חידושי הריטב"א על הש"ס/ברכות/פרק ה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק חמישי - אין עומדין

אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש:    פירוש מתוך הכנעה וישוב הדעת לכוין הדברים שיצאו מפיו. ולאו דוקא כובד ראש אלא דרך משל הוא כלומר דמי שראשו שהוא עיקר כל אבריו מכביד עליו כל אבריו מוכנעי' ויושב בהכנעה ובתפלה שהיא שאלת צרכיו וחמור' מן הברכות ואף מק"ש דק"ש היא שנון, צריך שישב באימה והכנעה כדי שתהא תפלתו רצויה ומקובלת:

[גמרא] מנא הני מילי:    דבעינן כובד ראש שנאמר והיא מרת נפש:

הוה מציין נפשיה:    שהיה מקשט עצמו. וכן ראוי לעשות:

עבדו את ה' ביראה וגו':    ומרישיה דקרא דייק דלשון עבדו משמע תפלה כדדרשינן ולעבדו בכל לבבכם זו תפלה:

מאי וגילו ברעדה:    מדאייתה. קרא לראיה סיימיי:


אמרו ליה אנן מה נימר בתרך:    פי' מה נענה אחריך לזה השיר. הי תורה והי מצות דבטלו מינן, כלומר האנחו על התורה ועל המצות שבטלין כשנמות [ויש ספרים דגרסי] דמגנו עלן מן המיתה:

אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעה"ז:    אין הטעם שאסור משום אבילות החורבן אלא משום שלא יתגבר יצרו עליו מתוך השחוק אבל לימות המשיח דליכא יצר הרע ליכא למיחש.

רבא אמר כדרב הושעיא דאמר מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר:    פירוש מן התורה כל תבואה קודם שהוקבעה למעשר מותרת באכילת קבע אף לאדם וכש"כ לבהמה, אבל רבנן אסרו אכילת קבע לאדם ושרו ליה אכילת עראי ולבהמה אפילו קבע דכל אכילת בהמה חשיב עראי אבל משהוקבעה התבואה למעשר נאסרה לכל אדם מן התורה כשאר איסורין עד שיעשר ואיזהו קביעותה למעשר גמר מלאכתה ואיזהו גמר מלאכתה מירוח. פי' מרוח הוא שלאחר שנתקנה התבואה עושה אותה כמין כרי ומחליק פניה ברחת וזהו גמר מלאכתה שקובעתה למעשר, ואם נקה אותה ולא עשה בה מירוח זה שאמרנו יהיה קביעתה למעשר בראיית פני הבית ודוקא היכי דאידגן דכתיב ראשית דגנך, אבל אם הכניסו לבית קודם שיהי' דגן כלומר דלאחר שדש אותו הכניסו בבית במוץ פי' בתבן מעורב בתוכו לא חשיבא ראיית פני הבית במוץ ראיה. מיהו אם עשה לה מירוח אחר שהיא בבית חייבת דמירוח קובע בכל מקום אבל אם נקה אותה בפנים ולא עשה בה מירוח אלא שהניחה במערה בלא מירוח הרי נפטרה התבואה ושוב אי אפשר לה לבוא לכלל חיוב לעולם ואפילו מוציאה מן הבית וחזר והכניסה לבית שעכשו רואה פני הבית בלא מוץ שלה אין בכך כלום לחייבה כיון שכבר היא בבית כשנתנקה והיינו הערמה דר' הושעיא ואפילו לאדם מותרת לאכיל' קבע והאי דקאמר לבהמה דמשמע דלאדם אסורה לאו דוקא אלא משום דאסור להערים למאכל אדם אמר הכי:

שסיימו דבריהם בדברי שבח ותנחומין:    ואפילו סיומין של י"ת"ק"ק סימן שבח ונחמה הן לישראל, היאך, ישעיה סיים במפלתן של רשעים ותנחומי צדיקים שיבואו צדיקים להשתחוות לפני ה' ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים, תרי עשר נמי שסיים פן אבא והכיתי את הארץ חרם אדלעיל קאי דכתיב הנה אנכי שולח לכם את אליה והשיב לב אבות על בנים כדי שלא אבא להכות את הארץ חרם ותנחומין הן. קהלת שסיים אם טוב ואם רע קאי אאת אלהים ירא ואת מצותיו שמור כי כל מה שעושה האדם גלוי לפניו ושבח הוא. קינות שסיימו כי אם מאוס מאסתנו אהשיבנו קאי כלומר השיבנו אליך כי רב קצפת עלינו ונחמה הוא:

כל ארץ שגזר אדם הראשון עליה לישוב נתישבה:    שהרבה שנים חיה בכדי שהלך מסוף העולם ועד סופו וכש"כ לפי המדרש שאומר דמתחלה קודם שחטא היה מלא כל העולם דכתיב אחור וקדם צרתני:

וסימן לדבר תכין לבם תקשיב אזניך:    ולא אמר ראיה לדבר שהפסוק אינו מצוה לו שיכוין אלא שאם מכוין בתפלתו שתהא מקובלת יותר מכשאינו מכוין:

יכול יתפלל אדם כל היום כולו:    פי' דרך חובה אבל תפלת נדבה הרשות בידו כדלעיל ובמחדש בה דבר: כבר פירש דניאל. החובה וכו':

אין אומרים דבר אחר אמת ויציב:    פי' בין אמת ויציב לתפלה כדי שיסמוך גאולה לתפלה:


מימר שפיר אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבו הוא:    וקרא רמז מאי דהוי בתר הכי דשמואל ודאי בההיא שעתא לא הוה בר עונשין:

כל היושב בתענית בשבת קורעין לו גזר דין של שבעים שנה:    פירוש בתענית תשובה מיירי כלומר כשאדם חטא ורוצה לשוב לה' בכל לבו ומתחרט מפשעיו ומתענה אפילו בשבת כשהאחרים מתענגים ודאי זו תשובה שלימה וראוי לקרוע לגזר דינו מפני כך ואע"פ שאסרו להתענו' בשבת תענית תשובה או תענית חלום התירו לו שתענוג הוא לו שיתכפרו פשעיו ויתבטל חלומו הרע וחוזרין ונפרעין ממנו דין עונג שבת דמ"מ חייב הוא לענג שבת:


שנים עשר מזלות בראתי בעולם כנגד י"ב שבטים וכו' וכל רהטון וכו':    מיני שרים מעולים זה מזה:

גם אלה תשכחנה זה מעשה העגל:    דמתחיל אלה אלהיך ישראל. ואנכי לא אשכחך זה מעשה סיני דכתיב אנכי ה' אלהיך:

קודם תפלתו מנין דכתיב אשרי יושבי ביתך וכו':    בתחלה ישב והדר יהללוך. ומפני כך תקנו לומר פסוק זה קודם תהלה לדוד אע"פ שאינו מאותו מזמור דמתהלה לדוד מתחיל:

לאחר תפלתו מנין דכתיב אך צדיקים יודו לשמך וכו':    ברישא יודו והדר ישבו ישרים את פניך:

מתוך שחסידים הן תורתן משתמרת וכו':    וא"ת והא ברייתא דלעיל דתני המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו בכל אדם קאמר וא"כ אימת יעשו תורתם ומלאכתם דליכא למימר בכל אדם טעמא דחסידי', י"ל דשעה דתני בשאר בני אדם לאו דוקא אלא בשישהו פורתא סגי:

אבל מלכי אומות העולם פוסק:    פי' מספק חשש סכנה דאלו ודאי סכנה לא צריכא למימר:


נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמת:    ויתירו אשתו להנשא:

לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת:    או עקרבים קאמר דאי לא תיפוק ליה משום עקרבים:

שאני התם דאגב איצצא מזקי:    פי' מפני שמכביד עליהם ודוחקן מזיקין אותו:

ראה שוורים פוסק:    פי' באותם שוורים שלא נסתרסו קאמר שהם רעים ומזיקים, אבל אותם סריסים כעין שלנו אין צריך לפסוק דלית בהו סכנה:

מתני' מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים:    פי' מתוך שענין גשם הוא דבר פלא ויורדין בגבורה אמר גבורות גשמים ולהכי פותחין באותה ברכה באתה גבור שכל עניני אותה ברכה נסים ותקנוה בתחיית המתים מפני שהגשם הוא כמו תחיית המתים שעל ידי כן העולם חי וניזון:

ושואלין את הגשמים בברכת השנים:    מפרשינן בגמ' מתוך שהיא פרנסה קבעוה בברכת פרנסה:

והבדלה בחונן הדעת:    מפרשינן בגמרא מתוך שהיא חול דהיינו הבדלה בין קודש לחול קבעוה בברכת חול דהיינו אמצעיות וקבעוה בראשונה מפני זריזין מקדימין, ואיכא דאמרי מתוך שהיא חכמה להבדיל בין קודש לחול ובין טמא לטהור קבעוה בברכת חכמה שעל ידי הדעת מכירין מעלת המנוחה ואני יודעין להבדיל בין קודש לחול:

רבי אליעזר אומר בהודאה:    פי' קודם שיחתום בברכת מודים וטעמא דידיה מפני שמודה לשם שזיכה אותו להכיר ולהבדיל בין קודש לחול, ור' עקיבא אומר ברכה רביעית בפני עצמה, פי' אומרה להבדלה ברכה רביעית כלומר אחר ג' ראשונות והיינו דקרי לה רביעית:

דאמר עולא שתי הופעות אלו למה:    פי' דהופיע חוזר על שתי נקמות והוו להו תרי הופעות:

אחת לטובה ואחת לרעה:    כלומר אחת לטובה שהוא שילום שכר לצדיקים ואחת לרעה שהוא נקמת הרשעים:

לטובה מנין:    פי' מנין שהוא לשון טובה דכתיב הופיע מהר פארן. לרעה דכתיב אל נקמו' הופיע לאבד הרשעים אלמא נקמת הרשעים טובה גדולה היא כמו שילום שכר טוב לצדיקים ולפיכך נתן בין שני שמות:

נחזי עזרא היכי תקון:    פי' דבדברים שרגילין כל יום כמו אלו ליכא לאפלוגי. אמר ליה בתחלה קבעוה בתפלה העשירו והיה להם יין קבעוה על הכוס ועקרוה מן התפלה ומתוך שהיתה ברכה זו מטולטלת פעמים בתפלה פעמים בכום שכחו באיזה מקום נתקנה תחלה ונחלקו בה:

חזרו והענו קבעוה בתפלה:    והם אמרו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס, פי' היכא דאפשר ליה דאית ליה כוס אבל היכא דלית ליה פוטר עצמו בהבדלת תפלה. ומהא דאמרינן דחזרו והענו קבעוה בתפלה שמעינן דאין מבדילין על הפת דאמאי לא תקנוה על הפת דל"ל דהענו דלא הוה להו פת דא"כ במאי חיו וכן בדין דלא דמי לקידוש דקידוש מתוך שהוא בא על סעודה מקדשין על הפת מה שאין כן בהבדלה ואפילו למ"ד יש קידוש שלא במקום סעודה מכל מקום חייב אדם לאכול לכבוד שבת:

הבדלה בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה על הכוס:    אלמא דבחדא מינייהו סגיא דהכי משמע לישנא. אימא הואיל ואומרה על הכוס. וכן הלכתא. וכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל שאם אין לו כוס חוזר ומתפלל:

כוס דלאו עיקר תקנתא לא כש"כ:    ואע"ג דכוס חשיב טפי כדמשמע לעיל דעקרוה מן התפלה כשהעשירו וקבעוה על הכוס מ"מ עיקר תקנתא בתפלה הואי:

כל המברך ברכה שאינה צריכה עובר משום לא תשא וכו':    פי' מדרבנן קאמר ואסמכתא בעלמא הוא והכי משמע ממאי דאמרי' לעיל בפ' מי שמתו ספק אמר או"י ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב מ"ט אמת ויציב מדאורייתא ואי אמרת ברכה שאינה צריכה אסורה מדאורייתא הרי מכניס עצמו בספק איסורא דאורייתא ועדיף ליה דלא לימא כלל בספק לו שאינו אלא שב ואל תעשה מלעבור בספק לאו דאורייתא אלא ודאי מדרבנן הוא וטוב לו שיוציא עצמו מספק דאורייתא אף על פי שעובר בספק איסורא דרבנן:


ודאי דאמריתו משמיה דר' יוחנן הלכה כר"א ביום טוב שחל להיית באחד בשבת:    משום דליכא אמצעות אומר אותה בהודאה:

אטו כל השנה כולה עבדינן כרבי עקיבא דהשתא נעביד:    פי' דכיון דלא עבדינן כוותיה לעולם לא חשבינן פלוגתייהו לכלום ביו"ט אבל אי הוו פליגי רבנן עלי' דר"א כיון דעבדינן כוותייהו כולי שתא חשיב' פלוגת':

ר' חייא בר אבא אמר נראין דברי ר"א וכ':    א"ר יוסף אנן תקינו לן רב ושמואל מרגניתא בבבל ותודיענו משפטי צדקך. ואתיא כרבנן דאמרי דכוללה בברכה ראשונה [של חול] והכי נמי בתחלת ברכה הסמוכה לשלש ראשונות אמרינן לה וכן הלכה:

מתני' האומר יברכוך טובים הרי זה דרך צדוקים:    פי' אותם שהשפעת עליהם טובה והם שבעים מלשון ונשבע לחם ונהיה טובים וזהו דרך צדוקים דמשמע שמפני שאמרה תורה ואכלת ושבעת הוא אומר שהשבעי' יש להם לברך ולא האחרים ואינו כן. ואיכא דלא גרסי הכא יברכוך טובים דהתם במגלה הוא דגרסינן ליה משום דאיירי בדרכי הצדוקים אבל הכא לא איירי אלא מענין תפלה ולא גרסי אלא האומר על קן צפור יגיעו רחמיך וכו' שאומר כך בתפלתו אב הרחמן שהגיעו רחמיו על קן צפור שצוית לא תקח האם על הבנים. ומודים מודים כו' פי' כשהגיע בתפלתו למודים כופלו:

מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית:    פי' שאומר שחס על אלו יותר משאר מעשיו. ואיכא דאמרי מפני שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות וכמו שהמלך גוזר ויש על העבדים לעשות כך יש לנו לעשות כל מה שצוה עלינו ואפילו המצות שהם גזירות ולא ידעינן טעמייהו כגון כלאים ופרה אדומה וכיוצא בהן ועוד דטעמא דקן צפור לאו משום חמלה הוא דמאי שנא משחיטה שהותרה בהן ולאכול בשרן הילכך האומר כך טועה הוא:

אמשול לך משל לה"ד למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ומקלסין אותו בשל כסף לא גנאי הוא לו:    ואמר הרמב"ם ז"ל לא אמר והיו מקלסין אותו באלף דינרי זהב שיהיה המשל בין מועט למרובה אלא החילוק בין כסף לזהב שהם מינין חלוקין לגמרי כך כל השבחים שאנו יכולים לומר אינן כלל ממין שבח ותהלות הבורא יתעלה כי גבהו ויקרו למעלה למעלה מאלה. והני מילי לאדכורי מעין שבחיה הילכך שתיקותא עדיפא לן, אבל לספר נפלאותיו ונסיו וגבורותיו כל המוסיף הרי זה משובח וזהו כל ספר תהלים ותשבחות הצדיקי':

אמר ר' חנינא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים:    פי' כל ענין האדם אם יהיה עשיר או עני או ארוך או גוץ אוכם או חיור או חכם או טפש חוץ מיראת שמים, ומצינו סיוע לר' חנינא מדאמרינן בנדה דמלאך הממונה על ההריון כו' כעור או יפה ארוך או קצר ולא אמר צדיק או רשע:

אטו יראה מלתא זוטרתא היא:    דקאמר כי אם ליראה את ה' וכו':

לא קשיא הא דאמר מלתא מלתא וכופלה:    משתקין ליה דדמי כשתי רשויות כהאומר מודים מודים הא דאמר פסוקא פסוקא וכופלה אחר כך מגונה הוא דהוי אבל שתוקי לא משתקינן ליה. ויש שפירש הפך [עיין שם בתוספות ד"ה אמר פסוקא וכו']:

אמר ליה חברותא כלפי שמיא:    פי' שלא יכוין בתפלתו כאדם שמדבר עם הדיוט חבירו שאינו משגיח:


העובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו:    פירוש לשעה. ולא יהא סרבן. פירוש השני באותה שעה אע"פ שצריך לסרב במקום אחר כדאיתא בגמרא כדי שלא יפסיק התפלה כל כך:

מהבהב:    פירושו מתעורר לעמוד:

טעה בג' ראשונו' חוזר לראש:    פי' לאבו' ודוקא שגמר אותה ברכה וחתם אבל אם לא גמרה חוזר למקום שטעה:

העובר תחתיו חוזר לראש:    ובאמצעות חוזר לאתה חונן שהוא ראשון של אמצעיות:


מלך כיון ששוחה שוב אינו זוקף וכו':    איכא מאן דמפרש בהא דלפי מעלת האדם ראוי לו להכניע עצמו יותר לפני בוראו. ויש מפרשים שטעם מלך שהוא שוחה ואינו זוקף לפי שאמרו רבותינו ז"ל בר"ה מלך נדון בכל יום וכיון שכן ראוי הוא לעמוד נכנע וכפוף. ומהאי טעמא נוהגין העם לשחות בכל הברכות דראש השנה מפני שהוא יום הדין לכל. ודין זה כיון דלא איתמר בגמרא דילן מסתיין לשחות במלכיות זכרונות ושופרות דהם עיקר חיובא דיומא:

חזינא לאביי ורבא דמצלו אצלויי:    פי' כשנופלים על פניהם היו מטין על צדיהם. אית דאמרי טעמא משום דאין אדם חשוב רשאי ליפול על פניו אלא א"כ נענה כיהושע בן נון ואחרים אומרים דרצפת אבנים היתה שם ואסו' להשתחוות כנגד' דמרבינן לי' מאבן משכית:

ההיא בהודאה של הלל:    פי' בהודו לה' שאומרים בהלל. ההיא בהודאה של ברכת המזון. פירוש על הכל ה' אלהינו אנו מודים לך וכו'. וה"ה דהוה יכול למימר דרבא סבירא לעיל כמתניתא דלעיל [דף ל"ד סוף ע"א] דאמר בהודאה תחלה וסוף אלא דלא איכפת ליה ואשכחן דכותה. ודוקא בהני הודאות שהן קבועות ותקנום בלא שחיה, אבל אם בא אדם לחדש ולומר תחנונים הרשות בידו לשחות כמה פעמים כמו שמצינו בר' עקיבא שאמרו עליו כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת מפני השתחואות והכרעות הילכך בנשמת כל חי כשאנו אומרים ולך לבדך אנחנו מודים אם בא לשחות הרשות בידו לפי שאינו דבר קבוע ואינו חייב לאמרו כמו הלל וברכת מזון אלא מנהג הגאונים ז"ל ואינו אלא שבחים שאנו מוסיפין לכבוד השבת:

מתניתי' המתפלל וטעה:    כו' ששלוחו של אדם כמותו. וילפינן לה מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ובודאי לא היו כל ישראל שוחטין אלא ששלוחו של אדם כמותו. [גמרא] אהייא פירוש הוי סימן רע אם טעה, באבות:

ואם לאו יכוין לבו באחת מהן:    פירוש ואם לאו לא יצא דאי לכתחלה אפי' בכולן נמי צריך לכוין לכתחלה. אהייא אמר רב ספרא באבות, פירוש ואם לא כיון חוזר לראש, ולפי זה מאי דאמרינן לעיל אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו לא יתפלל הכי קאמר אם יכול לכוין את לבו באבות יתפלל ואם לאו לא דודאי ברכת אבות צריכה כונה אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה אין לו להניח מלהתפלל כיון דבדיעבד לא בעי כוונה אלא באבות:

מנא הני מילי דכתיב בורא ניב שפתים שלום:    פירוש בזמן שניב שפתים ברור שלום לו. ברישא רחוק פירוש ונתקרב שעשה תשובה והדר לקרוב מעיקרו. ואידך מאי רחוק, רחוק מעבירה והיינו צדיק גמור מתחלתו ומאי קרוב קרוב לעבירה, פירוש ונתרחק הימנה והיינו בעל תשובה:

אמר לה הוא דומה כעבד לפני המלך:    פירוש. שכל היום עובד עבודת אלהיו תדיר ואינו מסיח דעתו ממנו והוא קרוב לו ומקבל תחנוניו מהר והשגחת הבורא עליו תמיד כעבד המזומן אצל רבו ואני דומה כשר לפני המלך שהוא נכבד אך איני מתמיד כל כך בעבודת המלך אבל מ"מ השר הרחוק נכבד מן העבד הקרוב בשאר דברים:

אלא בבית שיש בו חלונות וכו':    פירוש ושיהיו החלונות פתוחות כנגד המזרח כדמייתי בקרא נגד ירושלים מפני שעל ידי ההבטה הזאת יכוין בתפלתו כנגד המקום יותר ותהיה תפלתו רצויה ומקובלת:

בפקתא:    פירוש ברחוב במקום שבני אדם מצויין שם תמיד: