ויקיטקסט

בן יהוידע/כתובות/פרק ו

< בן יהוידע
(הופנה מהדף בן יהוידע על הש"ס/כתובות/פרק ו)

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף סו

עריכה

מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים, נראה לפרש בס"ד הטעם שהגיעו ישראל בחרבן למדרגה התחתונה הזאת, שילקטו שעורים מבין גללים לפרנס עצמן בהם, והוא כי ישראל כשעושין רש"מ הם יקחו עיקר השפע הקדוש, והחיצונים חלקם מן הפסולת אשר בעולם התחתון תדמה אליה הצואה והזבל של בית הכסא, ועל כן החיצונים נקראים בשם צואה בלי מקום, וזהו סוד ע"ז של פעור, וכנז' בדברי רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים, ובזה פרשו המפרשים רמז הכתוב ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף לשון גללים, ולכן מדה כנגד מדה בחרבן שרבו העונות ועשו תגבורת לחיצונים ליזון מעיקר השפע הקדוש, אז ירדו ישראל למדרגה התחתונה הזאת, שיהיו יקרים שבהם מתפרנסים מן הגללים של בהמות הערביים, ודוק היטב:

שם. אשריכם ישראל. קשא מה שייך לשון אשריכם בחלוקה השנית. ונ"ל בס"ד דידוע אם ישראל נמסרים ביד איזה אומה, אז הקליפה של אותה אומה חוטפת נ"ק מישראל, ואין ישראל נגאלין ממנה אלא עד שיתבררו נ"ק שחטפה הקליפה מהם, וגם נ"ק שהיו באותה הקליפה מכבר, באופן שיבררו הכל חדשים עם ישנים, ואז יגאלו ממנה, וכדהוה בגלות מצרים שלא נגאלו אלא עד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן, ואם תהיה האומה גדולה אז גם קליפתה גדולה, ואז ממילא צריך יגיעה רבה לברר נ"ק שבה, ואפשר שלא יוכלו לה, אך אם האומה שפלה אז גם קליפתה קטנה ושפלה, ויוכלו לה בודאי לברר נ"ק שבה בנקל, שאז יהיו נגאלין ממנה בנקל, ולז"א אשריכם ישראל בחלוקה זו ג"כ:

שם. מלח ממון חסר ברי"ש, ואמרי לה חסד בדל"ת. נ"ל בס"ד הנפקותא בזה, אם ברי"ש אין זה מלח אא"כ יחסר ממונו, כגון שנותן צדקה לעני, אבל אם עשה ג"ח שהלוה לאדם כשעת דוחקו, ואח"כ חזר זה ופרע לו דאין נחסר ממנו כלום, לא יועיל זה להיות בסוג מלח. ולמ"ד חסד בדל"ת, גם ג"ח כזו שהלוה ונפרע יועיל, דהא עשה חסד. ועוד נ"ל בס"ד הנפקותא, למ"ד חסר ברי"ש, אם נתן הצדקה לאדם שאינו הגון, כי חשב שהוא הגון יועיל, דהא זה חסר ממונו בשביל מצוה, ולמ"ד חסד בדל"ת בעינן שיהיה זה המתן חסד, ואם נתן לאינו הגון אין זה חסד, ולכן תמצא ממון מספרו עולה מספר חס"ד הגו"ן, כלומר אם עשה בממון חסד הגון ה"ז נחשב מלח, לקיים הממון שלו. גם ממון עולה מספר נח מלח, רמז שצריך להניח על הממון מלח כדי שיתקיים:

דף סז

עריכה

לכבודו הוא דעבד. מקשים א"כ איך אמרה בתו התשובה משום דמלח ממון חסר, דמשמע לא עשה כלום. נ"ל בס"ד שזה הוא כונתה ממש דודאי כל מה שאדם מוציא ממון בעבור הנאתו, הן הנאת אכילה ושתיה ולבוש, הן הנאת הכבוד, אין נחשבים הוצאות אלו לחסרון אליו, מאחר דעל ידם קבל הנאה גדולה, והרי זה כמחליף דבר בדבר, דחפץ זה ישב במקום זה ונתמלא החסרון, ולכן אמרה מלח ממון חסר, שיהיה נחסר ממש דבר, וזה כיון דעבד לכבודו לא נחסר ממנו כלום, כי הכבוד הגשמי עמד במקום אותו ממון שיצא מידו, ונתמלא החסרון הגשמי. ולמ"ד חסד בדל"ת, אמרה התירוץ השני כדבעי ליה לא עבד, וכיון דלא עבד כדבעי ליה, אין זה שנתן נקרא חסד כאדם המניח מלח מועט לבשר, שאין בו תועלת דבטיל במיעוטו, וכאלו לא הניח כלום:

שם. צאי לך בעקבי הצאן ורעי וכו'. נ"ל הכונה שקרא עליה המקרא הזה, ר"ל כמו הצאן שהם לוקטים במדברות מן המושלך ומפוזר במדבר ואוכלים אותו, כן אתם תהיו נפוצים ללקט מתוך הגללים המפוזרים ומושלכים בשדות ובמדברות כדי לאכול, ונרמזו הגללים שהם הצואה שם באומרו צאי לך, ולא אמר לכי לך:

שם. יתום ויתומה שבאו לינשא. קשא למה כפל הדברים בבבא זו, להזכיר עוד הפעם יתום ויתומה, והו"ל לערב זה יחד עם בבא ראשונא שאמר, יתום ויתומה שבאו להתפרנס מפרנסין וכו', ואם באו לינשא משיאין וכו' ונ"ל בס"ד דאם הוה נקיט הכי, הו"א הכי קאמר, אם אלו היתום והיתומה שבאו להתפרנס ופרנסו אותם מקופה של צדקה, הם עצמם הגיע זמן נשואם יבאו לפנינו לינשא משיאין היתומה ואח"כ משיאין את היתום, מפני שבושתה של אשה להתפרנס מקופה של צדקה מרובה משל איש, ולכן מקדימין להשיאה כדי שתתפרנס מבעלה, ולא תתפרנס מקופה של צדקה, אבל אם היתום והיתומה היו מתפרנסים משל עצמן, דהיה להם יכולת לכך, ורק אין להם יכולת לינשא, ובאו לפנינו להשיאם משיאין את היתום קודם, כי איש יש בו חשש הרהור וקרי, לכך מקדימין להשיאו קודם היתומה, ולכך עשה לה חלוקה בפ"ע, יתום ויתומה שבאו לינשא, ולא ערבנהו עם בבא קמייתא, ללמד דאיירי בסתם, אע"פ שהם לא היו מתפרנסים מקופה, ורק באו לפנינו לינשא, דמשיאין היתומה קודם, ובע"כ צריך אתה להבין מאי דקאמר, משום דבושתה של אשה מרובה, היינו ר"ל בושתה מרובה אם תעמוד בלא איש:

שם. די מחסורו זה הבית. נ"ל בס"ד דיליף לה מתיבת די, שהוא אותיות יד, והיינו מקום כמו יד אבשלום וכן מציב לו יד. ומטה ושלחן יליף לה מתיבת אשר, שהוא לשון אושר, ששבח בעל הבית ניכר במטה ושלחן ושאר כלי תשמיש. ודייק דהוה מצי למימר מחסורו שיחסר לו, ונמצא תיבת די ותיבת אשר יתירין, ולכך דריש די על מקום, ואשר על מטה ושלחן. ואמר לו זו אשה, דהאשה נבראת מן הצלע של איש, א"כ היא היתה לו מכבר, וכן ארז"ל כי יקח איש אשה משל לבעל אבידה, מפני שהיא מגופו של איש, ולכך נקראת לו. ועוד נ"ל אות ה"א באשה, ובמלוי ע"ב וס"ג ומ"ה כזה, ה"י ה"י ה"א, עולה מספר לו. והא דדריש אשר יחסר לו אפילו סוס לרכוב ועבד לרוץ נ"ל יליף זה מתיבת אשר שהוא לשון שבח, כי אשרוני בנות, ובסוס ועבד יהיה לו שבח ותואר. אי נמי דריש אשר לשון שררה, וזהו אשר אות שר, כי אות וסימן של השר הוא, סוס לרכוב ועבד לרוץ לפניו:

שם. לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. קשא איך זלזל בנשיאותו ובתורתו, ואיכא מ"ד אע"ג דחכם שמחל על כבודו כבודו מחול, נשיא שמחל אין כבודו מחול. ונ"ל בס"ד, דהתנכר בלבושו, ולא נודע שהוא הלל לשום אדם, וגם זה האדם שרץ לפניו היה מתנכר ולא הכירו. והא דרץ שלשה מילין, אפשר דכך היה שיעור הדרך שהלך בו, או הוא עשה בזה ג"ח, והחסד מספרו משולש שהם ג"'פ כ"ד, וגם נקוד החסד הוא סגו"ל שהיא משולש. ועוד נ"ל רץ שלשה מילין כנגד תלת מילין, דהיינו שלש תיבות של אשר יחסר לו, דמהכא למדינן אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, כדקתני בברייתא:

שם . מעשה בגליל העליון שלקחו לעני אחד בן טובים מצפורי ליטרא בשר בכל יום. קשא למאי אצטריך לפרש לנו שהיה מצפורי, ועוד כיון דהלוקחים היו אנשי גליל העליון שהוא צפורי, ודאי לקחו לבן מקומם. ונ"ל בס"ד, דמסיק בגמרא דזה הבשר היה משל עופות בלבד, וידוע כי מין העוף בסתם נקרא בתורה בשם צפור, דכתיב כי יקרא קן צפור לפניך, ותנא דהאי ברייתא תנא דווקנא הוא, שאמר לעני בן טובים מצפורי ליטרא בשר, כאלו אמר מן הצפורים לקחו לו ליטרא בשר:

שם. בכל יומא הוו מפסידי חיותא אמטולתיה. נ"ל בס"ד, דההפסד לאו משום שלא נמצא אוכלים לשאר הבשר, דאותה בהמה ששחטו בשבילו, אלא ההפסד הוא דשכיח טרפות בבהמות, ואפשר שישחטו שתים ושלש עד שימצא בהמה כשרה, ואותם הטרפות אינם יכולים למכרם לגויים, כי היה כפר קטן ושם הגוים עובדי אדמה אין קונין בשר בדמים, ולהכי מפסידי חיותא, ר"ל מין בהמה, פעם אחת פעם שתים פעם שלש:

שם. אוי לו לזה שהרגו נחמיה. קשא הול"ל אוי לו לזה שמת מחמת פינוקו, ולשון זה דנקיטי משמע דאוי לו לזה בשביל שהרגו נחמיה, שאם היה נהרג ע"י אדם אחר לא היה אוי לו, וקשה מה הפירוש בזה. ונ"ל בס"ד ע"פ מ"ש הגאון מהר"י ביערת דבש, דאם בא על האדם יסורין או מיתה בגזירת שמים, ה"ז טוב לו, כי בזה הגזרה ניצול מדינה של גיהנם ויבא לעוה"ב, אך אם לקה או מת בפשיעתו בעצמו, ולא נגזר עליו כן מן השמים, הרי זה רע לו בתרתי, שמת או לקה ולא נעשה לו תיקון בזה אלא נשאר בחובתו, ולכן אוי ואבוי על זה שפשע בעצמו והפיל עצמו לבור שחת, עכ"ד יע"ש. והנה ידוע דארז"ל מגלגלין חובה ע"י חייב, ואם היה זה מת ע"י אחרים אפשר לומר שמיתה זו נגזרה עליו מן השמים, והיתה הסיבה על ידי אדם זה שהוא חייב, דמגלגלין חובה ע"י חייב, אך מאחר שהיתה הסיבה ע"י רבי נחמיה שהוא צדיק וזכאי, ודאי אין מגלגלין חובה על ידו, וא"כ מוכרח לומר דאין זה גזור מן השמים, ולכן אוי לו לזה שמת ולא הועילה מיתתו לתקנתו, אלא מת בעבור שפשע בעצמו, ללמד עצמו בתפנוקין גדולים:

שם. א"ל נעניתי לך קום אכול. הא דלא א"ל כן תכף, בעת שהביא לו הוכחה מן הברייתא, נ"ל בס"ד די"ל הברייתא איירי באדם ששם בטחונו בהקב"ה דוקא, ואינו מבקש מן הציבור כלום, ולא איירי בזה שהוא מבקש מן הציבור שיפרנסוהו בכך, אך אחר שראה מעשה אחותו, דן בדעתו כי נעשה כן ע"י אחותו, בהשגחה מן השמים, שתביא לו תרנגולת פטומה ויין ישן, בעבור זה האדם כאשר בקש ולכך א"ל קום אכול דנעניתי לך:

שם. לשם מתנה הא לא שקיל. עיין קושית מהרש"א, ונ"ל בס"ד בפשיטות, דמ"ש ר"מ אין לו ואין רוצה להתפרנס, לא איירי בהיכא שנתנו לו ולא קבל, אלא הכונה הוא שרואה העניים באים אצל הגבאי ומבקשים ממנו פרנסה, והוא אינו רוצה לבא עמהם לבקש פרנסה, לכן אמר ר"מ דנותנים לו לשם הלוואה, דס"ל כיון דאינו בא לבקש פרנסה כשרואה אחרים מבקשים ונוטלין, ש"מ שהוא ביישן הרבה, ואם יתנו לו לשם צדקה לא יקבל, לכן יתנו לו מעיקרא לשם הלוואה, ואין לנו לנסות לתת לו תחלה לשם צדקה, ואם לא קבל אז ניתן לו לשם הלוואה, חדא למה נביישו בחינם על הספק, ועוד אם ניתן לו לשם צדקה, אז אם ניתן לו אח"כ לשם הלוואה ג"כ לא יקבל, כי זה ניכר שאומרים לו לשם הלוואה כדי שיקבל, אבל רבנן יש אדם שהוא בוש לתבוע בפיו לשם צדקה, אבל אם יתנו לו מעצמן לשם צדקה יקבל, ורובה דעלמא כך היא מידתם, שלא לתבוע בפה, ולכן אזלינן בתר רובא, וניתן לו מתחילה לשם צדקה, ואם לא קבל ניתן לו לשם הלוואה:

שם. הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא, הא דנעשה הנס לאשתו ולא לו, נ"ל בס"ד דידוע אין הגבורות מתמתקין אלא בשורשן, וכל מי שהוא ממדת הגבורה יוכל למתק הגבורות יותר, ולכן הבאירות שחפר אברהם אע"ה שהיה סוד החסד, סתמום פלשתים ומלאום עפר מצד הקליפות שלהם, אבל יצחק אע"ה חפר באירות ולא רבו עליהם, כי הוא היה סוד הגבורה, לכן ממתיק הגבורות יותר, וכיון דנמתקו הגבורות נכנעים ונחלשים הקליפות, וידוע דהאשה היא בסוד הגבורה, והאיש בסוד החסד, לכן באיש אין אותיות אש מחוברים יחד, אלא יו"ד מפסיק ביניהם, אך באשה אותיות אש מחוברים, ולכן אשתו של מר עוקבה היה לה כח למתק הגבורה, ולהיות לה נס לקרר האש יותר מבעלה:

שם. אנא שכיחנא בגויה דביתא ומקרבא הנייתי. י"ל מאי מדה כנגד מדה יש בזה, ונ"ל בס"ד כי זה הנס שנעשה. עתה להם שנתקרר האש ולא נכוו בו, הוא הבטחה שהבטיח השי"ת לישראל לעת"ל, דכתיב כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך, אך עתה אין זמנה של הבטחה, כי על זמן העת"ל נאמרה, ונמצא בהא עובדא שאשתו של מר עוקבא לא נכווית באש, נתקיימה בה הבטחה שנאמרה לעת"ל קודם זמנה, והיינו מדה כנגד מדה, משום דהנייתה קדמא ואתייה לעני. ועוד נ"ל בשכר הצניעות שישנה אצל האשה, זכתה להמשיך בזכותה חסדים למתק גבורות האש, וידוע כי אורות החסדים הם נסתרים בסוד מ"ש רבינו האר"י ז"ל בפסוק טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, וטעם זה של הצניעות רמזה אותו באומרה אנא שכיחנא בגוויה דביתא, כי נמצא אתי צניעות, כדכתיב כל כבודה בת מלך פנימה, לכן יש בי כח להמשיך חסדים שהם צנועים למתק בהם הגבורות, ועוד מקרבא הנייתי ע"פ מה שבארנו בס"ד:

שם. נח לאדם למסור עצמו לתוך כבשן האש ולא ילבין פני חבירו ברבים, מ"ש כן, משום דבהלבנת פנים אזל סומקא ואתי חוורא, ולכן נח לו ליפול תוך כבשן האש דהוא סומקא ולא ילבין פני חבירו שבזה אזיל סומקא. ואע"ג דהכא בעובדא דמר עוקבא לא הוה רבים, אלא הוא ואשתו, עכ"ז כיון דהוה נשיא ורבים מצויים אצלו, אז זה היה בוש ברבים, דחושב כיון דנודע דבר זה לנשיא יתוודע לרבים, וכשהוא רוצה אותם בוש מהם. ואע"ג דהכא הוא רדף אחריהם, ונמצא דלא אכפת לו, נראה הוא לא ס"ד דהוא מר עוקבא הנשיא אלא חשב שהוא אדם אחר פשוט, וממנו לא יתבייש, וגם היכן יראה אותו אח"כ כדי שיבוש ממנו, משא"כ הנשיא מוכרח לראותו בכל יום:

שם. מנ"ל מתמר. נ"ל בס"ד בזה רמז הכתוב זאת קומתיך דמתה לתמר ושדיך לאשכלות, והוא דאמרו בגמרא במערבא במאי זהירי טפי, אמר ליה בחוורא דאפי, שנזהרים שלא להלבין, ולכן הכתוב קא משבח לבני מערבא זאת קומתך דמתה לתמר אשת יהודה, ופירש על מה הדמיון, ואמר ששדך ר"ל השלכתיך היא לאש כלות, ר"ל לאש המכלה, דנח להם להשליך עצמן לכבשן האש המכלה, ושדיך לשון השלכה בתלמודא, כמ"ש שדיי ליה, שדי ליה:

שם. דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכפורי. נ"ל בס"ד כונתו במספר זה כנגד יחוד אותיות שם הוי'יה, שהם ארבע אותיות, ובבריאה הם סוד מאה, והבינה המתגלית ביום כפור היא סוד בריאה. גם ת' זוזי כמנין משכי"ל, כי היסוד הנתקן בערב כיפור נקרא משכיל, שהוא מספר ת' ובזה מבטל ר"ע עי"ן דקליפה, שהוא מספר ת':

שם. עייפנהו ושדרינהו, הקשה מהרש"א, כיון דלקח ת' זוז איך הותר לו ליקח עוד, דהלכה רווחת אם יש לו מאתים זוז אסור לקבל צדקה. ולכאורה קשא על דבריו, דמנ"ל לומר דהבן נתן לו המעות, ודילמא כיון שראה דמזלפי ליה יין ישן, לא נתן לו כלום, והחזיר המעות לאביו. ואפשר דהבין מהרש"א ז"ל שנתן לו, כיון דהבן נכנס לפנים, וראה אותו בעה"ב, שהוא יודע שאביו ישלח לו המעות הקצובים ועיניו מצפות להם, איך יתכן שהבן יצא ולא יתן לו כלום, וה"ז מביישו, בודאי שלא יעשה כזאת. ועוד שראה שאביו כיון לשלחם לזה, וזכה בהם על ידי השליח. ונ"ל לתרץ קושית מהרש"א לפי הבנתו, דסבר אותו עני הא דאין רשאי לקבל צדקה עוד, היינו מקופה של צדקה, אבל מיחיד פרטי לית לן בה. ועוד י"ל דהכא שאני, כיון דזה ששלח לו עתה ת' זוזי, תכף ומיד חזר ושלח לו ת' זוזי, דהוא יודע שיש לו כבר ת' זוזי, ועכ"ז שלח לו שרי לקבל, ועוד י"ל אולי זה היה חייב לאחרים ת' זוז וכיון שנתן לו פרע להם, ונמצא אין בידו כלום. ועוד י"ל דאע"ג דמר עוקבא היה נותנם בתורת צדקה, הנה אותו עני היה בן טובים ומתבייש, ולכך דרכו לשלוח אותם לו בתורת הלוואה, וגבי הלוואה ליתיה להאי כללא. מיהו לשון עייפנהו ושדרינהו מדוייק בהבנת מהר"ם שיף ז"ל, דהבן לא נתן המעות והחזירם לאביו, ואז אביו כפלם ושידרם אליו:

שם. אשכח דהוה כתיב ביה ז' אלפי דינרי. נ"ל בס"ד, זכה להשליש שבעה אלפים, להורות כי כונתו היתה לתקן המלכות שנקרא בת שבע, והעלה אותה לאצילות ששם סוד האלפים, ששם נעשים השבעה אחדים שבעה אלפים:

דף סט

עריכה

ממקרקעי או מטלטלי ומאן יתיב בבי מרזחא ברישא. הקושיא ידועה, מה שייכות יש לשני דברים אלו זע"ז. ונ"ל בס"ד דספק הראשון מפורש בגמרא דאם הבת יש לה דין יורשת אז יגבה לה גם מן מטלטלין, ואם יש לה דין בעלת חוב לא יגבה אלא מן מקרקעי, דנכסי דיתמי לא משתעבדי לבע"ח. והנה יש בזה"ז מנהג במושב האבלים, שיושבים בנים של הנפטר בראש למעלה משאר קרובים, אע"פ שהם גדולים במעלה יותר מהם, כגון אביו ואחיו של הנפטר, ואפשר דגם בזמנם היה מנהג זה, וידוע דמנהג זה יש לו טעם לפי סודן של דברים, דעיקר האיבול הוא בבניו היורשים אותו, והנה בודאי כמו שיש סדר בישיבת האבלים אצל הזכרים, כן יש סדר ישיבה אצל הנשים, דגם הם ישבו באסיפה אחת, ויבואו אצלם נשים מנחמות, ולכן אחר שהזכיר לו הספק הזה של מן מקרקעי או מן מטלטלי דהספק בזה אם הבת נחשבת יורשת או בעלת חוב, אמר לו שאלה אחרת שממנה נפשט ספק זה, והוא פוק חזי בבי מרזחא דנשים, מאן יתיב ברישא, הבנות של הנפטר או נשים הקרובות שהם גדולות במעלה יותר מן הבנות דאם יראה שהבנות יושבות ברישא קודם שאר קרובים אע"פ שהם גדולים מן הבנות, א"כ ש"מ דהבנות הם יורשות, ולכך הם יושבות בראש, כמ"ש דהטעם הוא משום דעיקר האיבול הוא ביורשים, וא"כ נפשט מזה ספק הראשון אם גובין מן מקרקעי דוקא דש לה דין בעלת חוב ולא יורשת או גובין גם מן מטלטלי, משום דיש לה דין יורשת:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/בן_יהוידע/כתובות/פרק_ו"