תוספות יום טוב על זבחים ג
<< · תוספות יום טוב · על זבחים · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בזרים בנשים וכו'. יש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר כל הפסולים והרי לכולם למדנו דדוקא מקבלה ואילך כו' כדפי' הר"ב ובריש חולין כתבו התוס'. דנשים איצטריך משום דבשאר עבודות פסולות אפילו כהנות:
ובטמאים. ה"ג ולא כיש נוסחאות דל"ג. דהא כתב הר"ב דמש"ה תני ששחטו דיעבד והוא מהגמרא. וכן בברייתא שבגמ' גרסי' בהדיא. ומ"ש הר"ב בסכינא אריכא לשון התוס' הקשה הר"ר אפרים איך יתכן שיהיה כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן בפ"ק דכלים ע"נ מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם. וכל ע"נ ארוכה קל"ה אמות [כדתנן במדות פ"ב מ"ה] והיאך יתכן שיהיה סכין ארוכה כ"כ. ותירץ דמשכחת לה. דשחיט דרך גגין ועליות דלא נתקדשו. ע"כ. ומ"ש הר"ב כגון שהוא עומד חוץ לעזרה וכו' ואין טמא נכנס לעזרה גמרא. ומסיים הרמב"ם או אם שגג ונכנס לעזרה. [או] שעבר ג"כ. ומ"ש הר"ב ובנטמא בשרץ כן לשון רש"י וה"ה לשאר טמאים שאינם מטמאים כלים. וכדתני להו בסוף זבים. ומ"ש הר"ב והסכין מטמא את הבשר. לשון התוס' ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר [כדתנן במ"ד פ' בתרא דעדיות] חיבת הקדש מכשרת. או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדאמר בפ"ק דפסחים ע"כ. עיין בפי' הר"ב במ"ג פ"ב דעדיות ומ"ש שם בס"ד:
וכולן. עיין בפירוש הר"ב ברפ"ק דמעילה דכתב שאם היה הפסול שקבל פסול טומאה דאין לו תקנה בחזרה. ועיין מ"ש שם. ועיין במשנה דלקמן:
שקבלו את הדם. או הוליך או זרק. הרמב"ם פי"ד מה' פסולי המוקדשין:
יחזור הכשר ויקבל. מ"ש הר"ב ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה. ובדבר הראוי. ובמקום הראוי לעבוד. מימרא דרבא פרק דלעיל דף כ"ו ופירש"י בראוי לעבוד כהן כשר. ובדבר הראוי לעבודה. לאפוקי מנחת עומר שהיא של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר. ולא משום קרבן אתיא. ומנחת קנאות שהיא של שעורים דפסלה משום דחטאת קרייה רחמנא. ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח. דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם. דעליו כולו משמע. הכי מפרש במנחות [פ"ק דף ה' [ע"ב]]. ועיין בפי' הר"ב ספ"ט וגם מ"ש ברפ"ו. ואגב ריהטא הוא דנקט הר"ב לכולה מימרא ולא היה צריך לענין משנתינו אלא במי שראוי לעבודה. וכן רש"י והרמב"ם לא כתבו לאינך בכאן. אבל בסוף משנה דלקמן כתבם:
יחזיר לכשר. כתב הר"ב ולא מפסיל במה שנתן אותו לפסול. כלומר כיון שהפסול לא הוליך. דאילו הוליך א"א לתקן כדאיתא בגמ' בספ"ק:
נתנו ע"ג הכבש. לשון הר"ב נתנו פסול. וז"ל הרמב"ם אמר שזה הדם שקבל אותו הכשר ונתנו לפסול אם זרק אותו הפסול כו'. הואיל וזה ששינה השינוי הזה אינו ראוי לזריקה. וכמו שאין מחשבתו פוסל כמו שאמרנו הואיל ואינו ראוי לאותה עבודה. ג"כ אין פוסלין מעשיו. ע"כ. דאילו היה כשר הראוי לעבודה נתנו ע"ג הכבש. כיון דהבעלים נתכפרו כדתנן ברפ"ב. אין זריקה דלא מכפרת שריא בשר באכילה כדאיתא בגמרא פ"ב דף כ"ו. ומ"ש הר"ב דאי אשמועינן ברישא ה"א הנך דחזו לצבור כגון טמא כו' ל' דגמ' ה"א מאי פסול טמא כו'. ומ"ש דחזי לכתחילה בצבור. כדתנן בפ"ז דפסחים ורפ"ב דתמורה. ומ"ש איכא תקנתא בחזרה. פירוש כשאין הטמא ראוי לטמא הכלי. ועיין מ"ש ברפ"ק דמעילה:
שלא כנגד היסוד. פי' או שלא כנגד היסוד כמ"ש בריש פ"ב:
ר"א פוסל. טעמו פירש הר"ב ריש פ"ג דמנחות:
לאכול כחצי זית כו'. צ"ע דהא תנינא לה חדא זימנא בס"פ דלעיל. והתם בגמרא בעי רבא חישב לאכול כזית ביתר מכדי אכילת פרס מהו. לאכילת גבוה מדמינן לה. או לאכילת הדיוט מדמינן לה. אמר אביי ת"ש לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר כו' טעמא דלאכול ולהקטיר הא לאכול ולאכול דומיא דלהקטיר מצטרף. והא הקטרה ביותר מכדי אכילת פרס הוא. דילמא בהיסק גדול. והשתא איכא למימר דלהכי הדר תני ליה הכא לאשמועינן הא. דלא תימא דוקא בהיסק גדול. אלא כל הקטרה ודכותה לאכול ולאכול מצטרף. ומסתייען מדהרמב"ם בספי"ד מהלכות פסולי מוקדשין פסק כדפשיט אביי ולא חש לדחייה והכ"מ כתב דמשמע ליה דדחייה בעלמא היא ואפשר שלא היה בגירסתו דחייה כלל ע"כ. ולדידי ממשנה יתירה דייק לה בגמרא אע"ג דלא פשטא הכי. סמך בעל הגמרא דממילא תפשוט כדמשכחת לה למשנה יתירה. ועיין מ"ש במ"ו פ"י:
מן העור. חוץ מעור האליה שהוא לאכילה. הרמב"ם שם. ועיין פ' דלעיל מ"ב:
הרוטב. ל' הרמב"ם הוא המרק. ועיין ברפ"ט דחולין בפי' הר"ב ומ"ש שם:
הקיפה. פי' הר"ב תבלין ודק דק שבשולי קדרה. וכן ל' רש"י. ובלשון משנתינו נשנה ג"כ בר"פ העור והרוטב. וכ"כ רש"י כאן שהוא כדמפרש בהעור והרוטב. ותימה דהתם מפרשים רש"י והר"ב תבלין בלבד. וכן הוא התם בהדיא בגמ' דאילו דק דק אוכלא מעליא הוא. וכן פי' הרמב"ם בכאן קיפה הוא התבלין שמבשלין בתבשיל הראוי להן ע"כ ופי' תבלין עיין במ"ה פ"ט דשבת. ובמ"ה פ"ב דטבול יום מפרש הר"ב [קיפה הם] התבלין והמרק ושומן הבשר שנמוח ונ"ל שכל אחד למד מענינו:
אלל. פי' אחר שכתב הר"ב גיד הצואר כו' עיין עליו ברפ"ט דחולין:
הגידים. שם נופל על הגידים ממש ועל העורקים הדופקים ושאינם דופקים ועל המיתרים ועל הגידים הקושרים הפרקים. הרמב"ם:
תורין. לשון משנה. רש"י פ"ק דחולין משנה ה' ועי' פי"א דחולין משנה ב':]
שחטו ע"מ ליתנו ע"ג הכבש וכו'. ועיין ברפ"ב. ומ"ש הר"ב הא דלא פסל רבי יהודה וכו' משום דסבירא ליה לר"י כו'. כאילו חשב לזרקו במקומו ובלבד שלא יחשוב לזרוק חוץ לעזרה. דגבי מחשבת חוץ לזמנו כתיב שלישי ודרשינן שיהא אותו חוץ משולש בדם ובשר ובאימורים דהיינו חוץ לעזרה ממש שבשעת היתר במות נשתלש בכל אלה. גמרא. [ורש"י]. ומהאי טעמא נמי לא פסול כשמחשב לפנים כדאיתא בגמרא ספ"ח דף פ"ב. וצ"ע בנתנין בפנים ונתנם בחוץ שהוא מקום משולש אמאי כשר. ותו בגמ' דבשובר עצמות כו' לא פליג דזיבחא גופיה מי מפסל וע"מ שיאכלוהו טמאים כו' לא פליג נמי מה"ט. ל"א כל כמיניה דלא ישמעו לו הטמאים וכו' הלכך אין מחשבתו מחשבה. לערב דמו וכו'. רבי יהודה לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם:
משנה זבחים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב