משנה אהלות ה א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק ה · משנה א | >>

תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה א לחוץ והאהילו עליו קוברי המת, בית שמאי אומרים, הכל טמא.

ובית הלל אומרים, התנור טמא והבית טהורב.

רבי עקיבא אומר, אף התנור טהור.

נוסח הרמב"ם

תנור שהוא עומד בתוך הבית,

ועינו קמורה לחוץ,
והאהילו עליו קוברי המת -
בית שמאי אומרין:
הכל - טמא.
ובית הלל אומרין:
התנור - טמא,
והבית - טהור.
רבי עקיבה אומר: אף התנור - טהור.

פירוש הרמב"ם

כבר ביארנו שעין התנור הוא הנקב אשר בשפלות מהארץ, אשר ישליכו ממנו האש ומוציאין ממנו האפר.

וקמורה - מקובבת. והוא שיהיה התנור כולו תוך הבית, והנקב הקמור בולט חוץ לבית. עוד האהילו נושאי המת במת על זה הקבוב.

ואמרו בית שמאי, כבר נדבק האוהל בזאת הקבוב ונכנסה הטומאה לבית מעליוני התנור, כמו אם היתה טומאה תחת זה הקבוב.

ובית הלל אומרים, שהתנור לבד הוא אשר יטמא כי האהיל המת על מקצתו.

ורבי עקיבא אומר, שהתנור טהור, שאין האוהל על עצם התנור אבל על הקבוב היוצא ממנו.

ואין הלכה כרבי עקיבא.

ודע כי כאשר תמצא האהילו עליו קוברי המת, הנה הכוונה בזה שתהיה הטומאה מאהלת על זה הדבר, לפי שטומאת אוהל תכלול שלושה עניינים כמו שהתבאר בראש פרק ראשון מכלים, והוא שיהיה הדבר המתטמא עם הטומאה תחת אוהל אחד, או האהיל על הטומאה, או האהילה הטומאה עליו. ושמור זה ולא יצטרך לכופלו בזאת המסכת:

פירוש רבינו שמשון

ועינו. נקב העשוי בתנור שהעשן יוצא ממנו: קמורה לחוץ. סגורה לחוץ כלומר והונח חוץ לבית: והאהילו עליו קוברי המת. על העין האהילו כשהיו מוליכים את המת לקוברו: הכל טמא. קסברי ב"ש טומאה נכנסת לתנור דרך עינו ויוצאת דרך פיה לבית ובית הלל קא סברי דנכנסת דרך עינו אבל אין יוצאה דרך פיה ובשאין בעין פותח טפח איירי דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית דלא דמי להני דאמרן בפירקין דאין דרך טומאה להכנס דהכא הרי נכנסת לתנור למה לא תצא לבית דרך פתח פיו ועוד דגבי מגדל אוקמינן דלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת אלא בדלית ליה פותח טפח איירי כן מוכח בתוספתא וסברי ב"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן כדאשכחן בסיפא גבי ארובה שבין בית לעליה וב"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי קטן ולא נטמא הבית ור"ע סבר דאין נכנסת כלל והא דמשמע ס"פ תשיעי בכלים (מ"ח) דבעינו של תנור בעי צמיד פתיל דקתני תנור שניקב מעינו שיעורו מלא פי כוש התם כשעמד כולו באהל המת דמגו דבעי צמיד פתיל לפתחו בעי נמי לעינו אבל הכא דאין פיו באהל המת לא:

תניא בתוספתא [פ"ה] א"ר יוסי בא רבי יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא אמר לו מה אתה אומר בעין של תנור א"ל טמא אמר לו אף אני אומר כן אלא שעקיבא מטהר. עין של תנור שיש בה גובה טפח ואין בה רוחב טפח יש בה רוחב טפח ואין בה גובה טפח טהורה נתן נסר על גבה בקעה הטומאה את הנסר נטמא הנסר וטימא את התנור. פי' מה את אומר בעין של תנור כי מתניתין בעא מיניה שהאהילו קוברי המת על עינו ועל זה אומר שר"ע מטהר ומפרש כיצד עין של תנור שיש בו גובה טפח שהוא זקוף והעין בדופן כחלון שבבית וגובה העין כגובה הדופן ורוחב העין כרוחב הדופן דהוי כמו נדבק על גבי כלים ותנן דמביא ואינו חוצץ. נתן נסר על גבה שהנסר עלי עין של תנור ובתוך הבית ובולט לחוץ וטומאה בחוץ תחת אותה בליטה בוקעת הטומאה בין הנסר לתנור ולבית ונטמא הבית וטימא הנסר את התנור ולר' יוסי גופיה שמעי' הכי לקמן בפרק שנים עשר (מ"א) בנסר שהוא נתון ע"פ תנור ישן אע"פ שבכלי הבא במדה לא היתה בוקעת לטמא מה שבתוכו כדפרישית לעיל פרק רביעי ותימה דלקמן פ' אחד עשר (מ"ד) תנן היה משקוף בצד החלון והאהיל על קוברי המת בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ואמאי אין מטמאין הטומאה בוקעת ועולה מתחתיו בינו לבין החלון ותכנס לבית כמו שנכנסת בין נסר לתנור ומשם לבית וצריך טעם ועיון:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

תנור שהוא עומד בתוך הבית ועינו קמורה - נקב העשוי בתנור שהעשן יוצא ממנו מונח חוץ לבית:

והאהילו עליו נושאי המת - כשהיו נושאים את המת לקברו האהיל המת על העין:

בית שמאי אומרים הכל טמא - קסברי טומאה נכנסת לתנור דרך עינו ויוצאה דרך פיה לבית:

התנור טמא והבית טהור - התנור שהאהיל המת על מקצתו טמא, והבית טהור, שאין הטומאה יוצאה דרך פיה:

ר' עקיבא אומר אף התנור טהור - דכיון דלא האהיל על התנור אלא על העין היוצא ממנו, אין התנור טמא. והלכה כבית הלל:

פירוש תוספות יום טוב

ועינו. פי' הר"ב נקב כו'. ומפורש יותר במשנה ז פ"ח דכלים:

קמורה. מקובבת. הרמב"ם. וז"ל כף נחת דרך עושי תנורים לכסות הנקב של עשן מלמעלה. ולפתחו מן הצדדין. *)לסיבות. אחד מפני הגשמים שלא יכבו אש התנור. ב' מפני הרוח שלא יעכב העשן לצאת מן התנור. וכשיוצא מן הצד אין הרוח שולט בו. ע"כ. ועיין בריש משנה דסוף פרק [ג] דלעיל:

והאהילו עליו קוברי המת. ל' הר"ב האהילו המת על העין. ועיין מ"ש ברפ"ג:

בש"א הכל טמא ובה"א וכו'. וכתב הר"ש דבשאין בעין פותח טפח איירי. דאי יש בו פותח טפח למה לא תכנס לבית. דלא דמי להני דאמרן בפרקין [דלעיל] דאין דרך טומאה ליכנס. דהכא הרי נכנסה לתנור ולמה לא תצא לבית דרך פתח פיו. ועוד דגבי מגדל אוקמינן [בר"פ דלעיל] בדלתותיו מגופות וכאן פיו של תנור פתוח. ולא מסתבר כלל לחלק בין טומאה עוברת לטומאה עומדת. אלא בדלית ליה פותח טפח איירי. [וכן] מוכח בתוספתא. וסברי ב"ש דנכנסת טומאה לכלי דרך נקב קטן. כדאשכחן בסיפא גבי ארובה שבין בית לעליה. וב"ה סברי דנכנסת טומאה לכלי [דרך נקב] קטן ולא לטמא הבית. ור"ע סבר דאין נכנסת כלל. והא דמשמע [סוף] פרק תשיעי בכלים דבעינו של תנור בעי צמיד פתיל. דקתני תנור שניקב מעינו שיעורו מלא [פי] כוש. התם כשעומד כולו באהל המת דמגו דבעי צמיד פתיל לפתחו. בעי נמי לעינו. אבל הכא דאין פיו באהל המת. לא עכ"ל. והכ"מ פי"ח מהט"מ [הלכה ד] כתב. שהרא"ש כתב דמיירי כשיש בעין טפח על טפח. דאל"ה אפילו טומאה בעין טהור התנור. כדתנן פ"ח דכלים משנה ז. ומ"מ העתיק ג"כ דברי הר"ש. וגם מהר"ם פי' ביש בעינו פותח טפח דאל"ה לכ"ע טהור. והוקשה לו טעמא דר"ע דאמר אף התנור טהור. וכ' דנ"ל דמדאורייתא לא עיילא טומאה אלא דרך פתח של כלי. וכי היכי דאמרינן פ' חבית [פכ"ב דשבת דף קמו] כל פתח שאינו עשוי להכניס ולהוציא אינו פתח לענין בנין שבת. ה"נ נימא לענין טומאה. ועינו של תנור אינו להכניס. אלא להוציא עשן ולא קרינן ביה כל כלי פתוח שהטומאה קודמת לפתחו וכ"ש כלי שניקב אח"כ כו'. ובלבד שלא יהא באותו נקב כרמון או רובו כדאמר ס"פ המצניע [דף צה] ומדרבנן גזרו טומאה נכנסת דרך נקב אע"פ שאינו עשוי להכניס ולהוציא. ב"ש סברי כעין דאוריי' תקון. ולב"ה לא גזרו כולי האי. ולר"ע לית ליה גזירה זו כלל. ומתני' סוף פ"ט דכלים דלא כר"ע. א"נ אפילו כר"ע ולהציל על עצמו ועל מה שבתוכו. אבל הכא אם תכנס טומאה לתוכו יטמא כל אשר בבית. להפסד מרובה חששו ואמרו שאין טומאה נכנסת לתוכו. ולית ליה לר"ע הא דב"ה דדמיא כי חוכא ואטלולא לטמא לחצאין. וכן יש לפרש בסמוך גבי ארובה שבין בית לעליה וקדרה נתונה עליה ונקובה בכונס משקה. ומכאן יש לי ליישב פירש"י דסוף המצניע עד שיפחת רובו שפירש"י כ"ז שלא נפחת רובו כו'. ומקשים עליו מכמה משניות ומדהכא. ולפירושי הכל מיושב ואדרבא נראה להביא ראיה מכאן דבענין אחר לא מיפרשה שפיר ואין לי להאריך. עכ"ד:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) קמורה. מקובבת. הר"מ. וזה לשון כף נחת, דרך עושי תנורים לכסות הנקב של עשן מלמעלה ולפתחו מצדדין מפני הרוח והגשם:

(ב) (על המשנה) בש"א כו'. ומיירי באין בעין פותח טפח, דאי לאו הכי למה לא תכנס לבית. דלא דמי לפרק דלעיל דאמרינן אין דרך טומאה ליכנס, דהכא הרי נכנסה, אלא בדלית ליה פותח טפח מיירי. ומיירי נמי ביש בעין טפח על טפח, דאי לאו הכי, אפילו טומאה בעין טהור התנור. ונ"ל דמדאורייתא לא עיילא טומאה אלא דרך פתח כלי העשוי להכנים ולהוציא, והעין אינו עשוי להכנים, אלא דרבנן גזרו. וסברי בית שמאי דכעין דאורייתא תקון. וב"ה סברי דלא גזור כולי האי. ולר' עקיבא לית ', ליה גזירה זו כלל. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בש"א הכל טמא. ומיירי שיש בעין טפח על טפח דאי לאו הכי אפי' טומאה בעין התנור טהור כדתנן בפ"ח דמס' כלים הרא"ש ז"ל גם הר"ש ז"ל פי' בפירוש כתיבת יד ישן שבא לידי וז"ל ודוקא כשיש בעינו פותח טפח פליגי דאי ליכא פותח טפח לכו"ע טהור ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

תנור:    של חרס:

ועינו קמורה לחוץ:    עין התנור הוא צואר התנור שהעשן יוצא מתוכו רעהר בל"א. וקמורה ר"ל שהרעהר הזה נמשך מקורה מתוך התנור ומתארך לחוץ כעין קנה חלול שיוצא מהתנור [וכעין קמור לעיל פ"ג מ"ז]:

והאהילו עליו קוברי המת:    שבשעה שנשאו המת בחוץ. האהילו המת ממעל לצואר הרעהר שהיה משוך לחוץ. והא דנקט שהרעהר היה מקורה לצד מעלה. לרבותא נקט הכי דקמ"ל דאע"ג שאין נקב הרעהר בעליונו דאז הרי האהיל המת על הנקב להדיא. אלא אפי' כשהרעהר לצד מעלה מקורה. והנקב שלו מן הצד אפ"ה כשהאהיל עליו המת. כל האהל כמליא טומאה דמי. ונכנסת שפיר הטומאה בהנקב. ומיירי נמי שעין התנור היה פתוח רק פחות מטפח לחוץ. ואפ"ה אילו היה התנור כולו עומד בחוץ. היה נטמא התנור דאף שהתנור ועינו של חרס הן שאמק"ט מגבו. עכ"פ הרי אין לו צמ"פ. וכל נקב שבכלי שנעשה בכונה אפי' הוא פחות מטפח צריך לסתמו בצמ"פ [כרתוי"ט כלים פ"ח מ"ו ד"ה אם]. וה"נ היה הטומאה נכנס להתנור דרך הנקב שבעין אף שהוא פחות מטפח. מיהו בבבא זו דהתנור עומד בתוך הבית. ומחובר בכותלי הבית. הו"ל כמחובר בדפנות אהלים. ודינו כאהל. שאין טומאה נכנס לתוכו מדאורייתא רק בפתח טפח [כפ"ג מ"ז]:

בית שמאי אומרים הכל טמא:    התנור וכל מה שבהבית. דגזרו בתנור עומד בפנים אטו עומד בחוץ. ומדנטמא התנור נכנסת הטומאה להבית דרך התנור דהרי אפי' כשהתנור סתום לגמרי בפנים לצד הבית. הרי אין צמיד פתיל מועיל רק מלהכניס טומאה לתוך הכלי שסתום בצמ"פ אבל לא מלהוציא. וכ"ש הכא שנטמא התנור. וכלי טמא אינו חוצץ בפני הטומאה. ומשו"ה אף דבכל דוכתי כ"ח המחובר עם דפנות אהלים חוצץ בין הטומאה לאהל הטהור [כלקמן מ"ג] היינו רק כשגבו של הכ"ח פונה לצד הטומאה דאין כ"ח מק"ט מגבו. אבל הכא הרי הטומאה נכנסת לתוך התנור. וי"ל בכה"ג אין דרך טומאה להכניס אלא להוציא. הכא שאני דכאילו הטומאה כבר בהבית דמי והתנור אינו חוצץ:

והבית טהור:    דדוקא לענין התנור שייך למגזר עומד בפנים אטו עומד בחוץ. משא"כ לענין הבית:

רבי עקיבא אומר אף התנור טהור:    דגם בתנור לא גזרינן עומד בפנים אטו עומד בחוץ. ולרתוי"ט ומהר"ם מיירי בשחור העין פתוח טפח לחוץ [ולזה נוטה טפי גם לשון התוספתא] ואפ"ה אין טומאה נכנסת לתוכו מדאורייתא מדהוא פתח שעשוי רק ליציאה. דהיינו שיצא שם העשן. ולא גם לכניסה. וכל כה"ג לא מחשב פתח מדאורייתא [כשבת קמ"ז א'] ורק מדרבנן גזרינן בה אטו פתח שעשוי ג"כ לכניסה [ועי' כלים פ"ט מ"ח ודו"ק] ולב"ש אלימא הך גזירה דלטמא גם הבית להתנור עומד בתוכו. ולב"ה רק בהתנור עצמו גזרו. אבל לא על הבית שהתנור עומד בתוכו ור"ע לית לי' הך גזירה כלל:

בועז

פירושים נוספים