פתיחת התפריט הראשי

ברכי יוסף על אורח חיים ג

סעיף אעריכה

אעריכה

התכבדו וכו' ועכשיו לא וכו'. ראיתי בתשובה כ"י לחד מקעי"ה מרבנן קשישאי הרב מהר"ר יחיאל קשטלן וכתוב בה פרט השנה שנת השי"ג אשר הפליא לתמוה על מרן וז"ל הרב יצ"ו דב"ש מלא ונראה לו שלכך נתבטל בדורנו לפי שאין השכינה ומלאכים מתהלכים עם ע"ה וא"כ לא יסדר שלחנו בע"ש ומטתו ששני מלאכים וכו' וילך בקומה זקופה וגילוי הראש שאין שכינה על ראשם אלו הדברים הם למס מרעהו חסד ויראת שדי וכו' לכן אכול דב"ש לא טוב ועוד מי נכנס עם כל הדור בב"הכ להכריע בעדותו כל חכמי ישראל והפסקנים עכ"ל ועמו הסליח' דהטיח דברים כלפי הקדוש מרן זצ"ל זו אינה צריכה לפנים שודאי קים לי' למרן שנתבטל מלאומרו. וגם מור"ם בדרכי משה כתב כן ויש לחלק בין זו ובין הנך דמייתי. ומהר"ר יעב"ץ כתב בסידורו דהשם דרכיו ודעותיו רשאי לאומרו ונכון הדבר וכן דעת האר"י והיינו דוקא בדברא באתרא דשכיחו מזיקין משא"כ בעיר:

סעיף ו'עריכה

בעריכה

אסור לישן בין מזרח וכו'. הרב ט"ז כתב דס"ל להטור דנכון לעשות כן אבל אין איסור בדבר ויש להוכיח בדבריו ממ"ש הטור בקיצו' פסקי הרא"ש וז"ל וטוב ליתן מטתו בין צפון לדרום משמע דאיסורא ליכא. והנה רש"י פירש דבין צפון לדרום ר"ל ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום ומשם הזהר כתבו דצריך שתהיה ראשה למזרח ומרגלותיה למערב. ובס' עולת תמיד כתב וז"ל פירש רש"י למזרח ומרגלותיה למערב ובזהר משמע איפכא עכ"ל ונתחלפו לו הסברות. איברא דבליקוטי פרדס המיוחס לרש"י כתוב בתחילתו ראשה למזרח ועיין בס' אליה רבה ס"ק ה'. ואחר זמן בא לידי ס' שו"ת שאילת יעבץ וראיתי בס' מ"ז שהביא הא דלקוטי פרדס וכתב דחזר בו רש"י מפירושו שפירש בש"ס והסכים לפירוש המקובלים וע"ש שהאריך בזה ועיין בס' פרי צדיק דף ע"ב ובשו"ת של יעקב סי' ג':

סעיף ו'עריכה

געריכה

המטיל מים מן הצופים וכו' עמ"ש הרב שמלה חדשה דף ק"ט ודף ק"י:

סעיף ח'עריכה

דעריכה

לראות פרועו עמ"ש הרב שמלה חדשה דף ק"י ע"ב:

סעיף י'עריכה

העריכה

לא יקנח ביד ימין. לענין אטר עמ"ש הט"ז ומגן אברהם ומ"ש הרב שמלה חדשה דף ק"י ע"ב ובס' פרי צדיק דף ע"ג:

סעיף יא'עריכה

ועריכה

לא יקנח אדם בחרס משום כשפים וכו'. הקשה הרב נחלת צבי לקמן סי' שי"ב דכיון דהטור ומרן סברי דאית ביה משום כשפים איך התירו לקמן סי' שי"ב לקנח באזני חרס חלקים דאין בהם משום סכנה הלא אף שאין בו משום סכנה מ"מ משום כשפים יש בו בשלמא להרי"ף והרא"ש י"ל שתפסו עיקר דטעמא משום סכנה ומסיק בצ"ע. ולא ידעתי איך נחה דעתו לומר דהרי"ף והרא"ש לא סברי טעם כשפים הרי הרי"ף והרא"ש הביאו שם שני הטעמים דסכנה וכשפים ומייתו עובדא דמטרוניתא דמוכח מיניה טעמא דכשפים ותו ק"ק דכוליה יומא שמעתיא דרביה הרב ב"ח בפומיה והכא לא זכר מ"ש בסי' זה ובי' שי"ב דהכא בסי' ג' כתבו משום כשפים לומר דבחול אסור אף באזני חרס משום כשפים ובסימן שי"ב כתבו משום סכנה להורות דבאזני חרס דליכא סכנה יקנה בחרס אף דאיכא חששא דכשפים ולא בצרור דאסור לטלטלו ע"ש:

וראיתי להרב ב"ח כאן שכתב וז"ל ואיכא לתמוה במ"ש רבינו ירוחם בנתיבי י"ג ח"ב צרור וחרס מקנח בחרס וכו' ולשם לא קעסיק בה' שבת אלמא דאפילו בחול יקנח בחרס וזה סותר לשונית התלמוד פ' המוציא יין וצ"ע עכ"ל והרב אליה זוטא כתב בסי' זה וז"ל נ"ל פי' הש"ס ס"פ המוציא דהמקנח באוגני כלי חרס אין בו משום כשפים ובזה ניחה כל הקושיות הב"ח ונ"ץ וע"ת כאן וסי' שי"ב גם מה שהקשה הב"ח שם על פירש"י והשתא ניחא דפסק ררבינו ירוחם אפי' בחול דיקנח באוגני כלי חרס ולא בצרור דלא כב"ח שכתב שהוא נגד הש"ס עכ"ל ולפום ריהטא הגם דנפרש כפירושו דבאוגני כלים לית ביה משום כשפים אכתי לא שמיע לן ישוב הדעת קדושים הטור ומרן במה שנתקשו האחרונים הנז' דהכא כתבו טעם כשפים ובסי' שי"ב כתבו טעם סכנה:

וכבר ראיתי להרב כנ"הג סי' שי"ב שהקשה לו דבר הרי"ף ופירש כפירוש הרב אליה זוטא דבאוגני כלים ליכא משום כשפים וכתב דלא יגהה מזור לדברי הטור דכתב הכא משום כשפים דאין לומר דלא מיידי הכא באוגני כלים דא"ה הול"ל נמי טעם הסכנה ע"ש וזה מסכים למה שכתבנו דבהא לא נתישבו דברי הטור ומרן:

איברא דיש לי לדקדק בדברי הרב כנ"הג במה שהק' על הרי"ף וז"ל ק' על רבינו בע"הט דבגמרא מוכח דאסור ג"כ משום כשפים וכו' ל"ק וכו' הנה לדעת רב הונא מקנחין באוגני כלים ולא חיישינן לכשפי' אבל ק' דבסי' ג' כתב משום כשפים וצ"ל דס"ל דלא אהני טעם כשפים לקנח בצרור שיש בו איסור טלטול ולא בחרס משום כשפים דטפי עדיף לחוש לאסור טלטול ולא לחוש לכשפים דאין עוד מלבדו כתיב אבל בחול דליכא איסור טלטול ודאי דלא יקנח בחרס משום כשפים ומיהו ק' כשכתב רבינו בע"הט מפני הסכנה למה לא כתב ומשום כשפים וכו' וכן על הרי"ף קשה שכתב אח"כ היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס דאוגני כלים ותימא כיון שחיישינן לכשפים מאי אהני היותו מקנח באוגני כלים וכו' ואפשר דבאוגני כלים אין בם משום כשפים ומיהו אין לומר שזה דעת רבינו בע"הט וכו' עכ"ל בקיצור עש"ב וק"ק מאי קשיא ליה על הרי"ף שכתב דהוא מזכי שטרא לבי תרי והוצרך לומר דבאוגני ליכא משום כשפים דהוא עצמו כתב שהוא דוחק הרי מ"ש הרי"ף היו לפניו צרור וכו' בשבת קאי דהרי כתב מקנח בחרס ולא בצרור ואי בחול בצרור אמאי לא דליכא למ"ד דבחול בצרור לא ומוכרח דקאי בשבת וכמו שמבואר בש"ס בהדיא דהא היו לפניו צרור וכו' מיירי בשבת והרי הוא עצמו כתב בסמוך דאף דבאוגני כלים איכא משום כשפים חשו בשבת לאיסור טלטול ולא חשו לכשפים והן הן דברי הרב ב"ח והרב עולת תמיד אלא דהרב כנ"הג הקשה על זה על הטור דהול"ל בסי' שי"ב טעם כשפים כמ"ש הרי"ף ואיך סמוך לזה הוקשו לו דברי הרי"ף הרי להרי"ף מתורץ שפיר במה שסיים עתה כמדובר וגם מה שהקשה להטור לק"מ די"ל כמ"ש הרב ב"ח דמשום דבעי להתיר בשבת באוגני כלים לא נקט טעם כשפים ובחול סמך עמ"ש כאן סי' ג' טעמא דכשפים לאסור אף באוגני כלים וזו היא דרך ישרה בעד הטור ומרן כמ"ש האחרונים. ולא להניחם בקשיא כדאסיקנהו הרב כנ"הג. והרי הרא"ש כתב בפסקיו כדברי הרי"ף והטור בקיצור פסקי הרא"ש ביאר דהיו לפניו בשבת צרור וחרס וכו' וזה מבואר כמו שכתבתי בעד הרי"ף ופשוט:

הגם הלום ראיתי אחרי רואי בס' אליה רבה סימן שי"ב הנדפס מחדש ושם ביאר דעתו דמ"ש סי' שי"ב משו' סכנה היינו סכנת כשפים ונסתייע מדברי הרב הלבוש וכתב דבחרס דלית ביה משום סכנה שאינו חד יש בו משום כשפים כל שאינו מר טלטול ע"ש באורך ודבריו דחוקים ועוד שהוא עושה אוקמתות מדעתו אשר לא נתבארו בדברי הש"ס והראשונים. וגם מה שרמז בס' אליה זוטא דעל פי דרכו נתישב מה שהקשה הרב בית חדש על מה שפירש"י בשבת סוף דף פ"א. הרואה יראה דמלבד שדבריו דחוקים ק"ק לפי' מ"ש רש"י דף פ"ב באוגני כלים שהם חלקים ואינן מקרעין את הבשר ולפי מה שפירש בלשון רש"י דדלעיל הו"ל לרש"י לפרש דבאוגני כלים אין בם משום כשפים נמי ומפי' רש"י משמע דמשום סכנה הוי סכנה כפשטה ולא משום סכנת כשפים ומדבריו באליה רבה נראה דזו היתה כונתו באליה זוטא כמ"ש כאן באליה רבה דשם קיצר ויתבאר סימן שי"ב. ובאליה זוטא מחתינהו בחדא מחתא להטור ורש"י ורבינו ירוחם ויהי הקצ"ר אמיץ:

וחזה הוית להרב שמלה חדשה דף קי"א ע"ג שכתב וז"ל כתב הא"ז דחרס דאינו חדוד לית ביה משום כשפים ואין כן דעת כל האחרונים וכן מלשון רש"י לא משמע כוותיה שפירש באוגני כלים ואינן מקרעין ואלו כשפים שבקיה וה"ל להשמיענו חידוש זה ומה שרצה הא"ז לתרץ בזה דברי רבינו ירוחם דמשמע מיניה דאפי' בחול יקנח בחרס ולא בצרור עדיין לא נתישב דלא אשתמיט בשום מקום לאסור צרור בחול עכ"ל ומה שדייק מלשון רש"י הוא כדדייקנין בעניותין אלא דלא השיגו שהוא הפך מה שפירש בעד רש"י כמו שכתבנו. ורבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ"י תנא נמי דטעמא דאוגני כלים שאינן חותכין. ומ"ש דאין כן דעת כל האחרונים לפק"ד יש להכריח קצת הדבר גם מהש"ס דילן דמייתי בריתא דקתני היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ואין מקנח בצרור ואוקמה אליבא דרב הונא באוגני כלים ואי אמרת בשלמא דבאוגני כלים איכא משום כשפים היינו דאשמועינן דלא ליחוש לכשפי' במקום איסור טלטול דצרור אלא אי אמרת באוגני כלים אין בה אף משום כשפים פשיטא דיקנח בחרס דאוגני כלים דליכא סכנה וכשפים ולא בצרור דיש בו איסור טלטול ואין לומר דהיא גופא קמ"ל דבאוגני כלים ליכא משום כשפים חדא דאי להא אתא תנא הול"ל בהדיא אוגני כלים. ותו דהו"ל למשרי בחול באוגני כלים ומכ"ש בשבת דיקנח בהם ולא בצרור דאסור לטלטל ובודאי דתנא בשבת קאי דבחול ליכא למ"ד דאסור בצרור:

ותו דהרי מפורש בירושלמי שם פ' המוציא א"ר יוסי בר בון לא סוף דבר חרס אלא אפי' אזני חביות וכל דבר הנכנס באור ויוצא ומשמע דאפי' באזני חביות איכא משום כשפים הפך דברי הרב כנ"הג והרב א"ז. וכבר הרב עצמו תבריה לגזיזיה מהך ירושלמי בס' אליה רבה סימן שי"ב ע"ש ונעלם הירושלמי הזה מהרב שמ"ח דלא מצא כנגדו אלא דעת האחרונים דקדוק דברי רש"י והרי גם הירושלמי להפך וגם מתלמודין הכי משמע כדאמרן:

ואשר בזה דייק הרב שמ"ח על מה שפירש בדברי רבי' ירוחם דהיכן מצינו בחול לאסור צרור. דיא קמשתעי וק"ק נמי על הרב ב"ח שלא הקשה על רבינו ירוחם הא נמי:

וראיתי להרב יד אהרן בסימן זה שכתב וז"ל רבינו ירוחם כתב אסור לקנח בחרס משום סכנה וכו' היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס והוא תימא דבתחילה כתב דלא יקנח בחרס ואח"כ כתב דאם היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס והתם בחול מיירי והב"ח הקשה שהוא הפך הגמ' ועדיפה מינה הו"ל לאקשויי וכמ"ש ונראה דט"ס וצ"ל אסור לקנח בחול בחרס משום סכנה ומשו' כשפים היו לפניו בשבת צרור וחרס מקנח בצרור וכמ"ש רבינו סימן שי"ב עכ"ל ומה שתמה על רבינו ירוחם מיניה וביה ועל הב"ח שלא הקשה כן. אין כאן תימה כלל דהרי בסיפא סיים דהחרס יהיה אוגני כלים והא תו מאי תימה שייך מרישא וסיפא הרי רישא מיירי בחרס שאינו מאוגני כלים ויש בו סכנה וכשפים ובסיפא התיר באוגני כלים ואימא דלית בהו מידי לזה השיג עליו הב"ח מהש"ס דמשמע דאיכא באוגני משום כשפים ודווקא בשבת הותר כדי שלא לטלטל צרור וזה פשוט:

אמנם מה שהגיה ברבינו ירוחם נראה דכן הוא האמת וא"צ להגיה כי אם בסוף תיבת בשבת וצ"ל היו לפניו בשבת. ואפשר דא"צ להגיה כלל וכונתו לשבת ולא הוצרך לבאר דסמך על מה שסיים כך פשוט בשבת פ' המוציא ונקט היו לפניו צרור וכו' כלשון הש"ס והרי"ף והרא"ש וכונתם בשבת כמש"ל. ומכל האחרונים הנז"ל נעלם מ"ש רבינו ירוחם נתיבי י"ב חלק י"ג בדיני שבת היו לפניו צרור וחרס מקנח בחרס ולא בצרור ודוקא בחרס של אוגני כלים ע"ש והתם בשבת קאי וא"כ גם מ"ש בנתיב י"ג בשבת קאי אלא דאגב כתבו פעם אחרת ואין כונתו בחול כמ"ש הרב ב"ח והא"ז ופשוט:

ומה שדקדקנו לעיל בראשית מאמר על הרב נחלת צבי שכתב שלהרי"ף והרא"ש יש לומר דתפסי עיקר טעם סכנה והוינן בה דהרי כתבו טעם כשפים נראה דכונתו מפרשי הרי"ף והרא"ש דלרב הונא דשרי באוגני כלים ליתא לטעם כשפים וכ"כ הרב כנ"הג לדעת הטור בריש דבריו וסבר הרב נ"ץ דעל זה סמכו הרי"ף והרא"ש במה שהתירו אח"כ באוגני כלים. ובהכי ניחא דלא קשיא ליה להרב נ"ץ בש"ס גופיה היכי שרי באוגני כלים. אלא דבש"ס איכא למימר דמאן דשרי לא סבר לטעם כשפים. וא"כ הרי"ף והרא"ש פסקו כוותיה:

וכן ראיתי להר"ן בחידושיו לשבת כ"י שכתב וז"ל היו לפניו צרור וחרס פי' בשבת רב הונא אמר מקנח בצרור ואין מקנח בחרס משום סכנה דילמא קורע אבל לכשפים משמע דלא חייש לפום מאי דאוקמינן לקמן באוגני כלים. ורב חסדא אמר מקנח בחרס ופליג אדר' יוחנן דלעיל באוגני כלים שהם חלקים ולא קרעי מהכא משמע דלא חייש לכשפים דהא לא פריק אלא דלית ביה סכנה עכ"ל ופשטן של דברים משמע דכונתו דרב הונא לית ליה טעמא דכשפים וזה כשיטת הרב נ"ץ והרב כנ"הג בריש דבריו:

ומ"מ נראה דהגם דנימא שיטה זו בש"ס ואף אנו נאמר שדברי הר"ן הנז' כפשטן הא מיהא אין לומר כן בדעת הרי"ף והרא"ש. דאי הא דהיו לפניו צרור וחרס הוו מיתי לה משמיה דרב הונא ופסקו כוותיה הוה מצינן למימר דפשיטא להו דרב הונא פליג אטעמא דכשפים וקי"ל כוותיה אבל הרי"ף והרא"ש כתבו ברישא תרי טעמי דסכנה וכשפים ומייתו עובדא דמטרונתיא והדר כתבו סתמא במילתא פסיקתא היו לפניו צרור וחרס וכו' ומשמע דהם דברים אחדים [ושפה אחת] עם מ"ש ברישא כיון דסתמא נקטוה. והיינו דהרב כנ"הג הגם דברישא כתב שיטה זו הדר קשיתיה דברי הרי"ף ולא תרצינהו בשיטה זו:

ולכן עיקרן של דברים כמ"ש הרב ב"ח וזהו דעת רש"י והרי"ף והרא"ש והטור ומרן ורבינו ירוחם דתרי טעמי איתנהו דסכנה וכשפים אלא דבשבת שרו באוגני כלים אף דאיכא טעמא דכשפים דהא עדיף מאיסור טלטול וככל אשר כתבנו. וכן משמע מדברי רבינו ישעיה הראשון בפסקיו כ"י. וכן יש לפרש דברי הר"ן בחידושיו הנז' דמ"ש דרב הונא לא חייש היינו בשבת דוקא כדי שלא יעשה איסור טלטול בצרור. והגם שדבריו קצת סתומים הלא טוב לנו לפרשם כן ולהסכימם עם כל הפוסקים דהכי רהטי וגם סוגייא דשמעתא הכי רהטא דטעם כשפים בחול אמת ויציב וכמ"ש בהדיא הטור ורבינו ירוחם ומרן. והכי משמע מהבריתא דמיתי דאצטריכא למשרי בשבת חרס ולא צרור ואי אמרת דליתא לטעמא דכשפי' אפי' בחול מאי קמ"ל וכדדיקי לעיל לשיטת הרב א"ז. וכל זה ברור ועלה בידינו דבחול אף באוגני כלים אין לקנח משום כשפים ולא כהרב א"ז ועיין בסמוך:

זעריכה

הגהה. ועכשיו שבתי כסאות שלנו וכו'. שרש דברי הגהה זו הוא מדברי האגודה. וראיתי להרב נחלת צבי סי' שי"ב שכתב וז"ל פשוט לי דאגודה דכתב תחילה דבחרס איכא חשש סכנת כשפים ואח"כ כתב ומקנח בתבן וכו' ועתה אין נזהרין וכו' דמ"ש ועתה אינו קאי אתבן אלא קאי אחרס כלומר דבחרס איכא חשש כשפים ועתה אין נזהרין וכו' דדוקא בשדה היו חוששין משום כשפים וד"מ כתב אדברי אגודה וטעם ע"ז לא ידענא וכו' וממה שהגיה לעיל סימן ג' נראה דהבין דברי אגודה דכתב ועתה אתבן לכן כתב בד"מ וטעמא לא ידענא ודבריו תמוהים בהבנת אגודה וכן דמה שייך בחשש סכנה דשיניו נושארות לחלק בין בתי כסאות בשדה וכו' עכ"ל וק"ק דאמאי הוצרך לדקדק מדברי הגהה זו והלא בד"מ הביא דברי אגודה על הא דשיניו התחתונות נושרות כמבואר אל עין הקורא. ותו מאי קאמר ודבריו תמוהים וכו' והלא היא גופא תמיהת מור"ם שכתב וטעם על זה לא ידענא וכן תמה הר' הלבוש כאן. ותו ק"ק עליו שתמה על מור"ם בהבנת האגודה שהרי בדרכי משה הביא זה משם חידושי אגודה. והרואה יראה בחידושי אגודה הנדפסים בשו"ת מהר"י ווייל כתוב שם וז"ל בקש ובתבן ובכל דבר שהאור שולט בו ועתה אין נזהרים כי בתי כסא אינן בשדה עכ"ל ובלשון זה אין לפרש פירוש אחר כי שם לא הוזכר בפ' המוציא כי אם הדברים האלה ע"ש ומאחר שכן מאי ק"ל על מה שהבין מור"ם באגודה הלא לפי לשון הנז' אין בו הבנה אחרת. ותו דמעיקרא גם בגוף ס' האגודה פירושו דחוק לומר דקאי אחרס כיון שהפסיק בדברים אחרים ע"ש:

סעיף יד'עריכה

חעריכה

יזהר שלא יאחוז וכו'. מ"ש התוס' בסנהדרין סוף דף נ"ח דהא דאמרינן יד לאמה תקצץ היינו ברגיל דומיא למ"ש דרב הונא קץ ידא דברגיל להכות איירי אינו אלא לס"ד דגמרא דנדה ריש פ' כל היד אבל למסקנא לא כמו שביאר הרב פרח מטה אהרן ח"א סי' ס' דבריהם. כדאמרינן שם בנדה דכי קתני כל יד המרבה משום נשים ובהכי ניחא דהתוס' בפסקיהם שם בסנהדרין לא כתבו הא דרגיל אלא במכה וכן באגודה בשם התוס' שם ועיין בס' יד אהרן א"ה ח"ב הנדפס עתה מחדש סי' כ"ג:

טעריכה

כתב בס' סלת בלולה בשם סדור הכתוב עפ"י האר"י זצ"ל אם א"א לו יאחוז ע"י חלוקו ויטיל מים וכן הוא בגמ' נדה ע"י מטלית עבה מותר לאחוז ולהשתין עכ"ל וכבר מחי לה אמוחא הרב שמלה חדשה דף קכ"ה ע"ד דמה ענין חלוק למטלית עבה ותו בגמ' לא נאמר זה להטיל מים ומדהפסוקים השמיטוהו מוכח דלהטיל מים אף במטלית עבה אסור דלא התירו אלא בזמן קצר לתרומה ע"ש באורך ודבריו נכונים וכן עיקר. וע"ש בבדף קכ"ו מ"ש ע"ד הרב מגן אברהם בזה. והרב אליה רבה אף שהתיר במטלית עבה אסר ע"י בגד ע"ש ולאפוקי ממ"ש בסלת בלולה. וכבר כתבנו דיש להחמיר אף במטלית עבה כמ"ש הרב שמ"ח ועיין בש"ך י"ד סי' קפ"ב סק"ו:

יעריכה

אם לא מעטרה וכו' הרמב"ם השמיט זה ועמ"ש מרן בב"י ומ"ש הרב שמ"ח שם. ועמ"ש מרן בדעת הטור ועיין בקיצור פסקי הרא"ש פ' כל היד. ועיין מה שהאריך הרב שב יעקב בשו"ת א"ח סי' ד:

יאעריכה

אא"כ הוא נשוי וכו'. הרב בית שמואל בא"ה סי' כ"ג ס"ק ד' כתב דאף אם אין אשתו עמו מותר והרב מגן אברהם כתב מסברא דאם אין אשתו עמו או שהיא נדה אסו' וכ"כ הרב ט"ז. והרב שמלה חדשה שם צדד להתיר אך מסיק דיש להחמיר ע"ש ומכלם נעלם מ"ש האגודה פ' כל הי וז"ל ובנשוי מותר לאחוז באמה ולהשתין היכא דאשתו עמו עכ"ל וכן עיקר דמדינא אסור אם אין אשתו עמו:

יבעריכה

כתבו התוס' פ' כל היד וז"ל אם היה נשוי מותר ופ' כל כתבי דקאמר דקרו ליה לרבי הקדוש שלא הניח ידו למטה מאבנטו היינו רבותא שהיה נשוי והיה מחמיר על עצמו עכ"ל וכתב הרב מגן אברהם דמדברי הט"ז בי"ד סימן קפ"ב משמע שלא ראה דברי תוס' אלו עכ"ל ועיין בט"ז א"ה סי' כ"ג. וראיתי בס' דרך חיים למהר"ח מאוסטרא סי' מ"ז שכתב על דברי מגן אברהם הנז' וז"ל ונראה דהתוס' כתבו כן לחד תירוצא דמשני אבע"א שהיה נשוי אבל לאידך תירוצא דברי הט"ז נכונים עכ"ל ואינו מחוור דהנך שינויי דהתם הוו בטעמא דרב יהודה אבל לדינא הא דהיה נשוי מוסכם כלהו שינויי וא"כ דברי התוס' דרבותא דרבינו הקדוש היינו אף שהיה נשוי הוא אליבא דכלהו שינויי. ותו דאי אמרת דס"ל לתוס' דלאינך שינויי רבותא דרבינו הקדוש היינו מטיבורו כפשטיה מאן פלג להתוס' דלהך שינויא רבותא הוי היה נשוי נימא דגם להך שינוייא לעולם הריבותא הוייא מטיבורו כי היכי דהוי לאינך שינויי. ותו דבפסקי התוס' פ' כל היד כתוב אם היה נשוי מותר ויש להחמיר ונראה ודאי דהני פסקו דרבותיה דרבי היינו שהיה נשוי ומ"ה כתבו דיש להחמיר בדרך חומרא מטיבורו ובי"ד כתבו הרב לדעת התוס' נמי שכתב דפשיטא ליה דטיבורו דנקט רבי טרפון לישנא מעליא וכ"כ התוס' ורבינו הקדוש היה נזהר מאבנטו ע"ש ומשמע דגם לדעת התוס' כתב הרב כן. והתוס' פירשו דלא כוותיה דרבותיה היינו שהיה נשוי כמבואר וכלהו הנך שינויי דמשני התם פ' כל היד איתנהו כמ"ש רב הייא גאון בתשובה הביאה בערוך ערך אמתו: ואחשבה שגם הרמב"ם פ' כ"א דאיסורי ביאה שכתב ואסור לאדם שאינו נשוי וכו' ואפיל' מתחת טיבורו וכו' והביאו הרב ט"ז שם בי"ד ס"ל דרבותא דרבינו הקדוש היינו כמ"ש התוס' דאף שהיה נשוי לא היה מכניס ידו מתחת אבנטו דאי כמ"ש הרב ט"ז דהיינו רבותיה מתחת אבנטו והיינו טבורו כמ"ש שם הט"ז איך הרמב"ם כתב סתמא אפילו מתחת טבורו לא יכניס ידו דמשמע קצת דהוי מדינא ואי ס"ל להרמב"ם דבהא נשתבח רבינו הקדוש והיינו רבותיה בדר"א דאונ"י תנאי ואמוראי ואפי' ר' יוסי משמע פ' כל כתבי דלא היתה בו מדה זו היכי כתביה סתמא ואפילו מתחת טבורו וכו'. והרי אח"כ כתב שם הרמב"ם חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר א' מהם שמעולם לא נסתכל במילה שלו וכו' וזו היתה מעלת ר' יוסי שאמרו פ' כל כתבי שהיא למטה ממעלת רבינו הקדוש ואם מעלת ר' יוסי כתבה הרמב"ם בדרך הפלגה לחסידים הראשוני' וגדולי החכמים איך מעלת רבינו הקדוש שהיא למעלה מזו כתבה לדינא או שיתנהג בה כל אדם מה שלא נמצא בחסידים הראשונים וגדולי החכמים. ומה שדקדק הרב ט"ז שם הרמב"ם כתב בתחילה ואסור לאדם וכו' ושוב כתב ואפילו מתחת טבורו וכו' לומר דהא דמתחת טבורו הוא תוספת קדושה וכו' ע"ש אינו מספיק דהו"ל להרמב"ם לפרש שזו קדושה יתירה וככל אשר אשר דברנו דהשתא אין ניכר בדבריו כל כך וכאשר ירדוף הקורא בה יאמר דאאסור דנקט ברישא קאי. ומה שדקדק עוד דברישא כתב כדי שלא יבא ואחר כך כתב שמא יבא וכו' ע"ש הנה הטור בא"ה סי' כ"ג הביא לשון הרמב"ם וכתב בסוף נמי כדי שלא יבא ע"ש. לכן נראה דגם הרמב"ם סבר דרבותיה דרבי היינו שלא הכניס ידו אפי' שהיה נשוי לשום דבר כלל ועיקר וזו קדושה יתירה מאד שהוא לבד אשתבח בה ודבר זה לא הזכירו הרמב"ם שהוא רחוק מאוד אפילו לחסידים הראשונים וק"ל ועיין בדברי רבינו יונה שהביא מרן ז"ל בבית יוסף ע"ש:

יגעריכה

כתב הרב מגן אברהם (ס"ק יד) וז"ל: אמרינן בגמרא: היכא דבעית, מותר לאחוז; כיון דבעית, לא אתי להרהורי. והפוסקים השמיטוהו, דלא בקיאי בהי בעיתותא לא אתי להרהורי, כן כתב בית יוסף. וצריך עיון, דביורה דעה (סימן קפ"ד סעיף ה') פסק דחרדה מסלקת הדמים, ולא אמרינן דלא בקיאי בהי בעיתותא. ודוחק לחלק בין פחדא לביעתותא, וצריך לומר דבווסתות דרבנן מקילין, עכ"ל. וכתב עליו בספר יד אהרן וז"ל: ולא הבנתי כונתו, דמה יענה לרבינו בעל הטורים שכתב (שם ביורה דעה): האשה שהיתה נחבאת מפני הפחד, עבר היום ולא בדקה מותרת, שחרדה מסלקת את הדמים. הרי דהביא דפחד ובעיתותא הכל אחד, ואין לחלק בין חרדה לבעיתותא, דהרי אמרו פרק קמא דמגילה (דף ג.): מאי טעמא אבעיתו? והתם קאי אקרא ד"חרדה גדולה" (דניאל י, ז), עכ"ל. וכוונת הרב יד אהרן רצויה, דהוא סבר בפשיטות דחרדה הוי בעיתותא, מכח ההיא דפרק קמא דמגילה, והיינו דקשיתיה מהטור שכתב פחד וחרדה בחדא מחתא. אבל לא ידעתי אמאי הוצרך לדברי הטור, והלא הרב מגן אברהם הקשה מדברי מרן שם (סימן קפ"ד דין ה'), ושם מרן כתב: היתה נחבית במחבא מפני פחד; והוא כתב דטעמא דחרדה מסלקת הדמים. ואם כן, בלאו דברי הטור תיקשי ליה, דהוא עצמו כתב דחרדה מסלקת, ובשולחן ערוך כתב פחד. ובלאו דברי מרן בשולחן ערוך תיקשי ליה, דהוא רצה לחלק דהתם פחד, והרי הוא עצמו כתב חרדה מסלקת הדמים, וחרדה היינו בעיתותא, כההיא דמגילה:

וזה שנים שמעתי מקשים על הר' יד אהרן, דאשתמיטיתיה מה שכתוב בסוטה (דף כ:) אהא דחרדה: פחדא צמית, בעותא מרפיא. הרי דההיא פחד ולא בעיתותא, ושפיר כתב הרב מגן אברהם. ועיין בנדה דף ע"א. ועתה ראיתי בספר בית הלל ביורה דעה סימן קפ"ד בהגהת בן הרב המחבר, שהיה תלמידו של הרב מגן אברהם, והביא קושיא זו בשם רבו. וכתב דלא קשיא מידי, דההיא פחד, וכמו שכתוב בנדה דף ע"א: פחדא צמית וכו', ע"ש. וכבר הרב מגן אברהם ירד לחילוק זה, אלא דדחיקא ליה מילתא, משום דסבר דכי היכי דלא בקיאינן בבעיתותא, הוא הדין נמי דלא בקיאינן בפחד: