פתיחת התפריט הראשי

משנה פאה ד ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת פאה · פרק ד · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

שלוש אבעיות ביום, בשחר ובחצות ובמנחה.

רבן גמליאל אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו.

רבי עקיבא אומר: לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו.

של בית נמר היו מלקטין על החבל, ונותנים פאה מכל אומן ואומן.

משנה מנוקדת

שָׁלֹשׁ אַבְעָיוֹת בַּיּוֹם, בַּשַּׁחַר וּבַחֲצוֹת וּבַמִּנְחָה.

רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לֹא אָמְרוּ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ.

שֶׁל בֵּית נָמֵר הָיוּ מְלַקְּטִין עַל הַחֶבֶל, וְנוֹתְנִים פֵּאָה מִכָּל אוֹמָן וְאוֹמָן.

נוסח הרמב"ם

שלש אבעיות ביום בשחר ובחצות ומנחה רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחותו רבי עקיבה אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו של בית נמר היו מלקיטין על החבל ונותנין פאה מכל אומן ואומן.

פירוש הרמב"ם

שלש אבעיות — שלש בקשות, מלשון "אם תבעיון בעיו" (ישעיהו כא, יב). ואמרו: נותנין הפאה בשחר, בשביל המיניקות שהם מצטרכות לאכול בבוקר. ובחצות, בשביל הנערים הקטנים שהם ישנים בבוקר, ויתהלכו לאטם עד חצות היום. במנחה, בשביל הזקנים, שלא יגיעו לשדה אלא עד אותה השעה:

ובית נמר — שם מקום.

ועניין על החבל — הוא על קו מישור, מתחילת השדה עד סופה.

מכל אומן ואומן — רוצה לומר, מכל שורה ושורה, שכן היו קוצרים שורה אצל שורה, וכל שורה נקראת אומן. ואין הלכה כרבן גמליאל ולא כר' עקיבא, אלא בג' שעות אלו בלבד תנתן הפאה, כדי שיהיו שעות ידועות להתקבץ בהם העניים:

פירוש רבינו שמשון

(פירוש הר"ש מחבר משניות ד' וה' יחד. ראו לעיל משנה ד')

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שלש אבעיות ביום. שלש פעמים מתגלה בעל הבית ונראה בתוך שדהו כדי שיקחו העניים פאה. אבעיות לשון גלוי, נבעו מצפוניו (עובדיה א) מתרגמינן אגליין מטמרוהי:

בשחר - מפני המיניקות שבניהם ישנים בשחר ואז יש להם פנאי ללקט:

ובחצות - מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות והולכים ללקוט פאה יד:

ובמנחה - מפני הזקנים ההולכים על משענתם ואין מגיעים לשדה עד שעת המנחה:

שלא יפחתו - משלש עתים הללו. והלכה שאין נותנין פאה אלא בשלש עתים הללו, אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהם:

של בית נמר - שם מקוט, כדכתיב (במדבר לב) את בית נמרה. קושרים חבל בצד הקמה וקוצרים והולכים עד שיכלה החבל ומניחים פאה לכל החבל, וחוזרים וקושרים ומניחים פאה, והיינו מכל אומן טו ואומן כלומר מכל שורה ושורה ועל זה מזכירין אותן לשבח טז:

פירוש תוספות יום טוב

[*ובחצות. פי' הר"ב מפני התינוקות שדרכן לצאת בחצות וכו' שבשחרית ומנחה ישנים. הר"ש]:

היו מלקטין. על שם הפעולה הנמשכת שהיא לקיטת העניים. קורא לקוצרים מלקטים. ולשון הר"ב בד"ה ובחצות וכו' ללקוט פאה. וכן לשון הר"ש הנה השאילו לפאה שם לקט. ועיין ריש פ"ח:

על החבל. לשון הר"ב ומניחין פאה לכל החבל. וכן לשון הר"ש וכלומר ומניחין פאה בסופה על כל החבל:

מכל אומן ואומן. לשון הר"ב כלומר מכל שורה ושורה. והוא לשון הר"ש ופירש רבינו ז"ל בגור אריה פרשת דברים לפי שהשורה משוכה בשוה וזה אומנות נקראת אומן ע"כ. [*אבל ראה זה מצאתי עכשיו בפירוש הנ"ל שכתב (ויקרא יט) פאת ראשיכם תרגום ירושל' אמנה רישכון]. ומ"ש הר"ב ועל זה מזכירין אותן לשבח. ירושלמי. וטעמא נראה שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניח הפאה. ודבר הלמד מענינו הוא דרישא דמתני' בזמנים הקבועים ללקיטת פאה מתניא. ועוד בירושלמי אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנים אלא אחד ממאה ותנן לא יפחות מששים בפ"ק:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(יד) (על הברטנורא) שבשחרית ומנחה ישנים הר"ב. והנה השאילו לפאה שם לקט. הר"ש (ע"ש שהעניים מלקטין אותה. תוי"ט):

(טו) (על הברטנורא) הר"ש. ופירש רבינו ז"ל בגור אריה (פ' דברים) לפי שהשורה משוכה בשוה וזה אומנות נקראת אומן ובפירוש הנ"ל כתב פאת ראשיכם ת"י אמנה רישכון:

(טז) (על הברטנורא) ירושלמי. וטעמא שיוכלו העניים לקחת מכל אומן ואומן ולא יצטרכו להמתין ולצפות אימתי יניחו הפאה. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שלש אבעיות:    משום לקט הן {הגה"ה נ"א בלשון הרא"ש ג' אבעיו' פי' בא' מאלו הזמנים יניח הפאה לפי שאז מקובצים העניים בשדות. ופירשתי בא' מג' הזמנים משום דהוה קשה לי לפרושי בכל ג' הזמנים משום דבפעם א' אדם מניח פאה בסוף שדהו ומיד העניים נוטלין הכל. ולהך פי' קשה לפרש פלוגתא דר"ג ור"ע:} דכל זמן שאין בעה"ב בשדה אין העניים רשאין ליכנס ליטול הלקט בשביל עמרי השדה לכך צריך הוא להראות ג' פעמים בתוך שדהו כדי שיכנסו עניים ויטלו הלקט והולכין ובאין העניים כמה פעמים זה אחר זה ומה שמשיירין אלו מוצאין אלו דאי מיירי לענין פאה קשה דבפעם א' אדם מניח פאה בסוף שדהו ומיד העניים נוטלין הכל. הרא"ש ז"ל. וכתב עליו הר"ש שירילי"ו ז"ל ואיני רואה כאן קושיא שיש לאדם הרבה שדות במקומות חלוקות ואינו קוצר אותן כאחת וצריך לעמוד על פועליו וקאמר מתני' שיניח הפאה בעת כוללת לכל העניים ויקצרם בעתים מיוחדים שאמרו חכמים מהם בשחר ומהם בחצות ומהם במנחה (וטעמא דמתני' שאין לעניים רשות ללקוט הפאה אא"כ בעה"ב שם או שלוחו וצריך להן שעה קבועה כדי שלא יתבטלו מן מלאכתם ולכך תקנו שיגלה בשחר ובחצות ובמנחה) ולר' עקיבא הני זימני דוקא ואם ירצה לקצור כולן בשחרית ולא יזכו אלא המניקות הרשות בידו אבל אין לו להוסיף כדי לתת חלק בקציר בזמן ידוע למיודעיו וקרוביו. ולרבן גמליאל לפחות צריך שיקצרם באלו הג' זמנים כדי שיזכו מניקות ותנוקות וזקנים ואם רצה לחלק הקצירה בזמן אחר עוד כדי שיבואו מיודעיו יבואו. כך נראה לי. ופסק הר"מ ז"ל בפרק ב' כר' עקיבא עד כאן לשונו ז"ל:

של בית נמר כו':    שם מקום כדכתיב ואת בית נמרה כ"כ הר"ש והרא"ש ז"ל וכתב על פי' זה הר"ש שירילי"ו ז"ל ואינו כן דההיא מארץ סיחון ועוג היא ולא נתקדשה בקדושת הארץ ועוד הו"ל למיתני בני בית נמר או אנשי בית נמר כדתנן אנשי הר צבועים אלא שם משפחה בא"י הן כדתנן בשקלים ויומא בית אבטינס ובית גרמו. ע"כ. ובירושל' אמרי' שע"ז מזכירין אותן לשבח אבל מזכירין אותן לגנאי שלא היו נותנין אלא א' ממאה ואנן תנן אין פוחתין לפאה מששים. ובערוך פי' של בית נמר שם איש והיו מלקטין על החבל צ"ט חבלים להם וחבל א' לעניים ועל דבר זה מזכירין אותן לגנאי שהיו פוחתין מס' ומזכירין אותן לשבח שהיו נותנין מכל אומן ואומן ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

שלש אבעיות:    ר"ל ג"פ מתגלה בעה"ב בשדה כדי שיכנסו העניים מדעתו. לחלק פאה. מפני שאז מצויין שם ג' כתות חלשות וכדמסיק. להכי יהיה הבעה"ב שם לעמוד לימין צדקם ושלא יעשו להם חביריהם עול:

בשחר:    שאז לוקטות המניקות. שישנים בניהם:

ובחצות:    שאז לוקטים הילדים. שכבר הקיצו משנתם:

ובמנחה:    זקנים וחלשים אינן הולכין ללקט עד מנחה שלא יהיו נדחקים. דאז כבר חזרו הכל לביתם. מדלא נשאר בשדה רק מעט מפוזר הנה והנה. כך נ"ל:

רבן גמליאל אומר לא אמרו אלא כדי שלא יפחתו:    מג' זמנים הנ"ל. ונ"ל דס"ל דרשאי להוסיף על זמני חילוק הפאה אף שעי"ז יפסידו הג' כתות החלשות שלא יהיו שם בעת שיחלק הפאה:

רבי עקיבא אומר לא אמרו אלא כדי שלא יוסיפו:    דס"ל דרשאי להפחית מג' זמנים הנ"ל. אף שיפסידו כת א' או ב' הכל וקיי"ל דאין בעה"ב רשאי לפחות או להוסיף על ג' זמנים הנ"ל. ולא יחלקו הפיאה רק באותן ג' הזמנים [רמב"ם]:

של בית נמר:    שם משפחה:

היו מלקטין על החבל:    רבותינו פי' דר"ל שקושרין חבל וקוצרין כמדתה. ומניחין בסופה פיאה. ולפעד"נ דר"ל שמחלקין השדה לג' חלקים שוין. מקושרין חבל לרוחב השדה. שקוצרין כדי חבל א' בשחרית וא' בחצות וא' במנחה. רק שבכל א' מג' חלקים הנ"ל מניחין פאה מכל ערוגה וערוגה וכדמסיק. רק שאין מניחים ללקוט העניים עדיין רק עד שיגיעו הקוצרים לסוף כל חבל וחבל. דהיינו בעת ביאת ג' כתות הנ"ל. א"נ נ"ל דמלת חבל. ר"ל כמו חבל הים [צפניה ב] דר"ל גבול. ה"נ היו מניחין פאה בסוף שדה. על הגבול. דכך מצותה. וכירושלמי [ושבת דכ"ג. א']. אמנם ק"ל אי לענין פאה קמיירי. לכללינהו עם הסיפא. נותנין פאה על החבל מכל אומן ואומן. וטפי נלפע"ד מדתני מלקיטין. דבלקט מיירי. ור"ל דס"ל כמו דמצות פאה לתתה ג"פ ביום בשחר וחצות ומנחה. כ"כ התנהגו עם הלקט. חלקו השדה לג' חלקים ע"י חבל. שלא ילקטו העניים מהחבל להלן. עד זמן זמנם זמניהם:

ונותנים פאה מכל אומן ואומן:    שורות ערוגה. כדי שלא יצטרכו עניים להמתין עד סוף קצירה אף שעי"ז הוסיפו בזמני וחילוק הפאה דדוקא בחילוק הפאה שקצובה. נתנו מיד. אבל לקט שהוא מועט. ואינו קצוב חלקוהו על החבל. שלא ילקטוהו רק בזמן שג' כתות החלשות שם:

בועז


הלכתא גבירתא

פירושים נוספים