התורה והמצוה על דברים טז א


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים טז א:

קסז.

שמור את חדש האביב . חדשי השנה נמנים ללבנה, שהחדוש הוא רק בלבנה, והאביב נמשך לפני שנת החמה. ואחר שהזהיר שישמור שיהא עשית הפסח בי"ד לחדש, שהוא ללבנה, ושיהא אז האביב. ושנת החמה יתרה על שנת הלבנה יותר מיו"ד ימים כ"א שעות, והזהירה התורה שאז ישמור החדש הסמוך לאביב, להוסיף בו כדי שיגיע אביב בזמנו; וכבר בארתי זה ( בא י ). ויצויר שהאביב לא יגיע עד עבור י"ד ימים, שהוא זמן עשית פסח, ויש לטעות שיוסיף י"ד ימים ויהיה חדש אדר מ"ד יום, עז"א " חדש ". שיוסיף שלשים יום, שהוא זמן חדוש הלבנה.

וכן יצויר שיתאחר האביב עד מ"ם או נו"ן יום, ונאמר שנוסיף אדר שני, מחדש של ארבעים או חמשים יום, עז"א " חדש ”, שיהא העבור רק חדש.

ועיין עקר למודים אלה במ"ש בפי' המכלתא בא י .

קסח.

שמור את חדש האביב . בתו"כ סדר פ' המועדות בפעם ראשונה. ופ' פינחס למד הקרבנות שיביאו בכל חג. במשנה תורה שנה הכל לכל ישראל, שהתאספו אז לקבל פרטי הלכות, שלא נאמרו עדיין; וז”ש "מפני הצבור".

ומ"ש “ללמדך ששמע משה סדר מועדים", זה נמצא בספרי פ' בהעלותך יז . ושם בארתי הדבר היטב.

קסט.

ועשית פסח . עשיה כולל כל המעשים ( ויקרא קלד , ויקרא רמח , ויקרא רנב , מצורא נז ובכ"מ), שיעשה הכל לשם פסח.

וחזר ואמר וזבחת פסח - והלא זביחה בכלל עשיה? ובא לפרש רק עשיה שהיא עבודה, דומיא דזביחה. ועיין זבחים ו שטה אחרת כמ"ש התוס' שם.

קע.

ועשית פסח לה' א-להיך . אצל הקרבן נזכר תמיד שם הויה, כמ"ש ויקרא טו הטעם. וא"כ עקר הוא מ"ש " לה' - שהוא שם המיוחד".

ומ"ש כי בחדש האביב הוציאך , הוא פי' למ"ש " א-להיך ". ששם "א-להים" הבא בכנוי, מורה על ההשגחה המיוחדת והדבוק והאהבה שי"ל עמהם. שהוציאם בחדש האביב, שהוא טוב להולכי דרכים.

ומ"ש הוציאך לילה , ר"ל שאז ניתן להם רשות מפרעה ללכת, והם לא הלכו עד היום. וכן אמר בברכות ט, "מלמד שהתחילה להם גאולה מבערב". והפסח היה זכר על התחלת הגאולה, ועז"א הוציאך לילה .

והמצה היה זכר על המשך ימי הגאולה, שלא נשלמה עד שביעי של פסח, שטבעו המצרים בים; לכן מצה שבעה.

(ב) וזבחת פסח , ע' לעיל ( ראה קסט ):



קיצור דרך: mlbim-dm-16-01