ברטנורא על זבחים ג

(א)

כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה - והוא הדין דאפילו לכתחילה שוחטין. דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר והקריבו בני אהרן הכהנים את הדם, מקבלה ואילך מצות כהונה, למד על השחיטה שכשרה בזרים ובפסולים. ולא קתני ששחטו דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, אלא,. משום טמאים בלבד, דטמא לכתחילה לא ישחוט, גזירה שמא יגע בבשר. וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה, אלא בסכינא אריכא , וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ושוחט הבהמה שבתוך העזרה, דהא שחיטת קדשים בעזרה הויא, ואין טמא נכנס לעזרה. ובנטמא בשרץ , שאינו מטמא את הסכין, דלאו אב הטומאה הוא. או בטמא מת וכגון שבדק קרומית של קנה ושחט בה, אבל בסכין לא, שטמא מת מטמא את הסכין להיות אב הטומאה כיוצא בו, והסכין מטמא את הבשר :

לפיכך הן פוסלים את הקרבן במחשבה - הואיל וראויין לעבודה זו, מחשבתן מחשבה ופוסלת:

וכולן - הפסולים:

שקבלו את הדם - על מנת לאכול ולהקטיר חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

אם יש דם הנפש - עוד בבהמה, יחזור הכשר לעבודה ויקבל ויזרוק, והזבח כשר. שאין מחשבתן של אלו פוסלתן בקבלה, לפי שאינן ראוין לה, ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה , ובדבר הראוי, ובמקום הראוי לעבוד, דכתיב (ויקרא ז) המקריב אותו לא יחשב, בראוי להקרבה הכתוב מדבר:

(ב)

יחזיר לכשר - ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול :

נתנו - פסול :

על גבי הכבש שלא כנגד היסוד - דהויא נתינה שלא במקומה. או שנתן את הנתנים למטה למעלה, יחזור עינן ברישא, הוה אמינא הנך קנתא בחזרה , אבל שמאל הוה אמינא שמאל אית ליה ה בימינו ואת הכף בשמאלו, י אבל הנר אימא:

(ג)

לאכול דבר שאין דרכו לאכול - חוץ לזמנו או חוץ למקומו:

ור' אליעזר פוסל - ואין הלכה כר' אליעזר:

(ד)

קיפה - תבלין ודק דק שבשולי קדרה :

אלל - שיורי הבשר הנדבקים בעור בשעת הפשט. פירוש אחר, גיד הצואר שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה, שקורין קפיל"ו בלע"ז:

הקרנים והטלפים - ואפילו מה שיש בהן קרוב לבשר שכשחותכין אותו יוצא ממנו דם, לא חשיב כבשר:

ואין חייבין עליהם משום פיגול - אם היה הזבח פיגול, שחשב על בשרו לאכלו חוץ לזמנו, ואכל מאלו, פטור:

וטמא - אם אכל מאחת מאלה בטומאת הגוף מזבח כשר, אינו חייב משום אוכל קדשים בטומאת הגוף:

(ה)

השוחט את המוקדשין - כל היכא דנקט האי לישנא מיירי בנקבות:

לאכול שליל - שבמעיה:

או שליא - העור החופה את הולד - אין מחשבה זו פוסלת את הזבח. דשליל ושליא לאו גופא דזיבחא הוא:

לא פיגל - הכי קאמר, השוחט את המוקדשין לאכול שליל או שליא חוץ למקומו, לא פסל. ואם חשב לאכול מהן חוץ לזמנו, לא פיגל:

חלב המוקדשין וביצי תורין אין חייבין עליהן משום פיגול - אם פגל בזבח ואכל מחלב שבדדיה, לא מחייב עליה משום פגול, דלאו גופא דזיבחא הוא:

(ו)

להניח את דמו או את אמוריו למחר - לא שיקטירם למחר, דהאי מחשבת חוץ לזמנו היא ופגול גמור הוי. אלא על מנת שיניח הכל למחר ולא יקטירם:

ר' יהודה פוסל - הואיל ומיפסל בהוצאה ובהנוח, מיפסל נמי במחשבת הוצאה והנוח. וכשם שאם הניחן למחר פסול, דדם נפסל בשקיעת החמה, כך אם חשב עליהן להניחם למחר, פסל:

וחכמים מכשירין - הואיל ולא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ לזמנו, וכן לא חשב לא להקטיר ולא לזרוק ולא לאכול חוץ למקומו, אע"פ שחשב להניח למחר או להוציא חוץ למקומו, לא פסל. והלכה כחכמים. והא דלא פסל ר' יהודה במחשב בדמים הנתנין למטה לתת אותם למעלה הואיל ואם עשה כן פסל, משום דסבירא ליה לר' יהודה שהחושב לזרוק הדם על המזבח אפילו שלא במקומו כאילו חשב לזרקו במקומו, ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה :