התורה והמצוה על דברים כה ד
<< | התורה והמצוה על דברים • פרק כ"ה • פסוק ד' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יג • יד • טו • טז • יז •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
לֹא־תַחְסֹ֥ם שׁ֖וֹר בְּדִישֽׁוֹ׃
פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כה ד:
קנד.
לא תחסום שור בדישו . ע"פ הפשט, " לא תחסום " - כלל, ו" שור בדישו " - פרט. ואין בכלל אלא מה שבפרט, " שור " - ולא שאר בע"ח, ו" בדישו " - ולא שאר מלאכות. ובגמ' (ב"מ פרק ט א) למדו " שור " " שור " משבת, ללמד שאר בע"ח. ולא הוזכר שום למוד, שדיש אינו דוקא, רק הוזכר שם ללמד ממנו בכעין הפרט. ובספרי לפי הנוסחא הישנה, שאר בע"ח יליף מ לא תחסום שור , מ"מ.
ולפי נוסחת הגר"א, " בדישו , מ"מ", ושאר מלאכות מרבה ג"כ מ" לא תחסום, מ"מ". ונמצא שלומד רק מהכלל (ולא מהפרט) , וזה נגד הי"ג מדות! ויתיישב רק ע"פ מ"ש, שבכל מקום שהל"ת בעצמה אינה מובן, בהכרח להקדים נושא הענין לפני הל"ת, כמו שנזכר בכל העריות; ואחר שהוא נושא הענין, לא יחשב לפרט. וכן כאן, אם לא היה הל"ת רק בשור, היה להקדים שור, ולכתוב "שור לא תחסום בדיש"! (ולא "שור בדישו לא תחסום". כי אף שאיננו עובר רק בדיש, לא נחשב רק לפרט; והוכרח לבא אחר " לא תחסום ". וא"כ לא היה יכול לכתוב "בדישו", מפני שאינו סמוך לשור, רק בדיש). ומדהקדים הכתוב " לא תחסום " ל" שור ", נלמד שנוהג בכל בע"ח, ואינו ממעט רק אדם. ואחר ששור אינו ממעט רק אדם, נכנה אותו בשם פרט קטן. נמצא שבהכרח גם " דישו ", אינו ממעט שאר מלאכות. דאי ממעט כל שאר מלאכות, הלא הוא פרט גדול נגד שור, והיה לכתוב "לא תחסום בדיש שור"! ומדכתיב גם אחר שור, ש"מ שפרטו עוד קטן מפרט דשור, וזה כמ"ש בספרי, "למעט כשאינו עושה אלא בידיו ולא ברגליו וכו'".
ונוסחא הישנה מובן בנקל, ונוסחת הגר"א צריך להטעים. כיון דכתיב " בדישו ", בהכרח שכתב שור קודם, דאל"כ היה כתוב "בדיש"! והיותר נכון, שמעתיק הגהות הגר"א שגה, וגי' הגר"א ב"דישו מ"מ" הוא על - "שאר מלאכות מנין? ת"ל " בדישו ", מ"מ".
ויש להתבונן על שבא אזהרת " לא תחסום " בפרשה א' עם ענין המלקות. שאם הוא מענין צער בע"ח, היה לכתוב בענין מצות פריקה וטעינה! ואם הוא מענין שלא למנוע העובד מלאכול מעבודתו, היה לבוא בפ' כי תבוא בקמת רעך ! וחז"ל אמרו, שבא ללמוד על איזה ל"ת לוקין. אבל האם לא מצא התורה לאו אחר לסמוך, ולא ל"ת המצווה בבהמה! לכן נראה שלאו דחסימה, י"ל ענין הדומה לענין " לא יוסיף " דמלקות. כי בימיהם לא היו מרעים את השורים בשדות, והיו עובדים בהם כמו בסוסים; שהיו חורשים וגם משכו בעגלות, והיו עוברים תמיד ע"פ שדות אחרים. והירא דבר ה' היה חוסם את פיהם כל היום, רק בעת האוכל פתח אותו, כמ"ש באליעזר עבד אברהם ויפתח את הגמלים . ונמצא שבכל עת מצוה לחסום. ולולא אזהרת התורה הייתי אומר שנכון לחסום בעת הדישה, כדי שיתלמד מבלי לאכול רק ממה שיתנו לו. אבל אף שמצוה לחסמו, הזהירה התורה מלחסמו בעת הדישה. וכך הוא בענין המלקות, שאף שהב"ד מצווה להכות הרשע, הזהירה התורה שלא להוסיף.
<< · התורה והמצוה על דברים · כה · ד · >>
קיצור דרך: mlbim-dm-25-04