מ"ג שמות כא יט
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־יָק֞וּם וְהִתְהַלֵּ֥ךְ בַּח֛וּץ עַל־מִשְׁעַנְתּ֖וֹ וְנִקָּ֣ה הַמַּכֶּ֑ה רַ֥ק שִׁבְתּ֛וֹ יִתֵּ֖ן וְרַפֹּ֥א יְרַפֵּֽא׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם יְקוּם וִיהַלֵּיךְ בְּבָרָא עַל בָּרְיֵיהּ וִיהֵי זָכָא מָחְיָא לְחוֹד בּוּטְלָנֵיהּ יִתֵּין וַאֲגַר אַסְיָא יְשַׁלֵּים׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִין יְקוּם מִמַּרְעֵיהּ וּמְהֲלֵךְ בְּשׁוּקָא עַל מוֹרְנִיתֵיהּ וִיהֵי זַכְיַי מַחְיָיא מִדִּין קְטוֹל לְחוֹד בּוּטְלִין עִיבִידְתֵּיהּ וְצַעֲרֵיהּ וְנִזְקֵיהּ וּבַהֲתֵיהּ יִתֵּן וַאֲגַר אַסְיָא יְשַׁלֵּם עַד דְּמִתְּסֵי: |
| ירושלמי (קטעים): | אוֹ בְּמַרְתּוֹקָא וְלָא יָמוּת וְיִטְלַק לְעֶרֶס מְרָע: |
רש"י
"ונקה המכה" - וכי תעלה על דעתך שיהרג זה שלא הרג אלא למדך כאן שחובשים אותו עד שנראה אם יתרפא זה וכן משמעו כשקם זה והולך על משענתו אז נקה המכה אבל עד שלא יקום זה לא נקה המכה
"רק שבתו" - בטול מלאכתו מחמת החולי אם קטע ידו או רגלו רואין בטול מלאכתו מחמת החולי כאילו הוא שומר קשואין שהרי אף לאחר החולי אינו ראוי למלאכת יד ורגל והוא כבר נתן לו מחמת נזקו דמי ידו ורגלו שנא' יד תחת יד רגל תחת רגל
"ורפא ירפא" - כתרגומו ישלם שכר הרופא (ב"ק פה)
מפרשי רש"י
[נה] וכי תעלה על דעתך שיהרג זה וכו'. דהא כתיב (פסוק יב) מכה איש ומת [יומת] ", דוקא "ומת - יומת", אבל לא מת - לא:
[נו] ישלם שכר הרופא. כלומר, אבל הוא לא ירפא אותו בעצמו, כדמשמע הלשון "ירפא", דאפילו אם היה המכה רופא לא ירפא אותו, כדאיתא בגמרא (ב"ק סוף פה.) דאמר ליה הנחבל דדמית עלי לארי, שחבלת בי ואתה רוצה לרפאני, מתיירא אני שתזיק אותי יותר, הכי איתא התם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְנִקָּה הַמַּכֶּה – וְכִי תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיֵּהָרֵג זֶה שֶׁלֹּא הָרַג? אֶלָּא לִמֶּדְךָ כַאן שֶׁחוֹבְשִׁים אוֹתוֹ עַד שֶׁנִּרְאֶה אִם יִתְרַפֵּא זֶה. וְכֵן מַשְׁמָעוֹ: כְּשֶׁקָּם זֶה וְהוֹלֵךְ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ, אָז "נִקָּה הַמַּכֶּה". אֲבָל עַד שֶׁלֹּא יָקוּם זֶה, לֹא נִקָּה הַמַּכֶּה (כתובות ל"ג ע"ב).
רַק שִׁבְתּוֹ – בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ מֵחֲמַת הַחוֹלִי: אִם קָטַע יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, רוֹאִין בִּטּוּל מְלַאכְתּוֹ מֵחֲמַת הַחוֹלִי כְאִלּוּ הוּא שׁוֹמֵר קִשּׁוּאִין, שֶׁהֲרֵי אַף לְאַחַר הַחוֹלִי אֵינוֹ רָאוּי לִמְלֶאכֶת יָד וָרֶגֶל. וְהוּא כְּבָר נָתַן לוֹ מֵחֲמַת נִזְקוֹ דְּמֵי יָדוֹ וְרַגְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (להלן פסוק כד): "יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל" (בבא קמא פ"ג ע"ב).
וְרַפֹּא יְרַפֵּא – כְּתַרְגּוּמוֹ ("וַאֲגַר אַסְיָא יְשַׁלֵּים"), יְשַׁלֵּם שְׂכַר הָרוֹפֵא (בבא קמא פ"ה ע"א).
רשב"ם
שבתו: בטול מלאכתו:
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אבל בהקב"ה מצינו ברפה והוא שכתוב (שם יז) רפאני ה' וארפא, וכתיב (תהלים קמז) הרופא לשבורי לב, (הושע יד) ארפא משובתם, (בראשית כ) וירפא אלהים את אבימלך, (שמות טו) כי אני ה' רופאך.
והטעם בזה, כי הרפואה בבשר ודם אינה אלא על ידי צער וטורח, והוא שיסבול הסם או המשקה המר;
אבל רפואה של הקב"ה - בנחת, אין שם צער כלל, כי (משלי י כב): "ברכת ה' היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה".
ומה שאמרו חז"ל "ורפא ירפא - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות", לא אמרו אלא במכה שבחוץ, שהכתוב מדבר בה, אבל חולי מבפנים - אין זה תלוי ביד הרופא, אלא ביד הרופא כל בשר, (איוב יב י): "אשר בידו נפש כל חי".אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
עה. ונקה המכה שומע אני יתן ערבים ויטייל בשוק. תלמוד לומר אם יקום והתהלך בחוץ מגיד שחובשין אותו עד שמרפא.
עו. ונקה המכה מן המיתה שומע אני מן שבת והרפוי. תלמוד לומר רק שבתו יתן ורפא ירפא חוץ ממה שנותנין לו דמי אבריו, נותנין לו דמי שבתו ורפויו.
עז. רק שבתו יתן שומע אני לעולם. תלמוד לומר ורפא ירפא, מה רפוי מחמת מכה, אף שבת מחמת מכה או ((לא) [כשם שלא] חלק) מכלל רפוי כך (לא) נחלוק מכלל השבת. שכשם שהוא זקוק לרפאות את זה, (כך הוא זקוק לרפאות את זה. כשם שנותנין שבת לזה) כך נותנים שבת לזה. תלמוד לומר רק שבתו יתן מגיד שחלוק (מכלל השבת).
ורפא ירפא [מנין] שאם נתרפא וחזר ונתרפא וחזר אפי' ארבעה פעמים וחמישה חייב לרפאותו- תלמוד לומר ורפא ירפא. (ועלו) [עלו] בו צמחים מחמת מכה סביבות המכה חייב לרפאותו, שלא מחמת המכה פטור וכשאמרה תורה רק שבתו יתן (ורפא ירפא מה שבת מחמת מכה אף רפואה מחמת מכה).
דבר אחר, בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה (רק שבתו יתן ורפא ירפא [שניתן רשות לרופא לרפאות].
מלבי"ם - התורה והמצוה
עד. אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו . מתהלך בהתפעל מורה על הטיול הנה והנה, כמו מתהלך בגן לרוח היום , כמו שאמרו שם במדרש מקפץ ועולה מקפץ ויורד. ויש בו תנאי שיטייל בחוץ שזה מורה שהוא בריא אולם כי החולה יויק לו האויר.
ומה שאמר על משענתו, אין לומר דוקא משענת, דהא זה סימן חולשה כמה שאמר עוד ישבו זקנים וכו' ואיש משענתו בידו מרוב ימים. ור' ישמעאל דייק מה שנאמר משענתו בכנוי, ולא אמר על משענת בלא כנוי. דהא רוב בני אדם הבריאים הולכים בלא משענת, ונשענים על כחם וגבורת גופם שהוא משענת הבחורים, והזקנים נשענים על מקלם. וצריך שילך על משענתו המיוחד לו מכבר, הבחור על משענת בוריו וכחו והזקן על מטהו. ומאמר זה מובא בירושלמי פ"ד דכתובות ופ"ח דסנהדרין.
ואם זרחה השמש יתבאר לקמן ( משפטים קלב ).
עה. ונקה המכה . אין פירושו שנקה מן המיתה. דלמה ימות ואם בשאחר כך מת המוכה, הלא אז לא ינקה לרבנן דר' נחמיה (דף עח ). רק שנקה מן החבישה שחובשין אותו. כמה שאמר במגדף ומקושש ויניחו אותו במשמר. רק משם אי אפשר ללמוד לדורות כמה שאמר בסנהדרין ולמד מפה.
עו. רק שבתו יתן . שהגם שעד עתה היה בחזקת חיוב מיתה ולא היה מחויב בשבת ורפוי, עתה שנקה מחיוב מיתה חזר עליו חיוב שבת ורפוי, והוא הדין דמי נזק וצער ובושת שמפורשים במקום אחר. דאין לומר שרק שבת ורפוי יתן ולא זולת מדיוק מלת רק, שא"כ היה צ"ל אך שבתו יתן [שמבואר אצלנו שמלת רק ממעט במשפט הקודם, ומלת אך ממעט במשפט השני כמה שאמרתי באיה"ש כלל תקצ"א ] ואז היה פירושו אך השבת ורפוי יתן לא נזק וצער. אולם מלת רק ממעט מה שאמר ונקה המכה שאינו נקי מן השבת והרפוי.
עז. רק שבתו יתן . מענין השבתה שנותן לו מה שנשבת ממלאכתו בימי חוליו שהיה ראוי להיות שומר פירות. ואין פירושו שיתן לעולם, רק כל זמן שמרפא את עצמו. שהרפוי הוא רק מחמת מכה. אמנם ממה שאמר ורפא ירפא בקדימת המקור אל הפעל, מורה שיעשה הפעולה כמה פעמים.[כמו שאמרנו באילת השחר כלל לה ] ומזה למד לגבי רפואה, שאם חזרה המכה כמה פעמים או עלו צמחים מחמת מכה, חיב לרפאות שנית כמו שאמר ורפא ירפא. שאם נתרפא וחזר אפילו ד' וה' פעמים וכו'.
ואם כן יש לומר, כשם שלא חלק מכלל רפוי, וצריך לרפאות גם הצמחים שלא מחמת המכה, כן לא חלק מכלל שבת. ת"ל רק שבתו יתן, ולא כתיב נתון יתן. וכמ"ש בגמרא בבא קמא (דף פה) אליבא דרבי יהודא [דמכילתין אתיא כותיה] שבת דלא תני ביה קרא לא מחיב. ומש"ש לר"י דמעטה קרא רק, רצונו לומר שמלת רק מורה שקאי למעלה, ונקה המכה רק שבתו יתן. רצונו לומר משבת לא ינקה. ואם כן מוסב על המכה הראשונה שמזה דבר שינקה מן החבישה.
ובאר מ"ש ורפא ירפא בכפל. היינו אם נתרפא וחזר מחמת מכה. אבל שלא מחמת מכה פטור גם מרפואה. דלענין זה איתקש עכ"פ לשבת. כי התבאר בכללי הלשון, שכל דברים הבאים במאמר א' יש לדמותם זה לזה וזה מכללי ההקש כמו שאמרנו באיילת השחר ( כלל קס ( . ואם כן, הגם שלמד ברפואה לרפאות כ"פ אם הוא מחמת המכה, בשלא עלו הצמחים מחמת המכה נשאר על הדין שאינו חייב לרפאות, כמו שאינו חיב בשבת.
ופירושי עולה לפי הגרסא שבספרים ורבי ישמעאל סבירא ליה כרבנן בתראי שם. וכפל רפא ירפא מורה שנתנה תורה רשות לרפאותו. ואזיל ר' ישמעאל לשיטתו בירושלמי, שאינו דורש לשונות כפולים על רבוי הפעולה דסבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם כמו שאמרו ג"כ בגמרא אליביה. ויש הבדל בין רפא בקל ובין מרפא בבנין הכבד. שהמרפא הוא על ידי אחרים. ומזה למדו (ב"ק פה) שלא ירפאנו בעצמו ולא על ידי רופא בחנם, רק ע"י רופא בשכר שבזה הוא המרפא ע"י אמצעי.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ונקה. ג' במסורה ונקה המכה. ונקה האיש מעון. מי שלח ידו במשיח ה' ונקה ג' מוחלין להם על כל עונותיהם חולה שנתרפא. חתן ומלך. אם יקום והתהלך בחוץ כגון שנתרפא ונקה מעונותיו. ונקה האיש היינו ע"י שישקנה והיא תמות והוא יקח אחרת ואז ונקה האיש מעון. מי שלח ידו במשיח ה' ונקה היינו מלך:
רק שבתו יתן. למעוטי אם עבר על דברי הרופא: