עבודה זרה לט ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אסורין בחותם אחד חילתית מורייס פת גבינה מותרין בחותם אחד פת למאי ניחוש לה אי משום איחלופי קרירא בחמימא מידע ידיע דחיטי בדשערי נמי מידע ידיע אי כי הדדי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף ורב מ"ש גבינה דלא טרח ומזייף חלב נמי לא טרח ומזייף אמר רב כהנא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סימן היינו בשר תרי גווני בשר ושמואל אומר בי"ת אסור בחותם אחד מח"ג מותר בחותם אחד בשר יין תכלת אסורין בחותם אחד מורייס חילתית גבינה מותרין בחותם אחד לשמואל חתיכת דג שאין בה סימן היינו בשר תרי גווני בשר לא אמרינן ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה וכולן אם נתארח אצל בעל הבית מותר מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי דא"ר יהושע בן לוי שגר לו בעל הבית לביתו מותר מ"ט בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא וכי משגר ליה ממאי דאכיל משדר ליה:
ומלח סלקונדרית:
מאי מלח סלקונדרית אמר רב יהודה אמר שמואל מלח שכל סלקונדרי רומי אוכלין אותה תנו רבנן מלח סלקונדרית שחורה אסורה לבנה מותרת דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר לבנה אסורה שחורה מותרת רבי יהודה בן גמליאל משום רבי חנינא בן גמליאל אומר זו וזו אסורה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לדברי האומר לבנה אסורה קירבי דגים לבנים טמאים מעורבין בה לדברי האומר שחורה אסורה קירבי דגים שחורים טמאים מעורבין בה לדברי האומר זו וזו אסורה זה וזה מעורבין בה אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל זקן אחד היה בשכונתנו שהיה מחליק פניה בשומן חזיר:
הרי אלו אסורים:
למעוטי מאי לחזקיה למעוטי בידוע לרבי יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי וסתמא כר"מ:
מתני' ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו והדבש והדבדבניות אע"פ שמנטפין אין בהן משום הכשר משקה וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה ועלה של חילתית וזיתי גלוסקאות המגולגלין ר' יוסי אומר השלחין אסורין החגבים הבאים מן הסלולה אסורין מן ההפתק מותרין וכן לתרומה:
גמ' תנינא להא דת"ר יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו ואינו חושש היכי דמי אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא ואי דאיכא דבר טמא בעדרו אמאי לעולם דאיכא דבר טמא וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא חזי ליה מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מיערב ביה:
והדבש:
דבש למאי ניחוש לה אי משום איערובי מיסרא סרי אי משום בישולי עובדי כוכבים נאכל כמו שהוא חי אי משום גיעולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם הוא ומותר:
והדבדבניות אף על פי שמנטפות אין בהן משום הכשר משקה:
ורמינהי הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר הלל אומר לא הוכשר ואודי ליה הלל לשמאי התם קא בעי ליה למשקה הכא לא קא בעי ליה למשקה:
וטרית שאינה טרופה:
תנו רבנן איזו היא טרית שאינה טרופה כל שראש ושדרה ניכר ואיזו ציר שיש בה דגה כל שכילבית אחת או שתי כילביות
רש"י
עריכהאסורין בחותם אחד - לשגר ביד עובד כוכבים דכיון דבשר ותכלת דמיהן יקרים טרח ומזייף להחליפם ועל היין לנסכו ואחלב פריך לקמן:
חילתית - להחליף זה בזה פורתא הוא דמהני ולא טרח ומזייף פת למאי ניחוש לה. כלל לא גרסינן [הכא אלא במלתיה דשמואל גרסינן] לה (והכי) [והכא] גרסינן מאי שנא גבינה כו':
חתיכות דג - דמיהן יקרים ומזייף:
שמואל כו' - שמואל לא פליג אדרב אלא קסבר לא צריך לאתנוחי סימנא למיתני אחתיכת דג לאיסור ועל הפת להתיר כדמפרש ואזיל:
ושמואל - אמר לך חתיכת דג היינו בשר וכיון דבשר אשמועינן הרי דגים בכלל:
ופת למאי ניחוש לה - דניתב לה סימנא להתיר ולמיתני חמפ"ג:
אי משום איחלופי כו' - מאי איכא למיחש:
כי הדדי - שמא יש עמו הדומה לו. פשיטא לן כיון דאיכא חותם לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא: ה"ג ושמואל חתיכת דג היינו בשר ותרי גווני בשר לא אמרינן פת למאי ניחוש לה כו':
אין לוקחין ימ"ח מח"ג כו' - שחנוונים שבסוריא חשידי דלא קפדי אלפני עור לא תתן מכשול ומזבני לישראל דברים שלקחו מן העובד כוכבים מיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא הלכך. אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו:
שיגר לו - במתנה:
סלקונדרי רומין - נחתומין שברומי:
אוכלין אותה - ואסור משום שמערבין בה קירבי דגים טמאים וחתיכות גדולות עושין ממנה:
זקן אחד - עובד כוכבים היה:
למעוטי בידוע - גבי כבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ ואם בידוע שנתן יין שם. אסורין אפילו בהנאה:
למעוטי מורייס - דאסור אפי' בהנאה והך סתמ' ר"מ היא:
מתני' והדבדבניות - אשכולות של ענבים:
שאינה טרופה - שניכרין חתיכות דגים:
עלה של חילתית - דהא לא מפסקו לה בסכינא:
וזיתי גלוסקאות המגולגלין - זיתים הכנוסין בכלי עגול ומתחממין ונעצרין מאיליהן כעין גלוסקא. מגולגלין כמו מגולגלת שנתחממו ונרפו מחמת שמנן ובלע"ז מול"ש ובגמ' (דף מ:) פריך פשיטא למאי ניחוש לה:
שלחין אסורין - אזיתים קמהדר ובגמרא (דף מ:) מפרש לה:
מן הסלולה - הנמכרין בסל לפני החנוני אסורין בגמרא מפרש מפני שמזלף עליהן יין:
מן ההפתק - מקום כינוסן של חגבים מלוחין:
מותרין - דאין מזלף עליהן עד שנותנו לפניו למכור:
וכן לתרומה - מפרש בגמ':
גמ' יושב ישראל - ואפילו אין רואהו:
איערובי - שמא עירב בו יין:
הבוצר לגת - לדרכן בגת ולעשות מהן יין:
הוכשר - לענין טומאה במשקה הנזלף הואיל ולכך הן עומדין ניחא ליה במאי דנפיק מינייהו. ודבדבניות עצמן הן לאכילה:
כל שראש ושדרה ניכרין - של כל דג ודג שהדגים ניכרין בראשן בין טמא לטהור שהטמאים. ראשיהן חדים ואין להן חוט השדרה:
כילבית - גדילה מאיליה בציר דגים טהורים ואם יש שם ציר דגים טמא אין כילבית גדילה בו:
תוספות
עריכהפת למאי ניחוש לה כו'. בקונטרס לא גרס האי עד מילתיה דשמואל ונראה טעמא משום דלמה יקשה זה על פת יותר מן האחרים מיהו אין בשביל כך להגיה הספרים:
ימ"ח מח"ג אינם ניקחים אלא מן המומחה. ואע"ג דקא חשיב חלב הוצרך לחשוב גבינה לפי שאין טעם איסורן שוה שחלב אסור משום עירוב חלב טמא אבל טעם גבינה הוא משום גילוי כדפרי' לעיל (דף לה.) מיהו לרבי ירמיה דמפרש לעיל (שם) טעם גבינה משום צחצוחי חלב טמא לפרש"י קשה לרבי יהודה למה הוצרך לשנות כאן גבינה ובתוספתא קא חשיב בזאת הברייתא במקום חלב חתיכת דג שאין בה סימן:
תנינא להא דת"ר. תימה דהא תני במתני' וישראל רואהו משמע הא לא חזי ליה כל שעתא אסור וי"ל דרואהו לאו דוקא אלא ר"ל יכול לראותו:
אי דליכא דבר טמא בעדרו פשיטא. דכיון דיושב בצד עדרו וליכא למיחש לגילוי כיון שכל שעה הוא תופסו בידו א"כ ליכא למיחש למידי מיהו היכא דיש לחוש לגילוי אסור כדפרישית לעיל דמסננת לא מהני מידי היכא דטרקי' כדאמרי' בהגוזל בתרא (ב"ק דף קטו:):
התם קא בעי ליה למשקה. וא"ת ודקארי לה מאי קארי פשיטא דבוצר לגת תנן וי"ל דס"ד דמקשה דה"ה בוצר לאכילה והא דנקט לגת לרבותא (דב"ה) [דהלל] דאפילו הכי לא הוכשר:
ראשונים נוספים
ת"ר אין לוקחין בסוריא יין ולא מורייס ולא חתיכה שאין בה סימן ולא מלח סלקונדית בין שחורה בין לבנה ולא גבינה אלא מן המומחה סימן ימ"ח מח"ג וכולן אם נתארח אצל בעה"ב מותר דלא שביק בעה"ב היתרא ואכיל איסורא וכר' יהושע בן לוי דאמר שגר לו בעה"ב בביתו מותר דבעה"ב ממאי דאכיל משדר ליה ולא שביק היתרא ואכיל איסורא. מלח סלקונדית אסיקנא לדברי האוסר שחורה ולבנה.
סבר קרבי דגים שחורים וקרבי דגים לבנים טמאים מעורבין בה. ואמר ר' אבהו משום דר' חנניה בן גמליאל זקן היה בשכונתנו והיה מחליק פניה בשומן חזיר. עוד שנינו בסיפא דמתני' הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה.
למעוטי מאי. לחזקיה למעוטי בידוע. כלומר אם נודע דודאי נתן בכבשין יין או חומץ אסורין אפי' בהנאה. לר' יוחנן למעוטי מורייס וגבינת בית אונייקי וסתמא כר' מאיר:
משנה בשביעית פרק כלל גדול אמרו בשביעית קליפי רמון והנץ שלו קליפי אגוזים והגרעינין יש להן שביעית ולדמיהן שביעית. הצבע צובע לעצמו לא יצבע בשכר שאין עושין סחורה בפירות שביעית. ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבילות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים כו'. עד ציידי חיה עופות ודגים שנתמנו להן מינין טמאין מותר למוכרם.
ר' יהודה אומר אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר. ובלבד שלא תהא אומנתו לכך. וחכמים אוסרין. ואמר בגמרא דיליה כתיב טמאים מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה. כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לסחור בו. איסורו מדברי חכמים מותר לסחור בו. והרי חמור וגמל למלאכה הן גדילין. ר' הושעיא נסיב ויהיב במורייס. ר' הונא נסיב ויהיב בחלתיתא:
מתני' ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו כו'.
תנינא להא דת"ר ישראל יושב בצד עדרו של עובד כוכבים ועובד כוכבים חולב ומביא לו ואינו חושש. ואוקימנא אע"ג דאית ליה בהמה טמאה בעדרו.
וכי קאי חזי ליה וכי יתיב לא קא חזי ליה. מהו דתימא כיון דהוא יתיב ניחוש דלמא מערב ביה חלב בהמה טמאה. קמ"ל כיון דכי קאי חזי ליה מירתת ולא מערב. והדבש מותר דליכא חשש אי משום איערובי אי מערב ביה מבאיש.
אי משום בשולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי אי משום געולי עובדי כוכבים נותן טעם לפגם מותר. ומדחזינן ברוב התלמוד דמוקים להו בנאכל כמות שהוא בחי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים. ש"מ דהא לישנא דוקא. מיהו כיון דחזינן באידך פירקין דמפרש ואמר ר' יוחנן כאידך לישנא סבירא ליה כל שאינו עולה על שולחן מלכים לאכול בו את הפת. הלכך בעינן בתרי לישני.
והדבדבניות. פי' (חסר איזה תיבות) אע"פ שהן מנטפות אין בהן משום הכשר. והלל אומר לא הוכשר. והודה לו הלל לשמאי. הנה הניטוף מכשיר. ושנינן התם למשקה בעי להו דהא לגת בוצר. הכא לא בעי להו למשקה.
וטרית שאינה טרופה וציר שיש בה דגה מותרין: ת"ר איזו היא טרית שאינה טרופה כל שראשה ושדרה ניכר שהוא מדג טמא. איזהו ציר שיש בה דגה. בסתומות כילכית אחת. בפתוחות עד שיהו שתי כילכיות.
וה"ג בגמ' דילן בכולהו נוסחי עתיקי במלתיה דרב פת למאי ניחוש לה וכו' ופירושו משום דק"ל אמאי מותר בחותם אחד שהרי איסורו מגופו משום חתנות אבל רש"י ז"ל מחקו.
והדר אקשי' נמי בגמ' מדגבינה לא טרח ומזייף פי' לא חיישי' להכי משום שאיסורו משום תערובת שמעמידין אותו בעור קיבת בהמה נבילה או שמחליקין פניה בשומן חזיר חלב נמי לא טרח ומזייף משום חילופי ליכא דטמא ירוק אלא משום איערובי ואמאי צריך חותם בתוך חותם ואמר רב ברונא אפיק חלב ועייל חתיכת דג שאין בה סי' דאיסורו מגופו.
ושמואל אמר מח"ג מותר בחותם אחד איכא דגריס במלתיה דשמואל פת למאי ניחוש לית וכו' כל כי הדדי לא מחליף ופי' דבלא סי' נמי שרי לשמואל ואין זה נכון שאלו היה חולק על רב היה אומר בהדיא ושמואל אמר פת אינו צריך סי' ורש"י ז"ל אמר דל"פ וגריס לא טרח ומזייף ובעי נוסחי עתיקו לא אשכחן במלתיה דרב גרסינן לא טרח ומזייף ובדשמואל ודאי לא טרח ומזייף כלומר ולפי' לא הזכירו שמואל וכן במקצת נוסחי ובודאי ל"פ כמו שכתב רש"י ז"ל.
כלבית א' או ב' כלביות. פי' רש"י ז"ל שהוא דג טמא וגדל מאליו בציר של דגים טהורים ואינו גדל בשל טמאים ומשמע דדג טמא הוא מדאמרינן בחולין כלבית באלפס הוא ושיערוה בס', ואם הפי' הזה אמת אין לחוש בדבר אלא שהם דברי נביאות.
ור"ח ז"ל כתב כלבית דג קטן טהור וכן נראה מדברי הר"מ הספרדי ז"ל שהוא דג טהור ובדג א' מותר.
ויש לתמוה דהא בטרית טרופה בעי' שיהא ראשו ושדרו ניכר לכל א' וא' וא"ל שדרך הדיגים להטיל דג א' בציר לסי' מאיזה ציר הוא ואין דרכן לערב ציר דגים טמאים בשל טהורים דילמ' מפיגי טעמא ולפיכך מותר.
וק"ל ניחוש שמא העכו"ם הטיל שם כלבית זו למוכרו לישראל בשלמא לפי' רש"י ז"ל כיון שהיא חיה ומתקיימת בו ואינה גדילה בשל טמאים אין לחוש אלא להאי פירושא קשיא ונראה לומר שציר דגים טמאים אינו שוה כלום והמוכר של טמאים בטהורים נתפס הוא עליו במקח טעות ולפי' כשהוא מטיל דג א' לסי' בחבית אחד ומוכר את השאר סתם (אחריה כמאן) [כמו דאמר] ללוקח של טהורים הוא ואם אינו של טהור מירתת אמר השתא חזו לבקי ומפסיד מינאי דאהא מוחזק שקרן ופסיד זבינאי דאפי' דטהורין לא מזדבן לי אבל כשהוא מוכר סתם ואין בהם סי' אינו נתפס על מקחו.
ומצינו בענין זה בין בעכו"ם בין בכותי שהוא מתיירא על הפסד מקחו כדאמרי' לעיל אסתומות מקפד קפיד ואמרי' נמי התם מירתת אמר השתא מדכרו לי וכן שנינו במטהר יינו של עכו"ם ברשותו בבית שהוא פתוח לרשות הרבים וכולה כדאיתא התם ואם תשאל אפר אמר עכו"ם נמי של דגים טהורים הוא להימן דמרת' התם כיון דלא עבד בהו מעשה מיקרי.
ואיכא לפרושי דכיון דציר דגים זיעה בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במס' חולין לפיכך הקילו בו להתיר בדג א' אבל טרית כיון דאכיל גופה צריך הכרת ראש ושדרה לכל א' וא' וגזרו על צירן משום גופן ולפיכך (אמרו) [אסרו] אפי' לטבול בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר ודייקא נמי מדאמר ר' זירא מריש הוה מטבלנא בצירן משו' דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה כלו' ואפי' של אחר כמו שהתירו בציר משום כלבית א' משמע דקולא הוא בציר וחומרא בגופן.
ואני תמה לפי הפי' למה הזכירו כלבית וי"ל כעין גוזמא הוא כלו' אפי' דג אחד קטן מתיר הכל ומתני' נמי דייקא דקתני ציר שיש בו דג משמע כל דג קטן מתירו ואלו לדברי רש"י ז"ל הי"ל לפרש שיש בו כלבית.
ופי' רש"י ז"ל שהטרית מין דגים קטנים מלוחים הוא, וכ"כ הר"מ ז"ל ומדברי כולם נלמוד שאין אנו אוסרין משום מליחתן ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים ביחד ואסורים ולא נתברר הטעם וא"ת טמאים בטהורים נט"ל הוא והרי בפ' כל הבשר אמרינן להדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורין ומסקנא אף שניהם מלוחין אסורין ואי משו' דלא מחזקינן איסורא כל היכא דשכיח מחזקינן. אלא משמע משום דטמאים בטהורים לא ממלחי דטהורים צריכי לאפושי עלייהו מילתא טפי טובא מטמאיןא"נ משום דספיקא בדרבנן היא כדפרישית ולקולא ובס' העיטור נמי מתיר דגים מלוחין של עכו"ם אלא שנהגו בהם איסור.
ת"ר אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא וכו' אלא מן המומחה וכולן אם נתארח וכו': שנינו בברייתא בריש פרק קמא דחולין (ו, א), הנותן לשכנתו עיסה לאפות וקדירה לבשל אינו חושש לשאור ותבלין שבה לא משום שביעית ולא משום מעשה. במה דברים אמורים בשאומר לה עשי משלי, אבל אם אמר לה (עשה) [עשי] לי משליכי, חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשה, כלומר, בשאמר לה עשי משלי אנו חושש, לפי שאין עמי הארץ חשודין להחליף, אבל בזמן שאמר לה עשי ליה משליכי חושש, ואפילו אמרה לו מעושה הוא, שהם אינן נאמנין להעיד במה שהם חשודין בו. וממנו אתה למד לחשוד על גבינות הנכרים שמורת ליתן לו גבינה לבשל לו, אבל בזמן שאמר לו בשל לי גבינה חושש משום גבינה של נכרים, ואם נתארח אצלו אסור לאכול מגבינתו, אבל אם הוא אינו חשוד אלא למכור ממנה לרבים אסור ליקח ממנו. ואם נתארח אצלו או ששגר לו לתוך ביתו מותר, דאינו מניח אצלו ולא משגר לו אלא ממה שהוא אוכל, דתניא בפרק אין מעמידין אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה, וכולן אם מתארח אצל בעל הבית מותר, מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי אם שיגר לו בעל הבית לביתו מותר, מאי טאעמא דבעל הבית לא שביק היתירא ואכיל איסורא, וכי משדר ליה, ממאי דמנח קמיה משדר ליה. (תוה"ב בית ד' שער ב').
וטרית טרופה: ופירש רש"י ז"ל (במתני' לה, ב) שרית מין דגים קטנים מלוחים, וכתב הרמב"ן ז"ל ומדברי כולם נלמוד שאין אנו אוסרין אותה משום מליחתן ואין חוששין שמא נמלחו עם הטמאים ביחד ואסורין, ולא נתברר הטעם.
ואם תאמר טמאין בטהורין נותן טעם לפגם הוא, והרי בפרק כל הבשר (חולין קיג, א) אמרו בהדיא שאם טמא מליח וטהור תפל אסורים, ומסקנא אף שניהם מלוחין אסורין, ואי משום דלא מחזקינן איסורא, כל היכא דשכיח מחזקינן, אלא משמע משום דטמאין בטהורין לא מימלחי, דטהורין צריכי לאפושי עלייהו מלחא טפי טובא מטמאין. אי נמי משום דספיקא דרבנן היא ולקולא. ובספר העיטור (¨?¨) נמי מתיר דגים מלוחין של נכרים, אלא שנהגו בם איסור. עד כאן. ובמקומנו נהגו בו היתר ובשער התערובת (בית ד שער א') יתבאר בע"ה דין דגים טהורין שמלחן עם דגים טמאין. (תוה"ב בית ג' שער א').
אי זהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות משוטטות בה: כלבית, פירש"י ז"ל: שהוא דג טמא וגדל בציר דגים טהורין ואינו גדל בשל טמאין. ור"ח ז"ל פירש: שהוא דג טהור קטן, ודג אחד טהור מתיר את הכל. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל, דהא בטרית טרופה בעינן שיהא ראש ושדרה ניכר לכל אחד ואחד, וניחא (לי) [ליה] דכיון דציר דגים זיעא בעלמא הוא ואיסורו מדבריהם כדמפורש במסכת חולין (צט, ב), לפיכך הקלו בו להתירו בדג אחד, אבל טרית כיון דאכל גופיה צריך הכרה ראש ושדרה לכל אחד ואחד, גזרו על צירן משום גופן, ולפיכך (אמרו) [אסרו] אפילו לטבל בצירן עד שיהא ראש ושדרה ניכר, ודייקא נמי מדאמר ר' זירא (מ, א) מריש הוה מטבלנא בצירן, משום דהוה סבר מחלוקת בגופן אבל בצירן או ראש או שדרה, כלומר ואפילו של אחת כמו שהתירו בציר משום כלבית אחת, משמע דקולא הוא בציר ולחומרא בגופן. ולפי הפירוש הזה הזכירו כלבית כעין גוזמא, לומר שאפילו דג אחד קטן מתיר הכל, ומתניתין נמי דייקא לי, דקתני ציר שיש בו דגה דמשמע כל דג קטן מתיר. עד כאן לשון הרב ז"ל.
ולי נראה שאפילו לפירוש רש"י ז"ל, צריכין אנו לומר כן, דאמאי לא חיישינן שמא הנכרי השליכו שם כדי למוכרו לישראל, ואם תאמר שלא היתה חיה שם ומתקיימת אלו היה שם ציר דג טמא, אם כן למה הצריכו שתי כלביות בפתוחות, כל שיש בה אפילו אחת חיה תשתרי, אלא ודאי קל הוא שהקלו בציר משום דספיקא דרבנן היא (תוה"ב שם).
אין לוקחין י"מח ומח"ג בסוריא הפירוש הנכון דלהכי נקט סוריא לפי שהיו חשודין למכור דברים אלו של גוים בחזקת שהן של ישראל ולא היו חוששין בהם ללפני עור לא תתן מכשול הא לאו הכי כל סתם מקומות הם בחזקת כשרים ואפילו בחוצה לארץ עד שיחשדהו ולא הסכימו רוב הגדולים ולא כדברי הר"מבם שכתב דכל חוצה לארץ כסוריא לענין זה עוד נראה כדברי האומרים שאפילו בסוריא להכי פריט י"מח מח"ג ללמדנו דדוקא בדברים אלו שנחשדו בהם שהיו רגילין ליקח אותם העם מן הגוים אבל בשאר דברים שלא היו רגילין כל כך ליקח אותן העם מן הגוים ולמוכרן בחזקת ישראל מותרין מכל אדם ותולין בהם כי מישראל לקחום וכן דעת הר"אבד ז"ל וכן הר"ם הלוי ז"ל והוא דעת רבותי וכל חשוד אסור ליקח ממנו אעפ"י שמעיד עליו כיון שנחשד בכך כי החשוד בדבר לא דנו ולא מעידו לדברי הכל בשחשוד למכו' ולא אמרינן במסכת בכורות דנו ומעידו אלא במי שחשוד לעשות לעצמו אבל לא למכור ולתת לאחרים.
וכולן שנתארח כו': לפי שלא נחשדו בסוריא אלא למכור אבל לא נחשדו לאכל ואף על גב דספו לאחריני ולית להו לפני עור לא תתן מכשול לא חיישינן דספו הכי לנפשייהו וזהו כלל גדול.
ובמשניות זרעים מוכיח דכל שהוא בחזק' חשוב צריך שני עדים להכשירו או עד אחד שיעיד על החתיכה שלא אמרו עד אחד נאמן באיסורין אלא במעיד על החתיכה מ"ר ז"ל ובמהדורא קמא הארכתי בזה.
וכי מישדר ליה ממאי דאכיל מישדר ליה: פי' ממאי דאכיל איהו גופיה ואע"ג דהוי חנוני ואיכא ברשותיה של גוים דזבין לאחריני דכיון דטרח לשדורי ליה דורון בהיתרא טרח ולא מספי ליה איסורא וכן לשון הגמרא מוכיח וכן פרישו כל הראשונים ז"ל ומורי הר"אה ז"ל פירש בענין אחר כתוב במהדורא קמא.
יושב ישראל בצד עדרו של גוי: פירוש ישראל גדול ובן דעת ושמירת קטן בשל גוים לאו שמירה היא כלל ואפילו שאמרו שאוכלין טהרות על ידו בטהרות הקילו ובמה שהניחו ברשותו ומצאהו כמות שהוא אבל כל שיש בו חשש חלוף ליתנו ביד אחרים ולקבלו אין סומכין על שום קטן ולכן אסור לשלוח מחבת ופנד"אש על ידו בלא סימן לפורני שאופין שם הגוים מ"ר:
הא דתנן והדבדבניות אעפ"י שמנטפות אין בהם משום הכשר משקה: כן גורס ר"שי ז"ל ופי' דחדא קתני שאין המשקה היוצא מהן מכשיר דכיון דלאכילה בעי להו לא ניחא ליה במשקה היוצא שהולך לאיבוד והר"אבד ז"ל גורס ואין בהם בוא"ו ותרתי קתני שאעפ"י שמנטפות לא חיישינן שמא זילף עליהם יין ואשמועינן אגב אורחין שאין במשקה ההוא משום הכשר משקה ולא שנאוה כאן אלא לענין הראשון בלבד וזה עיקר.
וטרית: פר"שי ז"ל שהוא דג מליח וכן פירשו הר"מבם ז"ל ורוב המפרשים ז"ל ולמדנו מדבריהם דמותר לקנותמן הגוי דג גדול אעפ"י שהוא מלוח ולא חיישינן שמא מלחו עם הטמא וכן התירו הרב ביעל העיטור ז"ל וכן המנהג הפשוט בישראל וצריך לשאול מה טעם היתר זה דאי משום דטהור מלוח וטמא מלוח פוגם הא ליתא כדמוכח בפרק כל הבשר דאמרינן שאם טמא מליח וטהור תפל אסור ומסקנא דאפילו שניהם מלוחין אסורין ואי משום דלא מחזקינן איסורא כל היכא דשכיח מוחזק ועומד הוא והר"מבן ז"ל נתן טעם בדבר משום דציר של דג טמא אינו אסור אלא מדבריהם וכדמוכח שמעתין לקמן שהתירו בצירן יותר מגופן ואעפ"י דתניא וזה לכם הטמא לרבות צירן ורוטבן מדרבנן וקרא אסמכת' בעלמא הוא דאילו מדאורייתא זיעה בעלמא הוא וכיון דכן הוי ספקא דרבנן לקולא ועוד דהא ידעינן דטמאין בטהורים לא מימלחי דטהורים צריכים לאפושי עלייהו מלחא טפי מטמאין ע"כ תורף דבריו:
איזהו ציר שיש בו דגה כל שכלבית אחת או שתי כלביות שוטטות בה: פר"שי ז"ל דכלבית הוא דג טמא שהוא גדל מאיליו בציר של דגים טהורים ואם יש שם תערובת ציר דג טמא אינה גדילה בו ופירוש זה קשה עד מאד חדא שאין השכל נותן זה ואין לו מציאות בטבע ועוד דאם כן אמאי קתני תנא ציר שיש בו דגה ליתני שיש בו כלבית. ועוד דנהי שאין כלבית גדול בשל טמאין ניחוש שמא נתנוהו שם ואם דעתך לומר שאינו מתקיים שם כלל ואעפ"י שאין זה נראה מלשון רש"י ז"ל אם כן כל ששהה שם רגע אחד יהא מותר בכלבית אחת ואפי' בפתוחות לכך הנכון כמו שפירש ר"ת ז"ל דכלבי' דג טהור וכל דג קטן נקרא כלבית במינו כההיא דאמרינן אימת כלבית על לויתן ואף על פי שיש דג טמא נקרא כלבית כאותה שאמרו כלבית באלפס הואי גם הדג הטהור הקטן נקרא כלבית וכן היה דרכן לתת בציר דג א' ממינו להורות על הציר מאיזה מין הוא ולפי שהציר של דגים טמאין אינו אלא מדרבנן הקילו בו להתירו בכלבית אחד או שתים כי זה דבר הניכר לבקיאין אם הוא ציר של דג טמא או לא וכיון שכן לא מרע אנפשיה מסתמא ומיהו לא סמכו על כלבית אחת בפתוחות לפי שפעמים נופל שם שלא לדעת אבל טרית כיון דמגופיה אכיל דאיסורו מן התורה הצריכו בו היכר ראש ושדרה ויש שהחמיר גם בצירו משום גופו ולפי זה אומר היה מורי הר"א ז"ל דאפי' אין בו שום כלבית אם הגוי מעיד עליו שהוא של טהורים הרי הוא מותר דלא מרע אנפשי' אלא שהצריכו כלבית אחת או שתי כלביות למראית העין שאם אין אתה אומר כן מה ראיה היא כלבית אחת ולא כמה כלביות אלא ודאי כדאמרן דציר ניכר הוא לבקיאים ולתערובתלא חשו דמיסרא סרי ואין דרך לערב אותו ע"כ מ"ר.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה