עבודה זרה לח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל הנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתנו הכי אמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים מאי בינייהו איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהן משום בישולי עובדי כוכבים אמר רב יוסף אם צלאן עובד כוכבים סומך ישראל עליהם משום עירובי תבשילין ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא אסור פשיטא מהו דתימא הרסנא עיקר קמ"ל קימחא עיקר אמר רב ברונא אמר רב עובד כוכבים שהצית את האור באגם כל החגבים שבאגם אסורין ה"ד אילימא דלא ידע הי טהור והי טמא מאי איריא עובד כוכבים אפילו ישראל נמי אלא משום בישולי עובדי כוכבים כי האי גוונא מי אסיר והאמר רב חנן בר אמי א"ר פדת א"ר יוחנן האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה אלמא לעבורי שער קמיכוין ה"נ לגלויי אגמא קא מיכוין לעולם דלא ידע הי טהור והי טמא ומעשה שהיה בעובד כוכבים היה גופא אמר (רבה בר בר חנה) א"ר יוחנן האי עובד כוכבים דחריך רישא שרי למיכל מיניה אפילו מריש אוניה אמר רבינא הלכך האי עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי פשיטא מהו דתימא לבשולי מנא קא מיכוין קמ"ל לשרורי מנא קא מיכוין אמר רב יהודה אמר שמואל הניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא עובד כוכבים והפך בו מותר היכי דמי אילימא דאי לא הפך ביה הוה בשיל פשיטא אלא לאו דאי לא הפך לא הוה בשיל אמאי מותר בישולי של עובדי כוכבים נינהו לא צריכא דאי לא הפך הוה בשיל בתרתי שעי והשתא קא בשיל בחדא שעתא מהו דתימא קרובי בישולא מילתא היא קמ"ל והאמר ר' אסי א"ר יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים הא אינו כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי עובדי כוכבים התם כגון דאותביה בסילתא ושקליה עובד כוכבים ואותביה בתנורא תניא נמי הכי מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש שופתת אשה קדירה על גבי כירה ובאת עובדת כוכבים
רש"י
עריכהמדרבנן - שלא יהא ישראל רגיל אצלו במאכל ובמשתה ויאכילנו דבר טמא:
דגים קטנים וארדי ודייסי - אין נאכלין חיין ואין עולין על שולחן מלכים ללישנא קמא יש בהן משום בישולי עובדי כוכבים ללישנא בתרא שרו:
ארדי - בולי"ץ:
מלוחין - נאכלין כמות שהן מחמת מלחן:
כסא דהרסנא - טיגן במורייס שומן דגים עם קמח:
הרסנא עיקר - ואותו מורייס נאכל כמות שהוא חי ושרי:
קמ"ל קימחא עיקר - ויש בו משום בישולי עובדי כוכבים שהקמח אינו נאכל חי:
כל החגבים שבאגם - שנחרכו ונתבשלו מחמת האור חגב אינו טעון שחיטה:
אפי' מריש אוניה - שהאוזן רכה ונצלית בחריכתה אפי' הכי שרי הואיל ועובד כוכבים לא לבשל נתכוין:
דשדא סיכתא - קובליי"א בלע"ז ליבשה בתנור:
וקבר בה ישראל קרא מעיקרא - והטמין ישראל בתנור דלעת חיה קודם שהוסק התנור והעובד כוכבים הסיקו ונתבשלה הדלעת:
שפיר דמי - הואיל והעובד כוכבים לא לבשל נתכוין:
פשיטא - היינו דר' יוחנן:
מהו דתימא - האי עובד כוכבים לבשולא להאי סיכתא איכוון והא לשם בישול הסיקו:
קמ"ל - דאין בישול בכלים:
אלא לשרורי מאניה איכוין - להקשות את היתד ואין דעתו לבישול:
לשרורי - לשון שריר וקים חזק:
בן דרוסאי - לסטים היה ואוכל כל דבר המבושל קצת:
בסילתא - בסל אבל הכא דמנחא אגומרי בלאו היסק דעובד כוכבים הוה מבשל לה לזמן מרובה:
שפיתת קדירה - קרי כשנותנין אותה על האור:
תוספות
עריכהאלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא. פרש"י דרבנן גזור משום דחייש שמא יאכילנו דברים טמאים ויותר היה נראה לפרש הטעם משום חתנות וכן פ"ה במתני' אומר הר"ר אברהם ב"ר דוד דודאי שלקות אסרו חכמים כשהעובד כוכבים מבשלם בביתו אבל כשהוא מבשל בביתו של ישראל אין לחוש לא לחתנות ולא לשמא יאכילנו דברים טמאים ולא הודה לו ר"ת דודאי כיון שהעובד כוכבים מבשל לא חלקו כלל חכמים בין רשות הישראל לרשות העובד כוכבים כי לעולם יש לחוש שמא לא יזהר גם בביתו של ישראל כמו בביתו של עובד כוכבים:
איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא. פי' שאינם נאכלים חיים ואין עולין על שולחן מלכים ואור"ת דמדנקט הני ולא נקט דבש וגבינה שעולין על שולחן מלכים ונאכלים חיים ש"מ דבעי למנקט דברים שנעשה בהם לשון אחרון מוסף על הראשון ולהקל עליו דאפילו אינו נאכל חי כיון שאינו עולה לית ביה משום בישולי עובדי כוכבים ולכן פסק ר"ת דהלכתא כהני תרי לישני ואי איכא חד מינייהו או נאכל חי או אינו עולה אין בו משום בישולי עובדי כוכבים דבשל סופרים הלך אחר המיקל וראיה מדאמרינן לקמן בשמעתין (ע"ב) גבי משחא שליקא וכן גבי דבש בסתם התלמוד (לקמן לט:) אי משום בישולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי הוא פירוש ולא שייך ביה בישולי עובדי כוכבים אע"ג דעולה על שולחן מלכים הוי וגם ר' יוחנן עבד לקמן (דף נט. ע"ש) עובדא להיתר גבי תורמוסא דשלקי עובדי כוכבים ואכלו ישראל דאסר רשב"ל וא"ל רבי יוחנן אדמקטורך עלך זיל הדר דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים ואע"ג דתורמוס אינו נאכל כמו שהוא חי:
דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עובדי כוכבים. פי' אם בישלן עובד כוכבים אחרי שמלחן ישראל שרו כיון שקודם בישולם היו נאכלים מחמת מלחם אמר רב יוסף ואם צלאן סומך עליהם משום עירובי תבשילין ולא גרס עובד כוכבים עד ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא כפר"ח והשתא ניחא דלא תקשי לקמן דר' יוחנן דאסר דג מליח וביצה צלויה דהתם מיירי במלחו עובד כוכבים והכא מיירי במלחו ישראל ודגים קטנים מלוחים נאכלין כמו שהם חיים אומר רבי יהודה דמדקאמר מלוחים דמשמע שאין מלוחים אסירי א"כ צ"ל דמיירי בגדולים קצת שעולים לפעמים על שולחן מלכים דאי לא תימא הכי תקשי לן להא דאמר איכא בינייהו דגים קטנים פי' דלמ"ד נאכל כמו שהוא חי יש בו משום בישולי עובדי כוכבים ולמ"ד אינו עולה דגים קטנים אין בו משום בישולי עובדי כוכבים והלכתא כתרוייהו לקולא וא"כ אמאי נקט מלוחים אפילו אין מלוחים נמי:
קא משמע לן קימחא עיקר. מכאן היה. ר"ת מתיר קנוי"ש ואובליא"ש של עובדי כוכבים לאותם שאין נזהרים מפת של עובדי כוכבים דלמאי ניחוש אי משום דם ביצים רוב ביצים שלנו אין בהם דם ואי משום ביצי עוף טמא הרי אינם מצויים בינינו ואי משום בישולי עובדי כוכבים קימחא עיקר והוי כמו פת [וע"ע תוס' חולין סד. ד"ה סימנין ותוס' ביצה טז: ד"ה קמ"ל]:
לעולם דלא ידיע הי טמא והי טהור. משמע הא אי הוה ידיע הי טהור הוה שרי ומכאן ראיה להתיר חגבים בלא שחיטה ועוד ראיה דעופות לא הוצרכו שחיטה. אלא מפני שהוטלו בין בהמה לדגים והלכך לפטרן בולא כלום א"א שכבר הוקשו לבהמה משמע הא לאו הכי פטירי משום דהוקשו לדגים וכל שכן חגבים שהוזכרו אחר דגים כדתנא בתוספתא וכל נפש חיה הרומשת במים אלו דגים ולכל הנפש השורצת על הארץ אלו חגבים ועוד תניא בתוספתא אוכל אדם חגבים בין חיין בין מתין ואינו חושש וא"ת וחיין היכי שרו הא איכא בל תשקצו דאמרינן ס"פ ר' עקיבא (שבת דף צ:) רב חזייה לרב כהנא דקא מעבר שושיבא אפומיה א"ל שקליה דלא לימרו קא אכל ליה וקא עבר משום בל תשקצו וי"ל דהא דשרי בתוספתא חיין היינו היכא שחתך ממנו אבר אחד ורחצו היטב דליכא בל תשקצו באותו אבר [עי' תוס' חולין סו. ד"ה במאי ותוס' שבת צ: ד"ה דלא]:
קא משמע לן לשרורי מנא קא מיכוין. ואע"ג דאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף עד: ושם ע"ש) האי מאן דשדי סיכתא לאתונא חייב משום מבשל היינו לענין שבת דאע"ג דלשרורי מנא קא מיכוין מ"מ הוא מבשל קצת וגם לאותו בישול גרוע הוא מתכוין וגבי שבת החמירו להחשיבו אבל לענין בישולי עובדי כוכבים לא חשיב ואינו (חייב) עד שיתכוין לבישול גמור:
ראשונים נוספים
אבל החמין והקליות שלהן והקמחין והסלתות שלהן כולן מותרין כר' שמואל בר יצחק דאמר משום רב כל הנאכל כמות שהוא בחי אין בו משום בשולי עובדי כוכבים. בסורא מתנו הכי. בפומבדיתא מתנו לה הא דרב כל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עובדי כוכבים.
איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודייסא דהני כגון דגים קטנים. וארדי אינן נאכלין בחי ונאכלין בפת. ודייסא נאכלת בחי ואינה נאכלת בפת כו'. כותח של עובדי כוכבים מותר ולא חיישינן לפת שיש בו. שאין פת עובדי כוכבים אסורה באכילה אי לא משום חתנות. אבל לכותח שרי דתני ר' חייא לחם האפוי לכותח העשויה כלמודים פטורה מן החלה.
אמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי עובדי כוכבים. אמר רב יוסף אם צלאן עובד כוכבים סומך עליהן משום ערובי תבשילין. ואי עבדינהו עובד כוכבים כסא דהרסנא קמחא עיקר ולא הרסנא ולפיכך אסירי.
אמר רב ברונא אמר רב עובד כוכבים שהצית אור באגם כל חגבים שנצלו מחמת האור ולא ידעי אי טמא ואי טהור כולן אסורין ולא מיבעיא עובד כוכבים אלא אפילו ישראל שהצית האור באגם אסור.
ומעשה שהיה בעובד כוכבים אחד היה. אבל משום בשולי עובדי כוכבים בהאי גוונא לא אסירי דהא א"ר יוחנן עובד כוכבים (שהרדיך) [דחריך] רישא שרי למיכל ישראל מינה אפילו מריש אוניה. אלמא לעבורי שער קא מיכיון ולא לבשולי. הכא נמי לגלויי אגם קא מיכוין. דייק רבינא מהא דא"ר יוחנן עובד כוכבים (שהרדיך) [שחרך] רישא פי' שהבהב ראש כבש להעביר שערה שרי למיכל מריש אוניה שמתבשל לפי שעה עובד כוכבים דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא ונתבשלה שרי. פי' מי שנתן יתידות של עץ לייבשם לנעצן בספינות כמו מסמרים. ואמרינן פשיטא מהו דתימא לבשולי אותן היתידות קא מיכוין. וכיון שכוונתו לשום בישול בעלמא האי קרא שנתבשלה בכבשן אסורה. קמ"ל לשרורי. פי' לחזקם קא מיכוין ולא לבישול. סוגיין דשמעתא עובד כוכבים שלקח בשר מישראל ונתנו ע"ג האור אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור אע"פ שגמרו ביד ישראל אבל אם לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי מותר.
ותניא מניח ישראל בשר ע"ג גחלים ובא עובד כוכבים ומהפך בו עד שיבוא מביהכ"נ או מביהמ"ד ואינו חושש. והני מילי דליכא חשש דלמא חליף ליה:
פסק ר"ת ז"ל כי האי לישנא דמתנו בפומבדיתא דכל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו אין בו משום בישולי עכו"ם. משום דר' יוחנן קאי כי האי לישנא בפ' רי"ש ובפ' החולץ ביבמות (ואומר רב כלישנא) וא"ת רב כלישנא דסורא אמרה קי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר"י הילכך דגים קטנים אין בהם משו' בישולי עכו"ם והא דאמר רב אסי דגים קטנים מלוחים אין בהם משו' בישולי עכו"ם דמשמע הא שאינן מלוחין שצלאן עכו"ם אסורין רב אסי משמיה דרב כלישנא דסורא ס"ל ואנן לא קי"ל אלא כר"י.
ואע"פ דסוגיין דכולה פירקין נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם אלמא הכי הילכתא פי' הרב דפומבדיתא נמי מודו דכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם ואוסופי מוסיף אלישנא דסורא תדע דאמרינן בגמ' מאי בינייהו דגים וכו' ואי פומבדיתא לא מודו בלישנא דסורא איכא בינייהו נמי איפכא כגון דבש שהוא עולה על שלחן מלכים לפומבדיתא יש בו משום בישולי עכו"ם ועוד דקשיא להו מתני' דשרי דבש ומפרשי' עלה דאי משום בישולי עכו"ם נאכל כמות שהוא חי הוא אלא ש"מ דלדברי הכל דבר שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם ואם תדחה דבש נמי אינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת מ"מ א"א שלא תמצא דבר שהוא נאכל כמות שהוא חי והוא עולה דלימא בה איכא בינייהו הא ואי ליכא מידי ממילא מודו פומבדיתא בלישנא דסורא.
ור"ח ז"ל כתב לקמן בדבש ומדחזינן בכל התלמוד דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עכו"ם ש"מ דהאי לישנא דוקא מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דמפורש ור' יוחנן כאידך לישנא ס"ל כל שאינו עולה הילכך בעינן כתרי לישני נראין דבריו שדעתו כדעת ר"ת ז"ל דכל שאין בו שתי מדות הללו אין בו משום בישולי עכו"ם בין שיהיו מודים פומבדיתא לסורא או חולקין עליהם אנן מיהא כתרווייהו קי"ל ולקולא.
ורבינו הגדול ז"ל כתבן סתם ולא פסק בהו מידי וכתב הא דאמרינן דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בישולי עכו"ם דמשמע הא שאינן מלוחים יש בהם כסורא ואפשר שהמלוחין עולין על שלחן מלכים לאכול בהם את הפת שטעמן גדול ואפ"ה שרו כיון שנאכלין מחמת מלחן אין בישולן קרוי בישולי עכו"ם ולדידי מחוורתא (דפיסקא) [דפסק] כלישנא דסורא דבעיין ופשטין בהכי סליקא כוותייהו (וכן) [אכן] נראין דברי (ר"ת) (רבינו הגדול) ז"ל.
מהו דתימא לבשולי מנא קמכוין קמ"ל לשרורי מנא קמכוין. א"ל דהא בפ' כלל גדול אמרי' האי מאן דשרא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל ואיתמר עלה מהו דתימא לשרורי מנא קמכוין קמ"ל לבשולי מנא קמכוין ואיכא דמפרק הכא דרבנן הוא ולקולא ולאו מילתא היא.
אלא הכי איבעי ליה למימר, דשרורי ובישולי מנא איכא וכדאמרי' התם דמרפא רפי והדר קמטין ורפוי קמא מיקרי בישול וה"ק הכא מהו דתימ' לבשולי מנא וניזל בתר ההיא כוונ' קמ"ל דלשרורי מנא קא מיכוין ועיקר כוונתו משום קמיטא דבסוף היא ואזלינן בה לקולא.
ורש"י ז"ל לא פי' כן, ובהלכות רבינו ז"ל וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי לבסוף אסור והוא ז"ל כבר פי' בפרק כלל גדול שהסיכתא כלי גללים הם והכלים הללו מירפא רפו מעיקרא קודם האור והדר קמטי בסוף וכן פי' שם ר"ח ז"ל ולא נתחוור לי פי' הגירסא הזה לפי' הענין הזה.
אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, בסורא מתני הכי, בפומבדיתא מתנו א"ר שמואל בר רב יצחק [אמר רב], כל שאינו עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בשולי עו"ג, מאי בינייהו, איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא: פירוש: דגים קטנים וארדי אין נאכלין כמות שהן חיין ואינן עולין על שלחן מלכים ללפת את הפת, הילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי, הני יש בהן משום בישולי עו"ג, אבל למאן דכאיל כל שאין עולה על שלחן מלכים לאכול בו את הפת הני אינן עולין, והילכך אין בהן משום בישולי עו"ג, וההפך בדייסא שהיא נאכל כמות שהיא חיה ועולה על שולחן מלכים, והילכך למאן דכאיל כל שנאכל כמות שהוא חי, דייסא נאכלת כמות שהיא חיה ואין בה משום בישולי עו"ג, ולמאן דכאיל כל שאינו עולה, דייסא עולה ויש בה משום בישולי נכרים, וכן כתבו ר"ח והראב"ד ז"ל דחטים, שנאכלים הן כמות שהן חיין,
וכן מצאתי בירושלמי מפורש: מוטלייה ופנקדיסין וקובסיות וקליות והמין שלהן הרי אלו מותרין, ניחא כולהון שהן יכולין להשרות ולהדר לכמות שהן, קליות מה, א"ר יוסי ב"ר בון בשם רב, כל אוכל שהוא נאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, אלא דקשיא לי דבכולהו נוסחאי הכי אית בהו, כל שאינו עולה על שלחן מלכים ללפת את הפת, וכן בהלכות הרב אלפסי ז"ל, ואם כן היאך איפשר לומר דדייסא עולה על שולחן מלכים ללפת, ולא אמרינן בעלמא (ביצה טז, א) הני בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא.
ויש לי לומר דלא אמרו ללפת את הפת אלא דוקא במיני לפתן, כלומר, שאין בכל מיני ליפתן משום בישולי נכרים אלא במיני לפתן החשובים, שעולין מחמת חשיבותן על שולחן מלכים ללפת את הפת, לפי שאין קירוב הדעת אלא בהם, אבל מאכלין הנאכלין בתורת מאכל ולא בתורת לפתן לא בעינן שעולים על שלחן מלכים ללפת, אלא כל שעולין על שולחן מלכים לאכול יש בהם משום בישולי עו"ג, והילכך דייסא נמי שפיר סלקא למלכים ואסירא אליבא דפומבדיתאי דאמרי כל שאינו עולה על שולחן מלכים.
ולענין פסק הלכה: פסק רבינו תם ז"ל (ספר הישר חה"ח סי' תשכא) כתרין לישני להקל, דכל שאינו עולה על שולחן מלכים אין בו משום בישולי נכרים, וכל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, דפומבדיתאי אוסופי היתר אלישנא דסוראי, והילכך אין איסור בישולי נכרים אלא בדבר חשוב שעולה על שולחן מלכים, והוא שאינו נאכל כמות שהוא חי ובישולו של נכרים הכשירו לאכילה. וכן נראה שפסק ר"ח ז"ל שכתב התם גבי דבש (לט, ב) ומדחזינן ברוב הגמרא דמוקים להו בנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עו"ג, שמע מינה דהאי לישנא דוקא.
מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דפירש ואמר דר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה, כל שאינו על שלחן מלכים לאכול בו את הפת, הילכך בעינן תרי לישני. עד כאן לשון הרב ז"ל, והא דר' יוחנן דכתב הרב ז"ל איתא בפרק ר' ישמעאל, דגרסינן התם (נט, א) ר' הונא בר אבאאיקלע לבי גבלא, חזא תרמוסא דשלקי ליה נכרים ואכלי ליה ישראל, ולא אמר להו ולא מידי, אתא לקמיה דר' יוחנן, אמר ליה, צא והכריז על תרמוסן משום בישולי נכרים, ופריש התם דטעמא דר' יוחנן לפי שאינן בני תורה, ואקשינן הא בני תורה שרו והאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, הא אינו נאכל, יש בו משום בישולי נכרים, ופרקינן ר' יוחנן כאידך לישנא דרב סבירא ליה, דאמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, כל שאינו על שולחן מלכים לאכול בו את הפת אין בו משום בישולי נכרים, וטעמא דאינן בני תורה, הא ישנן בני תורה שרי.
וכן פסק הרמב"ם ז"ל (הל' מאכלות אסורות פי"ז הי"ד והט"ו) וזה לשונו: "לא גזרו אלא על שאינו נאכל כמות שהוא חי, כגון דג ובשר וביצה וירקות, במה דברים אמורים בדבר שהוא עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת כגון בשר ודגים וביצה, אבל דבר שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת, כגון תרמוסין ששלקו אותם נכרים, אף על פי שאין נאכלין חיין הרי אלו מותרין", עד כאן.
והא דאמר רב אסי אמר רב דגים קטנים מלוחין אין בהם משום בישולי נכרים דמשמע טעמא דמלוחין הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי נכרים ואף על פי שאינן עולין על שולחן מלכים לאכול בהן את הפת כדאיתא בגמרא וכדכתיבנא לעיל, לא קשיא, דאיפשר דמלוחין עולין הן על שולחן מלכים מחמת מלחן, ואי נמי אין עולין ורב אסי כאידך לישנא סבירא ליה, אפילו הכי אנן לא קיימא לן הכי מדמשמע מההיא דתרמוסא דפרק ר' ישמעאל, דגמרא כאידך לישנא דפומבדיתאי סבירא ליה, מדמוקי טעמא דר' יוחנן בהיפך וכדכתב ר"ח, וקיימא לן כלישנא דגמרא.
והרב אלפסי ז"ל שכתבה לההיא דרב אסי אמר רב איפשר דסבירא ליה כלישנא קמא, דאמרינן דמחמת מלחן עולין על שולחן מלכים, ואפילו הכי כיון דנאכלין חיין מחמת מלחן אין בשולן קרוי בישולי עו"ג.
והרמב"ן ז"ל כתב: מחוורתא דפסקה כלישנא דסוראי, דבעיין ופשטין באהיני שליקי כוותייהו". פירוש לדבריו, דגרסינן התם (לח, ב): בעו מיניה מרב אסי, הני אהיני שלקי דארמאי מאי, פירוש תמרים שלוקים, אמר להו חוליי לא קא מיבעיא לן דודאי שרו, מרירי לא קא מיבעיא לן דודאי אסירי כי קא מיבעי לן בי מיצעי מאי, אמר להו מאי איבעיא להו, דרב אסר ומנו לוי, וסבור הרב ז"ל דאהיני מרירי ובי מצעי אינן עולין על שלחן מלכים, ואפילו הכי איבעיא להו מציעאי מאי ופשיט להו לוי דבין מרירי בין בי מצעי אסירי, לפי שאינן נאכלין להדיא כמות שהן חיין. ואין ראיית רבינו מחוורת בעיני, דבין הני ובין הני כל שמתקן ע"י האש עולין הן על שולחן מלכים (תוה"ב שם).
אמר רב אסי אמר רב, דגים קטנים מלוחין אין בהן משום בישולי נכרים: כלומר, אם בשלחן נכרי, לפי שהן נאכלין כמו שהן חיין. ואיכא מאן דאמר דהא דרב אסי אתיא כסוראי דמתנו כל שנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישולי נכרים, דהא משמע דדוקא מלוחים הוא דאין בהן משום בישולי נכרים, הא שאינן מלוחין יש בהן משום בישולי עו"ג, ואע"ג דאינן עולין על שולחן מלכים כדאמרן לעיל. ולאו ראיה היא דאיפשר דמחמת מלחן עולין הן על שולחן מלכים להטעים, וקטנים בעלמא שאינם מלוחין הן שאינן עולין על שולחן מלכים (תוה"ב שם).
מהו דתימא הרסנא עיקר, קמ"ל וכו': ושמעינן מהכא, כל היכא דמערב דברים שאין בהם משום בישולי נכרים ונתבשלו על ידי נכרי הולכין אחר עיקרו של תבשיל, אם עיקרו מדברים שיש בהן משום בישולי נכרים אסור, ואם עיקרו מדברים שאין בהן משום בישולי נכרים מותר, לעולם מניחין את הטפלה והולכין אחר העיקר, ולפיכך כתב הרב בעל התרומות ז"ל בשם רבינו יצחק ז"ל (סי' כ"ז ד"ה והא) שאותן אובלייש של נכרים שמערבין בהם ביצים במקום שנהגו לאכול פת של נכרים מותרות, שהביצים טפלה הן לפת (תוה"ב שם).
תניא נמי הכי, מניח ישראל בשר על גבי גחלים ובא נכרי ומהפך בו עד שיבוא ישראל מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש: והיכא דהניח ישראל על גבי גחלים ובא נכרי והפך בו, ואינו יודע אם סלקו מעל גבי האור והחזירו אם לאו, מסתברא דאין חוששין לכך, חדא דספקא דרבנן הוא ולקולא, ועוד דמה הנאה יש לו לנכרי בסלוקו ובחזרתו. ועוד שמעינן לה מדתניא: (ישראל שהניח) [מניח ישראל] בשר על גבי גחלים ובא נכרי (והפך) [ומהפך] בו עד שיבוא מבית הכנסת או מבית המדרש ואינו חושש, וכן (אשה ששפתה) [שופתת אשה] קדרה על גבי כירה ובאת נכרית ומגיסה בה עד שתבוא מן השוק או מבית המרחץ ואינה חוששת. וסתמא דמילתא בשאין שם שומר שידע אם סלקו מעל גבי האש היא מתניתא.
וגם ר"ח ז"ל כן פירש, וזה לשונו: והני מילי היכא דליכא חשש דילמא חליף לה, כגון שיש עליה שומר שלא תחליף לה, או שסגרה הדלת עליה ונעלה בפניה כראוי שלא תוכל לצאת ולהביא דבר האסור ולהחליף, וכגון שיודעת שאין אתה בבית שום דבר אסור, אלמא כל היכא דליכא למיחש לחלופי, לא חיישינן דילמא שקיל לה נכרי מעל האור ומחזירה (תוה"ב שם).
איכא בינייהו דגים קטנים וארדי ודיסא: פירש ר"ח ז"ל דדגים קטנים וארדי אינם נאכלים כמות שהם חיים ואין עולין על שלחן מלכים הילכך ללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנ' בתרא אין בו משום בשולי גוים ובדייסא הדבר בהפך שנאכל כמות שהוא חי דהא חטין חזו לכוס כדאיתא בברכות ועולים על שלחן מלכים וללישנא קמא אין בו משו' בשולי גוים וללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים וקשה טובא היאך נוכל לומר דדייסא עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת לגירסא דידן או לאכול בו את הפת לגירסת רבינו אלפסי ז"ל דהא אפילו הדיוט אינו מלפת בו וכדאמרי' בעלמא בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בנהמא ויש שהיו מתרצין דאדרבא כיון דאפילו הדיוט אין מלפת בו את הפת אין בו משום בשולי גוים הני מילי בדברים שאחרים מלפתין בו את הפת אבל דברים שאין אחרים מלפתין אלא שאוכלים אותן בפני עצמן כגון דייסא גם הוא עולה על שלחן מלכים כן ויש בו משום בשולי גוים ואין זה מספיק בעיני דסוף סוף כיון דקללה דנהרדעא הוא שכל שעולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת מה ענין דייסא לכאן לכך הנכון שאף דייסא אינו נאכל כמות שהוא חי ואינו עולה על שלחן מלכים וללישנא קמא יש בו משום בשולי גוים וללישנא בתרא אין בו משום בשולי גוים דאף על גב דחיטים חזו לכוס אנן אכילה כמות שהוא חי בעינן והא דלא נקטינן נמי לאידך גיסא שום דבר שעולה על שלחן מלכים ונאכל כמות שהוא חי ונימא דללישנא בתרא יש בו משום בשולי גוים ולא ללישנא קמא אפשר היה לומר דחדא מינייהו נקט.
וממאי דנקטינן לאידך גיסא שמעינן להא אלא שאין זה מתחוור דלנקוט תלמודא דאיכא ביניהו תלת מילי לחדא גיסא ולא לנקוט מידי לאידך גיסא אבל המתחוור בזה דתלמודא סבירא ליה דלישנא קמא פליג הלישנא בתרא אבל לישנא בתרא לא פליג הלישנא קמא ומודה הוא דכל שנאכל כמות שהוא חי שלא על ידי הדחק אין בו משום בשולי גוים אלא שבא להוסיף שאף כל שאינו נאכל כמות שהוא חי אם אינו עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת אין בו משו' בשולי גוים והלכתא כלישנא בתרא דהא רבי יוחנן סבירא ליה הכי לקמן במכלתין הילכך אפילו ללישנא קמא דלית ליה לרבי הכי רב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן כל שכן דלפום לישנא בתרא רב ורבי יוחנן לא פליגי ומיהו הא דאמרי' בסמוך דאמר רב איתי אמר רב דגים קטנים מלוחים אין בהם משום בשולי גוים כלישנא קמא אזיל דאילו ללישנא בתרא אפילו אינם מלוחים נמי דהא דגים קטנים אין עולים על שלחן מלכים כדאמרינן הכא להדיא או אפשר דכשהם מלוחים עולים על שלחן מלכים מחמת מתוק מלחן ואפילו הכי אין בהם משום בשולי גוים לפי שנאכלים כמות שהם חיים ולזה הביא רבינו אלפסי ז"ל מימרא דרב אתי ולאו למיפסק' הלכתא כלישנא קמא וכן עיקר.
ואם צלאן גוי סומך עליהן: פי' דאף על גב דלענין בשולי גוים לא אחשבוה לבשול משום דלית ביה משום חתנות לענין עירוב ושאר דברים בשול הוא מהו דתימא הרסנא עיקר קא משמע לן קימחא עיקר: ושמעינן מינה דכל שמעורב מדברים שמקצתם יש בהם משום בשולי גוים ומקצתם אין בהם שאין הולכין אחר שם התבשיל אלא אחר עיקר התבשיל מעתה אותן פאלאדאש אין הולכין אחר הלחם אלא אחר הבשר והדג שבהם והוי יודע דכל מאכל שעיקרו לרפואה כמו האל מעג'ונין אין בו משום בשולי גוים שאין זה בכלל אוכל ושלקות וכל שנאסר משום בשולי גוים אומר מורי הר"שבא נר"ו שגם הכלים נאסרין עמו כשאר איסורין דרבנן דהא בלעי איסורא אבל מורי הר"אה ז"ל היה אומ' דכיון דהקלו כמה דברים משום בשולי גוים שלא היתה הגזירה אלא בעיקר התבשיל ולא בבליעתו דגריע טובא מדבר שאינו עולה על שלחן מלכים וטעמא דמסתבר הוא ומיהו בכל שאפשר בהגעלה טוב הוא להגעילם וכן נחלקו בענין בשול גויה שהיא שפחה בבית ישראל ומבשלת לו בביתו יש אומרים דכל שכן שצריך להתרחק משום חתנות ויש אומרים שלא גזרו אלא בשל גוים ולא בגוי שכבשתו והבו דלא לוסיף הוא וכן נהגו רבים וגדולים בארץ צרפת וראוי להחמיר.
אלמא לעבורי שער קא מכוין מקצת רבותי למדו מכאן ראיה לדברי ר"ח ז"ל שכתב שתבשיל שנתבשל ביד גוי כמאכל בן דרוסאי יש בו משום בשולי גוים אף על גב דאותובי בסלתא ובא ישראל וגמרו דכשם שאילו נתבשל ביד ישראל כמאכל בן דרוסאי חשוב כמבושל ושוב אין בו משום בשולי גוי' הוא הדין כשהיה תחלחו ביד גוי כמבושל חשוב ומה שאמרו לקמן דכל שתחלתו או גמרו ביד ישראל אין בו משום בשולי גוים ההיא בדלא אותביה בסלתא בנתים כמסקנא דסוגיין דבסמוך ותדע לך דהא גוי דחריך רישא לא נעשה ריש אוניה יותר ממאכל בן דרוסאי ואותביה ישראל בסלתא והדר בשליה ואפי' הכי לא שרינן ליה אלא משום דגוי לעבורי שער מכוין וכן למד מכאן מ"ו הר"שבא נר"ו ולא ירדתי לסוף ראיתו דדילמא כי אצטריך הכא לטעמא דלעבורו שער מכוין כשבא ישראל לאוכלו בחרוך זה בלבד וכן הסכים מורי הר"א הלוי ז"ל על ידי וכן דעת רוב הפוסקים דכל שגמרו ביד ישראל לעולם מותר אפילו היכא דתחלתו ביד גוי כמאכל בן דרוסאי ואותביה בסלתא והדר בשליה וכן עיקר.
וקבר בה ישראל קרא מעיקרא: פי' דאילו קברה בתר דעבד גוי נורא פשיטא דמותר ואף על גב דידע ביה גוי דכיון דישראל אנחיה בנורא בשול ישראל הוא שאין עשיית האש מעלה ומוריד בבשולי גוים אלא הכל הולך אחר ההופך באש או אחר המהפך או המגיס וכדאיתא בסמוך לא חשבו עשיית מאש למלאכה אלא בפת בלבד כדאיתא לקמן בסמוך.
קמ"לן דלשרורי מנא מכוין: פר"שי ז"ל שאין בכלים משום בשול ואינו נכון דהא בפרק כלל גדול אמרינן האי מאן דשדה סכנתא לאתונא חייב משום מבשל ואמרי' פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא מכוין קא משמע לן דלבשולי מנה מכוין אלא כך הוא העיקר דודאי בהאי סכנתא רטיבא תרוייהו איתנהו בשולי מנא ושרורי מנא וכדאמרינן התם דמרפא רפי מעיקרא והדר קמיט ורפוי ראשון הוא הבשול והתם לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ונמצא מתחייב על הבשול שאי אפשר זולתו אבל בכאן הקילו לענין בשולי גוים ואין הולכין אלא אחר עיקר הכונה שהיא לשרורי מנא והכי פירושו מהו דתימא דבבשולי מנה חשיב עיקר הכונה קא משמע לן דלשרורי מנא עיקר הכונה וכן פירשו בתוספות ז"ל ורבינו הר"מבן ז"ל.
ואגב אורחין שמעינן מהכא דכל שנתכוון גוי לשום בשול שלו אעפ"י שלא נתכוון לבשול של ישראל היה יודע בו שיש בו משום בשולי גוים. מהו דתימא קרובי בשול מילתא קא משמע לן היה נרא' דהכי קאמר קא משמע לן ודלאו מילתא היא אבל קשה הדבר דהא בעלמא קיימא לן בקרובי עבדא עבדא ועוד קשה דאמרינן בסמוך אבעיא להו הניח גוי והפך ישראל מהו אמר רב נחמן קל וחומר גמרו ביד גוי שרי גמרו ביד ישראל מבעיא ומאי קל וחומר דאדרבא כיון דקרובי בשולה לאו מילתא היא כשתחלתו ביד גוי וגמרו ביד ישר' אסור דקרובי בשולה דעבד ישראל לאו מלתא היא לכך הנכון דהכי פירושו מהו דתימא קרובי בשולה מילתא היא כדאמרינן בעלמא דקרובי עבדה עבדה קא משמע לן דאף על גב דמילתא היא בכאן הקילו לענין בשולי גוים לדון אחר תחלתו והשתא אמרינן שפיר בסמוך גמרו ביד גוי שרי דהקילו בה לומר דקרובי בשולה לא ליהוי מלתא גמרו ביד ישראל כל שכן דשרי דהא משורת הדין קרובי בשולה בשולה. וכן פירש רבינו הר"מבן ז"ל.
כגון דאותוביה בסלתא: פר"שי ז"ל שהניחו בסל כלומר מקום שלא היה יכול להתבשל אבל הר"אבד ז"ל פירש סלתא בקעת כלומר שהניחו בבקעת סמוך לאש וגם לפירושו צריכין אנו לפרש שהיה רחוק מן האש בענין שלא יהא בצלה שם לעולם דאי במקום קרוב מה לי תוך לאש או חוץ לאש אלא ודאי כדאמרן וכן דעת רבותי ואף על פי שאינו נראה כן מלשונו של הר"אבד שם בפירושים שלו.
ובאה גויה ומגיסה בה עד שתבא מבית המרחץ ואינה חוששת: פי' דהגסה לאו מילתא היא כיון דבלאו הכי הוה מתעביד ביד ישראל. ומכל מקום הכא במאי עסקינן בליכא למיחש לחלופי כגון שנעלה הדלת עליה ואין בבית שום דבר איסור שתוכל הגויה להחליפו לטובת' וכן פר"ח ז"ל ואע"ג דאי שקלתיה ואותבתיה בסלתא והדר אהדרתיה יש בו משום בשולי גוים אפילו הכי אינה חושש' דלמה ליה לגוים למעבד הכי ואלו להעביר לא חיישינן.
מהדורא קמא:
וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי כו' עד לשרורי מנא קא מכוין אי קשיא אפילו אי מכוין לבשולי כיון דישראל קבר לה התם אמאי אסור והא אמרי' לקמן דבשיפתת הקדרה בלבד די ואע"פ שהגוי גמר כל הבישול תשובה אי הוה קבר לה על הגחלים אע"ג דנתכוין גוי לבשולי הוה שרי אלא הכא משום דקבר לה מעיקרא דליכא לגחלים דלא אהני לי' מידי הילכך טעמא דנתכוין לשרורי הא לבשולי אסור וקשיא לי דבפ' כלל גדול אמרינן האי מאן דשדא סיבתא לאתינא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא לשרורי מאני קא מכוין קמ"ל דמירפא רפי והדר קמ"ט הכא אמרי' לשרורי קא מכוין והתם אמרי' דלבשולי קא מכוין עיין במהדורא בתרא: איני והאמר רב אסי אר' יוחנן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי גוים כך מצאתי כתוב בספר ונ"ל דה"ג וה"פ היכי אמרת דכי בא גוי והיפכו שרי ומשמע אע"פ שבא הי' צלוי ע"י ישראל כמאכל בן דרוסאי והא כמאכל בן דרוסאי בעינן אבל פחות מינן יש בו משום בישולי גוים ומתרץ התם כגון דאותבי' בסולתא ושקלי' גוי ואותבי' בתנורא פי' ישראל שם אותו סמוך לגחלים בשפוד של עץ והגוי שעל השיפוי הע"ז מתגדלת כגון שבשבר הענפים היבשים שבאשרה וקא פסיק תלמודא דאותם ענפים יבשים אם שיברם גוי מותרם שהרי שיברם הגוי וביטלם והיכא דנשתברו מאליהן אותםם הענפים פליגי רב ושמואל וזה הפתרון נ"ל נכון מאוד:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
וקבר בי' ישראל קרא מעיקרא פי' דאי לאחר שהוסק התנור אע"ג דלבשולי נתכוין הגוי שרי כיון דישראל קבר קרא בגחלים והיא מתבשלת ע"י קבורתו אבל קודם שהוסק התנור אין קבורתו מועלת כלום והילכך אי נתכוין גוי לבשולי אסור:
אי לא הו הבשיל אמאי מותר בשולי גוים נינהו כו' מהכא מוכח אע"ג דישראל הניח הבשר ע"ג הגחלים וגוי בא והיפך. ואם לא פי' נצלה כ"א ע"י היפוכו אסור כ"ש אם לא היו מספיקים העצים ובא גוי והוסיף עצים וכן נמי ישראל ששפת את קדרתו סמוך לאש של גוים ואינה יכולה להתבשל באותה האש אם לא יוסיף הגוי עצים אסורה היא והאי דשרינן לקמן בפת בחיתוי ישראל בעלמא בכה"ג בעי' לפרושי כגון דבלאו האי חיתוי לא היתה נאפת ומש"ה שריא אבל אלו היתה נאפת בלא חיתוי אסורה עיין בפסקיי שסתרתי זו הסברא:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה