התורה והמצוה על דברים כה ה
<< | התורה והמצוה על דברים • פרק כ"ה • פסוק ה' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יג • יד • טו • טז • יז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
כִּֽי־יֵשְׁב֨וּ אַחִ֜ים יַחְדָּ֗ו וּמֵ֨ת אַחַ֤ד מֵהֶם֙ וּבֵ֣ן אֵֽין־ל֔וֹ לֹֽא־תִהְיֶ֧ה אֵֽשֶׁת־הַמֵּ֛ת הַח֖וּצָה לְאִ֣ישׁ זָ֑ר יְבָמָהּ֙ יָבֹ֣א עָלֶ֔יהָ וּלְקָחָ֥הּ ל֛וֹ לְאִשָּׁ֖ה וְיִבְּמָֽהּ׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כה ה:
קנה.
כי ישבו וגו'. ענין היבום הוזכר במעשה ער ותמר, וכאן, ובענין בועז ורות. ובכל א' מהשלשה, בא באופן אחר. ויתבאר ע"פ ב' הקדמות,
0. א) שענין היבום הוא על ב' פנים,
1. א'. כשתלד זרע מהיבם, והזרע יחשב להמת. וזה יקרא "הקמת שם בישראל", ו"לא ימחה שמו מישראל".
2. והב'. שאשת המת תהיה לו לאשה, וגם נחלת המת תהיה לו. ונקרא שם המת על נחלתו, ע"י שאשת המת תבא ותצא בנחלתו כמקדם; וזה יקרא "הקמת שם בנחלה", שלא יכרת שמו מאחיו ומשער מקומו.
וההבדל ביניהם, כי הקמת שם בזרע, הוא תכלית המכוון במצות יבום. אבל לא תוכל להיות, רק כשהזרע אשר תלד מהיבם, הוא בעת אשר תקרא עוד בשם "אשת המת". אבל אחר שתקרא בשם "אשת היבם", אז א"א שאשת אחד תלד בנים ע"ש אחר! והקמת שם בנחלה, אינה תכלית היבום, מפני שאיננה רק הקמת שם באחיו ובשער מקומו; אבל תוכל להיות אף גם כשתקרא בשם "אשת היבם".
3. והקדמה הב'. כמאמרם ז"ל, שקיים אאע"ה כל התורה, ואחריו יצחק ויעקב והשבטים. אבל הם לא קיימו כאשר אנחנו מקיימים בחוק ולא יעבור, ומצות ל"ת לא תוכל להדחות מפני מ"ע באין גבול וחוק. וגם קיום העשה (אצלנו) י"ל גבול וחוק עת וזמן, שהוא קיום המ"ע, וא"א שמ"ע א' תמשך קיומה זמן רב; ר"ל עת ומשך מעשהו, ואז תהיה נגמרת. אבל קודם מ"ת (=מתן תורה), הן מ"ע והן מל"ת לא היו בחוק ולא יעבור, רק היו מתנהגים בהם כפי בינת ה' אשר חנן אותם, לבא בהם לתכלית כונת השי"ת.
ועתה יובן הדבר. כי קודם מ"ת, כאשר איסור אשת האח לא היה מנגד למצות היבום; וגם מצות היבום היה באפשרי להמשיך, עד עת שתוליד בן; לכן היה באפשרי, שאשת המת תשאר בשם "אשת המת" עד שילדה בן מהיבם, ואז היה נגמר מצות היבום כשנעשה תכלית המכוון. ואחרי התכלית, אז נשארה אסורה להיבם, משום אשת האח. אבל אחר מ"ת, א"א שתקרא בשם "אשת המת" שהוא אשת האח עד שתלד, מפני שאיסור אשת אח, לא יוכל להדחות באין גבול. לכן לא יתכן שמצות היבום תמשך עד עת שתלד!
ורק שהתורה אמרה, שרק ביאה ראשונה יבא עליה בשם "אשת המת", אבל אחרי הביאה נעשית כאשתו; וכאלו לא היתה כלל בשום פעם אשת האח. וקיום מצות יבום, הוא רק בביאה ראשונה, אבל אח"כ אינה מצוה. וגם אינה אסורה עליו, מפני שכן אמרה התורה, שמביאה ראשונה והלאה היא אשתו. ונמצא אם יקרה שתלד בן מביאה הראשונה, אז בא תכלית כוונת מצות היבום, שהוא הקמת שם בזרע. אבל אם לא ילדה מביאה הראשונה באופן הזה, לא היה רק (=אלא) קיום הקמת שם בנחלה.
וזהו רק באשת האח, שהתורה צותה כן, שתקרא בביאה ראשונה בשם "אשת המת", ואמרה שיבא עליה בשם "אשת האח". אבל בשארי הקרובים לא בא הצווי ע"ז, אף שאשת המת איננה מהעריות, באסורה עליו אחרי מות בעלה. אבל כל אשת איש כשמת בעלה, אם לא נאמר שבמותו איננה עוד "אשת המת", לא היתה יכולה להנשא כלל! ורק מפני זה מותרת, מפני שאנו אומרים שבמות בעלה פקע האישות, ונמצא כי הקמת שם בזרע בשארי קרובים - לא יתכן כלל, רק הקמת שם בנחלה.
ועתה נעתיק את הכתובים מכל המקומות, ונראה שכנים ואמתים הדברים:
(בראשית לח ח) ויאמר יהודה "בא אל אשת אחיך", כי הביאה תהיה אל אשת אחיך. "ויבם אותה" אף אחר הביאה תהיה לך בתורת יבמה. ועד מתי תהיה כך? עד "והקם זרע לאחיך", שאז תגמר מצות היבום, ותשאר אשת האח. "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע", ידע זאת ממאמר יהודה והקם זרע לאחיך. ויתכן כי במלת "יהיה" שהוא מיותר, שהיל"ל רק "כי לא לו הזרע", פירושו כי אחר שתלד אין לו הויה ואישות בתמר, כי יצרך לפרוש ממנה. "הזרע "פי' בשביל הזרע שיקים. ולכן כשבא עליה "ושחת ארצה לבלתי נתן זרע לאחיו", ותשאר לפניו בתורת יבמה.
ויתכן לומר, כי השתדלות היבום היה אז מוטל על האב, מפני שידוע שבימים הראשונים לא היה חזון נפרץ שימות בן בחיי האב ובלא בנים, ובפרט שהיה יקר מאד בעיני האבות; וכשקרה זאת, היה אבל גדול לאביו. ולזה כשחשב יעקב אבינו ע"ה שמת יוסף, לא רצה להתנחם. ולכן השתדל יהודה למלאות חסרון בנו הבכור, שתמר בשם אשת ער, תלד מאונן בנים ותחשב הזרע לער. ולזה "ויאמר יהודה" וכן "לא נתתיה לשלה בני", כי עליו היה הדבר מוטל, ולא כמצות היום שהוא רק על האח. וכשלא נתקיימה מחשבתו ומת גם אונן, והיה עליו למלאות החסרון גם מאונן בנו, אבל היה ירא ליתנה לשלה כי חשבה לקטלנית. והיא בראותה שהתנחם יהודה, ויעל על גוזזי צאנו שהיה לפנים שמחה; אז ראתה כי נשכח ממנו האבל, ולכן השתדלה שיתמלא החסרון ע"י יהודה בעצמו, והוסכם עמה מן השמים. ולא היה יכול להיות, כ"א באופן שלא ידע כי כלתו היא, כי לא יתכן שיבא על כלתו, בתור אשת בניו. ולכן ילדה תאומים, למלאות החסרון משני בניו ער ואונן.
ולכן בסדר ויגש, כשחשב בני יעקב הבאים מצרימה, זכר ער ואונן אף שלא באו למצרים, להורות שפרץ וזרח הם ער ואונן. ובפ' פנחס, שחשב משפחות בני יהודה, זכר ג"כ ער ואונן אף שלא העמידו משפחות, להורות ג"כ שמשפחת הפרצי והזרחי, הם משפחת ער ואונן. וזה שאמר יהודה צדקה ממני, פי' שהיא צדיקת יותר ממני, שאני שכחתי מות שני בני; והיא השתדלה אף באופן שאין נאה לצדיקת, לישב בפתח עינים על הדרך, רק למען הקם זרע לער ואונן.
וכאן אמר "יבמה יבא עליה", שרק ביאה הראשונה תחשב בשם "יבום". שהיא "אשת המת", ובגמר הביאה היא נעשית אשתו. וזהו שאמר אח"כ, שהוא בגמר הביאה - "ולקחה לו לאשה", לו לבדו, ואין נגדו זכר לאשת האח. "ויבמה", כדברי הספורנו ושארי הפשטנים, שהוסר ממנה מעתה שם "יבמה". ואומר עוד מה תועלת יהיה מהיבום, "והיה הבן הבכור אשר תלד", "אשר" הזה, יתפרש כמו "אם". ופי', שאם יקרה שתלד מביאה ראשונה בן, שהוא בכור בענין הזה; ועיקר הנחת שם "בכור", הוא על הנולד מטפה ראשונה. "יקום על שם אחיו המת", באופן אשר "ולא ימחה שמו מישראל", שהוא הקמת זרע ממש. ולא הותרה אשת אח כ"א בזה האופן, שיהיה באפשרי שיקוים גם הקמת שם בזרע. אבל אם היא אילונית, או שהמת היה סריס ששמו כבר מחוי - אין מקום למצות יבום, ונשארה באיסור אשת אח.
ובענין בועז ורות, שאין שם מקום להקמת זרע, ורק שם בנחלה. (שקדושת א"י גדולה כ"כ, שאף אם יקרא שמו על נחלתו, יש ג"כ שארית להמת. וענין הגאולה בשדה אחוזה האמור בקרובים, הוא שלא יכרת שמו משדה אחוזתו, כי נשמתו נתקדשה בקדושת א"י). כמ"ש ופרשת כנפך וגו' כי גואל אתה, וכן אמנם כי גואל אנכי. ועוד כמה פעמים נזכר בענין הזה שם "גאולה", שעיקרה על שדה אחוזה. והנשים לא אמרו שם "יולד בן למחלון". כתיב "ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה ויבא אליה" - שהקיחה מורה על הקדושין, "ותהי לו" על החופה, ואח"כ "ויבא עליה" כנשואי כל הנשים. ומה שאמרו השכנות יולד בן לנעמי, הוא בשביל שהיתה לו לאומנת.
ישבו אחים יחדו. ע"פ הפשט, יש מקום לפרש בשני אחים היושבים ביחד, ונזונים בנחלת אביהם. ו"ישיבה" לשון דירה, כמו "וישב יעקב", וכמו שדרשו חז"ל על "תשבו, כעין תדורו", והוא ע"ד הכתוב בתהלים קלג א "מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". ולפ"ז לא היה מצות יבום נוהגת רק ע"ז האופן. אבל לא יתכן, מדכתיב לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. ופי', מי הוא החוצה לבית שבת האחים? רק איש זר. וכאשר נבאר בסמוך, ש"החוצה "מיותר, ובא להורות שרק איש זר הוא חוץ ממושב האחים. ולכן אמר בספרי ובגמ', שהיה להם ישיבה א' בעולם (באותו פרק זמן).
ו"ישבו" הוא מלשון עכבה, שנתעכבו מה בעולם, ולא אם נולד אחר מיתת אחיו. ו"יחדיו" פירשו, שאינו מוסב על הישיבה, רק הוא דבר בפ"ע; שאין מצות היבום, רק אם יתאחדו בענין הנחלה, ולמעט אחים מן האם. (והנ"ל, כי מלת "יחד", שנתאחדו בהישיבה, וכן הרבה. אבל "יחדו", יבא על התאחדותם בדבר שלא נזכר בכתוב. כמו לא תחרוש בשור ובחמור יחדו, שפירושו שיהיו קשורים השור והחמור ביחד. אבל אם זה קשור למחרישה בפ"ע (=בפני עצמו) וזה בפ"ע והאדם נוהג בהם - אינו עובר. וכן לא תלבש שעטנז צמר ופשטים יחדיו, שאם לבש זה בפ"ע וזה בפ"ע אינו עובר, רק כשיש התקשרות ביניהם - לדעה א', שיהיו שוע טווי ונוז ביחד; ולדעה ב', אם כ"א הוא שוע טווי ונוז בפ"ע, והם קשורים או תפורים ביחד - עובר. ומזה דרשו חז"ל וילכו שניהם יחדו, שבא על המחשבה ולא על ההליכה).
ונמצא שמ"ישבו" ממעט אשת אחיו שלא היה בעולמו. וכלל זה יהיה בידך, שבכ"מ שמיעט הכתוב ממצות יבום - אסורה עליו משום אשת אח, והרי היא ככל ט"ו נשים שפוטרות צרותיהן. וז"ש ספרי "הראשונה יוצאת משום אשת אחיו שלא היה בעולמו, והשניה משום צרתה".
ומת אחד מהם. אם אמר "מהם", משמעו אחד או יותר, ולמה אמר עוד "אחד"! ודרשו בספרי, שבא למעט אשת שנים, כגון ג' אחים נשואות לג' נשים וכו'. אבל לא יתכן שהכתוב ידבר מזה, כי מאמר אינו קונה אלא מדרבנן, ומן התורה אין עליה רק (=אלא) זיקת הראשון! ועי' בתוספות (יבמות ד וגיטין ד פ"ב) שיש מחלוקת, אם יש אופן שמן התורה תקרא בשם "אשת שני מתים". ואם שלא יתכן כלל, לא בא הכתוב למעט, רק מפני שבכ"מ (=שבכל מקום) שיבא עשה או לא תעשה, מדבר הכתוב בלשון יחיד; ועכ"ז אם הוא שנים, עובר על כאו"א (=כל אחד ואחד). א"כ, אף אם היה כתוב רק "ומת אחד", לא היינו ממעטים שנים. ורק מפני שאשת אח הוא באיסור כרת, והיה עולה על הדעת שלא התירה התורה רק אחת, לכן כתיב "מהם". ועכ"ז לא רצה לשנות מכמו שכתב בכ"מ, וכתב גם "אחד".
ובן אין לו. לפי משפט הלשון היה לכתוב "ולו אין בן", שהיה להסמיך מלת "לו", ל"ומת אחד מהם" שלא מוסב על המת; או היה לכתוב "ומת אחד מהם בלא בן"! ולזה דרשו חז"ל, "ובן אין לו, עיין עליו". שפי', ש"אין" ביו"ד, הוא במבטא קרוב לעיין. ופירושו לעיין על הבן של המת, שאף אם אינו בעולם, רק שנשאר ממנו בן או בת; וכ"ש אם יש להמת בעצמו בת. ויש לפרש גם באופן הזה - ובן אין לו, שהבן של המת אין לו מאומה לא בן ולא בת וכו'. ונמצא למדין, שאם נשאר בעולם זרע מהמת - פטורה מן היבום.
לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר. הזהיר על היבמה שלא תנשא לאיש, כל עוד שזקוקה ליבום; ואם נשאת, היא והנושאה עוברים בלאו. ולא באה האזהרה לא בלשון צווי על האשה ולא צווי על האיש, רק כמצוה את הב"ד, שיצוו מלקחת את אשת המת, ואותה שלא תנשא החוצה. והנכון היה לכתוב העשה מיבום וחליצה, קודם הלאו ד"לא תהיה החוצה"; מפני שהעשה הוא חובה, והלאו הוא רק במקרה! אלא מפני שהלאו אינו נוהג רק קודם קיום העשה. אבל אחר שנתקיים העשה, כגון שיבמה וגרשה או חלצה, אז היא מותרת לכל אדם. לכן הקדים הלאו להורות ע"ז.
ובספרי "לא תהיה וגו', למה אני צריך וכו'"והוא תמוה, שהרי הוא אזהרה על היבמה שלא תנשא לשוק! ולא יתפרש, רק (=אלא) ע"פ הכלל שכתבנו - שבכל לאו שאינו מובן מעצמו, יקדים ללאו את נושא הענין, והיה לכתוב "אשת המת לא תהיה החוצה"! לכן למד מזה שבא אזהרה, אף שאינה אשת המת, רק אשת שני מתים, שאינה בכלל יבום; רק מפני שהיא צריכה חליצה - אסורה לאיש זר. ומזה למד שם גם על הנותן גט, שאף שלא תתייבם עוד, רק מפני שצריכה חליצה אסורה לאיש זר. ולהדעת שזכרנו לעיל, שאין שום אופן שתהיה אשת שני מתים מה"ת, והוא רק מדרבנן; י"ל מה שלא אמר "אשת המת לא תהיה החוצה", מפני שנושא הענין כבר כתוב קודם - כי ישבו אחים וגו' ומת אחד מהם ובן אין לו. א"כ, "לא תהיה "שהיא על הוית האשה, מובן שבאשת האח המת מדבר.
ומ"ש עוד "ת"ל לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר, אלא בחליצה". ואינו מובן. והנראה לי, שבחליצה שנאמר בה "אשר לא יבנה את בית אחיו", ודרשינן, כיון שלא בנה שוב לא יבנה; ונמצא שבית אחיו נהרס ואין לו תוך. וא"כ אין לו חוץ, ולכן מותרת לכ"א. אבל בגט שלא נמצא מפורש בכתוב, עדיין קרינן ביה "החוצה".
עוד שם, "יכול תהא מאמר קונה בה? ת"ל יבמה יבא עליה, ביאה גורמת בה". גם הלמוד הזה אינו מובן. ויש להסביר, כי מצינו בכ"מ קיחה קודם הביאה, כמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה (בראשית כד סז), ויקחה ויבא אליה (שם לח ב), וכן לעיל כי יקח איש אשה ובעלה. וכאן אמר יבמה יבא עליה ולקחה. וגם "עליה "כתיב ולא אליה, שיורה שאין לו עדיין עמה השתוות קודם הביאה, אף ע"י קדושין.
יבמה יבא עליה. בכ"מ יאמר בלשון "אל". כמו אל אשת אחיך (בראשית לח ח), מה תתן לי כי תבא אלי (שם טז), ואל אשת עמיתך (ויקרא יח כ), ואקרב אליה (דברים כב יד) ועוד הרבה. והנכון שיאמר גם כאן, "יבמה יבא אליה"! וההבדל בין "אל" ל "על"- ש"אל" מורה השתוות בדבר מה. ו"על" יורה שאין עדיין השתוות. ולכן למד מזה בספרי, שאם בא עליה בין בשוגג ובין באונס, שאין השתוות ביניהם; ואפי' אחד מהם באונס ואחד מהם ברצון, שאף בזה לא היה בהם השתוות - קונה. וגם באחות אשה נאמר ג"כ, ואשה אל אחותה לא תקח, לצרור לגלות ערותה עליה בחייה. ולמדו חז"ל בגז"ש, שבא לומר שאף במקום יבום שנא' בה "עליה", ג"כ "אל תקח". ומזה למדו, שהעריות אינן מתייבמין. ובספרי כאן למד מדכתיב "ולקחה", דהיה לכתוב "ולקח". וכן כתיב "ויבמה", דהיה לכתוב רק "ויבם"- שבא למעט עריות וצרות.
<< · התורה והמצוה על דברים · כה · ה · >>
קיצור דרך: mlbim-dm-25-05