משנה זבחים ג ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת זבחים · פרק ג · משנה ד | >>
השוחט את הזבח לאכול כזית מן העוריד, מן הרוטבטו, מן הקיפה, מן האלל, מן העצמות, מן הגידיםיז, מן הטלפים, מן הקרנים -- חוץ לזמנו או חוץ למקומו -- כשר. ואין חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא.
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַזֶּבַח לֶאֱכֹל כַּזַּיִת
- מִן הָעוֹר, מִן הָרֹטֶב, מִן הַקִּיפָה, מִן הָאָלָל,
- מִן הָעֲצָמוֹת, מִן הַגִּידִים,
- מִן הַטְּלָפַיִם, מִן הַקַּרְנַיִם,
- חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ,
- כָּשֵׁר,
- וְאֵין חַיָּבִים עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם פִּגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא:
- חוּץ לִזְמַנּוֹ אוֹ חוּץ לִמְקוֹמוֹ,
השוחט את הזבח לאכל כזית -
- מן העור, מן הרוטב,
- מן הקופה, מן האלל,
- מן העצמות, ומן הגידים,
- ומן הקרניים, ומן הטלפיים - כשר,
- ואין חייבין עליהם משום פגול, ונותר, וטמא.
רוטב - הוא המרק.
וקופה - הוא התבלין שמבשלים בתבשיל הראוי להן.
ואלל - שיורי הבשר המתדבקים בעור בשעת הפשט.
וגידים - שם נופל על הגידים ממש, ועל העורקים הדופקים ושאינן דופקים, ועל המיתרים, ועל הגידים הקושרים הפרקים.
וכשהוא אומר בזה העניין קרנים וטלפים - רוצה לומר הסמוכות לגוף, שכשחותכין אותם מבצבץ מהם דם.
אומר, אם חשב על כזית על שום דבר מכל זה לאכלו חוץ למקומו לא פסל הזבח, אבל הוא זבח כשר, לפי שאלה הדברים אף על פי שנאכלין אין חוששין להן ואין סומכין עליהם לאוכלן. וכן אם היה הקרבן עצמו פיגול או נותר ואכל כזית מאותו הפיגול או הנותר, או אכל מזבח כשר והיה האוכל טמא, ולא אכל משום אחד מהן הבשר עצמו רק מן הקרנים ומן הטלפים ומן העור וכל מה שסיפר, אינו חייב כרת כמו שחייב האוכל בשר נותר או פיגול או האוכל בשר קדשים והוא טמא.
וכבר ביארנו בפרק השני מה הוא הפיגול ומה הוא הנותר:
קיפה - תבלין ודק דק שבשולי קדרה טז:
אלל - שיורי הבשר הנדבקים בעור בשעת הפשט. פירוש אחר, גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, שקורין קפיל"ו בלע"ז:
הקרנים והטלפים - ואפילו מה שיש בהן קרוב לבשר שכשחותכין אותו יוצא ממנו דם, לא חשיב כבשר:
ואין חייבין עליהם משום פיגול - אם היה הזבח פיגול, שחשב על בשרו לאכלו חוץ לזמנו, ואכל מאלו, פטור:
וטמא - אם אכל מאחת מאלה בטומאת הגוף מזבח כשר, אינו חייב משום אוכל קדשים בטומאת הגוף:
מן העור. חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הרמב"ם שם. ועיין פ' דלעיל מ"ב:
הרוטב. ל' הרמב"ם הוא המרק. ועיין ברפ"ט דחולין בפי' הר"ב ומ"ש שם:
הקיפה. פי' הר"ב תבלין ודק דק שבשולי קדרה. וכן ל' רש"י. ובלשון משנתינו נשנה ג"כ בר"פ העור והרוטב. וכ"כ רש"י כאן שהוא כדמפרש בהעור והרוטב. ותימה דהתם מפרשים רש"י והר"ב תבלין בלבד. וכן הוא התם בהדיא בגמ' דאילו דק דק אוכלא מעליא הוא. וכן פי' הרמב"ם בכאן קיפה הוא התבלין שמבשלין בתבשיל הראוי להן ע"כ ופי' תבלין עיין במ"ה פ"ט דשבת. ובמ"ה פ"ב דטבול יום מפרש הר"ב [קיפה הם] התבלין והמרק ושומן הבשר שנמוח ונ"ל שכל אחד למד מענינו:
אלל. פי' אחר שכתב הר"ב גיד הצואר כו' עיין עליו ברפ"ט דחולין:
הגידים. שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הרמב"ם:
(יד) (על המשנה) העור. חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הר"מ:
(טו) (על המשנה) הרוטב. הוא המרק. הר"מ ועיין ריש פרק ט' דחולין:
(טז) (על הברטנורא) ובריש פרק העור והרוטב מפרש תבלין בלבד. דאלו דק דק אוכל מעליא הוא. ובמ"ה פ"ב דטבול יום מפרש, התבלין והמרק ושומן בשר שנמוח. ונ"ל שכל אחד למד מענינו:
(יז) (על המשנה) הגידים. שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל מיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הר"מ:
השוחט את הזבח וכו': עד סוף סי' ה' ביד שם פי"ד ובפי"ח סימן כ"ב. ומפי' רש"י ז"ל משמע דהוה גריס בבא דהשוחט את המוקדשין קודם האי בבא שכך הוא שם בפירושו ז"ל אפילו בתלמוד המוגה עי' הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
מן הקרנים ומן הטלפים: כצ"ל:
חוץ לזמנו או חוץ למקומו: אית דלא גרסי ליה כמה דלא גרסינן לה במתני' דלעיל וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקו:
יכין
השוחט את הזבח: במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו, וה"ה בקיבל או הלך או זרק במחשבה זו רק עבודה קמייתא נקט:
לאכול כזית מן העור: חוץ מעור שתחת האליה דחזי לאכילה [כפ"ב סי' כ"ט]:
מן הרוטב: קמ"ל אף די"ל טעם כעיקר דאורייתא:
מן הקיפה: תבלין, כשומין ובצלים וכדומה שנותנין בבשר להטעימו, ומעורב שם ג"כ דק דק של בשר, וקמ"ל דאף דבטעם כעיקר שבתבלין מעורב ג"כ קצת ממשות, אפ"ה פטור, דכולה כזית ממשות בעינן:
מן האלל: דלדולי בשר שנשאר בעור אחר ההפשט. וי"א דאלל היינו גיד הצואר שהוא קשה, ואינו ראוי לאכילה:
מן העצמות: אפילו הרכים:
מן הטלפים: אפילו במקום שקרובים לבשר, שכשחותך שם יוצא דם. ובכולהו או או קתני, שכשהיה א' מהן במחשבת חוץ וכו':
וטמא: דכשפיגל הקרבן ע"י שחשב לאכול כזית מבשרו או להקטיר מאימורין לאחר זמנו דאז כל בשר הקרבן, בכרת, אפ"ה באכל אלו ממנו פטור, וכמו כן קרבן כשר שנותרו אלו ואכלן אחר זמן אכילתן, או בנטמא גופו ואכל אלו מהקרבן, פטור מכרת:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת