התורה והמצוה על דברים כה א

<< | התורה והמצוה על דבריםפרק כ"ה • פסוק א' | >>
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • יא • יג • יד • טו • טז • יז • 

על פסוק זה: דף הפסוק מקראות גדולות


דברים כ"ה, א':

כִּֽי־יִהְיֶ֥ה רִיב֙ בֵּ֣ין אֲנָשִׁ֔ים וְנִגְּשׁ֥וּ אֶל־הַמִּשְׁפָּ֖ט וּשְׁפָט֑וּם וְהִצְדִּ֙יקוּ֙ אֶת־הַצַּדִּ֔יק וְהִרְשִׁ֖יעוּ אֶת־הָרָשָֽׁע׃



פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים כה א:

קנב.

כי יהיה ריב וגו' . הרבה שאלות יש בפ' הזאת,

  • א'. קושית המפרשים על חז"ל, שפי' שהפרשה נאמרה במי שעבר על ל"ת שבתורה, שרובם הם מאכלות אסורות ועריות וכדומה; איך יכונה בשם ריב בין אנשים! ולמ"ד "בעדים זוממין מדבר", וכגון שהעידו עליו שהוא בן גרושה, יקשה ג"כ - איך יכונה בשם " ריב בין אנשים "!
  • ב'. פשטות הכתובים הוא, שכשהשופט יבין שאין די להרשע בהעונש שקצבה התורה, יכהו עוד כפי בינתו - על דבר קל עונש קל, ועל דבר חמור עונש חמור; ויבדלו או במספרם או בחזקם. וכן נהוג באזיע (=אסיה) , שמלבד החוק הקבוע, יכהו עוד השופט כפי בינתו. וגם חז"ל בסנהדרין מו ע"א, "אר"א בן יעקב, שמעתי שב"ד מכים וענשים שלא מן הדין, ואפי' עונש מיתה". ומדוע למדו רק מפי השמועה, ולמה לא פירשו הפרשה הזאת באופן הזה!
  • ג'. התורה אמרה ארבעים, וחז"ל אמרו ל"ט!
  • ד'. משמע שהשופט בעצמו יפילו ויכהו, וכן מנהגם באזיע. ונותנים טעם, שאם השופט בעצמו יעשה המשפט, יתן לב יותר שלא לעות המשפט.
  • ה'. ע"פ הפשט, הזהיר שלא להוסיף מכה רבה. וחז"ל אמרו, שאם הוסיף אף מכה א' חייב. ומ"ש חז"ל, "מלמד שהראשונות הם מכה רבה", יקשה, איך צותה התורה להכותו מכה שהיא רבה!
  • ו'. מה שפי' ש" ונקלה אחיך ", הוא שנתקלקל ברעי. הלא הפשט הוא, שאם יכהו באכזריות הלא הוא נקלה בעיניו, והלא הוא אחיך!

ונקדים ב' הקדמות,

  • א) הפרשה הזאת כתובה בוי"ו החבור: " ונגשו ", " ושפטום ", " והצדיקו וגו' "; ורק " ארבעים יכנו לא יוסיף " כתוב בלא וי"ו החבור. מפני שהפרשה הזאת, עיקר כתיבתה בשביל אזהרת ארבעים יכנו לא יוסיף . (והוא ע"ד כי יקח איש אשה , שכתוב כולה בוי"ו החבור, עד לא יוכל בעלה הראשון כנ"ל). והנראה שענין המלקות כבר היה מסור בידם, ונרמז בפ' שפחה חרופה, שכתוב בה " בקרת תהיה ", ודרשו חז"ל "בקריאה תהא". ובמוש"ר (=ובמוציא שם רע) " ויסרו אותו ", רק שבא להזהיר אף שהוא רשע, ומצוה להכותו, אעפ"כ אל תכהו יותר מהמספר.

והאריך הכתוב באריכות יתרה, ללמוד מזה כל פרטי דיני המלקות כאשר ית'. ועל פי זה יותר (=תפתר) השאלה הב'. שאם כדברי הפשטנים, הלא המלקות בעצמם הם חדוש יותר מאזהרת ההוספה! וגם כאשר נפרש, ש" כדי רשעתו " פי', שיהיה די לפי רשעתו, הלא די בעונש שקצבה התורה לכל דבר! ובפרט שלשון "די" במקום שלא נאמר "והותר", פי' בצמצום לא פחות ולא יותר. ומי זה יכול להגביל בצמצום העונש, על העובר א' ממצות ה', והלא כתיב (משלי ה ו) ארח חיים פן תפלס, נעו מעגלותיה לא תדע ! (ומ"ש חז"ל, שב"ד מכים ועונשים שלא מן הדין, בפי' אמרו שם שלא מפני שהיה ראוי לכך, אלא מפני שהשעה צריכה לכך; שהוא רק למגדר מלתא, לפי רשעת הדור, ולא לפי רשעת העושה).

  • ב) הדברים שבין אדם לחברו, יקרא "דבר" שמובנו ענין מה. כמ"ש כי יהיה להם דבר (שמות ח טז), יבא דבר שניהם (שמות כב ח), מי בעל דברים יגש אליהם (שמות כד, יד), יקום דבר (דברים יט טו). ולא יכונה בשם "ריב", כי הדבר יובא לפני השופטים, ויוציאו לאור הדבר, כמ"ש וכל העם על מקומו יבא בשלום (שמות יח כג). ואף אם יקרה שלא יצא המשפט לאמתו, כגון אם לוה בלא עדים או שהלוה שלם ושכח מליקח השטר, עכ"ז העוות נעשה רק ע"י מעשה שלא כהוגן.

ו"ריב", הוראתו ויכוחי דברים, כשיתוכחו ועי"ז יצא דבר עוות. ונפרט איזה מהם: ויהי ריב בין רועי מקנה אברם , מיחו ברועי לוט מלרעות בשדות אחרים, מפני שהוא גזל, ורועי לוט אמרו שלא יחושו לגזל. והגיע דבריהם לאברם ולוט, ומיחה ג"כ אברם בלוט, ולוט אמר שלא יחוש לגזל. וכאשר ראה אברם שלוט לא יחוש לגזל, מיד א"ל התפרד מעלי, וע"י הויכוח נתפרד לוט מאברם ומקדושתו. וכן ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק (בראשית כו כ), שע"י הויכוח יצא שהתעשקו עמו. וכן וירב העם עם משה (במדבר כ ג), ע"י הויכוח שאמרו " למה העליתנו ", ומשה אמר " שמעו נא המורים ", ידוע מה שיצא. וביותר תראה בפ' שופטים (דברים יט טו), ע"פ שנים או שלשה עדים יקום דבר , קרא הענין שהעידו בשם " דבר "; ואח"כ גבי כי יקום עד חמס כתיב, (שם יז) ועמדו שני האנשים אשר להם הריב , וקרא עתה הענין בשם "ריב". מפני שעדים זוממין נעשה רק ע"י ויכוחי דברים, כאשר יתבאר. וגבי זקן ממרא, אמר בתחלה כי יפלא ממך " דבר " למשפט , (דברים יז ח) ואח"כ דברי " ריבות " בשעריך , מפני שבעת הספק קודם שעמדו למנין, אין זה ריב כלל. אבל כשסנהדרי קטנה עמדו למנין, והוסכמו ע"פ רוב דעות לדעה א', רק שזקן זה המרה בהם; זאת יקרא "ריב".

וזשה"כ (=וזהו שאמר הכתוב) דברי ריבות בשעריך , פי' שבשעריך, במושב הסנהדרין, יהיה דברי ריבות שמזה יצא דבר, ואז תיכף וקמת ועלית אל המקום . וכן כאשר יראו שאחד מישראל רוצה לעבור על אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, יאמרו לו שהתורה צותה שלא לעשות. וכשיראו שלא ישמע להם, יתרו בו ויאמרו לו שיספרו לב"ד ויקבל עונשו. ובזמן שהיה הכח בשופטי ישראל, ידע החוטא שיענש, ולמה עשה זאת? וזה רחוק מדרך השכל, שבשביל הנאה קלה יקבל עליו עונש המלקות! אלא שכך היה הדבר, שהחוטא השיב להם ידעתי שאתם עושים דברים חמורים מזה, ואם יברר הדבר נמצא שהם פסולי עדות; ואז אף אם יודה לב"ד על מעשה הרשע לא יענש, מפני שהעדים הם פסולי עדות. נמצא שהיה ריב ביניהם - הם אמרו שלא יעשה האיסור, והוא השיב שהם עושים איסורים חמורים מזה. ובמושב הב"ד יתחזק יותר הריב - הם אומרים עליו שהוא רשע שעשה כך וכך, והוא יאמר שרשעתם יותר גדולה.

וכן הדבר בעדים זוממים, שהמה באים לב"ד ומעידים על א' בפניו, שעשה מעשה שענשו מיתה או מלקות והתרו בו; והוא אומר ששקר יאמרו. וי"ל עדים שיזימו אותן, ונהיה הריב בפני הב"ד, שהם יאמרו עליו שהוא רשע, והוא יאמר שהם רשעים. ומובן הדבר, שמן הסתם מלבד הריב שנעשה עתה בפני הב"ד, יש ביניהם ריב כבר; דאל"כ, מה הנאה להן שימיתוהו או שילקוהו הב"ד! ואף אם עדותן בדבר שבממון, נקרא ג"כ "מריבה", דמובן הדבר שעשו מפני מריבה, או שקבלו שכר. והרוצה להוציא ממון ע"י עדי שקר, וגם המעידים שקר בעד בצע כסף, יצא מגדר "דבר", שהוראתו ענין מה, ובא לגדר "מריבה"; ויתפרש שם בשופטים. ועמדו שני האנשים אשר להם הריב , האיש האחד הוא העד חמס האמור לעיל. (אף שאין ע"א (=עד אחד) נעשה זומם עד שיזומו כולם, אבל כ"מ שנא' "עד" הוא שנים). והאיש השני, הוא האיש אשר ענו בו סרה. מפני שהעדים שיזימו, צריכים להעיד בפני הנזמים; והאיש שדברו בו סרה הוא המביאם. ומעתה נבא לבאור הכתובים.

כי יהיה ריב בין אנשים וגו' . יתפרש על שני פנים,

  • האופן הא', במעידים באחד שעבר על ל"ת שבתורה. שהריב הוא - שיאמרו שהוא רשע, והוא יאמר שהם רשעים כנ"ל. ונגשו אל המשפט ושפטום , פי' שיחקרו אם י"ל עדים על רשעתם. והצדיקו את הצדיק , כשיראו שאין ממש בדבריו, נשארו העדים בצדקתם. ואחרי שהעדים כשרים המה, אזי והרשיעו את הרשע , יעיינו לחקור עדותם.
  • האופן הב', יתפרש בעדים זוממין. (שלעיל בפ' שופטים, מדבר הכתוב בדבר שנוכל לקיים בו " כאשר זמם ", וכאן מיירי שמעידים שהוא בן גרושה. ואף שלא העידו על דבר רשע, אבל כיון שע"י עדותם יפסלוהו מן הכהונה, יקרא בשם "ריב". כי כאשר בדו העדים עליו דבר כזה, בודאי היתה מריבה ביניהם). והצדיקו את הצדיק , שנתברר שהם עדי שקר, וממילא נשאר בכשרותו.

(צ"ע בעדים זוממין שהעידו שהוא בן גרושה, מה " והצדיקו " שייך בזה? וצ"ל, דמי שנמצא שכדבריו כן הוא, נקרא "צדיק", כמו (משלי יח) צדיק הראשון בריבו . או שיש ליישב, דמיירי שידוע שאמו, היה בעלה הראשון כהן, ונתגרשה ונשאת לכהן אחר; ואין ידוע אם אביו הוא בעלה הראשון והוא כשר, או בעלה השני והוא חלל. והוא הביא עדים שהוא מהראשון, והוא כשר; והמה העידו שהוא מהשני. ואע"פ שי"ל ג"כ עדים, אוקי תרי לבהדי תרי, ונפסל על ידם מפני שאין לו חזקת כשרות. ואח"כ הביא עדים והזימו אותם, וקאי והצדיקו את הצדיק על העדים הראשונים, שהם נשארו בצדקתם. אבל צ"ע, אם באופן כזה יהיו העדים חייבים מלקות! והיותר נראה, דבסנהדרין י ע"א איתא, "אמר עולא, רמז לעדים זוממים מה"ת (=מהתורה) מנין". שהוא רק רמז ולא ע"פ הפשט, ולמדו מ והצדיקו את הצדיק ).

והרשיעו את הרשע , שיעיינו אם ההזמה היא אמת, ולפ"ז יתפרש הספרי, שאמר "אין שלום יוצא מתוך מריבה". ומביא מ ויהי ריב בין רועי מקנה אברם , שמורה על העדים המוחים מלעבור על ל"ת שבתורה. ולפי נוסחא הישנה, ועמדו שני האנשים , יורה שהריב הוא בעדים זוממין. כמ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב , גם שם מדבר בעדים זוממים, וסיים "מי גרם לזה ללקות? הוי אומר, זו מריבה". פי', שרק ע"י הויכוח שנקרא "ריב", הוא לוקה. ומ"ש בספרי "אין לי אלא אנשים. נשים, איש עם אשה ואשה עם איש". לא יתכן - לא בעדים שמעידים שעבר על ל"ת, ולא בעד זומם; מפני שהעדים רק אנשים! אלא משום דדריש " ושפטום , שישפטום בע"כ", יליף דאף מריבה שבין נשים, יש לב"ד להכריחם ולשפטם ולהשקיט המריבה.






קיצור דרך: mlbim-dm-25-01