מ"ג שמות כא ג
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אם בגפו יבא בגפו יצא אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
אִם־בְּגַפּ֥וֹ יָבֹ֖א בְּגַפּ֣וֹ יֵצֵ֑א אִם־בַּ֤עַל אִשָּׁה֙ ה֔וּא וְיָצְאָ֥ה אִשְׁתּ֖וֹ עִמּֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אִם בִּלְחוֹדוֹהִי יֵיעוֹל בִּלְחוֹדוֹהִי יִפּוֹק אִם בְּעֵיל אִתְּתָא הוּא וְתִפּוֹק אִתְּתֵיהּ עִמֵּיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אִין בִּלְחוֹדוֹי יֵיעוֹל בִּלְחוֹדוֹי יִפּוֹק וְאִין מָרֵי אִינְתְּתָא בַּת יִשְרָאֵל הוּא וְתִיפּוֹק אִינְתְּתֵיהּ עִמֵּיהּ: |
רש"י
"בגפו יצא" - מגיד שאם לא היה נשוי מתחלה אין רבו מוסר לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים (קידושין כ)
"אם בעל אשה הוא" - ישראלית (מכילתא)
"ויצאה אשתו עמו" - וכי מי הכניסה שתצא אלא מגיד הכתוב שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו (קידושין כב)
[טו] חייב במזונות אשתו ובניו. אף על גב דכאן ליכא למילף רק אשתו, כתיב קרא אחריני (ויקרא כ"ה, מ"א) "ויצא מעמך הוא ובניו", ודרשינן (קידושין דף כב.) גם כן דחייב במזונות בניו. ובגמרא פרק קמא דקדושין (דף כב.) עביד צריכותא, דאי אשמועינן אשה, הווה אמינא דוקא אשה דלאו בת מהדר אפתחיה היא, לכך חייב האדון במזונותיה. ואי אשמועינן בניו, הווה אמינא דווקא בניו דקטנים ואין יכולין לעשות מלאכה, אבל אשה לא, קא משמע לן. ואם תאמר, והרי הבעל גופיה אינו חייב במזונות אשתו ובניו מן התורה, דמזונות - רבנן תקנו לאשה, ומכל שכן בניו, ואין זה קשיא, דאף על גב דאם ירצה הבעל אין חייב במזונות, כיון שטוב הוא לו כאשר יש לבניו ולאשתו מזונות, וכתיב אצל עבד עברי (דברים ט"ו, ט"ז) "כי טוב לו עמך", לכך חייב האדון במזונותיהם:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בְּגַפּוֹ יֵצֵא – מַגִּיד שֶׁאִם לֹא הָיָה נָשׂוּי מִתְּחִלָּה, אֵין רַבּוֹ מוֹסֵר לוֹ שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה עֲבָדִים (קידושין כ' ע"א).
אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא – יִשְׂרְאֵלִית.
וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ – וְכִי מִי הִכְנִיסָהּ שֶׁתֵּצֵא? אֶלָּא מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁהַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו (קידושין כ' ע"א, כ"ב ע"א).
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ונראה כי הוקשה להם יתור הכתוב, למה הוצרך לומר כן, ממה נפשך: אם לומר כי דווקא כשיכנס בגפו הוא שיצא בגפו, אבל כשיכנס עם אשתו לא יצא בגפו, פשיטא, כי מי הכניסה שצריך לומר כן. ותמצא שדקדקו רבותינו ז"ל (קידושין דף כב.) במאמר ויצאה אשתו, כי לא היה צריך לאומרה, ופירשוה: לחייב מזון אשתו ובניו, ואם על שפחה הנותן לו רבו אינו צריך, הרי הוא אומר בסמוך: "האשה וילדיה תהיה לאדוניה והוא יצא בגפו",
אלא ודאי לדרשה בא לומר: אם בגפו, פירוש, בלא אשה ישראלית, ממה שגילה בסוף דבריו: אם בעל אשה וגו', בגפו יצא, פירוש, יחידי יצא, פירוש, ישאר בכמות שהוא יחידי עד יציאתו.
או על זה הדרך: מקיש יציאה להכנסה: כשם שכשנכנס נכנס יחידי ממש, בלא אשה ובנים, בין היוצאים עמו בין הנשארים בבית האדון, כמו כן ביציאתו. ואם היתה לו אשה ולא היו לו בנים גם כן, אין רבו מוסר לו שפחה, שאנו קוראים בו בגפו, ואין צריך לומר היו לו בנים ולא היתה לו אשה:
וראיתי להרא"ם שדייק שהיה לו לומר: "אם בגפו וגו' כן יצא", ואין דבריו נראים, כי אדרבה, אם היה אומר כן יהיה נשמע יותר שלא יתן לו שפחה וישאר כמות שהוא. והאמת כי טעם שלא אמר כן כי יש לחוש לדרשות אחרים הנשמעים ממנה והמשכיל יבין. ואם תאמר מנין להם לרבותינו ז"ל (שם כ' א) שהוסיפו הבנים, והגם כי דברים אלו הלכה הם, יש לומר כי אם יכנס באשה בלא בנים הרי אני קורא עליו בגפו יצא שלא יתן לו שפחה ויהיו לו בנים ממנה שאז אינו דומה גפו של יציאה לגפו של הכנסה כי אז לא היו לו בנים ועתה יש לו בנים. ואם בשעה שנכנס היתה לו אשה ולא בנים ואחר כך היו לו בנים נכנס בגדר היתר. ואולי כי לזה תלתה התורה הדבר באשה שהיא צריכה להיות בשעת ביאתו לעבדות אבל הבנים הגם שיהיו אחר כך. ואם היתה לו אשה כשקנאו ומתה משמע שמותר כי לא הקפיד הכתוב אלא על שעת ביאה בגפו יבא. וזולת דבריהם ז"ל הייתי אומר כי הכתוב שלל דין זה מאומרו אם בעל אשה הוא צריך שתהיה אשתו עמו עד שעת יציאה ובזה אני מתיר לך אם אדוניו יתן לו אשה:
אם בעל אשה וגו'. פירוש, על דרך אומרם ז"ל (מכילתא אחריתי דר"ש) שאין האדון חייב במזונות אשתו של עבד אלא אם תהיה אשה הראויה לו לעמוד עמו ולא אשה האסורה לו מאיסורי לאוין, והנה בדין מסירת שפחה כנענית משמע מהש"ס והובא בדברי רמב"ם (הל' עבדים פ"ג ה"ד) שכל שיש לו אשה ובנים ואפילו האשה מאיסורי לאוין יכול ליתן לו וכו', והוא אומרו אם בעל אשה הוא פירוש אין צריך שתהיה אשתו הראויה לו לגבי מה שאסרתי לך בסמוך אם בגפו שאין רבו מוסר לו אבל לגבי מזונות ויצאה אשתו פירוש הראויה לו הוא שחייב האדון במזונותיה:
עוד יתבאר על דרך אומרם ז"ל (מכילתא), וזה לשונם: יכול יהיה חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם? תלמוד לומר: אשתו, להוציא שומרת יבם, עמו להוציא ארוסתו. והנה עבד שהיתה לו אשה שומרת יבם או ארוסה מותר לתת לו שפחה כנענית, והוא אומרו אם בעל אשה הוא פירוש בלא תנאי הגם שתהיה ארוסה או שומרת יבם יצא מכלל בגפו שאסרתי לך נתינת שפחה. ולדברי הש"ס (קידושין דף כ.) שדקדקו הבנים גם כן יהיה הדין בהיכא שהיו לו בנים מאשה אחרת ומתה וארס אשה ישנו במסירת שפחה:
ויצאה. אומרו בתוספת וא"ו[3], כי לצד שיצו ה' על מזונות האשה יוצדק לומר וא"ו, כי מלבד שחייב במזונותיו גם[4] כו':מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
כב. אם בעל אשה הוא. בבת ישראל הכתוב מדבר; אתה אומר בבת ישראל הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בכנענית, כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה, הרי כנענית אמורה, הא מה ת"ל אם בעל אשה הוא, בבת ישראל הכתוב מדבר.
כג. ויצאה אשתו עמו. רבי יצחק אומר, מי הביאה שהכתוב מוציאה, מה ת"ל ויצאה אשתו עמו, מגיד שהוא חייב במזונותיה ובמזונות בניו, שנא' (ויקרא כה מא) ויצא מעמך הוא ובניו עמו, מכלל יציאה אתה למד על הכניסה; יכול יהא חייב במזונות ארוסה ושומרת יבם, ת"ל אשתו, להוציא שומרת יבם שאינה אשתו, עמו, להוציא ארוסה שאינה עמו.
מלבי"ם - התורה והמצוה
כא. אם בגפו יבא בגפו יצא . לר' ישמעאל פירוש כמו שתרגם אונקלוס אם בלחודוהי יעול בלחודוהי יפוק. וגפו כמו בכנפו שבא יחידי בכנף בגדו, ובא ללמד שמה שכתוב אם אדוניו יתן לו אשה אינו חובה רק רשות. ורבי עקיבא סבירא ליה שידעינן מסברא שאינו חובה, ופי' בגפו בגופו שיצא בראשי אברים.
ואזלי לשיטתם, שדעת ר' ישמעאל בסנהדרין (דף נד) דלאו דלא יהיה קדש, בא על נרבע דזכר. ודעת רבי עקיבא דילפינן נרבע דזכר מן ואת זכר לא תשכב. ולדידיה צריך לומר דלאו דלא יהיה קדש, בא לאסור שפחה כנענית, כמו שתרגם אונקלוס לא יהיה קדש שלא יסב עבדא בת ישראל, ובר ישראל לא יסב שפחה. ולר' ישמעאל אין איסור בשפחה כנענית.
וכבר יסדתי יסוד מוסד בכללי הלשון, שכל מקום שבא צווי במקום שהיה עולה על הדעת שהדבר אסור, אינו צווי אלא הרשאה. וכמו שאמרנו באילת השחר ( כלל רכז רכ"ח ) ובספר התורה והמצווה [ ויקרא קלח צו ל צו לו ובכ"מ]. והשתא לרבי עקיבא שיש איסור לבן חורין בשפחה, מה שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה , אינו צווי אלא הרשאה כיון שבן חורין אסור בשפחה מודיע שעבד מותר בשפחה. ואין צריך למוד שאינו צווי אלא הרשאה. אבל לרבי ישמעאל שבן חורין מותר בשפחה, אין צריך קרא לרשות [ובאמת כבר העיר המשנה למלך למה שאמר מהרשד"ם בדעת הרמב"ם שאין איסור בשפחה למה צריך קרא אם אדוניו יתן לו לרשות]. והוי אמינא שבא לחובה והוא צווי, לכן אמר אם בגפו יבא בגפו יצא ללמד שהוא רשות.
וגם ראב"י בקדושין (דף כ) מפרש אם בגפו יבא כדעת התרגום אונקלוס. רק שלדעתו בא למעט שאם אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה. ולפי דעתו הוא מאמר בפני עצמו שאם יחידי נכנס יחידי יצא ולא ימסור לו אשה. אבל אם בעל אשה הוא, אז לפעמים תצא אשתו עמו כשלא מסר לו שפחה, ולפעמים אם אדוניו יתן לו אשה, לא תצא האשה השניה עמו רק תהיה לאדוניה. והרא"ם והמשנה למלך נתקשו לראב"י ורבי עקיבא, מנא ליה שהוא רשות, דלמא הוא חובה. וכבר בארתי הטעם לרבי עקיבא לשיטתיה דיש איסור בשמחה. ולראב"י מבואר בכתוב שיש ברירה ביד האדון. ובלא זה יש לומר שגם ראב"י יסבור שיש איסור בשפחה כמו שמבואר ממה שאמר בקדושין (דף כ"א) שהיתר שפחה חדוש הוא שחדשה תורה, כי לישראל אסור. וכן מבואר ממה שאמר בבבא קמא (דף כ"ח) מנין לנרצע שכלו לו ימיו וכו' על כן התירא מכאן ואילך איסורא, עיי"ש.
ומה שאמר רבי עקיבא אם בראשי אברים נכנס בראשי אברים יצא, פירושו שאם סימא את עינו לא נאמר שדינו כעבד כנעני. שאין האדון חייב לשלם לו דמי העין, רק שיוצא בעבור זה לחירות בלא תשלומי דמי העין, כי כמו שנכנס באברים שלמים צריך לצאת שלם, ואם חסרו אבר צריך לשלם לו דמי האב. ומזה לא נדע עדיין שלא יצא גם לחירות, שיש לומר שיוצא לחירות כמו בעבד כנעני וגם ישלם לו דמי האבר הנחסר. ובאמת כן השיב רבא בקדושין שם, על מה שלמד מן לא תצא כצאת העבדים שאינו יוצא בראשי אברים, אי מהתם הוי אמינא ניתיב ליה דמי עיניה ונפוק.
ולכן תפס רבי עקיבא פה שני למודים מן אם בגפו יבא, ומן לא תצא כצאת העבדים ובהיקש עברי לעבריה. כי מכאן לחוד לא ידעינן רק שחייב לשלם דמי האבר. וכן מלא תצא לחוד נאמר שישלם דמי האבר וגם יצא לחירות. ופירוש לא תצא כצאת העבדים, שיוצאים בלא תשלומין רק בתשלומין. רק אחר שידעינן מפה שצריך לשלם דמי האבר, לא תצא כצאת העבדים מיותר, אם נאמר שהפירוש שיצא לחירות, רק שאינו יוצא כעבדים בלא תשלומין לשתוק קרא מיניה, שנדע מכאן שצריך לשלם. ומזה מבואר כמו שאמר הרמב"ם בספר המצות בשורש השמיני, שמן הסברא הייתי אומר שיוצא בשן ועין כעבד כנעני. ואם כן מחד קרא הייתי אומר שקיימא לן שצריך גם לשלם דמי העין, ועל ידי שבאו שני הפסוקים שידעינן מכאן שצריך לשלם לא תצא מיותר, אחר שהיציאה לחירות ידעינן מסברא. ועל כורחך מלמד שלא תצא כלל שזה הפך הסברא. אבל לשיטת הרמב"ן לסברת הבה"ג שחולק על זה ואמר שמן הסברא לא נלמד מעבד כנעני שיצא לחירות ולא תצא בא ללאו, יקשה -לא יכתוב כלל, ונדע ממילא שלא יצא כי קנסא מקנסא לא ילפינן.
כב. אם בעל אשה הוא . היינו אשה ישראלית. ואם אדוניו יתן לו אשה, הינו אשה כנענית. ולפי זהו יש בכל חלוקה שני הבדלים. בחלוקה האחת צריך א] שיהיה לו אשה ישראלית, ב] שלקחה מעצמו. ובחלוקה הב' צריך א] שתהיה האשה כנענית, ב] שהאדון ימסרנה לו.
ומבואר אצלנו בכללי הלשון, שאחרי מלת אם שבא על החלוקה, יקדים תמיד את הדבר העקרי שהוא יסוד החלוקה. כמו שאמרנו באילת השחר [מן כלל קצ"א ואילך]. ומאחר שעיקר החלוקה פה הוא בין ישראלית לכנענית, כי ההבדל בין אם לקחה מעצמו ובין אם נתנה לו האדון אינו ההבדל העקרי. כי לא יצוייר בישראלית שנתנה לו האדון ולא בכנענית שלקח מעצמו לרבי עקיבא שישראל אסור בשפחה. ואם כן היה לו לומר להקדים את המלה שהיא העיקר בחלוקה, והיה לו לכתוב אם אשה כנענית יתן לו אדוניו. ומזה משמע לכאורה שאין כאן רק הבדל א'. כי מה שאמר אם בעל אשה הוא, כולל גם אשה כנענית, ויצוייר גם לרבי עקיבא אם לקחה אחר שנעשה עבד אם קנה אז שפחה ולקחה [וכמו שחקר בזה המ"ל פ"ג מהלכות עבדים ה"ד]. דהא מה שאמר אם בעל אשה הוא , כולל גם האשה שלקח אחר מכירה. וכמו שאמר הרמב"ם (פ"ג ה"א).
וזהו שאמרו במכילתא, או אינו מדבר אלא בכנענית, ומשיב כשהוא אומר אם אדוניו יתן לו אשה הרי כנענית אמורה. וזה על פי הכלל המיוסד אצלנו, שאין מדרך הלשון להכפיל את השם ללא צורך כל מה שיכול לרמז אותו על ידי כנוי [כמו שהתבאר באיילת השחר ט"ו ]. ושם בארתי ( בכלל קל"ח ) שדרך חז"ל לפרש שהשם הנשנה, אינו השם הראשון כמו שהתבאר שם בארך. וכן פה, אם תאמר שמה שאמר אם בעל אשה הוא, מדבר בכנענית שלקח מעצמו, היה לו לומר אם אדוניו יתננה לו, והייתי יודע ששניהם מדברים באשה אחת כנענית. וההבדל הוא רק אם יש לו מעצמו, או אדוניו נתנה לו. ולמה כפל שם אשה –על כורחך שמדבר מאשה אחרת, כי מה שאמר אם בעל אשה הוא, מדבר באשה ישראלית.
כג. ויצאה אשתו עמו . ובפ ' בהר אמר ויצא מעמך הוא ובניו עמו . מבואר שצריך שאשתו ובניו יהיו שם כל זמן שהוא עובד. ומזה מבואר שהאדון מחויב לפרנסם, וכן הוא בספרא בהר ובקדושין (דף כב ). וכבר האריכו בזה הרמב"ן והמשנה למלך (פ"ג ה"א וה"ב ), עד מתי חייב במזונות בניו ואם מעשה ידיהם להאדון ואכ"מ . ושומרת יבם אינה ככלל אשתו כי נקראה בשם יבמתו בכמה מקומות. אמנם הארוסה היא תמיד בכלל אשתו, רק פה ממעט אותה ממלת עמו. שכבר בארתי קדושים ( קדושים לב ), שיש הבדל בין אתו ובין עמו. שעמו מורה על השווי, ולא כן מלת אתו, מורה שהאחד טפל להשני . ועל הארוסה לא יצדק מלת עמו שמורה על האשה הגמורה בחופה וקדושין , שהיא דבקה עמו וחיב במזונותיה. והרמב"ן הביא ברייתא שממעט גם אשה האסורה לו ממלת עמו. שהארוסה וכן האסורה לו, אינם עדיין עמו, כי אסור לו לבא עליהם, ופסקה הרמב"ם בפ"ג מהלכות עבדים.