משנה ברכות א ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת ברכות · פרק א · משנה ג | >>
בית שמאי אומרים: בערב כל אדם יטו ויקראו, ובבקר יעמדו, שנאמר: "ובשכבך ובקומך" (דברים ו, ז).
ובית הלל אומרים: כל אדם קורא כדרכו, שנאמר: "ובלכתך בדרך" (שם).
אם כן, למה נאמר "ובשכבך ובקומך"? בשעה שבני אדם שוכבים, ובשעה שבני אדם עומדיםיב.
אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטתי לקרות, כדברי בית שמאי, וסיכנתי בעצמי מפני הליסטים.
אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך, שעברת על דברי בית הלל.
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ,
- וּבַבֹּקֶר יַעַמְדוּ,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ" (דברים ו ז).
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- כָּל אָדָם קוֹרֵא כְדַרְכּוֹ,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ" (שם).
- אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"?
- בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים,
- וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים.
אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן:
- אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ,
- וְהִטֵּיתִי לִקְרוֹת כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי,
- וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים.
אָמְרוּ לוֹ:
- כְּדַי הָיִיתָ לָחֹב בְּעַצְמְךָ,
- שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל.
בית שמאי אומרין:
- בית הלל אומרין: כל אדם קורין כדרכן, שנאמר: "ובלכתך בדרך" (שם).
- אם כן למה נאמר "בשכבך ובקומך"? -
- אלא בשעה שדרך בני אדם שוכבין, ובשעה שדרך בני אדם עומדין.
[ז] אמר רבי טרפון: אני הייתי בא בדרך, והטיתי לקרות כדברי בית שמאי - וסיכנתי בעצמי מפני הלסטין.
- אמרו לו: כדאי היית לחוב בעצמך - שעברת על דברי בית הלל.
פירוש יטו - עד שיהיו נוטים להישען או להיות מסובין, והוא כמו "לא יטה לארץ מנלם"(איוב טו, כט).
ומה שאמר אם כן - היא קושיא שיקשו בית שמאי על בית הלל. וטעם המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל בזה הדין, שבית הלל מביאין ראיה מפסוק "ובלכתך בדרך"(דברים ו, ז), כלומר כפי שיזדמן לאדם, שלא יתכוון לא בשכיבה ולא בקימה. ובית שמאי אומרים שלא בא "ובלכתך בדרך" אלא ללמדנו שכל העוסק במצווה פטור מקרית שמע, כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצווה אחרת אתה חייב בקרית שמע, אבל אם היית מתעסק במצווה אחרת, אינך חייב בה. וכן דברי הכל העוסק במצווה פטור מן המצווה. ובית הלל דקדקו העיון ואמרו להם: כדבריכם כן הוא, וכבר נתבאר ממה שאמרתם שיוכל אדם לקרות קרית שמע כשילך בדבר הרשות, אם כן מותר לקרות קרית שמע מי שהוא מהלך, וזה מה שאנו מבקשים:
משנה ז [נוסח הרמבם]
פירוש סכנתי - שמתי נפשי בכפי, לפי שהוא ירד מעל בהמתו וישב לארץ והיטה, ועל דעת בית הלל היה יכול לקרות קרית שמע והוא [מ]הלך רוכב על בהמתו.
ולסטים - הם שוללי הדרכים והגנבים.
כדי היית לחוב בעצמך - עניי(ן)[נו], חייב מיתה היית מפני שעברת על דברי בית הלל, ואם היית מת היית מתחייב בנפשך:
יטו - על צדיהם, דכתיב בשכבך דרך שכיבה:
יעמדו - דכתיב ובקומך דרך קימה:
כדרכו - בין בקימה בין בישיבה בין בשכיבה בין בהליכה:
כדי היית - ראוי היית ליהרג, ואם היית מת היית מתחייב בנפשך:
בשעה שבני אדם וכו'. [בית הלל מביאין ראיה מפסוק] ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. וב"ש אומרים שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק"ש כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בקריאת שמע אבל כשתעסוק במצוה וכו'. וכן דברי הכל העוסק במצוה וכו'. ועיין בפירוש הר"ב פ"ב משנה ה' ולכך אמרי ב"ה דאם כן הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק"ש. [הרמב"ם והוא טעות סופר] כמו שאני עתיד להעתיק במשנה ז' פ"ז דפיאה וע"ש:
(יב) (על המשנה) שבני אדם עומדין. ב"ה מביאין ראיה מפסוק ובלכתך בדרך כלומר כפי שיזדמן לאדם, שלא יתכוין לא בשכיבה ולא בקימה. ובש"א שלא בא ובלכתך בדרך אלא ללמדנו שכל העוסק במצוה פטור מק"ש. כלומר שכל זמן שתהיה מהלך בדרך ואינך עוסק במצוה אתה חייב בק"ש, אבל כשתעסק במצוה כו'. ולכך אמרי ב"ה דא"כ הוא מבואר שבלכתו בדרך קורא ק"ש. הר"מ:
בש"א כו': נלע"ד דהא דקתני "בערב כל אדם יטו ויקראו", ולא קתני בערב יטו ויקראו אף על גב דפשיטא דאכל אדם קאי, אפשר לומר על צד הדוחק דהכי קאמר דאף על גב דמסתמא רוב בני אדם יגיעים ועייפים לעתותי ערב ומסתמא הן מוטין ולא ניחוש למיעוטא שאינן מוטין, קא משמע לן דאפילו הכי כל אדם צריכין להטות לדעת בית שמאי, וכן בבוקר ודאי כולן צריכין לעמוד.
ובה"א כו': ומיהו מודו בית הלל דמהלך בדרך צריך לעמוד בפסוק ראשון דבעי כוונה, וכשיגיע ל"ואהבת" ילך לדרכו, כדאיתא בגמרא בראש פרק היה קורא.
שדרך בני אדם שוכבים: פירוש שדרך בני אדם בסתם לשכב דהיינו כל הלילה כי יש בני אדם שאינם הולכים לישן אלא סמוך לבוקר, ובשעה שדרך בני אדם לעמוד, כך מצאתי. ובעירובין דף י"ג אמרינן מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם, ודברי בית שמאי שאף על פי שיש להם ראיה מן המקרא דורשין את המקרא של בית שמאי למה בא, במשנתינו זאת וכן גבי פלוגתא דחושב לשלוח יד בפקדון דבסוף פרק המפקיד. ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהם, כאותה ששנינו בסוכה פ"ב מעשה שהלכו זקני בית שמאי וזקני בית הלל. ובירושלמי פרק הישן פריך, או נאמר תניא חמתון סבין מנון ואקדמון (פירוש התנא רבי שסדר המשנה ראה שזקני בית שמאי היו זקנים מזקני בית הלל לכן הזכיר זקני בית שמאי קודם), ומשני הוה ליה למימר זקנינו וזקניכם (פירוש שהיה לו לומר לשון של בית הלל, אלא שמע מינה שבית הלל בעצמם הזכירו דברי בית שמאי קודם).
וסכנתי בעצמי מפני הלסטים: נראה לי דהכי פירושו שבאו עליו לסטים כבר ושללו אותו, ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל. ונלע"ד דהכי דייק לישנא דבעצמי כלומר בעצם גופי סכנתי, אמנם כל כליו כבר נבזזו ונשללו. וגם דלא הוה ליה למתני מפני רק בלסטים, אלא ודאי הכי פירושו מפני הלסטים שכבר שללוני סכנתי גם בעצם גופי.
לחוב: כתב ה"ר מנחם דילונזאנו ז"ל לחוב בשורק ע"כ. ודוקא מפני שהטה לכתחילה לעשות כדברי בית שמאי נתחייב מיתה, אבל אם היה מתחילה מוטה אפילו בית הלל מודו דיכול לקרות כך כמו שהוא מוטה, וגם בשל שחרית אם היה עומד קורא כמו שהוא מעומד אף על פי שאינו שליח צבור. ובירושלמי דפרקין ודפרק הנחנקין ודפרק אין מעמידין, גם בריש מדרש שיר השירים, גרסינן דברי סופרים חביבין מדברי תורה, תדע שהרי ר"ט אילו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה, ועל ידי שעבר על דברי בית הלל נתחייב מיתה על שם ופורץ גדר ישכנו נחש ע"כ. וגם נהג ר"ט כבית שמאי גבי פירות שביעית שלא בטובה ואסתכן וכמו שכתב בשביעית פ"ד סימן ב':
יכין
בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו: נ"ל דלב"ש לא יקרא שכוב מדאינו דרך כבוד. וא"כ גם בזה פליגי ב"ה ומקילי דקורא כדרכו ואפילו שכוב רק מדאינו דרך כבוד אסור לכתחילה:
ובשכבך ובקומך: דרך שכיבה וקימה. ואי"ל ישכב ויקרא. יש לומר דלא אמרה תורה ודברת בם שוכב. ולפיכך מודו [אב"י צ"ל ס"ל. דהרי לפמ"ש ע"ר זצוק"ל לפני זה חולקים בזה ב"ה] דאפילו בלילה לקרות שכוב אסור מדהוא קריאה דרך עראי:
ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו: ר"ל כמו שירצה. והכי קי"ל:
ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך: דהול"ל בבוקר ובערב. דלזמן שכיבה כסי' ד' לא צריך. דכבר כ' בשכבך קמא. ע"ז קא' בשעה שדרך וכו' דמיתורא דקרא יליף אפילו אינו הולך לישן וגם דוקא בשעה וכו' לאפוקי בישן באמצע היום ועיין רש"י (דברים ו ז):
בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים: וה"ק קרא בין בהיותך בביתך או בדרך. תקרא פרשיות אלה בזמן שכיבה וקימה אבל תוכל לקרותן בשבת או בלכת כמו שתרצה:
אמר ר' טרפון אני הייתי בא בדרך והטיתי לקרות כדברי ב"ש וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי ב"ה: [תמוה הרי איהו נמי ה"ק. דאי"ל דאשתבוחי משתבח. שהכניס א"ע לסכנה לקיים כב"ש (כרשד"ם דף ק"ל א'). ליתא דהרי אינו בכלל יהרג ואל יעבור רק ע"ז ג"ע וש"ד (כסנהדרין דף ע"ד א') ואת"ל אף למאי דקי"ל (מג"א ס"ע סק"ב) כירושלמי פ"ב דשבת דכל הפטור מהדבר ועושהו נקרא הדיוט. מ"מ אדם גדול שאני. וכר"ג פ"ב מ"ה. ואף למה דקי"ל (שו"ע יו"ד, קנז) כרמב"ם פ"ה מיסודי תורה (רמב"ם פ"ה מהל' יסוה"ת). במקום דיעבור ואל יהרג אינו רשאי להחמיר ע"ע. ודלא כר"ן (שבת דף כ"ג ב') והרא"ש בע"ז (סי' ט') עכ"פ היכא דליכא ודאי סכנה. ולא שכיח היזיקא. מצוה בעידנא דעסיק בה אגוני מגני (כסוטה דף כ"א א') וראיה מר"ע שהכניס את עצמו לספק סכנה בנט"י (כעירובין דף כ"א ב') שהיה סומך א"ע שלא יניחו שומר האיסורין למות בצמא. כ"ש הכא בק"ש דאית בה קדושת השם ויחוד שמו יתברך (כברכות דף י"ג א'). עכ"פ אי אשתבוחי משתבח הול"ל וסכנתי והטיתי. ומדקאמר וסכנתי לבסוף ש"מ דאח"כ מעצמו היה מתגלגל הסכנה. וגם הוא ראה אותו כעונש משמיא]. ולי מעוט נ"ל דה"ק ליה לאו משום שהיית בדרך. וכל הדרכים בחזקת סכנה (כירושלמי פ"ד דברכות) אלא כדאי היית לחוב "בעצמך דייקא" אפילו לא היית בדרך:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
קיצור שנות אליהו
בית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו – פירוש, ואין תועלת כלל במה שֶמַטֶה. ובגמרא (ברכות יא א) אמרו, העושה כדברי בית שמאי עושה וכו'. רב יוסף אמר, העושה כדברי בית שמאי לא עשה ולא כלום.
והנה דברי הגמרא אינם מובנים כלל, כי למה יפסיד הקריאת שמע בעד זה? ועיין בתוספות שנדחקו בזה.
ונראה שבוודאי הקריאת שמע אינו מפסיד. אך האמוראים פליגי אם עשה מצווה מן המובחר בזה שהטה אם לאו. דבכמה מקומות אמרינן: "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט". אבל במקומות אחרים מצינו שאף על פי שפטור מן הדבר, אם עושה הוא מצווה מן המובחר.
ונראה, כל שהוא מצווה בעצם, אלא שלא הצריכוהו חכמים, אם עושהו נותנין לו שכר שעשה מצווה מן המובחר. והביא הגר"א כמה דוגמאות לכך. וכן הוא כאן, פליגי בזה. חד אמר עשה כדברי בית שמאי עשה, פירוש, עשה מצווה מן המובחר, אף שבית הלל סברי אין צריך להטות, מכל מקום אם הטה עשה מצווה מן המובחר, כמו בכל מקום. ור"י אמר שלא עשה ולא כלום, פירוש, אין בזה תועלת כלל, כי בית הלל סברי שאין מצווה כלל להטות ואין בזה תועלת כלל.