התורה והמצוה על דברים כה ו

<< | התורה והמצוה על דברים • פרק כ"ה • פסוק ו' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יג • יד • טו • טז • יז • 

על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות

דברים כ"ה, ו':

וְהָיָ֗ה הַבְּכוֹר֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּלֵ֔ד יָק֕וּם עַל־שֵׁ֥ם אָחִ֖יו הַמֵּ֑ת וְלֹֽא־יִמָּחֶ֥ה שְׁמ֖וֹ מִיִּשְׂרָאֵֽל׃

פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כה ו:

קנו.

והיה הבכור אשר תלד . הפסוק הזה, אם כמובנו הפשוט, שהבן הראשון שתלד היבמה יקרא על שם המת; למשל, אם נקרא "ראובן" יקרא הבן "ראובן" - אינו מתקבל על הדעת,

• כי ענין היבום, נאמר גבי ער בכור יהודה. ושם נאמר, שהזרע יהיה לאחיו; ולא שיקרא בשמו, גם לא הזכיר שם בכור. וכן נזכר בכתובים גבי רות, ושם אמר להקים שם המת על נחלתו .

• ב'. שבכ"מ שנאמר " והיה ", יבא או על הדבר המובטח, או על דבר הרגיל. וכאן אולי לא תלד כלל, ואם תלד - אולי נקבה. וגם אולי לא יהיה בכור, כי יתכן שכבר ילדה! ואם הדין הוא רק בבכור, היה לכתוב "אם תלד" או "אשר תלד בכור, יקרא ע"ש אחיו"!

• ג'. שאם מוסב על הבן הנולד, היה לומר "יקום על שם אחי אביו"! ואף שיש ליישב בדוחק כדאיתא בגמ', דהצווי על הב"ד, שיאמר להיבם שיקרא את הבן בשם אחיו; אבל הוא רחוק, שהלא לא נזכר בפסוק זה היבם כלל! ולכל הפחות היה לכתוב "ועל שם אחיו המת, יקום הבכור אשר תלד", שהיה סמוך " שם אחיו המת " ל" ויבמה "!

• ד'. שאם בבן הנולד מדבר, למה הזכיר שני פעמים "יקום על שם אחיו", "ולא ימחה שמו מישראל"! ואף שחז"ל דרשו מזה, "פרט לסריס ששמו מחוי", זאת הוא דרש (ואינו פשט הכתוב) ! וגם היה לכתוב "אשר לא ימחה", שהוא נתינת טעם; ומדאמר " ולא ימחה ", משמע שהוא ענין בפ"ע!

ולכן ההכרח לפרש כדברי חז"ל. אף שאמרו בגמ', שבכ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו! רק (אלא ש-) כאן ההלכה עוקר את הפשט, אבל לא את הפשט שהוא על דרך ההגיון. וזה, כי ענין "הקמת שם" מצינו על ב' אופנים -

1. הקמת שם בנחלה. שהנחלה תקרא על שמו, כמ"ש על שם אחיהם יקראו בנחלתם .

2. הקמת שם ע"י הבנים, שהבנים נקראו על שמו. כדמצינו בבנות צלפחד, שאמרו למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו , שאין פי' על הנחלה, שלא יקרא על שם אביהם; דא"כ, היה כתוב "למה יגרע שם אבינו מנחלתו"! אלא הפי' הוא כך, למה נגרע אנחנו, אשר אנו שם אבינו, בשביל שאנו זרעו; מתוך משפחתו תנה לנו אחוזה, בתוך אחי אבינו.

ואחרי שמצינו ב' עניני הקמת שם, וזכר ב' פעמים בפסוק א', יורה על שניהם. בזרעו - כמו גבי יהודה, ובנחלה - כמו גבי רות. והמייבם, הוא "הקם על שם המת בנחלתו", ולא הבן אשר יולד. כמו שנאמר שם, " ביום קנותך השדה גם אשת המת קנית ; וכדפי' רש"י, מפני שאשת המת נכנסת ויוצאת בנחלת המת, ותזכר הנחלה ע"ש המת.

ועתה נבא לבאר הכתובים. כי מליצת הכתוב כך היא - אחרי שאמר הכתוב מצות היבום, ובאר לנו התועלת שיוצא מזה; ואמר כי ע"י היבם, שהוא בענין הזה כבכור שיורש את נחלתו, וע"י היבמה שראויה להוליד בנים מהיבם, יהיו שני הקמות:

• הקמת שם בנחלה, שזה נקרא "הקמת שם אחיו", כמ"ש על שם אחיהם יקראו בנחלתם .

• וגם הקמת שם ע"י זרעו, שיקרא "הקמת שם בישראל". שע"ז אמר קודם, להקים שם אחיו בישראל (שהוא ענין רוחני וע' ברמב"ן ורבינו בחיי).

וכה יתפרש הכתוב " והיה הבכור " - ר"ל ע"י הבכור שהוא היבם; שכנה אותו "בכור", מפני כמה דינים כדאיתא בגמ'. " אשר תלד " - ר"ל וע"י אשר תלד; היא היבמה, וכנה אותה בשם " אשר תלד ", להורות שאם היא אילונית - אינה מתיבמת. ועתה מבאר התועלת שיהיה ע"י היבם, שקראו הכתוב בכור - " יקום על שם אחיו המת ", שפי' הקמת שם בנחלה. והתועלת שיהיה ע"י היבמה - " ולא ימחה שמו מישראל ", שהוא הקמת שם בזרע כנ"ל.

<< · התורה והמצוה על דברים · כה · ו · >>

קיצור דרך: mlbim-dm-25-06