בני יששכר מאמרי השבתות/מאמר ג

בני יששכר מאמרי השבתות – מאמר געריכה

בו ידובר ברכת שבת:

אעריכה

ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו (בראשית ב ג), במדרש: ויברך וכו' ויקדש אותו, כתיב: "ברכת י"י היא תעשיר ולא יוסיף עצב עמה" (משלי י כב), "ברכת י"י היא תעשיר" זו השבת, שנאמר ויברך אלקים את יום השביעי; "ולא יוסיף עצב עמה" זה האבל, כמא דאת אמר: "נעצב המלך על בנו" (שמואל ב יט ג), עד כאן לשונו. הנה יש להתבונן, דנראה ודאי דכוונת המדרש לפרש מהו ויברך ויקדש, מהו הברכה ומהו הקדושה, ולפי זה לא נדע מהו התירוץ. וגם כן לא נודע דרשתו בסיפא דקרא, ולא יוסיף עצב עמה זה האבל, וכי סלקא דעתך שעל ידי האבל בר מינן יהיה איזה וכו'?:

ונראה דודאי בא לפרש מהו ויברך ויקדש, על כן הקדים הקדמה לפרש פסוק "ברכת י"י" וכו', ובפרישת הפסוק הזה יתפרש לנו מהו הברכה והקידוש בשבת. והנה בפסוק "ברכת י"י" וכו' לא נדע פירושו, וגם כן לאו סיפיה רישיה, על כן פירשוהו על יום השבת. דהנה השם יתברך ברא את העולם הזה – "ברא אלקים לעשות" דייקא, ועולם עשיה נקרא, וכל המזונות ופרנסות להאדם הם דייקא על ידי עשיה, על כן אמרו משנה אבות ב ב: כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וכו', ואמרו רז"ל עוד: "הנהג בהן מנהג דרך ארץ" (ברכות לה ב), וצריך האדם לעסוק באיזה מלאכה או משא ומתן, והקב"ה ממציא לו על ידי זה פרנסתו. והנה השבת, יום שהוא אסור במלאכה לכל ישראל, ומאין תהיה פרנסתם, כיון שהשם יתברך ברא את העולם להיות הכל בעשיה דייקא? והנה ימי אבל בר מינן גם כן אסורין במלאכה. אבל אין זה קושיא, כי הוא רק מקרה ליחיד, וכל ישראל מותרין במלאכה, אבל יום השבת אסור במלאכה לכל ישראל, והם עיקר מציאות העולם, אם כן אין כאן עשיה ביום זה ומאין תהיה פרנסה ביום זה? אבל הוא להיות שבירך השם יתברך את יום השבת, יש בו פרנסה בשפע מבלי עשיה. וזהו פירוש הפסוק על פי המדרש, ברכת י"י היא תעשיר זו השבת (הגם שאינו יום מלאכה ועשיה, עם כל זה כיון שיש בו ברכת י"י היא תעשיר), ולא יוסיף עצב עמה זה האבל (שאינם גם כן ימי מלאכה, אין בהם זאת הסגולה, ומה שיש לאדם פרנסה בהם אינה קושיא, כי אינם זמן איסור מלאכה לכל ישראל):

ובאלה הדברים תמצא פתח פתוח לפרש בכאן מהו ויברך וכו' ויקדש, דהנה הפרנסה היא חיות לכל הנבראים, והיא באה כביכול על ידי החכמה העליונה, כדכתיב: "והחכמה תחיה" (קהלת ז יב), וכתיב: "כלם בחכמה עשית" (תהלים קד כד). והנה החכמה נקראת קדש, כידוע, כמא דאת אמר: "ישלח עזרך מקדש" (תהלים כ ג) [ועיין בזהר משפטים בפסוק "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות כב ל)]. והנה בשבת, כיון דכתיב ביה ויברך ויקדש, ברכו בקדושה, היינו בחכמה שמשם החיות, על כן הגם שאינו יום מלאכה יש בו פרנסה לחיות האדם. אבל בימי האבל שאסורים במלאכה, אין הפרנסה מטעם זה כי אינם קדש (ואדרבא כתב האריז"ל שלא להניח בהם תפילין דרבינו תם, אשר הם מצד מוחין דחכמה, כי בימים האלה מסתלקים מוחין דחכמה), והפרנסה היא לאדם מחמת שהם ימי מלאכה לכל ישראל, אבל פרנסת שבת היא מברכת הוי"ה, ויברך וכו' ויקדש וכנ"ל. (בחיבורא קדמאה נזדמן לנו המאמר הזה בסימן כ"ו, סימנא מילתא ברכת הוי"ה):

בעריכה

שם: ר' ישמעאל אומר: ברכו במן וקידשו במן. ברכו במן, שכל ימות השבוע היה יורד עומר, ובערב שבת שני עומרים; וקידשו במן, שלא ירד בו כל עיקר, עד כאן לשונו. הנה מפרש גם כן ויברך ויקדש. ויתפרשו דבריהם על דרך זה, דהנה הברכה הוא, שבגזירתו יתברך שמו נתיילד דבר שאינו תחת המציאות; עם כל זה, מיום שברא הקב"ה את עולמו יש מאין, הנה ברא אלקים לעשות שיהיה הכל יש מיש. על כן ברכתא לא שרייא באתר ריקנייא (זהר חלק א פח א), על כן אמר אלישע להאשה: "מה יש לכי בבית" (מלכים ב ד ב), דברכאן לא שריין באתר ריקנייא. ועל כן מן הצורך להניח פתיתי לחם בשעת ברכת המזון, בכדי שיהיה מקום להשראת הברכה, דמשעת בריאת העולם שהיה יש מאין, ברא אלקים לעשות יש מיש:

והנה יש להתבונן, העומר מן שהיה יורד בערב שבת "שני העומר לאחד" (שמות טז כב), למה ירדו שני העומרים ביחד? ולמה לא ירד העומר של שבת בפני עצמו? הוה ליה לירד העומר של ערב שבת בבוקר, והעומר לשבת בצהרים. ונראה, להיות יום שבת הוא יום הברכה, והברכה היא דוקא יש מיש, הנה עמ"ר בגימטריא י"ש, לקטו ב' עמרים ביחד להורות על הברכה יש מיש, ולא שרייא באתר ריקנייא, ב' פעמים עמ"ר בגימטריא ב' פעמים י"ש [ועלה מספרם כת"ר שהוא אי"ן, מקור הברכה, הבן הדבר וינעם לך לפי זה מה שאומרים בשבת "כתר יתנו לך ה' אלקינו" וכו']. וזהו מה שאמרו רז"ל: ברכו במן, שכל ימות וכו' ובערב שבת ב' עמרים:

וקדשו במן, שלא ירד בו כל עיקר (מדרש רבה הנ"ל), מובן על פי דברי הזהר הקדוש בשלח דף ס"א וזה לשונו: "בקדמיתא כד נפקו ישראל ממצרים, עאלו בנהמא דאיקרי מצה [סוד מלכות לחם עני, סיהרא דלית לה מגרמה כלום], והשתא זכו ועאלו למיכל נהמא אחרא עילאה יתיר מאתר עילאה, דכתיב "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", מן השמים ממש [תפארת ישראל דאיקרי שמים, כמא דאת אמר: "ואתה תשמע השמים" (מלכים א ח לב)]. ובההוא זמנא אשתכח להו לישראל מאתר דא; חברייא דמשתדלי באורייתא מאתר אחרא עילאה יתיר אתזנו, מאי הוא? כמה דכתיב: "והחכמה תחיה בעליה", אתר עילאה יתיר", עד כאן לשונו. הנה כבר ידעת שהחכמה נקרא קדש, כמו שכתבנו כמה פעמים. הנה המן שהיה יורד מן השמים הוא מזונות מבחינת תפאר"ת ישראל, אבל השם יתברך קידש את יום השביעי, הנה מזונות יום השביעי מאתר דאיקרי קדש, היינו חכמה, כענין מזונות תלמיד חכם (שנקרא שבת), על כן לא ירד בו מן כל עיקר, כי מזונות השבת מאתר עילאה דקיק יתיר, וזהו שאמר וקידשו במן שלא ירד בו כל עיקר, כי מזונות השבת קודש הם, הבן הדבר:

געריכה

שם, ר' נתן אומר: ברכו במן וקידשו בברכה, עד כאן לשונו. זה הדבר אינו מובן כלל. ומה שיש לי לפרש בזה (הנה ברכו במן כנזכר לעיל), וקידשו בברכה הוא על פי מה שנמצא להקדוש הרב מגלה עמוקות זללה"ה במאמרי השבתות, שלעתיד לבא בסעודה של לויתן, הנה אין סעודה בלא לחם, הנה כתב שיוציאו אז צנצנת המן הנגנז (נאמר בו "לדורותיכם", היינו בעוד שיהיו הדורות יחד), והוא נקרא "לחם", כמא דאת אמר: "הוא הלחם אשר נתן ד'" וכו'. וכתב שם, שיברכו ברכה על המן "המוציא לחם מן השמים". והנה דכירנא כשהייתי מסתופף בצל קדשו של כבוד מחותני הרב הקדוש מה"ר צבי הירש מזידיטשוב זצוק"ל, נפל מילתא בפומיה לחקור האיך היה ברכת המן, ואני הייתי משיב שמצאתי כך להרב מגלה עמוקות דלעתיד יברכו "המוציא לחם מן השמים", ונפל ויכוח בדבר בין החברים. נענה אחד מן החברים, הלא הוא הרב המקובל מו"ה ישראל דוב זלה"ה, אשר כמדומה לא בירכו ברכה על המן כל עיקר, כיון שהוא לחם אבירים נבלע באיברים שלא היה בו בירור, כי כל עיקר הברכה לברר ניצוצין ולהפרידם מן הפסולת, ובמן לא היה פסולת. ונהניתי מאד, כי לדעתי הדברים קרובים אל האמת, והייתי מתמיה לפי זה על הקדוש מה"ר מגלה עמוקות שכתב שנצטרך לברך עליו לעתיד:

והנראה להיות אכילה ההיא תהיה באתר עילאה יתיר, בסוד ה"קדש" חכמה, כי כבר יגיע זמן השגת חכמת מושכלי התורה, והנה כתיב "כלם בחכמה עשית" (תהלים קד כד), במחשבה אתברירו. והנה המן הוא לחם מן השמים, כמו שכתבנו לעיל בשם הזהר, וכשיתעלה על ידי אכילתינו לאתר עילאה יתיר, אתר דאיקרי קדש, שוב יהיה לו בירור (והנה זה אני אומר בדרך אפשר ואין לי סמך מדברי רבותינו בזה):

ותתבונן זה, דגם הצדיקים כשיושבים בגן עדן, כשרוצים להעלותם למדרגה יותר גדולה מצטרכים שוב לבירור חדש, על כן שוב דנין אותם, כמו שאמרו רז"ל (חגיגה ד ב) אצל שמואל הנביא שהיה מתיירא מן הדין (זהו דרך אפשר ולא קבלתי זה. ואם נאמנו דברינו), הנה יצטרכו אז לברך ברכה על המן. ולפי זה יש לפרש גם כן (בדרך אפשר), הגם שלא היו מברכין על המן במדבר בימות החול, אבל בשבת להיות דהאכילה היא ב"קדש", אתר עילאה יתיר, הוצרכו לברכה, זה הכוונה לפי זה ויקדש אותו – קידשו בברכה, (זהו בדרך אפשר):

ובזולת דברי הרב מגלה עמוקות ז"ל יש לומר, דבאמת לא היו מברכין על המן בימות החול שום ברכה מטעם הנ"ל, אבל בשבת, עם היות שלא היו מברכין ברכת הנהנין, עם כל זה להיות שבת הוא "קדש" והאכילה בו כעין אכילת קדשים, היו מברכין ברכת המצוה, "אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול סעודת שבת", וזהו וקידשו בברכה, זה מה שנראה לדעתי לפרש כעת, והשם יתברך יודע האמת:

דעריכה

שם, רבי יצחק אמר: ברכו בעטיפה וקידשו במקושש (כן הוא הגירסא הנכונה בילקוט וכן גרס במתנות כהונה). לא נודע האיך נרמז ב"ויברך... ויקדש" עטיפה ומקושש. וגם מה שייכות יש לשני העניינים הללו, עטיפה אצל מקושש?

ונראה על פי מה שאמרו רז"ל (ילקוט שלח רמז תשנ) (והוא) שאמרו: מפני מה נסמכה פרשת ציצית למקושש? שאמר משה לפני הקב"ה, דלבעבור זה חטא המקושש, דבימות החול ישראל מלובשין בתפילין וזוכרין על ידם את השם יתברך ומורא שמים עליהן, אבל בשבת אין עליהם תפילין ואין להם דבר המזכיר. אמר לו הקב"ה: אני אתן לכם מצוה שנוהגת גם בשבת, "וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד'". ונמצא לפי זה, נתהוו אלו ב' העניינים, מקושש ועטיפת ציצית, בזמן אחד:

אבל מהראוי להתבונן, איך נרמז זה בברכה וקידוש? ונראה לי לפרש, דהנה ברכה הוא דבר המתפשט ואינו מוגבל, על כן "אין הברכה שורה בדבר המדוד" (תענית ח ב) שהוא מוגבל. ועטיפת הציצית הוא בסוד אור מקיף, הוא שורש הברכה שאינו מוגבל בכלי כמו אור פנימי (עיין מה שכתבתי בספרי אגרא דכלה בפרשת ציצית). הנה יתפרש "ויברך אלקים את יום השביעי" בבחינת ברכה שאינו מוגבל בכלי, הוא סוד אור מקיף הנרמז בעטיפת הציצית. "וקידשו במקושש", כתיב במקושש: "ויניחו אותו במשמר כי לא פורש" וכו' (במדבר טו לד), ובמגדף כתיב: "לפרוש להם על פי ד'" (ויקרא כד יב). ופירשו חז"ל (סנהדרין עח ב), שבמגדף לא ידעו כלל אם חייב מיתה, מה שאין כן מקושש, ידעו שהמחלל שבת הוא במיתה, אבל לא ידעו באיזה מיתה, עד שפירש להם הקב"ה שהוא בסקילה. והנה ד' מיתות נמסרו לבית דין לפייס ד' אותיות הוי"ה, מי שפגם ביו"ד מתחייב סקילה, מי שפגם בה' ראשונה מתחייב שריפה וכו'. והנה היו"ד היא בחכמה הנקרא קדש כידוע. והנה שבת נאמר בה "קדש היא לכם" (שמות לא יד), על כן המחלל שבת פוגם ביו"ד סוד החכמה סוד הקדש, על כן מיתתו בסקילה, וזהו "וקדשו במקושש", שעל ידי המקושש נתוודע אשר שבת הוא בסוד הקדש, הבן:

בבואי לכלל זה לא אכחיד את אשר חכמים הגידו. דין מצות סקילה למדו מן הר סיני, "כי סקול יסקל או ירה יירה" (שמות יט יג), משם למדו שתהיה בית הסקילה גבוה ב' קומות (עיין סנהדרין מה א). והנה לא דבר ריק הוא הלימודים בתורתנו הקדושה, למה נלמד הדבר דוקא במתן תורה? ויתכן על פי דברינו הנ"ל, דהנה מצות סקילה היא למי שפגם באות יו"ד, סוד החכמה, והנה אורייתא מחכמה נפקת (זהר חלק ב סב א), על כן נלמד מצות סקילה מן שעת מתן תורה, והוא דבר נחמד:

העריכה

שם, ר' אליעזר אומר: ברכו בנר. ובי היה המעשה: פעם אחת הדלקתי את הנר בלילי שבת, ובאתי ומצאתי אותו במוצאי שבת דולק ולא חסר כלום, עד כאן. לא נודע מהיכן ישפוט שהברכה קאי על הנר? ואין ראיה ממעשה הנס שאירע לו לר' אליעזר. ומוכרחים אנחנו לומר שזה הוא לכל איש הישראלי, שנרות של שבת מתברכים יותר באורם מכל ימות החול, לזה רב ולזה מעט (וכמדומה שהמבינים יודעים זה). והנראה דשפט זה על פי מה שדרשו בזהר חדש, שבקדרותא דצפרא בעת שמתחיל האור להתנוצץ אז מסוגל וטוב שתתקיים הברכה שמברכין לאיש הישראלי, ואפיק לה בגזירה שוה, כתיב "וירא אלקים את האור כי טוב" (בראשית א ד), וכתיב התם "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל" (במדבר כד א). הנך רואה מקבלת הגזירה שוה זו המסורה בידם, שהברכה שרויה באור ונמשכת אחר האור.

והנה מדכתיב בשבת סתם ויברך ולא נאמר במה ברכו, על כרחך הכוונה הוא, ברכו בדבר שהברכה שרויה בו, היינו אור שבת הוא הנר. והנה נר שבת אינו מדאורייתא, רק מצות חכמים (שבת כה ב), חכמים הם המושפעים מן החכמה, לאורם נסע ונלך, כי הנה כסיל בחושך הולך, וחכמת אדם תאיר פניו (קהלת ח א), הנך רואה שהחכמה הוא האור. הלא תראה, אפילו [סומא] הולך למישרים על פי חכמתו ושכלו. על כן החכמים דייקא תיקנו מצות אור שבת.

ותראה עוד, שחכמינו ז"ל דרשו בפסוק "ותזנח משלום נפשי" (איכה ג יז) זה נר שבת (שבת כה ב), הנה קראו לנר שבתשלום. וכן הא דאיבעיא להו: נר שבת וקידוש היום, ופשטו: נר שבת עדיף מקידוש היום משום שלום בית (שבת כג ב), נראה לי דקראו לנר שבת שלום כיון דנר שבת היא הברכה, ברכו בנר כנזכר לעיל, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, על כן זה שמו אשר יקראו לו שלום.

ותתבונן עוד על פי דברינו הנ"ל, שסוד הברכה אשר היא באור נמסרה לנו בגזירה שוה, תתבונן לפי זה אשר מצות נר שבת אינו מבואר בתורה, רק על פי חכמים בתורה שבעל פה, דהנה הברכה באור נמסרה בגזירה שוה. וכבר ידעת דמידת גזירה שוה נגד מידת רחום, מידה שניה בי"ג מידות של רחמים, וכביכול בי"ג מידות, המידה השניה "רחום" הוא סוד השערות של השפה העליונה שהוא כביכול על פה [ובדרך זה אמרנו על הא דאמרו רז"ל (ברכות ד ב) מיכאל [עושה שליחותו] באחת, ולמדו לה בגזירה שוה, כתיב "ויעף אלי אחד מן השרפים" (ישעיהו ו ו) [עפיפה אחת], וכתיב התם "והנה מיכאל אחד השרים הראשונים" (דניאל י יג), והנך רואה "ויעף אלי אחד" וכו' הכוונה על מיכאל, ולמדו זה בגזירה שוה שהוא כביכול על פה כנ"ל, על כן כתיב התם אצל הנביא: "ויעף אלי וכו' ויגע על פי", להורות שנלמוד הדבר בגזירה שוה, הבן הדבר]. וכן תתבונן הא דדרשו דמרים נפטרה בנשיקה, דגמרינן גזירה שוה "שם" "שם" ממשה, מה התם על פי וכו' (מועד קטן כח א). על כן נר שבת הוא דברי חכמים תורה שבעל פה, והשם הטוב יכפר בעדינו, ויהי רצון שלא יאמר פינו דבר שלא כרצונו.

והנה תתבונן אשר כל הדרשות שדרשו עד כאן, דרשו על ויברך ויקדש, ובדרשת ר' אליעזר לא נדרש על ויקדש כלום. והנראה לפרש, דכיון שדרש ויברך על נר שבת, הנה ויקדש הוא להתחייבות קידוש היום, והוא להורות על בעיות הגמרא, בתר דפשטא נר שבת קודם לקידוש היום, ולימדו מכאן, ויברך ויקדש שם:

ועריכה

שם, ברכו באור פניו של אדם, קדשו באור פניו של אדם, לא דומה אור פניו של אדם כל ימות השבת כמו שהוא דומה בשבת, עד כאן. הנה גם זה יתפרש כנ"ל, דמכוח הגזירה שוה הנ"ל תתפרש הברכה על האור, רק שבפירוש הקודם דרש על אור הנר, ובכאן דרש על אור פנים. אבל הנה דרש "קדשו" גם כן על אור פנים, הנה מהראוי להתבונן, מהו הברכה באור פנים ומהו הקידוש? ואחשבה לדעת, על פי מה שכתבתי כמה פעמים במה שדרשו חז"ל (ברכות כ ב): "ישא ה' פניו אליך" (במדבר טז כז), אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, כתיב בך "אשר לא ישא פנים" (דברים י יז), מפני מה אתה נושא פנים לישראל? דכתיב: "ישא ה' פניו אליך". אמר להם הקב"ה: וכי לא אשא פנים לישראל? אני כתבתי "ואכלת ושבעת וברכת" (דברים ח י), והם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה, עד כאן דבריהם. הנה דבריהם ז"ל אינם מובנים בהסתכלות ראשון, דלכאורה נשיאת פנים מיקרי, בשגם האדם מתחייב כך וכך ואינו ראוי שייטיבו עמו מצד מעשיו, אף על פי כן הנותן מצילו מהעונש ויהיב ליה נבזבזין בנדבה, זה מיקרי נשיאת פנים. והנה המלאכים בשואלם את פי השם יתברך, הנה על כרחך לא שאלו: מפני מה אתה נושא פנים לישראל, היינו שבקרנו את פנקסיהם וראינו שמצוותיהם אינם מגיעים לשכר כזה שאתה נותן להם; דהמלאכים אינם יודעים זה, דהרי כל המצוות והעבירות המה במשקל אל דעות, כמו שכתב הרמב"ם, והוא כפי כוונת כל אחד ואחד. וגם מה הוא התירוץ של יוצר בראשית: "וכי לא אשא פנים וכו' אני אמרתי ואכלת ושבעת" וכו', קשה ממה נפשך, אם מגיע להם בעד החומרא הזאת שכר כזה, הנה לא מיקרי נשיאת פנים, רק היה לו להשם יתברך להשיב: מגיע להם השכר בעבור שמדקדקים על עצמם וכו'. ובאם אינו מגיע להם בעד החומרא הזאת שכר כזה, שוב נקרא נשיאת פנים. על כרחך לומר דהמלאכים רמו קראי אהדדי, כתיב בך "אשר לא ישא פנים", וכתיב: "ישא ה' פניו אליך", משמע שאתה נושא פנים לישראל אפילו מה שאינם ראויים לפי המשקל של אל דעות, הבן הדבר. אם כן לפי זה צריכין להתבונן מהו התירוץ של הקב"ה, הרי אף על פי כן קשו קראי אהדדי:

ואמרתי בזה, ידוע י"ג מידות של רחמים הן המה כביכול י"ג תיקוני דיקנא כידוע, ומידת "ואמת" המידה השביעית הוא כביכול סוד אור פנים העליונים, תרין תפוחין קדישין, ובהתעוררות המידה הזאת להאיר לישראל נקרא נשיאות פנים, הארת פנים, "יאר ה' פניו" וגו' "ישא ה' פניו" וגו', עיין בכוונת האריז"ל בסוד הארת פני התוקע הוא לעורר מדת "ואמת". והנה ישראל בהתהלכם בדרכי אמת מעוררים מידת "ואמת", וכן בעוסקם בתורה בדבר הנעלם ומכוונים אל האמת, היינו הלכה לאמתה, גם כן גורמים כנ"ל:

ובזה פירשנו הפסוק "אשרי העם יודעי תרועה ה' באור פניך יהלכון" (תהלים פט טז). התרועה אינה מבוארת בתורה בפירוש מה היא, ונפל הספק אם גנוחי גנח או יילולי ייליל או תרווייהו (ראש השנה לד א), ועושים הכל מספק, ומכוונים הלכה לאמתה, כי הרואה יראה בזהר וברעיא מהימנא (פרשת אמור) דכל הסדרים מיצרך צריכי ואין כאן ספק, נמצא כיון דישראל מכוונים על ידי פלפולם הלכה באמת, גורמים להאיר אור פנים, היא מידת "ואמת", ומגיע להם חיים, כי "באור פני מלך חיים" (משלי טז טו). וזהו לדעתי פירוש הפסוק: "אשרי העם יודעי תרועה", שיודעים מה היא התרועה, ואין כאן ספק אליבא דאמת, וכולהו סדרים מיצרך צריכי על פי האמת. ולמה עשה ה' ככה, שיצטרכו לפלפל בדבר לידע מה היא התרועה, עד שעל ידי הספק כוונו להלכה באמת? היא כדי שיגרמו ישראל ביום הדין הנורא להאיר מדת "ואמת", "אור פני מלך חיים". וזהו שאמר: "ה' באור פניך יהלכון", מכוונים להלכה להאיר אור פני מלך, הבן הדבר הנפלא הזה:

ובזה יתפרש גם כן דברי חז"ל, ששאלו המלאכים: מפני מה אתה נושא פנים לישראל? איזה דבר עושים בתמידות בכל יום, שיהיו ראויים על ידי זה להארת אור פנים? אמר להם הקב"ה: וכי לא אשא להם פנים? אני כתבתי "ואכלת ושבעת וברכת", הנה כפשוטו הכוונה דוקא שביעה ממש, והם על ידי יגיעתם בתורה דרשו: "ואכלת", שיעור אכילה בכל מקום כזית, "ושבעת" זו שתיה, או לאידך מאן דאמר, "ואכלת ושבעת", אכילה שיש בה שביעה והיינו כביצה (ברכות מט ב), והגיעו בזה לכוונת האמת, על כן מאירים מידת "ואמת", אור פנים, על כן ראויים הם לנשיאת פנים, "אור פני מלך חיים" (וכן הוא, שהאמת גורם להם לישראל להלכה זו, ביודעם שאפילו כזית וכביצה אינם יכולים לסגל בעצמם זולת בחסד הבורא, על כן צריכין לברכו גם על כזית וכביצה):

ועל פי זה נבוא להתבונן דברי המדרש שאנחנו עוסקים בו בסגולת השבת. ואקדים לך משנה שלימה, שנינו (משנה דמאי ד א): הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות, ושכח לעשרן ושואלו בשבת, יאכל על פיו, ואמרו הטעם בירושלמי, דאפילו עם הארץ החשוד לאכול טבלים שהן במיתה – מתיירא לשקר בשבת, כי אימת שבת עליו ואומר אמת. והוא לתימא, דהרי גם בשבת אסור לאכול אצל עם הארץ, דגם בשבת חשוד הוא לאכול טבלים ואין אימת שבת עליו לעניין זה; ולעניין שאינו משקר ואומר אמת, אמרינן אימת שבת עליו, והוא לפלא:

זעריכה

שם, ברכו במאורות וכו'. עיין שם שדרש, שחלק הקב"ה כבוד לשבת ולא גנז האור עד מוצאי שבת, והוא נלמד מגזירה שוה "כי טוב" וכנ"ל עיין שם. וכמדומה שדרשו זה, להורות לישראל, הגם שהן היום נגנז אור הגנוז שהיו יכולים להביט בו מסוף העולם ועד סופו, עם כל זה, הנה הברכה הזאת נשארה מוטבעת בשבת, ושומרי יום השבת בקדושה יכולין גם היום ליהנות מן האור ומתגלה להם נסתרות:

חעריכה

שם, ר' לוי בשם ר' זעירא אמר: ל"ו שעות שמשה אותה האורה; י"ב שעות של ערב שבת, וי"ב שעות של ליל שבת, וי"ב שעות של שבת, עד כאן. צורך הודעה זו הוא על פי מה ששמעתי ממדקדקים להדליק בשבת ל"ו נרות, כי נר שבת הארה מהאור הגנוז ששימש ל"ו שעות (וכן נרות מצוה של חנוכה הם ל"ו נגד אור הגנוז). וכן מצאתי כתוב בשם הקדוש מוה"ר פנחס מקאריץ זצוק"ל. ותתבונן במעשה בראשית, כתיב ה' פעמים או"ר מספרם אלף ל"ה 1035, ובהחזרת אֶžלֶžף לאָלֶ"žף (בסוד הכתוב "איכה ירדוף אחד אלף") הנה הוא ל"ו. והוא נרמז במתן תורה: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט ו), אל"ה אžלžף ל"ה, סוד ה' פעמים או"ר, הוא אור מעשה בראשית אשר נגנז; והיכן נגנז? בתורה, וכל העוסק בתורה לשמה מוצא בכל פעם חידושין מה שלא נתחדש עד היום, והוא מהאור הגנוז. (סימנא מלתא, בחיבורא קדמאה נזדמן לנו זה המאמר בסימן ל"ו):

טעריכה

שם, ברכו ביציאה. ר' לוי בשם ר' יוסי בר חנינא אמר: כל יום שיש בו חסרון, כתיב בו ברכה ואינו חסר כלום. בחמישי נבראו עופות ודגים, ובני אדם שוחטים עופות ואוכלים, וצדים דגים ואוכלים; כתיב בו ברכה ואינו חסר כלום. בשישי נברא אדם ובהמה, ובני אדם שוחטין בהמה ואוכלין, ובני אדם מתים; כתיב בו ברכה ואינו חסר כלום. בז' מאי אית לך למימר? ר' לוי בשם ר' חמא בר חנינא אמר: מפני היציאה, ע"כ. רצה לומר: היות יום השבת הוצאתו מרובה במעדנים ומטעמים, ואינו יום מלאכה להרוויח, ואף על פי כן האדם אינו חסר על ידי זה כי שורה בו הברכה, ובמקום ששורה בו הברכה החסרון מתמלא. תראה מאסוך שמן דאלישע (מלכים ב ד, ב) ומכד הקמח דאליהו (מלכים א יז, טז), כיון ששרתה בהם הברכה – כל מה שהחסירו מהם היה מתמלא. ולמד לפירוש הזה מן הפסוק: "ויכל אלהים וכו' וישבות וכו' ויברך אלהים" וכו' (בראשית ב, ב). דהנה כל הנבראים הם הווים שנתהוו מחדש בגזירתו יתברך שמו, וכל הווה נפסד. והנה כל ששת ימי בראשית נתהוו; מה שאין כן אחר ששת ימי בראשית, "ויכל אלהים" וכו', הנה כלתה ההויה ומתחיל החסרון שהוא ההפסד [כעניין שדרשו בפסוק "כי הולך האדם אל בית עולמו" (קהלת יב, ה), תיכף כשיוצא לאוויר העולם הנה קשור בו החסרון והולך בכל יום וכו']. על כן "ויברך אלהים את יום השביעי", שיושלם בו החסרון, היינו החסרונות שנחסרים ביום הז', יום היציאה, נשלמים בו על ידי הברכה שאינה מקבלת החסרון:

ולפי זה יש לפרש "ויקדש אותו" (בראשית ב, ג), דהנה הא תינח מי שיש לו משלו, אל ידאג שיהיו נכסיו חסרים מחמת הוצאת השבת, כי הברכה משלמת, מה שאין כן מי שאין לו משלו. לזה אמר: ויקדש אותו, יתפרש קדש מלשון הזמנה, כמו "התקדשו למחר ואכלתם" (במדבר יא, יח), וכמו "ויקדש את ישי" וכו' (שמואל א טז, ה), היינו כביכול השם יתברך כבר הזמין לכל אחד מישראל הוצאת שבת מבראשית. על כן יהיה נכון בטוח לבו, ויכול על האמונה הלזו ללוות, כמו שאמרו חז"ל שאמר הקב"ה: לוו עלי ואני פורע (ביצה סו, ב):

יעריכה

שם, ר' אליעזר בשם ר' יוסי אמר: מפני האיסטנסים ברכו במטעמים, ע"כ. נראה לי פירושו, מי שהוא איסטניס, ובימי החול אינו יכול לאכול מאכלים צוננים, או חמין הטמונים מיום אתמול לשבת, ובטבע איסטניסותו מזיקים לו מאכלים כאלה בחול, בשבת לא ידאג על זה, יאכלו ענוים וישבעו, דהנה בירך השי"ת את יום השבת, שיהיה במאכלים הנזמנים בשבילו טעם מטעמים ומעדנים ורווחא לבסומי שכיח (עירובין פב, ב) [הגם שהאדם שבע ביותר ומזיק לו אכילה גסה, עם כל זה, כיון שנותנין לו מעדנים – אוכל ושבע ודשן ואין מזיק לו]. כן הוא לעניין מאכלי שבת, הגם שמאכלים כאלה הטמונים מיום אתמול מזיקים לגוף בימות החול, כיון שהם נטמנים לשבת, שורה בהם הברכה שיהיו מבושמים וטעמם כמעדני מלכים, ערבים לנפש ולגוף. ומי שהוא מאמין לדברי חכמים יבחין זה גם כן בחוש הנראה לעין בכל איש הישראלי, אפילו החלושי כח, מה שאין כן המתפלספים אשר ערב לנפשם לחם שקר ואינם מאמינים לדברי חכמים, מאכלי שבת להם כמו שער בנפשם. ויפה אמרו קדמונינו אשר שרתה עליהם רוח הקודש, אמרו: בודקין אחריו שמא מין הוא, ועיין בבעל המאור שכתב שמי שאוסר חמין הטמונים לשבת יתעסקו בו עממין. והאוכל למעדנים מאכלים הנהוגים בישראל להטמין לשבת – יזכה לתחיה, עיי"ש (ריש פרק ג דשבת):

ושפטו זה לפרש הברכה על מאכלי שבת, אפשר למדו זה ממה שאמרו חז"ל, שהיתה הברכה מצויה בלחם הפנים, וכל זמן שהיתה הברכה מצויה, כל כהן שהגיע לו כפול היה שבע ומעודן (יומא לט, א). ואפשר למדו גזירה שוה "לחם" "לחם" (כידוע לבקי בשותא דרבנן במדרשות, שעל פי הרוב דרשותיהם מקובלות בגזירה שוה): כתיב בשבת "לחם משנה" (שמות טז, כב), וכתיב התם: "לחם פנים לפני" וכו' (שמות כה, ל), מה התם ברכה, אף בלחם שבת ברכה [הסעודה נקראת על שם הלחם {{קטן|(רש"י לוויקרא כא, יז)]. ומדכתיב כאן סתם ויברך ולא פירש מהו הברכה, סמכו על גזירה שוה המקובלת, שהברכה היא במאכלים הנזמנים לשבת. ולפי זה צריכים לפרש ויקדש אותו על פי מה שאמרו רז"ל: המבשל בשבת אסור המאכל באכילה (ולמאן דסבירא ליה, בהנאה), דכתיב: "כי קודש היא לכם" (שמות לא, יד), מה קדש אסור בהנאה אף מעשה שבת וכו' (כתובות לד, א). ויוצדק שפיר לפי זה "ויברך אלהים את יום השביעי", את לרבות הטפל ליום השביעי, היינו יום השישי, ברכו במטעמים, היינו כשמבשל ביום השישי לצורך שבת. "ויקדש אותו", מה שאין כן אותו בעצמו קודש, היינו כשמבשל בשבת עצמו – נאסר המאכל כקודש, עיין ברש"י פרשת תצא "פן תקדש המלאה" וכו' (דברים כב, ט), מפרש רש"י: פן תקדש. כתרגומו, "תסתאב". כל דבר הנתעב על האדם, בין לשבח, כגון הקדש, בין לגנאי, כגון איסור, נופל בו לשון קודש (כי עיקר תיבת קודש פירושו דבר הנבדל, נ"ל) כמו "אל תגש בי כי קדשתיך" (ישעיהו סה, ה). ודי בזה כעת:

יאעריכה

שם, שאל טורנוסרופוס הרשע את ר' עקיבא וכו', מאי שנא יומא דשבתא משאר יומא? אמר לו מאי שנא טורנוסרופוס משאר גוברין? אמר לו: שרצה המלך לכבדני. אמר לו: אף זו שרצה המלך לכבדה, ע"כ. לכאורה אינו מובן, מאי שאל אותו הרשע? וכי לא ידע ששומרים ישראל את השבת בצווי הש"י? ואם לא היה מאמין בזה, והיה סובר שישראל בודים דבר זה מלבם, היה לו לבקש תיכף מופת כמו שביקש אחר כך. וגם יש להתבונן בתשובת ר' עקיבא, למה היה לו להמשיל במשל, היה לו לומר תיכף שרצה הקב"ה לכבדה, ומה צורך למשל, כיון שהוא דבר מובן? וגם מהו התשובה, שרצה הקב"ה לכבדה, משמע שהוא חוקה מבלי טעם, והנה הטעם מבואר בתורה, כי בו שבת מכל וכו', וכן וינח ביום השביעי על כן ברך י"י את יום השבת:

והנראה על פי מה שכתב הרב הקדוש בעל אור החיים זצוק"ל (בראשית ב ג), כתיב: "כי ששת ימים" וכו' ולא כתיב "בששת", להורות דהשם יתברך ברא רק ששת ימים זמן, ובהם ברא את כל העולמות, ואחר כך ברא יום השבת, ועל ידי יום השבת ובכח קדושתו מתהווים שוב ששת ימים, וכן כל ימות עולם. והנראה דזה הוא שאלת הרשע, שידע פירוש הפסוק "כי ששת ימים" וכו' כנ"ל, ושאל: מאי שנא יום השבת משארי הימים, שחלק לו הקב"ה הכבוד הזה? וכי לא היה יכול הקב"ה לברוא את העולם שיהיו קיימים במאמרו כל ימות עולם בזולת יום השבת? אז השיב לו ר' עקיבא דרך חכמה, דהנה הרשע הזה היה שר ממונה מן המלך להנהיג את העם וכיוצא, ואמר לו ר' עקיבא: מה גבר בגוברין? וכי לא היה יכול המלך לעשות התנהגות זה בעצמו? אז השיב לו: אמת שהיה המלך יכול לעשות כן, רק כי רצה לכבדני. ואמר לו ר' עקיבא שזה הוא עניין השבת, שרצה הקב"ה לכבדה וחלק לה הכבוד והיקר ההוא, זה מה שנראה לי כעת:

יבעריכה

שם (בראשית רבה יא ז), ר' יוסי בן חלפתא אמר: אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת, ירש את העולם במדה, שנאמר: "קום התהלך בארץ לארכה" וכו' (בראשית יג, יז); אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר: "ויחן את פני העיר" (בראשית לג, יח), נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה, שנאמר: "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה" וכו' (בראשית כח, יד), ע"כ. וקשה, הרי קיימא לן קיים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא ניתנה (יומא כח, ב), ואי אפשר לומר שלא שמר את השבת, והרי אמרו שקיים אפילו עירוב תבשילין. אבל תראה, שהתנא בעל המאמר דקדק בדבריו ואמר שאין כתוב בו שמירת שבת, משמע שבאמת גם אברהם ודאי שמר את השבת, אבל לא נכתב הדבר מבואר בתורה; מה שאין כן ביעקב, מבואר הדבר בפרטות בתורה מפסוק "ויחן את פני העיר", היינו הפנים הסמוכים אל העיר, היינו שקבע תחומין. אבל מהראוי להתבונן, כיון שגם אברהם אבינו שמר את השבת, והוא ממה שמבואר בכלל ששמר את כל התורה, כמו שנאמר: "עקב אשר שמע אברהם" וכו' (בראשית כו, ה), ומאי נפקא מינה בזה שאינו מבואר בפירוש בפרטות שמירת שבת? וגם מהראוי להתבונן איכות השכר, מהו המדה כנגד מדה, ירושת העולם במדה או שלא במדה:

ומה שנראה לי בזה, דהנה אברהם אבינו, שאינו מבואר בתורה שבכתב איך ששמר את השבת, רק החכמים דרשו בכלל מן "עקב אשר שמע אברהם" וכו', יתוודע לנו בזה אשר עניין שמירתו את השבת היה בבחינת תורה שבעל פה, שהוא סוד מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה [תיקוני זהר יז א], ובה כביכול סוד הגבול, על כן כל חושבנא בסיהרא היא (זהר חלק א מו ב), כל חשבון הוא המגביל. על כן כתיב בהתמנות המלך: "זה יעצור בעמי" (שמואל א ט, יז), עצירה הוא הגבול. מה שאין כן יעקב דכתיב ביה מבואר בתורה שבכתב ששמר את השבת בבחינת תורה שבכתב, והוא בלא גבול ומדה. ואם עיני שכל לך דרוש נא כיום את דבר ה' בכתבי מרן האריז"ל בכוונת ליל שבת לקבל תוספות נפש רוח נשמה מדרגא דנוקבא, מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה, וכוונת יום שבת לקבל תוספות נר"נ מדרגא דדכורא תורה שבכתב, ואם תשכיל תלך לבטח, ועוד יתבאר אי"ה:

יגעריכה

שם (בראשית רבה יא ח), דבר אחר: למה ברכו וכו'? ר' דוסתאי אומר: שאין לו בן זוג, ע"כ. יש לפרש, ביום ד' הוא הארת תוספת הנפש מעולם העשיה משבת הבאה, יום ה' הארת תוספת הרוח מיצירה, יום ו' הארת תוספת הנשמה מבריאה, וביום א' נשאר רשימו הארת תוספת הנשמה מבריאה, וביום ב' רשימו הארת תוספת הרוח מיצירה, וביום ג' רשימו הארת תוספת הנפש מעשיה. נמצא לענין תוספת הארת הנשמה, ישנו בזוגות יום א' ויום ו', וכן לענין תוספת הרוח ותוספת הנפש, ושבת אין לו בן זוג. והמאמר הזה נסמך על מאמר שאמר ר' שמעון בן יוחאי לקמן (ב"ר שם) שאמר הקב"ה: כנסת ישראל תהיה בן זוגך, ותהיה הכוונה על פי מה שכתוב בזוהר הקדוש (זהר חלק א קפב א): ברכאן לא שריין אלא באתר דדכר ונוקבא אשתכחו, והשרוי בלא אשה שרוי בלא ברכה (יבמות סב, ב). ממילא שבת שלא היה לו בן זוג, ברכו הקב"ה שיהיה מקור הברכה. והוא על פי מה שנאמר: "כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל" (במדבר כד, ב), נמצא הברכה הוא הטוב המשפיע את הברכה. ואמרו בזהר חדש (יג,א): מפני מה לא נאמר "כי טוב" בשני? להורות שאין טוב אלא אחד. נמצא תבין לפי זה, ברכאן לא שריין אלא באתר דדכר ונוקבא אשתכחו, ושבת ברכו הקב"ה ממקור הברכה שיהיה בסגולת היום מקור הברכה, הוא הטוב, ואין טוב אלא אחד, על כן אין לו בן זוג בזמן, אבל יש לו בן זוג בנפש, הם נפשות ישראל המקבלים הברכה מברכת היום מקור הברכה, ועוד יתבאר אי"ה. ולפי זה יתפרש לך: ויברך אלקים את יום השביעי, שנתן בו סגולת מקור הברכה, להיות שאין לו בן זוג, הבן מאד:

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.