמה מה מועילים הקילפי שמא יש ביניהן דלית להו קילפי ומה זה שאמר באתרא דשכיחי קילפי אפילו אם ראה הקילפי על הדגים עצמן יש לאוסרן מפני התערובת וא"ת שהיו הטהורין ניכרין ע"י הקשקשים א"כ מאי טעמא דמאן דאסר יאכל כל מי שיש לו קשקשים ואם הי' מין שמשיר הקשקשים יהו כולן אסורין כמו החילוק ובנדברים בפ' הנודר מן המבושל תנן דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים ומותר בטרית טרופה ובציר הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס וראיתי לאחד שפירש שם דצחנה היא או בשר מהותך או עופות או דגים ישים אותם עם מלח וחומץ ויטרפם בכל עת ויניח אותם עד שיתמסמסו ויהיו כמו מרק עבה וכך נ"ל לפרש כאן צחנתא שאינם הדגים שלמים שיהיו ניכרין ע"י קשקשים ויש לחוש לדגים טמאים וצחנתא דפוס נהרא שריא מפני החזקה שיש לנו דלא מרבי ההיא טינא דג טמא וזאת שבאה לפום נהרא התיר רב הונא משום קילפי דחזיא בארבא ומוכיח שאלה הקילפי מאלה הדגים הם ודמי לגרב מלא חתיכות שבעבור סימן הנמצא בחתיכה אחת התרנו כל הגרב ורבא אסר משום דבההיא אתרא שכיחי קילפי תמיד בבספינה הנושרים מדגים טהורין ושמא אלה הקילפי אינם מדגי צחנה זו אלא מדגים אחרים וסולתנית היא מין דגים קטנים שאין להם קשקשים עכשיו ועתידין לגדל לאחר זמן ואנו חוששים לתערובת דגים קטנים כיון שאין להם קשקשים אבל כל דגים קטנים שיש להן קשקשים אין אדם יכול לאוסרן מפני שהוא בודק ע"י קשקשים וצחנתא אין לה בדיקה שהדגים הן נימוחין בתוכה:
ונמצאת כילבית באחת מהן פתוחו' כולן מותרו'. פי' וכגון שנמצא בה שתי כילביות דהכי אוקימנא לעיל דבפתוחות בעינן תרתי:
אמר רב ברונא אמר רב קירבי דגים ועוברן אינן נקחין אלא מן המומחה יש לומר דפליגי אדר' אבהו דאמרן לעיל מכריז ר' אבהו בקיסרי קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באין אלא מפלוסא ומפמיא ויש לומר דל"פ דלא שרא ר' אבהו אלא בקיסרי שלא היו באין שם אלא מפלוסא ומפמיא באותן המקומות היתה חזקה שלא היו לוקחין אותן אלא מדגים טהורים אבל שאר המקומות לוקחין אותן גם מדגים טמאים הילכך אינן נקחין אלא מן המומחה:
וזה משריץ מבחוץ שמעתי שמוציא הבצים מבחוץ ונכנסין גרעיני הבצים בין הקשקשים ושם הוא משריץ עד שיוצאין הדגים קטנים מהן:
למה לי מומחה ליבדוק בסימנים דתניא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים כו'. פי' ואע"ג דאמרי' בפ' אלו טרפות דלא סמכי אסימני בצים עד שיאמר הגוי של עוף פלוני וטהור הוא התם כדמסיק טעמא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל בדגים סימן מובהק הוא:
אין שם מומחה מאי פירש המורה כשנימוחו העוברין קא בעי לה ויש לומר דבקירבי דגים קמבעיא לי' שאין יכול להכירן ע"י סימנים שלא נאמרו הסימנים אלא בעוברין ודייק אנמי דאמרי' אלו דגים ואלו קרביהן ואי קשיא ומ"ש מבצים דאמרי בפ' ואלו טרפות עד שיאמר של עוף פלוני וטהור וה"נ נימא הכי ואמאי מצרכינן לי' שיראה לו הדגים שהוציאן מהם תשובה התם בבצים מינכרי וידיעי ביצי כל עוף ועוף והילכך כשאמר של עוף פלוני היא לא משקר דמילתא דעבידא לגלוי הוא ואע"פ שהוא גוי סמכי' עילוי' אבל קירבי דגים לא מינכרי שכל הדגים קירביהן שוין הילכך אי מחזי לן הדגים שהוציאן מהן אין ואי לא לא דשמא הוא סבור שהן מדג פלוני ואינן אלא מדג טמא ואע"פ שהוא ישראל לא מהימנינן לי':
ר' יוסי אומר השלחין אסורין ירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן מין [זיתים] הוא והן נותנין לתוכו חומץ שיהו חולצין את גרעיניהן:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
והילכתא כמאן דאסר אע"ג דבכל תלמוד היכי דפליגי רב אחא ור"ה הלכה כדברי המיקל. והכא פרט ופסק הילכתא כמאן דאסר לאפקי' מההיא כללא:
מאי כלי נתר א"ר יוסי בר אבין כלי מחפורת של צריך עיין מה שכתבתי בפ"י דכלים:
כסי אב אסי אסר כו'. פירש המורה כוסות של חרס ואין מכניסין לקיום אלא שותין בהן ואי שתו בהן פעם ראשון דכ"א ל"פ דאסור דאיידי דרכיכא בלעי ואסירי עד שימצאם מים ג' ימים וחומרא גדולה והפרזה יתירה נראית לי זו. דאטו קנקנים אינם של חרס והיין כנוס בהן כמה ימים ומפני שאין מכניסין לקיום אנו מתירין בשיכשוך. והכוסות ששתה בהן לפי שעה אנו אוסרים. ולא סגי להו בשיכשוך אין דוחק בעולם גדול מזה. או שנחלק בין חרס לחרס שכל מיני חרסים דינן שוה חוץ מכלי מחפורת של צריף. והנכון בעיני לפרש כך דהאי ראשון ושני לאו אשתיית גוי קאי אלא אשיטוף דבעי ישראל למיעבד להו ולהתירן ופסק תלמודא הילכתא דפעם ראשון ושני דמשטף להו אסור למשתי בהו ישראל ושלישי מותר. ולמה נשתנו אלו מקנקנים דסגי להו בשכשוך והכא צריך לשטף ג' פעמים מפני שהקנקן אדם יכול לשכשכו יפה עד שיוצא כל היין הדבוק בדופניו בפעם אחת ואינו צריך לשנות מים. אבל הכוס כשמנענעו עם המים נשפכין המים מתוכו ואינו יכול לשכשכו יפה הילכך צריך לשוטפו שלשה פעמים לטהרו ולהסיר כל בליעת היין שבדופניו:
האי דורדיא [דחמרא] דארמאי לבתר תריסר ירחי שתא שרי פי' דוקא בתר תריסר ירחי שתא שכבר הופג טעמו. והו"ל כעפרא בעלמא אבל תוך יב"ח אע"פ שייבשן בחמה יהבי טעמי ואסור. וראיתי מ' שהתיק אם יבשן בחמה ומדמי להו ליבשין דלאחר יב"ח וטעות היא בידם דהא אמרי' בפ' כל השר בעובדא דרמי בר דיקולא ודילמא דיי"נ הוי א"ל לאחר שנים עשר הי'. ואמאי לא א"ל דיבשין בחמה א"ו כל יב"ח אע"פ שיבשן בחמה אסורין הן דטעמא דיב"ח לא בעבור יובש נאמר אלא בעבור שיופג טעמם ויהיו עפרא בעלמא:
פיסקא ואלו דברים כו' עד וטרית טרופה פירש המורה מין דגים קטנים מלוחים. טרופה שנטרפה ונשתברו הדגים ואין ניכרין הילכך חיישי' לטמאים ואינו נ"ל דהא אמרי' לקמן גבי טרית שאינה טרופה ת"ר אי זו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר ואמרי' אמר רב פפא. הילכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר. של כל אחד ואחד. מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו אחד במאה שבהן מותר. אלמא מיכן מוכיח שטרית דג גדול והיא טונינא בלע"ז וחותכין אותה חתיכות חתיכות וממלאין ממנה חביות וטרופה היא שהיא חתוכה לחתיכות קטנות שאין ראשה ושדרה ניכר וחיישי' לחתיכות דג טמא. אבל אם הראש או שדרה ניכר כל חתיכות החבית מותרות דסתמא דמילתא ממנה נחתכו כאשר אני עתיד לבאר לקמן. וכך פירש בערוך טרית טנוניא בלע"ז.
השתא דאתית להכי גבינא נמי איכא דקאי ביני אטיפי. אינו נ"ל מה שפירשתי במהדורא תנינא דאגבינת הגוים קאי דא"כ היינו דר' ירמי' דאמר לעיל לפי שא"א לה בלא לחלוחי חלב. מה שפירש המורה נ"ל דהא דתריץ כיון דבטהור איכא נסיובי דלא קיימי לא תירץ אלא היכא דקבעי לי' לכמכא אבל לגבינה קס"ד דכל שאינו נקפה יוצא והולך לו. הילכך אי קבעי לי' לגבינה שפיר דמי והשתא הדר מתרץ דאפילו לגבינה נמי אסור דאיכא דקאי ביני איטיפי:
בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם פי' לית לי' לתלמודא מאי דאמר רב' בפ' הערל בהלכתא פצוע דכא וכרות שפכה מותרין בגיורת כו' בגיותן לית להו חתנות נתגיירו אית להו חתנות. דהו"ל לתרוצי דאורייתא בגירותן אתי אינהו גזור אפי' בגיותן אלא ס"ל לתלמודא דלא אזהר רחמנא אלא בגיותן אבל בגירותן שרי ונתינים דוד גזר עליהם כדאמרי' בפ' הערל גם מאי דאמרי' לרבות שאר המסירין לית ליה לרבה דא"כ אסור לקבל גרים ולהתחתן בהם מכל האומות כדכתבית התם בפ' הערל:
דאורייתא גוי הבא על בת ישראל פי' לבית דינו של שם קרי דאורייתא מפני שהוא כתוב בתורה:
דאורייתא מאי היא תראי קראי כתיבי כתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא וכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב ה"ג ולא כדכתב בספרים הנוגע במת לכל נפש אדם יטמא שבעת ימים דהאי קררא לא משתמע אלא הנוגע במת ולא דיקרב בדיקרב אבל וכל אשר יגע בו הטמא יטמא הוא דיקרב בדיקר' כדאמרן לעיל וסתם יטמא שבעת ימים משמע ובתר הכי כתיב והנפש הנוגעת באותו טמא מת תטמא עד הערב ותו לא אלא הא כיצד כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין ויש כאן להקשות דהכא אמרי' דטומאת חיבורין שבעה היא דאורייתא ובנזיר בפ' שלשה מינין בהלכ' היה מטמא למתים כל היום מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא ומסיק דהיא מדרבנן ומפני שראיתי בפירוש אותה השיטה פירושים שלא נראו בעיני אני רוצה לפרשה. הכי תני התם הי' ונטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והיא ממטמא חייב על כל אחת ואחת ואמרי' בגמרא איתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהיר על הטומאה ולהזהיר על הביאה אבל טומאה טומאה לא אמר רב הונא ורב יוסף אמר האלהים אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דאמר רב הונא נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו חייב. פי' רבה סבר דלא מחייב רב הונא שתים אלא על טומאה ועל ביאה שנגע תחלה במת וניטמא ואח"כ נכנס באהל המת ומפני שכתובין שני לאוין חד על טומאה וחד על ביאה חייב שתים אבל טומאה וטומאה שנגע תחלה במת ועוד חזר ונגע במת אחר אינו חייב אלא אחת ורב יוסף סבר דאמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה דכשהי' עומד בביה"ק מגע היא דטומאה רצוצה בוקעת ועולה שאם הי' לה פותח טפח ולא היתה רצוצה הי' האדם טהור אלא מפני טומאת רצוצה היא טמא וכשנגע עוד במת אחר הוא חייב ואותיב אביי לרב יוסף ממאי דתניא נזיר שהי' מת מוטל על כתפו והושיטו לו מתו או מת אחר ונגע בו יכול יהא חייב ת"ל ולא יחלל במי שאינו מחולל יצא זה שהוא מחולל ועומד אמר לי' ותיקשי לך מתני' דתנן הי' מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא כו' ואמאי האי מטמא וקאי אלא קשיין אהדדי לא קשיא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' ברייתא דופטרה על טומאה שניי' מיירי בחיבורין שהמת הי' מוטל על כתפו ובעוד הטומאה הראשונה מחוברת עליו נגע בטומאה שניי' והילכך אינו חייב אלא אחת דכיון דכד נגע בטומאה שניי' טומאה ראשונה מחוברת בו כאלו נגע בשני מתים ביחד דמי ואינו חייב אלא אחת ומתני' דמחייבא על כל טומא' וטומא' כגון שנג' במת ופרש ממנו ועוד חזר ונגע במת שני דהוו שלא בחיבורין והילכך חייב על כל אחת ואחת ומאי דאמר ר"ה נמי נזיר שהי' עומד בבית הקברות והושיטו לו מת אחר הכי בעית לפרושי שלאחר שפירש מביה"ק נגע במת אחר תו מקשה וטומאה בחיבורין דאורייתא היא והאמר רב יצחק בר יוסף אמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין אלא לתרומה וקדשים אבל לנזיר ועוש' פסח לא אי אמרת בשלמא טומאה בחיבורין דרבנן משום הכי שני בין תרומה וקדשים לנזיר ועושה פסח אא"א דאורייתא מ"ש פי' מקשה על מאי דאמרן שבעוד הטומאה מחוברת על האדם ונגע בשניי' כאלו שתי הטומאות מחוברות ביחד דמי ממאי דאמר ר' ינאי לא אמרו טומאה בחיבורין כגון ראובן שנגע במת וקודם שפירש ממנו בא שמעון ונגע בראובן שיהא שמעון טמא טומאת ז' אלא לתרומה וקדשים שאכילתן הוא עשה אבל לעושה פסח שהוא בכרת לא העמידו דבריהן במקום כרת ואינו טמא אלא טומאת ערב דל"ש חיבורין משלא בחיבורין וכן לנזיר נמי אם נגע בראובן בעודו ראובן מחובר במת אינו טמא טומאת שבעה ואינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה שאין הנזיר סותר אלא בטומאת שבעה והאי אינה אלא טומאת ערב אלמא טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וקס"ד השתא דכי היכי דכד הוה מת מוטל על כתפו ונגע בטומא' אחרת חשבינן לטומאה שניי' כאלו הוה מיחברא בטומאה ראשונה ואין כאן שתי טומאות אלא טומאה אחת הה"נ כד מיחבר ראובן בטומאה ונגע שמעון בראובן חשבי' לי' לשמעון כאלו נגע בטומאה שראובן הוא מחובר בה ומדהא לאו דאורייתא הך נמי לאו דאורייתא ואמאי בנזיר לא מחייב אלא חדא ומשני לא קשיא כאן בחיבורי אדם באדם וכאן בחיבורי אדם במת פי' היכא אמרי' טומאה בחיבורין דאורייתא היא מיחשבא כחדא בחיבורין אדם במת ועוד נוגע בטומאה אחרת ההם ודאי חשבי' לשתי טומאה כחדא אבל חיבורי אדם באדם כגון שמעון שנגע בראובן בעוד שראובן מחובר במת לא חשבי' להו כחדא ולמימר דכאלו נגע שמעון במת דמי אלא דוקא ראובן שנגע במת טמא טומאת שבעה אבל שמעון שנגע בראובן אינו טמא אלא טומאת ערב כדכתיב והנפש הנוגעת תטמא עד הערב פירשנו אותה השיטה נחזור לענינו הרי משם מוכיח [דטומאה] בחיבורין אינה אלא מדרבנן והיכי אמרי' הכא דמדאורייתא טומאה בחיבורין שבעה וננ"ל לתרץ דודאי טומאה בחיבורין שבעה אינה אלא מדרבנן כדאמרי' התם מש"ה א"ל רבא לא אמינא לכו לא תיתלו בוקי סריקו בר"נ הכי אמר ר"נ כו' פי' דלעולם לא אמר ר"נ דבר זה דטומאת חיבורין שבעה הוא דאורייתא שאינה אלא מדרבנן כדאמרי' בנזיר ותראי קראי. הכי מתרצי וכל אשר יגע בו הטמא יטמא דמשמע טומאת שבעה מיירי בכלים דאדם הנוגע במה וכלים באדם טמאים טומאת שבעה כדתנן בריש אהלו' אבל והנפש הנוגעת באדם שנגע במת אינו טמא אלא טומאת ערב בין שלא בחיבורין בין בחיבורין ורבי' ברוך זצוק"ל כתב בחיבור טהרות שחיבר בהלכות וטא מת שטומאת חיבורין הוא מדאורייתא ופירש השיטה של נזיר בפתרון שאין לה פנים כלל:
וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא פי' דאי לאחר שהוסק התנור אע"ג דלבשולי נתכוין הגוי שרי כיון דישראל קבר קרא בגחלים והיא מתבשלת ע"י קבורתו אבל קודם שהוסק התנור אין קבורתו מועלת כלום והילכך אי נתכוין גוי לבשולי אסור:
אי לא הו הבשיל אמאי מותר בשולי גוים נינהו כו' מהכא מוכח אע"ג דישראל הניח הבשר ע"ג הגחלים וגוי בא והיפך. ואם לא פי' נצלה כ"א ע"י היפוכו אסור כ"ש אם לא היו מספיקים העצים ובא גוי והוסיף עצים וכן נמי ישראל ששפת את קדרתו סמוך לאש של גוים ואינה יכולה להתבשל באותה האש אם לא יוסיף הגוי עצים אסורה היא והאי דשרינן לקמן בפת בחיתוי ישראל בעלמא בכה"ג בעי' לפרושי כגון דבלאו האי חיתוי לא היתה נאפת ומש"ה שריא אבל אלו היתה נאפת בלא חיתוי אסורה עיין בפסקיי שסתרתי זו הסברא:
דג מליח פי' המורה שמלחו גוי ובמליחתן היא נאכל בלא בישול חזקי' שרי דלאו בישול היא ור"י אסור דזהו בישולו ק"ל להאי פירושא טובא ר' יוחנן לית לי' מתני' דתנן וכבשין שדרכן לתת להם יין וחומץ אבל אותן שאינן דרכן לתת בהם יין וחומץ שרי ואע"פ שהן מלוחין ע"י גוים ונאכלין מחמת מולחן בלא בישול דדווקא בישולי גוים ע"י האור אסרו חכמים ולא מלוחי גוים ונ"ל לפרש דג מליח הנאכל מחמת מולחו חי וצלאו הגוי וא"ת היינו דגים קטנים מלוחים דאמרן שאין בהם בישול גוים התם רוב העולם אוכלים אותם חיים מחמת מולחן ומש"ה ליכא דפלוג בהו אבל דג מליח שהוא גדול נאכל היא חי מחמת מולחו אבל רוב העולם מבשלין אותו ומש"ה פליג ר"י ואסר משום דאזל בתר רובא דעלמא וחזקי' סבר אע"פ שרוב העולם מבשלין אותו כיון שיכול לאוכלו חי אין בו משום בישולי גוים דומיא דשמן דרוב העולם מבשלין אותו ומפני שנאכל גם חי אין בו משום בישולי גוים וכך מצאתי שכתב ר"ת זצוק"ל בס' הישר:
והקפריסין פי' המורה שבישלן הגוי ומפני שנאכלין חיין הם מותרין ואינו נ"ל שהפקריסין נאכלין חיין והילכך אם בישלן גוי אסורין הם ואין לפרש אלא כגון שמלחן גוי או כבשן וכן הקפליטות שהן כרישים גדולים והחמין והכליות אע"פ שעל ידי האור עשאו הגוי (חסר כאן איזה תיבות):
אמר רב חב"ית אסור בחותם א' חמפ"ג מותר בחותם [אחד] המורה תלה הטעם מפני שחבי"ת דמיהן יקרים וראיתי שנתנו טעם אחר שחבי"ת עומד האיסור בעינו אם החליף אבל חמפ"ג אינו אלא ע"י תערובת וק"ל לתרווייהו ממאי דאמר רב אשי לעיל שהחומץ והמבושל כיון דלא מנסכי להו לא בעי חותם בתוך חותם ולמורה קשיא ממבושל שהרי דמיו יקרים יותר מן היין ולמ"ד מפני שהאיסו' עומד בעינו קשיא חומץ ומבושל ונ"ל דר"א ל"ל דרב דאיהו סבר דוקא יין דחזי לנסוכי צריך חותם בתוך חותם אבל מידי אחריני לא ואע"פ שדמיו יקרים והאיסור עומד בעינו ובשר ותכלת סגי להו בחותם אחד:
פיסקא ואלו מותרין באכילה חלב שחלבה גוי וישראל רואהו פירש מדלא קתני ישראל עע"ג ש"מ דלא בעינן שישמור ויראה היאך הוא חולב אלא אע"פ שאין רואה היאך הוא חולב לבד שעומד בצד א' ורואה את הגוי מותר ולא חיישי' שמא היה לו דבר טמא ומערב בו והיינו דאמרי' בגמ' תנינא להא דת"ר דלא בעינן שיעמוד ע"ג ומיהו בברייתא מוסיף יותר שאע"פ שאינו עומד אלא יושב כיון דכי קאי חזי לי' שפיר דמי:
והדבדבניות פי' אשכלות של ענבים ממסקות שהיין זב מהן ועל זה נקוראי דבדבניות ואתא למימ' שאינן חשובין אותן חטיפין יין שיאסרו משום מגע גוי:
אמר רב פפא הילכתא עד שיהא ראש ושדרה של כ"א ואחר ניכר. פי' שאם יש בחבית הרבה דגים חתוכים לחתיכות חתיכות מצאנו בה ראש ושדרה של דג א' ניכר ושל שאר אינו ניכר לא אמרי' מדהאי הוה טהור כולן נמי טהורין הן אלא צריך שיהיו ניכרין כל הדגים ששם הראש והשדרה שלהן וכיון שהן ניכרין כל החתיכות מותרות דסתמא דמליתא מאלה הדגים נחתכו ולא חיישי' שמא מדגים טמאים נחתכו מיתיבי חתיכת דג שיש בה סימן בין בכולה בין במקצתה אפילו א' ממאה שבה מותר ומעשה בגוי א' שהביא גרב מלא חתיכות בציפרי ומלא אחת שיש בה סימן והתיר רשב"ג את הגרב כולו. פי' אם יש סימן טהרה בחתיכה בין בכולה חבית בין במקצתה ואפילו יש מאה חתיכות בחבית ונמצאת סימן באחת מהן כולן מותרות דתלינן ואמרי' כמו שזה טהורה כך כולן טהורות לוא מספקינן למימר שמא תערובת דגים טמאים יש שם וקשיא לר"פ דבעי ראש ושדרה של כ"א וא' תרגם רב פפא כשחתיכות שוות ולעולם צריך ראש ושדרה של כ"א וא' אבל אם הי' דג גדול בראש ושדרה שהן ניכרין מותרות כל החתיכות הילכך החביות הבאות מלאות טונינא כיון שנוכל להכיר הראש והשדרה כולן הן מותרות ולא חיישי' לדג טמא ואע"פ שיש חבית שאין שם ראש יש להתיר מטעם החזקה שחזקה יש לנו שאינן עושין שם אלא מטונינא ולא מדג טמא כדאמרן לעיל מכריז ר' אבהו קירבי דגים ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ופמיא ובלחנתא דפוס נהרא:
ההיא ארבא דלחנתא דאתא למחוזא נפק רב הונא בר חיננא חזי בה קילפי על ספיני ושרייה אמר רבא מי איכא מאן דשרי כי הא באתרא דשכיחי קילפי המורה פירש לעיל בלחנתא דפוס נהרא שהוא סולתנית וקשיא לי היכי דמי הכא דפליגי אי איכא למיחש לתערובת דגים טמאים שעולים עמה מה מועילים הקילפי שמא יש ביניהן דלית להו קילפי ומה זה שאמר באתרא דשכיחי קילפי אפילו אם ראה הקילפי על הדגים עצמן יש לאוסרן מפני התערובת וא"ת שהיו הטהורין ניכרין ע"י הקשקשים א"כ מאי טעמא דמאן דאסר יאכל כל מי שיש לו קשקשים ואם הי' מין שמשיר הקשקשים יהו כולן אסורין כמו החילוק ובנדברים בפ' הנודר מן המבושל תנן דג דגים שאני טועם אסור בהן בין גדולים בין קטנים ומותר בטרית טרופה ובציר הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה ומותר בציר ובמורייס וראיתי לאחד שפירש שם דצחנה היא או בשר מהותך או עופות או דגים ישים אותם עם מלח וחומץ ויטרפם בכל עת ויניח אותם עד שיתמסמסו ויהיו כמו מרק עבה וכך נ"ל לפרש כאן צחנתא שאינם הדגים שלמים שיהיו ניכרין ע"י קשקשים ויש לחוש לדגים טמאים וצחנתא דפוס נהרא שריא מפני החזקה שיש לנו דלא מרבי ההיא טינא דג טמא וזאת שבאה לפום נהרא התיר רב הונא משום קילפי דחזיא בארבא ומוכיח שאלה הקילפי מאלה הדגים הם ודמי לגרב מלא חתיכות שבעבור סימן הנמצא בחתיכה אחת התרנו כל הגרב ורבא אסר משום דבההיא אתרא שכיחי קילפי תמיד בבספינה הנושרים מדגים טהורין ושמא אלה הקילפי אינם מדגי צחנה זו אלא מדגים אחרים וסולתנית היא מין דגים קטנים שאין להם קשקשים עכשיו ועתידין לגדל לאחר זמן ואנו חוששים לתערובת דגים קטנים כיון שאין להם קשקשים אבל כל דגים קטנים שיש להן קשקשים אין אדם יכול לאוסרן מפני שהוא בודק ע"י קשקשים וצחנתא אין לה בדיקה שהדגים הן נימוחין בתוכה:
ונמצאת כילבית באחת מהן פתוחו' כולן מותרו'. פי' וכגון שנמצא בה שתי כילביות דהכי אוקימנא לעיל דבפתוחות בעינן תרתי:
אמר רב ברונא אמר רב קירבי דגים ועוברן אינן נקחין אלא מן המומחה יש לומר דפליגי אדר' אבהו דאמרן לעיל מכריז ר' אבהו בקיסרי קירבי דגים ועוברן ניקחין מכל אדם חזקתן אינן באין אלא מפלוסא ומפמיא ויש לומר דל"פ דלא שרא ר' אבהו אלא בקיסרי שלא היו באין שם אלא מפלוסא ומפמיא באותן המקומות היתה חזקה שלא היו לוקחין אותן אלא מדגים טהורים אבל שאר המקומות לוקחין אותן גם מדגים טמאים הילכך אינן נקחין אלא מן המומחה:
וזה משריץ מבחוץ שמעתי שמוציא הבצים מבחוץ ונכנסין גרעיני הבצים בין הקשקשים ושם הוא משריץ עד שיוצאין הדגים קטנים מהן:
למה לי מומחה ליבדוק בסימנים דתניא כסימני בצים כך סימני עוברי דגים כו'. פי' ואע"ג דאמרי' בפ' אלו טרפות דלא סמכי אסימני בצים עד שיאמר הגוי של עוף פלוני וטהור הוא התם כדמסיק טעמא משום דאיכא דעורבא דדמי לדיונה אבל בדגים סימן מובהק הוא:
אין שם מומחה מאי פירש המורה כשנימוחו העוברין קא בעי לה ויש לומר דבקירבי דגים קמבעיא לי' שאין יכול להכירן ע"י סימנים שלא נאמרו הסימנים אלא בעוברין ודייק אנמי דאמרי' אלו דגים ואלו קרביהן ואי קשיא ומ"ש מבצים דאמרי בפ' ואלו טרפות עד שיאמר של עוף פלוני וטהור וה"נ נימא הכי ואמאי מצרכינן לי' שיראה לו הדגים שהוציאן מהם תשובה התם בבצים מינכרי וידיעי ביצי כל עוף ועוף והילכך כשאמר של עוף פלוני היא לא משקר דמילתא דעבידא לגלוי הוא ואע"פ שהוא גוי סמכי' עילוי' אבל קירבי דגים לא מינכרי שכל הדגים קירביהן שוין הילכך אי מחזי לן הדגים שהוציאן מהן אין ואי לא לא דשמא הוא סבור שהן מדג פלוני ואינן אלא מדג טמא ואע"פ שהוא ישראל לא מהימנינן לי':
ר' יוסי אומר השלחין אסורין ירושלמי ר' חייא בשם ר' יוחנן מין [זיתים] הוא והן נותנין לתוכו חומץ שיהו חולצין את גרעיניהן:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה