דורות הראשונים/כרך א/חלק שני/פרק יח
| יצחק אייזיק הלוי | |
| דורות הראשונים | |
|---|---|
| כרך א, חלק שני, פרק יח | |
| →חלק שני, פרק יז | חלק שני, פרק יט← |
ונשובה לכל דברי התנאים כולם על המשנה, כל דורות התנאים מבית שמאי ובית הלל עד דורו של רבי, ונראה דברי כולם בכל המקצועות שבש"ס, שדברי כולם באו שם על יסוד המשנה הסדורה והקבועה וטבועה בכל לשונה כמו שהיא לפנינו, וכל ענין דבריהם הם רק לפרש ענינה, ולהגדיר דבריה, או לחקור בדבר חדש איך הדין על פי יסודי המשנה, וככל אשר כבר ביארנו זה מהדור הראשון מתקופת התנאים מבית שמאי ובית הלל.
ועי' לדוגמא במס' כלים פרק ב' משנה ד': פנס שיש לו בית קבול שמן טמא, ושאין בו טהור, מגופת היוצרין שהוא פותח בה טהורה ושהוא גומר בה טמאה, משפך של בעלי בתים טהור ושל תבלין טמא.
מפני שהוא של מדה דברי ר׳ יהודה בן בתירא ר' עקיבא אומר מפני שהוא מטהו על צדו ומריח בו ללוקח.
ודבריהם באו רק לפרש דברי יסוד המשנה ממש כדברי האמוראים על המשנה.
ועי' במס' פיאה פרק ד׳ משנה ה': שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ובמנחה. רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו ר' עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו.
ועי' במס' כלים פרק ב׳ משנה ה':
כסוי כדי יין וכדי שמן וכסוי חביות ניירות טהורין ואם התקינו לתשמיש טמאין, כסוי הלפס בזמן שהוא נקוב ויש לו חדוד טהור ואם אינו נקוב ואין לו חדוד טמא.
מפני שהיא מסננת לתוכה את הירק, ר׳ אליעזר בר׳ צדוק אומר מפני שהיא הופכת עליו את הרונקי.
וכל זה הוא כבר ככל דברי האמוראים על המשנה.
ועי׳ עוד כלים פרק ה׳ משנה ה׳:
מוסף התנור של בעלי בתים טהור ושל נחתומין טמא.
מפני שהוא סומך עליו את השפוד. ר׳ יוחנן הסנדלר אומר מפני שהוא אופה בו כשהוא נדחק.
ועי׳ במס׳ פיאה פרק ו׳ משנה ו׳: העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה.
שני עמרים ובהם סאתים רבן גמליאל אומר לבעל הבית וחכמים אומרים לעניים. אמר רבן גמליאל וכי מרוב העמרים יפה כחו של בעל הבית או הורע כחו אמרו לו יפה כחו. אמר להם ומה אם בזמן שהוא עומר אחד ובו סאתים ושכחו אינו שכחה שני עמרים ובהם סאתים אינו דין שלא יהא שכחה. אמרו לו לא אם אמרת בעומר אחד שהוא כגדיש תאמר בשני עמרים שהן ככריכות.
ומחלקותם בזה הוא מתוך דברי יסוד המשנה "העומר שיש בו סאתים ושכחו אינו שכחה" מתוך יסוד זה נחלקו כאן רבן גמליאל וחכמים איך הדין בשני עמרים שיש בשניהם יחד סאתים, ומפורש בדברי רבן גמליאל שהוא ילמוד זה מדין יסוד המשנה, וחכמים השיבו לו שאינו מן המדה ואינו ענין לשם. ועי׳ פסחים פרק ו׳ משנה ה׳:
הפסח ששחטו שלא לשמו בשבת חייב עליו חטאת. ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינן ראויין חייב ואם ראויין הן ר׳ אליעזר מחייב חטאת ור׳ יהושע פוטר, אמר לו ר׳ אליעזר מה אם הפסח שהוא מותר לשמו כששינה את שמו חייב, זבחים שהן אסורין לשמן כששינה את שמן אינו דין שיהא חייב. אמר לו ר' יהושע לא אם אמרת בפסח ששינהו לדבר אסור תאמר בזבחים ששינן לדבר המותר.
ומבואר מעצמו שמחלקותם על יסוד המשנה ומשם גם ירצה ר׳ אליעזר ללמוד, ור׳ יהושע השיב לו שאין זה ענין לדברי יסוד המשנה. ועי׳ במס׳ אהלות פרק י״ד משנה ב': זיז שעל גבי הפתח מביא את הטומאה בפותח טפח.
ואחר זה במשנה ג׳ נאמר:
קנה שעל גבי הפתח אפי׳ גבוה מאה אמה מביא את הטומאה כל שהוא דברי ר' יהושע ר׳ יוחנן בן נורי אומר אל יחמור זה מן הזיז.
והנה יקשה ר׳ יוחנן בן נורי לר׳ יהושע מדברי המשנה ביסודה מהנאמר שם בדין הזיז. ממש כמו שיקשה ר׳ יהושע לר׳ אליעזר במחלקותם יחד ממשנה השנויה במס׳ אחרת. עי׳ תרומות פי"א מ"ב: דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתוניות ושאר כל מי פירות של תרומה ר׳ אליעזר מחייב קרן וחומש ור׳ יהושע פוטר, ור׳ אליעזר מטמא משום משקה, אמר ר׳ יהושע לא מנו חכמים שבעה מיני משקים כמוני פטמים אלא אמרו "שבעה משקין טמאים" (ומזה מבואר כי) ושאר כל המשקין טהורין.
וכונת ר׳ יהושע למה דתנן במס׳ מכשירין פרק ו׳ משנה ד׳ שבעה משקין הן הטל והמים והיין והשמן והדם והחלב ודבש דבורים(ל״ז). ועי׳ במס׳ ננעים פרק י׳ משנה א׳:
הנתקים מיטמאין בשני שבועות ובשני סימנים בשער צהוב דק ובפשיון.
בשער צהב דק לקוי קצר דברי ר׳ עקיבא ר׳ יוחנן בן נורי אומר אפי׳ ארוך.
והגאון התוס׳ יום טוב ז"ל נתקשה שם וכתב "וק"ק לי דמשנה למה חזרה ושנאה בשער צהב כיון שלא באה אלא לפרש דק, ואחשוב שמפני כן כתב הרמב"ם שלקוי הוא פי׳ צהוב וכו׳ אבל ק"ק דבמקל וקנה על כרחנו מאמר דק פירושו לקוי וכו׳ ושוב ראיתי בתורת כהנים דקתני דק לקוי דברי ר׳ עקיבא" עכ״ל.
אבל הדברים פשוטים והכל על מקומו.
כי בתורת כהנים שאין זה על יסוד המשנה באמת נאמר רק "דק לקוי קצר דברי ר׳ עקיבא" לפי שרק על זה לבד באו דבריו, ולא בא בדבריו "שער צהב״.
אבל במשנתינו מקור הדברים שמשם לוקחו הדברים בתורת כהנים, אשר שם פירשו זה לתלמידיהם, שם הולכים באמת דברי ר׳ עקיבא ור׳ יוחנן בן נורי על יסוד המשנה.
כי על כן מפני שבנתיים הפסיק "ובפשיון" שבזה ננמר כל יסוד המשנה "הנתקים מטמאין בשני שבועות ובשני סימנים בשער צהב דק ובפשיון״. הוכרחו להחזיר כל לשון יסוד המשנה "בשער צהוב דק" לקוי קצר דברי ר׳ עקיבא ר׳ יוחנן בן נורי אומר וכן'.
ומאד תמיהני על רבינו התוס׳ יום טוב מרא דמתניתא שלא הרגיש בהיסוד הנדול הזה, ואז הי׳ רואה שאין זה במקום הזה לבד כי אם במקומות רבות, שבדברי התנאים על המשנה יוחזר לשון יסוד המשנה.
שהרי כל המשנה הזאת עצמה שלפנינו כאן בריש פרק י׳ נכפלה רק לפרשה, וכבר בא כל יסוד המשנה מזה בלשון זה עצמו לעיל פרק ג׳ משנה ה'.
"הנתקים מיטמאין בשני שבועות ובשני סימנין בשער צהב דק ובפסיון" וכל זה נכפל לפנינו בריש פרק י׳ בכל לשונו לפרש זה אחר זה.
וממש כן ויותר מזה הוא גם במשנת סנהדרין פרק ז׳ משנה ב׳, אשר גם יורה לנו את כל הדבר. מצות הנשרפין היו משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ונותנין סודר קשה לתוך הרכה וכורך על צוארו זה מושך אצלו וזה מושך אצלו עד שפותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו.
ר׳ יהודה אומר אף הוא אם מת בידם לא היו מקיימין בו מצות שריפה אלא פותחים את פיו בצבת שלא בטובתו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו. והנה כל מחלקותו של ר׳ יהודה הוא רק זאת איך פתחו את פיו, ובכל זה לא באה מחלקותו שם אחרי "ונותנין סודר וכו׳ וזה מושך אצלו" כי אם שתחלה גמרו כל דין יסוד המשנה.
וגם אחר זה אחר דברי ר׳ יהודה, אף שהוא חולק רק על אופן פתיחת פיו חזר ושנה עוד הפעם את כל סיום לשון המשנה "ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו". והדברים פשוטים ומראים על עצמן שעיקר לשון יסוד המשנה הי׳: "מצות הנשרפין משקעין אותו בזבל עד ארכובותיו ופותח את פיו ומדליק את הפתילה וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו וחומרת את בני מעיו."
אבל מפני שבפי׳ דברי המשנה "ופותח את פיו" נחלקו ר׳ יהודה וחכמי דורו, ורבי סתם כדברי החולקים על ר׳ יהודה, על כן נקט תחלה כל דברי יסוד המשנה כדברי החכמים.
ואחר זה שנה גם דברי ר׳ יהודה, וכל לשון המשנה כדבריו, וחזר גם בדברי ר׳ יהודה עוד הפעם את כל לשון יסוד המשנה.
ועי׳ במס' שבת פי"ג משנה ה׳ (ד׳ ק"ו):
ר׳ יהודה אומר הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב וחכמים אומרים צפור למגדל, וצבי לבית לגינה לחצר ולביברין חייב.
והנה בצפור למגדל אין שום מחלוקת בין ר׳ יהודה וחכמים, בכל זה חזרו ושנו זה בדברי חכמים.
ויותר מזה שגם בצבי אין מחלוקת בין ר׳ יהודה וחכמים כי אם בחצר וביברין. וכל הוספת חכמים אינו כי אם זה לבד שבצבי חייב גם לחצר ולביברין(ל״ח).
והרי בשביל מחלקותם לא הי' צריך להיות בדברי החכמים כי אם זה לבד ״וחכמים אומרים צבי אפי׳ לגינה לחצר ולביברין" (ועי' ביצה כ"ד).
והדבר פשוט שכל לשון המשנה ביסודה הי': הצד צפור למגדל וצבי לבית חייב."
ובזה נחלקו ר׳ יהודה וחכמים אם צבי לבית הוא דוקא, או שהוא הדין גם לגינה לחצר ולביברין.
וזה הוא שבא לפנינו כל לשון המשנה גם בדברי ר' יהודה, גם בדברי חכמים(ל״ט).
ועי' בזה דבר נפלא מאד במשנה שבועות פרק ז' משנה ז'.
כי הנה במס׳ כתובות פרק ט' משנה ז׳ בא לפנינו לשון יסוד המשנה:
הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה, מנכסי יתומים ומנכסים משועבדים ושלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. ועל זה בא בשבועות שם פ״ז מ"ז דברים מפורשים ההולכים רק על משנה זו בכתובות שם וחזרו כל לשון יסוד המשנה בכתובות.
כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.
והנה כל ההוספה במשנת שבועות וכל מה שבא שם הוא רק זאת:
״וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה."
אבל מפני שסמכו דבריהם על דברי יסוד המשנה במס׳ כתובות, חזרו ושנו את כל לשון המשנה שם:
ובא הלשון מפורש בהעתק המשנה בכתובות "כשם שאמרו וכו׳ כן היתומים וכו׳.״
ואמנם כי גם המשנה בשבועות הבנויה על דברי המשנה ביסודה בכתובות, הנה גם המשנה הזאת אינה מסוף ימי המשנה מימי רבי, כי אם מראשית ימי התנאים, כי על דבר המשנה בשבועות באו ר׳ יוחנן בן ברוקא ואחריו רבן שמעון בן גמליאל לפרשה.
דעל ההוספה "וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא וכו'״ נאמר שם: ר' יוחנן בן ברוקא אומר אפי׳ נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל.
אמר ר׳ שמעון בן גמליאל אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע הוא נוטל שלא בשבועה. וגירסת הרא"ש והרבה מהראשונים "העיד ר׳ יוחנן בן ברוקא אפי׳ נולד הבן אחר מיתת האב וכו׳״.
ולפי זה הנה באו דבריו מה שקבל מפי רבותיו והנה דבריהם על דין המשנה, אשר היא עצמה באה מפורש רק על יסוד המשנה.
ועי׳ בזה דבר המבאר את עצמו במס׳ כלים פרק ב׳ משנה ב׳, כי בתחלת הפרק היינו במשנה א׳ בא לשון יסוד המשנה. כלי עץ וכלי עור וכלי עצם וכלי זכוכית(מ) פשוטיהן טהורים ומקבליהן טמאים, נשברו טהרו, חזר ועשה מהם כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא, כלי חרס וכלי נתר טומאתן שוה מיתטמאין ומטמאין באויר ומיטמאין מאחוריהן, ואינן מיטמאין מגביהן ושבירתן היא טהרתן.
ועל זה בא במשנה ב׳:
הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכים שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג, מלוג ועד סאה ברביעית, מסאה ועד סאתיים בחצי לוג, מסאתים ועד שלש ועד המש סאין בלוג דברי ר׳ ישמעאל.
ר׳ עקיבא אומר אני איני נותן בה מדה, אלא הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן, יושבים שלא מסומכין, שיעורן בכדי סיכת קטן ועד קדרות הדקות, מהקדירות הדקות ועד חביות לודיות ברביעית, מלודיות ועד לחמיות בחצי לוג, מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג.
ובהמקום הזה כבר יש לנו כל עניני דברינו יחד. שהנה דברי עצם המשנה נכפלו בפי ר׳ עקיבא עוד הפעם, ואף שכל מחלקותו עם ר׳ ישמעאל אינו כלל על הרישא, בכל זה יכפול גם את זה בריש דבריו:
הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן.
אף שמחלקותם הוא רק משם ואילך ,על מה שגדול מכדי סיכת קטן.
בכל זה כפל ר׳ עקיבא גם את כל הרישא לפי שזה הוא לשון יסוד המשנה. ואמנם נראה ונכיר בזה עוד יותר, כי הנה הדבר בולט לפנינו שלשון יסוד המשנה הי׳: "הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבים שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן, וברביעית, בחצי לוג ,ובלוג." ומפני שלא נתפרש במשנה מתי השיעור בכדי סיכת קטן, ומתי שיעורו ברביעית או בחצי לוג ולוג, על כן נחלקו ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא מתוך קבלתם בפי׳ דברי המשנה, אם השיעורין הנם לפי מדת הכלים השונים בתשמישם, או לפי המקומות.
וזה הוא שיאמר ר׳ ישמעאל, שהשיעור "בכדי סיכת קטן״ הוא עד לוג, והשיעור השני "ברביעית" הוא מלוג ועד סאה והשיעור השלישי "חצי לוג" הוא מסאה ועד סאתים ,והשיעור האחרון "לוג" הוא מסאתים ועד שלש ועד חמש סאין.
ור׳ עקיבא ישיב אני איני נותן בהם מדה "לפי גודל הכלי וקטנו אלא לפי המקומות שרגילין לעשותן ולפי צורת הכלים" כלשון הרע״ב. ועל כן השיעור "בכדי סיכת קטן״ הוא ועד קדרות הקטנות, והשיעור "ברביעית״ הוא מהקדירות הדקות ועד חביות לודיות, והשיעור "בחצי לוג״ הוא מלודיות ועד לחמיות, והשיעור האחרון "לוג" הוא מלחמיות ועד חצבים גדולים.
וברורים מאד דברי הר״ש שם שכתב "ר׳ עקיבא אומר וכו׳ ר׳ עקיבא לא פליג אלא אשמועינן דסתם קדרות דקות רגילים לעשותן מלוג ולמטה עד כדי סיכת קטן הלכך שיעור השברים כדי סיכת קטן, וסתם קדרות הבאות מלוד רגילין לעשותן מסאה ולמטה עד לוג ולא לוג בכלל, ושיעור שבריהם ברביעית, וסתם חביות הבאות מבית לחם רגילין לעשותן מסאתים ולמטה עד סאה ולא סאה בכלל ושיעור שבריהן בחצי לוג, וסתם חצבין גדולים מחמש סאין ולמטה או משלש ולמטה עד סאתים ולא סאתים בכלל ושיעור שבריהן בלוג".
והרא״ש בפירושו כתב כל זה בקיצור "ר׳ עקיבא אומר ר׳ עקיבא לא פליג דר׳ ישמעאל נתן שיעורו במדות ור׳ עקיבא בשמות הכלים והכל אחד״. והנה יפרשו שניהם גם ר׳ ישמעאל גם ר׳ עקיבא בסגנוני קבלותיהם את דברי המשנה, ודבריהם ילכו מפורש לפרש את כל דבר ודבר בלשון המשנה(מ"א) ויחזרו בדבריהם את לשון יסוד המשנה(מ"ב). ועל פי כל דברינו יאירו לנו גם דברי התוספתא שם אשר נתקשו בה הראשונים ז״ל.
כי בתוספתא כלים פ״ב בא זה עצמו:
"הדקין שבכלי חרס יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן ועד לוג, לוג כלמטה הימנו, מלוג ועד סאה ברביעית סאה כלמטה הימנו מסאה ועד סאתים בחצי לוג סאתים כלמטה הימנו, מסאתים ועד ג׳ ועד חמש סאין בלוג חמש כלמטה הימנו ר׳ עקיבא אומר מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג מכאן ואילך בלוג נשתקעו הדברים ולא נאמרו עכשיו ר׳ נחמיה ור׳ אליעזר בן יעקב אומרים חצבים גדולים שני לוגין.״
אבל מה פירוש הדבריס הסתומים האלה "נשתקעו הדברים ולא נאמרו עכשיו״ ועל מה קאי זה. והנה הר״ש פי׳ "נשתקעו הדברים שבימי ר׳ עקיבא לא נחלק אדם עליו אף על גב דר׳ יוחנן בן זכאי פליג במתניתן נשתכחו דבריו ולא נאמרו, אי נמי משום דלא סברי כוותיה עד שבאו ר׳ נחמיה ור׳ אליעזר בן יעקב ונחלקו על ר׳ עקיבא דסברי לה כר׳ יוחנן בן זכאי בחצבים גדולים".
והדברים מפליאים מאד שפירש "נשתקעו הדברים ולא נאמרו עכשיו״ הכונה שבימי ר׳ עקיבא לא נחלק אדם עליו, ודברי ר׳ יוחנן בן זכאי נשתכחו, אבל היכן הוזכר כאן רבן יוחנן בן זכאי, ואיך יסבו דברי התוספתא על מה שלא הוזכר.
ואם ילכו דברי התוספתא על המוזכר במשנה, הלא לא נשתכחו ונאמרו מפי ראשי התנאים והנם במשנה מפורש בשם רבן יוחנן בן זכאי.
ויותר מכל זה שלפי דבריו אם נגרוס "מכאן ואילך לוג" ונאמר שגם זה דברי ר׳ עקיבא, אם כן איך לא הוזכר זה במשנה בדברי ר׳ עקיבא, ואיך יחסר שם סיום דבריו. והרי רבינו הר״ש עצמו כתב ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא לא פליגי, ומפורש בדברי ר׳ ישמעאל ״ועד חמש סאין בלוג" ועל זה נאמר בתוספתא "חמש כלמטה הימנו״ ומזה מבואר דיתר מחמש אינו כלמטה הימנו, כי אם שיש לזה שיעור יותר גדול ובודאי שכן הוא גם לר׳ עקיבא.
והגר״א ז״ל הגיה בתוספתא וחמש ״ולמעלה״ כלמטה הימנו וזה פלא שאם כן לאיזה צורך הוזכר במשנה חמש סאין כל עיקר.
אבל באמת נשתרבב כאן תיבת "לוג״ בטעות על ידי שלא הבינו ענין דברי התוספתא, וגם לפי׳ הר״ש הוא בהכרה ט״ס.
וכל הדברים פשוטים ודברי התוספתא כך הם:
"ר׳ עקיבא אומר מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג, מכאן ואילך נשתקעו הדברים ולא נאמרו עכשיו ר׳ נהמיה, ור׳ אליעזר בן יעקב אומרים חצבים גדולים שני לוגין."
והדברים האלה ״מבאן ואילך נשתקעו הדברים ולא נאמרו עכשיו" מוסבים על יסוד המשנה, כמו שכבר נתבאר לנו שלשון יסוד המשנה הי׳: "הדקין שבכלי חרס וקרקרותיהן ודפנותיהן יושבין שלא מסומכין שיעורן בכדי סיכת קטן, וברביעית, בחצי לוג ובלוג.
וזה יפרשו ר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא, וכל פירושם הולך רק עד חצבים גדולים, והוא השיעור האחרון האמור במשנה לפנינו דהיינו לוג.
אבל מכאן ואילך נשכחו הדברים עתה ולא נאמרו לפנינו ביסוד המשנה, עד שבא רבן יוחנן בן זכאי במשנתינו ור׳ נחמיה ור׳ אליעזר בן יעקב בתוספתא(מ״ג) ופירשו זה.
כי באמת הלא כל השיעורים הללו הם כלמטה וכמו שהוא בתוספתא לפני זה "לוג כלמטה" "סאתים כלמטה" "חמש כלמטה״ וכמו שהוא חמש כלמטה לר׳ ישמעאל ושיעורו בלוג, אף כן הוא לר' עקיבא מלחמיות ועד חצבים גדולים, דהיינו השיעור הראשון של חצבים גדולים, והוא כלמטה. וכמו לר׳ ישמעאל מחמש ולמעלה, כן גם לר׳ עקיבא מתחלת חצבים גדולים ולמעלה כבר צריך שיעור לעצמו, והי׳ חסר בהמשנה. וזה הוא מה שהוסיף רבן יוחנן בן זכאי בהמשנה ״חצבים גדולים שיעורן בשני לוגין וזכינו לדין שאין כאן שום מחלוקת בין התנאים, ור׳ ישמעאל ור׳ עקיבא פירשו רק מה ששנו בגירסת המשנה.
והגר״א ז״ל מחק תיבת ״עכשיו״ ונראה טעמו מפני שהי׳ קשה לו שאיך לא נאמר זה עכשיו ,והרי גרסו זה עכשיו מפי התנאים. אבל אין צריך להגיה כלל והכונה שנשתקע מלשון יסוד המשנה וכמבואר(מ"ד).
ועי׳ גם במשנה נגעים פרק ג׳ משנה ד׳:
השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד ובשני סימנין בשער לבן ובפשיון.
ושם פרק ט' משנה א׳ כאשר רצו לפרש דברי משנה זו בא תחלה כל זה עוד הפעם ויותחל:
השחין והמכוה מיטמאין בשבוע אחד ובשני סימנין בשער לבן ובפשיון.
איזה הוא השחין לקה בעץ או באבן או בגפת וכו׳ איזו היא מכוה נכוה בגחלת וכו׳ זו היא מכוה.
ועי׳ במס׳ תענית פרק ד׳ משנה ד׳ שבא לשון המשנה: כל יום שיש בו הלל אין בו מעמד בשחרית, קרבן מוסף אין בו בנעילה, קרבן עצים אין בו במנחה דברי ר׳ עקיבא. אמר לו בן עזאי כך הי׳ ר׳ יהושע שונה, קרבן מוסף אין בו במנחה, קרבן עצים אין בו בנעילה ,חזר ר׳ עקיבא להיות שונה כבן עזאי.
ובמשנה בא הלשון תחלה "דברי ר׳ עקיבא״ ואלו נשאר כן היינו חושבים שאמר זה ר׳ עקיבא מדעתו ומסברתו.
עכשיו הננו יודעים מדברי המשנה עצמה, שאין זה כלל דברי ר׳ עקיבא, והכונה רק זאת שר׳ עקיבא הי׳ גורס כן בגירסת המשנה.
וכשהעמידו בן עזאי בשם ר׳ יהושע על עיקר גירסת המשנה ״חזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי".
והננו רואים כן גם במס׳ חולין פרק ד׳ משנה ב׳, שגם שם בא כן: שחט את הושט ופסק את הגרגרת או שחט את הגרגרת ופסק את הושט וכו׳ ר׳ ישבב אומר נבלה ר׳ עקיבא אומר טרפה. כלל אמר ר׳ ישבב משום ר׳ יהושע כל שנפסלה בשחיטתה נבילה, כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה ליפסל טרפה והודה לו ר׳ עקיבא.
ועל זה עצמו בא הלשון בתוספתא חולין פרק ב׳ ״וחזר רבי עקיבא להיות שונה כר׳ ישבב״(מ"ה). והיינו שכל הדבר הי׳ רק מחלוקת בגירסת המשנה אם "נבלה" או "טרפה״, ור׳ ישבב העיד לו קבלתו מר׳ יהושע כמו בן עזאי שם, ור׳ יהושע גם הניח בזה כלל למען לא נטעה, וכמו שעשה גם במס׳ מעילה (עי׳ הערה).
והלשון הזה עצמו שנאמר בזה "והודה לו ר׳ עקיבא״ שמפורש על זה בתוספתא "וחזר ר׳ עקיבא להיות שונה כר׳ ישבב" דהיינו כר׳ ישבב משום ר׳ יהושע בגירסת המשנה, כן יש לנו גם במקום אחר להיפך "לא הודה" והכונה שם שאינו מודה שיש לגרוס גם תיבה זו במשנה.
עי׳ אהלות פ״ה משנה א׳: יש מביאין את הטומאה וחוצצין, מביאין ולא חוצצין, חוצצין ולא מביאין, לא מביאין ולא חוצצים, אלו מביאים וחוצצים, השידה והתיבה והמגדל כוורת הקש, כוורת הקנים, ובור ספינה אלכסנדרית(מ"ו) שיש להן שולים והן מחזיקים וכו׳ ויריעה וסקורטיא וקטבליא וסדין, ומפץ ומחצלת שהן עשוים אהלים וכו׳ האירוס והקיסוס וירקות המור ודלעת יונית ואוכלים טהורים.
ר׳ יוחנן בן נורי לא הי׳ מודה באוכלין טהורין חוץ מן העגול של דבילה.
והלשון משונה מהרגיל שאין כאן אפי׳ הלשון השגור ר׳ יוחנן בן נורי אומר וכו׳ וחכמים אומרים.
אבל הכונה פשוטה שאין כאן מחלוקת מהם לעצמם כי אם שמה שחשבה המשנה הוא כפי גירסת רוב החכמים, ועל כן נאמר אצל זה שר׳ יוחנן בן נורי אינו גורס "אוכלין טהורין״ או שהוא מפרש זה רק על עגול של דבלה (ועי׳ פכ״ז.) ועי׳ משנה כלים פרק י״ז משנה ט״ז:
קנה מאזנים והמחוק שיש בהן בית קבול מתכות (שהרמאים עושין כן) והאסל שיש בו בית קבול מעות, וקנה של עני שיש בו בית קבול מים, ומקל שיש בו בית קבול מזוזה, ומרגליות הרי אלו טמאין.
ועל כולן אמר ר׳ יוחנן בן זכאי אוי לי אם אומר אוי לי אם לא אומר.
ובמס׳ אהלות פרק ב׳ משנה א׳ בא ביסוד המשנה פרטי המטמאין באהל, ואחר זה באו כל דברי התנאים מן ראשוני הראשונים שבהם, בית שמאי ובית הלל, עד האחרונים שבהם בפרקים שלמים, ודברי כולם מפורשים ובולטים בלשונם שכל דבריהם רק לפרש להגדיר ולבאר דברי יסוד המשנה אשר לפניהם בכל דברי לשונה, ולשון יסוד המשנה שם: אלו מטמאין באהל, המת, וכזית מן המת, וכזית נצל, ומלא תרוד רקב, השדרה והגולגולת, ואבר מן המת, ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי, רובע עצמות מרוב הבנין או מרוב המנין, ורוב בנינו ורוב מנינו של מת אף על פי שאין בהן רובע טמאין — כמה הוא רוב מנינו קכ"ה — רביעית דם ורביעית דם תבוסה.
ואחר זה במשנה ג׳:
אלו מטמאין במגע ובמשא ואין מטמאין באהל עצם כשעורה, וארץ העממים(מז) ובית הפרס, אבר מן המת ואבר מן החי שאין עליהן בשר כראוי, השדרה והגולגולת שחסרו.
כמה הוא חסרון בשדרה (שביסוד המשנה נאמר סתם שחסרו) בית שמאי אומרים שתי חוליות ובית הלל אומרים אפי׳ חוליא אחת.
ובגולגולת (שנאמר סתם שחסרו) בית שמאי אומרים כמלא מקדח ובית הלל אומרים כדי שינטל מן החי וימות(מח).
ובמה שנחשב ביסוד המשנה "עצם כשעורה״ נחלקו מפורש בדקדוק דברי המשנה ר׳ עקיבא ור׳ יוחנן בן נורי, ובא שם במשנה ז׳:
עצם כשעורה שנחלק לשנים ר׳ עקיבא מטמא ור׳ יוחנן בן נורי מטהר, אמר ר׳ יוחנן בן נורי לא אמרו עצמות כשעורה אלא עצם כשעורה.
ומפורש בדברי ר׳ יוחנן בן נורי שהנהו חולק על ר׳ עקיבא רק מתוך דקדוק לשון המשנה ביסודה. וענין מחלקותם הוא בדין מקרה שקרה, דהיינו עצם כשעורה שנחלק לשנים איך הדין שם, על פי דיני המשנה הקבועים ועומדים וסדורים לפנינו.
ועל מה שבא ביסוד המשנה של "אלו מטמאין באהל״ "רביעית דם ורביעית דם תבוסה".
בא בפרק הבא אחד זה בפרק ג׳ מחלוקת מר' עקיבא ור' ישמעאל ור׳ אליעזר בן יהודה מחלוקת בקבלותיהם מה הוא זה ענין הדבר, ונאמר בפרק ג׳ משנה ה׳: "איזהו דם תבוסה" המת שיצא ממנו שמינית בחייו ושמינית במותו דברי ר׳ עקיבא, ר׳ ישמעאל אומר רביעית בחייו ורביעית במותו, ניטל מזה ומזה רביעית, ר' אליעזר בר' יהודה (איש ברתותא) אומר זה וזה כמים איזהו דם תבוסה צלוב שדמו שותת ונמצא תחתיו רביעית דם טמא(מ״ט).
וכבר כתב שם הרע״ב "איזהו דם תבוסה אמתניתן דלעיל בפרק ב׳ קאי דקתני רביעית דם תבוסה טמא, וקמפרש הכא איזהו דם תבוסה".
והדברים פשוטים ומבארים את עצמם.
ובאמת כי ר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא לא הי' כלל מהתנאים החולקים עם ר' עקיבא ור' ישמעאל מתוך סברתו ודברי עצמו, הוא הי׳ עמהם בימי יבנה, אבל הי' שם מהתנאים השונים (עי׳ ח"ב עמוד 88ושם 106) וכל ענינו הבא לפנינו הוא בנוגע לקבלה בפי׳ המשנה וביאורה, ולא בחקירה חדשה על מקרה הבא.
ואך זה הוא כל ענין דבריו במשנה בנוגע לפי' וענין דברי יסוד המשנה.
כמו במס' ערלה פרק א׳ משנה ד׳:
אילן שנעקר ונשתייר בו שורש פטור.
"וכמה יהא השורש" רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר׳ אליעזר בן יהודה איש ברתותא כמחט של מתון.
וכן נחלק עוד עם ר׳ עקיבא במס׳ בכורות ד׳ נ"ז ,נם כן בנוגע לקבלתם בסגנון דברי המשנה, והוא בברייתא שם: תנו רבנן הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה דברי ר׳ אליעזר בן יהודה איש כפר ברתותא שאמר משום ר׳ יהושע, אמר ר׳ עקיבא אני שמעתי הימנו אף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום.
ובמשנתינו בא הלשון כר׳ עקיבא "הכל נכנסין לדיר להתעשר חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום".
"איזהו יתום" כל שמתה אמו או שנשחטה, ר׳ יהושע אומר אפי׳ נשחטה אמו והשלח קיים אין זה יתום.
ומבואר שאת אשר קבל ר׳ עקיבא מר׳ יהושע היינו רק בנוגע לגירסת המשנה, שהרי ממש כאשר קבל ר׳ עקיבא מר׳ יהושע כן קבלו וגרסו גם החכמים של ר' יהושע, והם נחלקו עמו רק בגדר של "יתום" כאן, שחכמים סוברים איזהו יתום כל שמתה אמו או שנשחטה", ור׳ יהושע סובר שגם אז אם רק השלח קיים אין זה יתום לענין דין זה. ומבואר שלדברי כולם הגירסא במשנה "חוץ מן הכלאים והטרפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום". רק שר' אליעזר בן יהודה איש ברתותא שכח ממשנתו, ותהי לו משנה קטועה "חוץ מן הכלאים והטרפה".
ור' עקיבא העמידו על האמת שמר׳ יהושע עצמו גם כן קבל המשנה כמו שהיא "אני שמעתי הימנו אף יוצא דופן ומחוסר זמן ויתום". ובא הדבר בברייתא ולא נזכר מזה במשנה לפי שזה רק טעות אצל ר׳ אליעזר בן יהודה איש ברתותא, וכר׳ עקיבא קבלו רוב החכמים.
ורק זה לבד נמצא לר׳ אליעזר בן יהודה איש ברתותא(נ) וכן הוא גם ענין דבריו על דם תבוסה שלפנינו באהלות רק ביאור דברי המשנה וכמבואר.
ויותר מזה בא שם בפרק ב׳ משנה ו׳ מחלוקת ר׳ עקיבא וחכמים בנוגע לכל השנוים.
שביסוד המשנה בא: ואלו מטמאין באהל וכו׳ השדרה והגולגולת, ואבר מן המת ואבר מן החי שיש עליהן בשר כראוי ורביעית דם ,ורובע עצמות.
ועל זה באו דברי ר׳ עקיבא וחכמים במשנה ו׳:
השדרה והגולגולת משני מתים, ורביעית דם משני מתים, ורובע עצמות משני מתים, ואבר מן המת משני מתים, ואבר מן החי משני אנשים ר׳ עקיבא מטמא וחכמים מטהרים.
והיינו שנחלקו איך הדין במקרה כזה, על פי דיני יסוד המשנה הקבועים וידועים.
וכיוצא בזה נחלקו בדינים אלו גם ר׳ דוסא בן הרכינס (חבירו של רבן יוחנן בן זכאי) וחכמים, ומפורש בדבריהם כי יסבו על דברי יסוד המשנה, ובאו דבריהם בריש פרק ג׳:
"כל המטמאין באהל" שנחלקו והכניסן לתוך הבית ר׳ דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאין כיצד וכו׳. וכלשון הרע"ב "כל המטמאין באהל האמורים לעיל בריש פרק ב׳" והדברים פשוטים ומפורשים כן. וכן נחלקו שם ר׳ שמעון וחכמי דורו בפרק ב׳ מ"ז: רובע עצמות שנדקדקו ואין בכל אחד ואחד עצם כשעורה ר׳ שמעון מטהר וחכמים מטמאין. וכן באו שם עוד מחלקאות רבות כאלה. וכל הדברים מבוארים וגלוים שכל התנאים כולם, גם דברי בית שמאי ובית הלל, וגם ר׳ דוסא בן הרכינס וחכמי דורו, ור׳ עקיבא ור׳ ישמעאל ור׳ אליעזר בן יהודה, וכן ר׳ שמעון וחכמים, דברי כולם אחת והולכים רק על יסוד המשנה ואין בכל דבריהם שום יסוד חדש, כל ענין דבריהם אינו רק זה אם לפרש דברי יסוד המשנה כמו שהם דברי בית שמאי ובית הלל, ור׳ עקיבא ור׳ ישמעאל ור׳ אליעזר בן יהודה, או בחקירה חדשה לחקור איך הדין במקרה הבא, איך יש לפסוק שם לפי יסודי המשנה הקבועים וידועים, כמו שהם דברי ר׳ דוסא בן הרכינס וחכמי דורו, ודברי ר׳ עקיבא ור׳ יוחנן בן נורי ודברי ר׳ עקיבא וחכמים, ודברי ר׳ שמעון וחכמי דורו וכו׳.
הערות
הערה (ל״ז): ועי׳ דברינו על זה בחלק שני עמוד .98
הערה (ל״ח): ובמשנה שבגמרא חסר לבית וט"ס הוא וכבר הגיה הב"ח גם שם לבית וצדקו דבריו, וצ"ל לבית לגינה ולחצר ולביברין.
וכנראה הגיהו בגמרא מפני שלא הבינו מפני מה נשנה זה עוד הפעם, ובמשנה שבמשניות נשמט לגינה אבל צ״ל לבית לגינה ולחצר.
הערה (ל״ט): ויותחל לפנינו בלשון ר' יהודה אומר, והוא ממש כמו ההיא דמס' זבחים ריש פרק ד' (ד' ל"ז) שכבר נתבאר לנו בעמוד 218.
הערה (מ): כבר הערנו פעמים רבות שאחר זה נתוסף ביסוד המשנה גם כפי דין התקנה האחרונה שגזרו טומאה על כלי זכוכית עי׳ שבת ד׳ ט״ו.
הערה (מ"א): לפנינו בא בלשון המשנה ״מכדי סיכת קטן" וכבר כתב שם התוסיו״ט שנוסחת מהר׳׳ם ״בכדי סיכת קטן״.
וכן הוא כדבריהם שהרי ״כדי סיכת קטן״ הוא הסוף מזה. וכן הוא באמת, בגמרא במס׳ חולין ל׳ ״בכדי סיכת קטן".
הערה (מ"ב): והרמב׳׳ם בהלכות כלים פי״ח הי״ב כתב כדברי ר׳ ישמעאל, רק לבסוף כתב כר׳ עקיבא ״הי' הכלי מחבית המכילה סאתים עד חצבים גדולים ונשברו אם נשאר מהן חרס המקבל לוג הרי זה מקבל טומאה״.
ותמה שם על זה הכסף משנה וכתב ״וצריך עיון למה לא פסק כר׳ עקיבא ואפשר שסובר רבינו דר' ישמעאל הוה רביה (!) אך קשה דבמתניתן תנן מסאתים ועד שלש ועד ה׳ סאין בלוג דברי ר׳ ישמעאל ובדר׳ עקיבא תנן מלחמיות ועד חצבים גדולים בלוג וכיון שפסק ברישא כר׳ ישמעאל אמאי נקט בסיפא לישנא דר׳ עקיבא ואפשר דעד ה׳ סאין דנקט ר׳ ישמעאל לאו דוקא וכו׳".
ולחנם נדחק כי הדברים פשוטים כמו שנתבאר כבר מדברי הר"ש והרא"ש דר׳ ישמעאל ור׳ עקיבא לא פליגי ושניהם מפרשים רק דברי המשנה ביסודה, אלא דר׳ ישמעאל פירש זה במדות ור׳ עקיבא בשמות הכלים ממקוטם, והלא עכשיו כבר נתבטלו הכלים ההם בלוד ובבית לחם וקדרות דקות שהיו גם הם אז שיעורן ידוע כלשון הר"ש "דסתם קדרות דקות, רגילים לעשותן מלוג ולמטה" אשר כולם היו אז ידועים, על כן נקט הרמב"ם השיעור במדה כר' ישמעאל שהרי גם ר׳ עקיבא מודה לזה, אבל על לוג שבזה לא בא שיעורו של ר׳ עקיבא לפי כלים הבאים ממקום מיוחד, כי אם דבר כולל לכל מקום ״עד חצבים גדולים״ נקט גם הרמב״ם כן.
הערה (מ״ג): כבר נתבאר לנו בחלק ב׳ עמוד 61הערה כ״ז שאין בכל כיוצא בזה שום סתירה רק שהי' שם אלה שקבלו זה מרבותיהם מתוך קבלה מרבן יוחנן בן זכאי, ויש אשר באה להם קבלתם זאת מצד אחר, ונשמע להם לבסוף מפי ר׳ נחמיה ור׳ אליעזר בן יעקב, וקבעו זה במשנתם על שמם, וכבר נתבאר לנו זה בחלק ב׳ בכמה מקומות, ונשוב לזה עוד.
הערה (מ"ד): ונראה דעל כן נשתקע זה מלשון יסוד המשנה, כי כדברי הגמ׳ בחולין ד׳ נ״ה זה שכל השיעורין הם כלמטה חוא לחומרא, ועל כן החמירו לפני זה שיהי׳ גם מכאן ואילך כלמטה ולא גרסו במשנה השיעור של מכאן ואילך עד שבא רבן יוחנן בן זכאי ופרשה, והעמיד הדבר על דינו.
הערה (מ"ה): וממש כמו שהם במקום הזה דברי ר' יהושע לכלל בגדר דברי יסוד המשנה ולבלי לטעות בענינה אף כן הם דבריו במס׳ מעילה פ״א מ״א: ״קדשי קדשים ששחטן בדרום מועלין בהן, שחטן בדרום וקבל דמן בצפון, בצפון וקבל דמן בדרום, שחטן ביום וזרק בלילה, בלילה וזרק ביום, או ששחטן חוץ לזמנן וחוץ למקומן מועלין בהן.
כלל אמר ר׳ יהושע כל שהי׳ לה שעת היתר לכהנים אין מועלין בה, ושלא הי׳ לה שעת היתר לכהנים וכו'. ושם פרק ד׳ משנה ג׳: כל הפגולין מצטרפין זה עם זה, כל הנותרין מצטרפין זה עם זה, כל הנבלות מצטרפות זה עם זה, כל השרצים מצטרפין זה עם זה, דם השרץ ובשרו מצטרפין.
כלל אמד ר' יהושע כל שטומאתו ושיעורו שוין מצטרפין זה עם זה, טומאתו ולא שיעורו שיעורו ולא טומאתו לא טומאתו ולא שיעורו אינן מצטרפין זה עם זה.
והכלל הזה עצמו של ר' יהושע אין לו מובן כלל אם לא קדם לו מסודר וקבוע השיעורים במקומם, כמו שיובא לנו כל זה עוד.
ור׳ יהושע כלל זה בכלל לבלי יחליפו השונים את סדר משנתם בגירסתם.
הערה (מ"ו): כבר הערנו פעמים רבות כי בתוך הפרטים נתוספו אחר זה בימי יבנה, ובימי סוף חתימת המשנה, פרטים חדשים, אם מאת אשר התחילו להשתמש בזמן מאוחר, או בנוגע לערים חדשות, אז בנוגע לתקנות פרטיות שנתקנו אחר זה. וכל זה יבואר לנו לכל פרטיו השונים בכרך שאחר זה.
הערה (מז): כבר הערנו כי ארץ העממים הוסיפו בתוך לשון המשנח אחר זה כאשר גזרו טומאה על ארץ העממים, וכבר נתבאר לנו כל זה במקומות שונים.
הערה (מח): במשנה שם בא אחר מחלוקת ב״ש וב״ה:
״באיזה מקדח אמרו בקטן של רופאים דברי ר' מאיר וחכמים אומרים בגדול של לשכה."
וכתב על זה הרב תוסיו״ט ״באיזה מקדח אמרו, וכן עוד פליגי תנאי אליבא דב״ש במ״ד פ"ה דתרומות, ועי׳ בריש פ״ג דפאה" עכ״ל.
ובמח"כ אינו כן כי בפ״ה דתרומות מ"ד הודו ב״ש לב"ה ומחלוקת ר׳ אליעזר וחכמים שם אליבא דב״ש וב״ה יחד.
וגם במס׳ פאה פ׳׳ג אין מחלוקת של התנאים אליבא דב״ש כי אם שבמשנה נתפרש על ב״ש "ומודים שאם היו ראשי שורות וכו״ והיינו דב׳׳ש מודים, והלא כיון שבאו דברי ב׳׳ש במשנה הלא החובה להשלים כל ענין דבריהם כמו שהם, ומה ענין לזה מחלוקת תנאים אליבא דב׳׳ש.
ואם שיכול להיות גם מחלוקת תנאים איך נחלקו ב׳׳ש, אבל כאן שהוא רק בגודל שיעורם מאי נ״מ.
אבל נראה ברור דהמחלוקת של ר׳ מאיר וחכמים בשיעור מלא מקדח בא על יסוד המשנה במס׳ אהלות פי״ג מ״א העושה מאור בתחלה שיעורן מלא מקדח גדול של לשכה.
ורבי הביא המחלוקת בפרק ב׳ הבא ראשונה, ופי״ג כבר סתם כחכמים דר"מ, והדברים ברורים.
הערה (מ״ט): עיקר דין דם תבוסה הוא מדרבנן ובתקנה זו נכללו באמת דברים רבים עי׳ ב״ק ד׳ ע"א לענין רביעית דם שנבלע בכסות, ועי' גם נדה ד' ע״א, ובדברי הר״ש אהלות פ״ב מ"ב.
ודברי ר' עקיבא ודברי ר' ישמעאל הנם קבלה אחת, ולדברי שניהם הכונה שיצא בחייו ובמותו, ולדברי שניהם הכונה שנוטל רק רביעית מהכל, ונחלקו מתוך סגנונם, וסובר ר' עקיבא שהכונה שגם מתחלה לא הי' בין הכל כי אם רביעית, ור' ישמעאל סובר שצריך שהי' שני רביעית, דהיינו שיש כאן רביעית מאחרי מותו.
הערה (נ): ובפסחים י״ג גם כן דבריו בשם ר׳ יהושע.