טור אורח חיים תצח
<< | טור · אורח חיים · סימן תצח (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
טור עריכה
אין מראין סכין לחכם ביום טוב לראותו אם הוא ראוי לשחוט.
אלא יראנו לעצמו וישאילו לאחרים.
ויכול להוליך סכין ובהמה אצל טבח לשחוט, אפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתפו, או טבח ילך אצל סכין ובהמה.
ואין שוחטין המדבריות, ולא משקין אותן השקאה שלצורך שחיטה - שדרך להשקות הבהמה קודם שחיטה, כדי להפריש בין העור ובין הבשר.
אבל שאר השקאה שרי להשקותה.
ומדבריות - היינו שרועות חוץ לתחום, ואינן באות ללון בתוך התחום.
ודווקא לרבי יהודה, אבל מאן דפסיק במוקצה אפילו ביום טוב כרבי שמעון - שרי, אם הובאו שלא לצרכו.
ומיהו בעל העיטור כתב - דאף לרבי שמעון אסירי, כיון דבחד לישנא קאמר בגמרא דרבי שמעון מודי בהו דכגרוגרות וצמוקין דמו אזלינן לחומרא.
אבל בהלכות גדולות כתב - מוקצה הוא מדרבנן, וכיון דאיכא תרי לישני אזלינן בה לקולא, ושרי לרבי שמעון.
ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
עגל שנולד ביום טוב - מותר לשוחטו אם האם עומדת לאכילה.
אבל אם עומדת לגדל ולדות אסור לרבי יהודה.
והא דשרי - דוקא דקים לן בגויה שכלו לו חדשיו, דאי לאו הכי אסור עד ליל יום שמיני, וכגון שהפריס על גבי קרקע שיצא מכלל ריסוק אברים.
ואם נולד בשבת, כתב הרב רבינו אפרים שאסור ביום טוב שלאחריו משום הכנה.
ובעל העיטור כתב שמותר.
וכן כתב אדוני אבי הרא"ש ז"ל - דלא שייך הכנה בלידת העגל.
בהמה מסוכנת שירא שמא תמות, והוא אכל כבר ואין צריך לה, אסור לשוחטה. אלא אם כן יש שהות ביום לאכול כזית ממנה מבעוד יום.
ואפילו אין שהות ביום לבודקה ולנתחה, יכול לאכול בלא בדיקה.
ואם שחטה בשדה, לא יביאנה לעיר במוט או במוטה כדרך שעושה בחול, אלא יביאנה בידו איברים איברים.
עוף שנדרס, שצריך שהייה מעת לעת, ובדיקה אחר שחיטה משום חשש טריפות, יכול לשוחטו ביום טוב, ולא חיישינן שמא ימצא טרפה אף על גב דאיתיליד ביה ריעותא.
בכור בזמן הזה שאסור לשוחטו בלא מום, אין חכם יכול לראותו ביום טוב אם יש בו מום לשוחטו.
אפילו אם עבר וראה ומצאו שיש בו מום, אין יכולין לשוחטו.
אבל אם נולד במומו ועבר וראהו, נשחט על פיו.
ואם ראה המום מערב יום טוב, וראה שהוא מום שראוי לישחט עליו, יכול לחקור עליו ביום טוב אם נפל בו המום מאליו ומתירו, שכל מום שלא נפל בו מעצמו אלא אחרים גרמו לו בכוונה, אינו חשיב מום לישחט עליו.
בהמה חציה של עו"ג וחציה של ישראל, יכולין לשוחטה ביום טוב, ואפילו יש להם שתיים יכול לשחוט שתיהן.
כתב הרמב"ם ז"ל: השוחט בהמה ביום טוב מותר לתלוש הצמר לעשות מקום לסכין.
ובלבד שלא יזיזנו ממקומו, אלא ישאר הצמר מסובך שם בשאר צמר הצואר.
אבל בעוף לא ימרט הנוצה.
והרמב"ן התיר למרוט אף הנוצה.
ור"י פסק כדברי הרמב"ם ז"ל, אלא שהוסיף אף בתלישת הצמר לאוסרו, אלא אם כן אינו מתכוין לתולשו, אבל במתכוין אסור.
ולזה הסכים אדוני אבי הרא"ש ז"ל.
מותר לשחוט לכתחילה חיה ועוף ביום טוב - לרבינו תם, אם יש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח, בענין שאין צריך לחפור ולא לכתוש, וכל שכן אם הזמין עפר מאתמול.
אבל לרי"ף לא ישחוט לכתחילה אלא אם כן יש לו עפר מוכן מאתמול, ואם שחט כבר ויש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח, יכול לכסות בו.
אפר כירה שהוסק מערב יום טוב, יכולין לשחוט ולכסות בו.
הוסק ביום טוב - חשוב כנולד, ואסור אף לרבי שמעון, אלא אם כן הוא עדיין חם שראוי לצלות בו ביצה.
ואם שחט כבר, מותר לכסות אפילו אינו ראוי לצלות בו.
הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו, והוא כנוס במקום אחד - מותר לכסות בו, דכל זמן שהוא צבור דעתו עליו לכל מה שיצטרך.
מכניס אדם מלא קופתו עפר לבית בסתם, ועושה בו כל צרכו, ולא אמרינן שהוא בטל אגב קרקע הבית.
והוא שיחד לו קרן זוית.
ומיירי שהוא תיחוח, שאינו צריך לא כתישה, ולא חפירה, ולא היה חסר אלא זימון.
אבל אם הכניס מלא קופתו לצורך גינתו - לא, דכיון שהוא מועט בטל.
כוי - אין שוחטין אותו ביום טוב, דכיון שהוא ספק בהמה אסור לכסותו מספק, הלכך אסור לשוחטו.
ואם שחטו, אין מכסין את דמו, אפילו אם יש לו עפר מוכן, שהרואה שמכסין את דמו יאמר 'ודאי חיה הוא', ויבוא להתיר חלבו.
ולערב - אם רישומו ניכר יכסנו.
שחט בהמה וחיה ונתערבו דמם זה בזה, אם יכול לכסותו בדקירה אחת - שאין צריך להרבות בשביל דם הבהמה, יכסנו.
ואם לאו, לא יכסנו. ואפילו דקירה אחת אסור לעשות ולכסות בה.
והרמב"ם ז"ל כתב: אם יש לו עפר מוכן ואפר כירה - יכסנו בדקירה אחת.
ונראה אם יכול לכסותו בדקירה אחת, כיון ששחט כבר - מותר, אפילו אין לו עפר מוכן, רק שיהיה לו דקר נעוץ ועפר תיחוח, ואם יש לו עפר מוכן יכול לכסותו ואפילו בהרבה דקירות.
שחט צפור מערב יום טוב ולא כסה דמו, לא יכסנו ביום טוב.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אין מראין סכין לחכם בי"ט וכו' בפ' א"צ (כח:) איבעיא להו מהו להראות סכין לחכם בי"ט רב מארי בריה דרב ביסנא שרי ורבנן אסרי ורב יוסף אמר ת"ח רואה לעצמו ומשאילה לאחרים ופירש"י מהו להראות. הטבח סכין לחכם בי"ט לבדוק שהטילו חכמים על הטבחים להראות סכין חכם קודם שישחוט שום בהמה ומהו לעשות כן בי"ט מי מיחזי כעובדא דחול דאוושא מלתא שדעתו למכור באיטליז: לעצמו. בביתו סכין שלו דלא אוושא מלתא עכ"ל: וכתב בהג"א בשם א"ז מפירש"י משמע דוקא טבח העשוי למכור בשר באיטליז אסור להראות סכינו בי"ט דאוושא מלתא שנראה כרוצה למכור בשר באיטליז ודבר זה אסור אבל לשאר כל אדם מותר להראות סכינו לחכם עכ"ל והרי"ף כתב בשם בה"ג דטעמא דאסור להראות סכין לחכם היינו משום דחיישינן דלמא אזיל חוץ לתחום והר"ן כתב בשם הרז"ה דמש"ה אין מראין סכין לחכם משום דהו"ל כעין ראיית מומין של בכור ולעצמו מיהא שרי דאינו אלא לברר הספק אבל לאחרים אינו אלא שמפני כבודו של חכם אמרו שלא יהא ראוי הסכין לשחוט בו עד שיתן רשות ונמצאת נתינת רשותו תיקון גמור בעשיית כלי והרמב"ם כתב בפ"ד שהטעם שאסרו להראות סכין לחכם שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט בה משום פגימתה וילך ויחדדנה במשחזת וחכם שראה סכין לעצמו הרי זה משאילה לעם הארץ וכתב ה"ה שיש מי שהקשה על טעם זה שנראה ממנו שלא נאסר אלא לע"ה ובגמרא נזכר סתם ואין זו קושיא שכיון שהזכירו שת"ח רואה לעצמו ומשאילה ממילא שלא אסרו אלא להראות לע"ה וטעמו של הרמב"ם נראה עיקר לפי שהטעם הוא מפני איסור ההשחזה התיר לחכם לראות ולהשאילה והרשב"א ז"ל הסכים לטעם רש"י עכ"ל : ויכול להוליך סכין והבהמה אצל טבח לשחוט וכו' בפ"ק די"ט (יח:) בש"א אין מוליכין טבח וסכין אצל בהמה ולא בהמה אצל טבח וסכין ובה"א מוליכין זה אצל זה וכתב הר"ן פי' ואפי' דרך ר"ה ואע"ג דאפשר דעביד לה מאתמול אפ"ה שרי משום דהוצאה באוכל נפש כתיקון אוכל נפש עצמו היא ולא כמכשירין ותיקון אוכל נפש עצמו אפילו אפשר לעשותו מעי"ט שרי דלא מפלגינן בין אפשר ללא אפשר אלא במכשירין עכ"ל ואמרינן בגמרא דטעמא דב"ש שאוסרין להוליך בהמה אצל טבח וסכין משום דאתי לאמלוכי דאמר נשבוק האי בהמה כחושה ומייתינא בהמה אחרינא דשמינה מינה וב"ה לא חיישי להכי ומשמע דמהאי טעמא נמי אסרי ב"ש להוליך סכין אצל בהמה דלמא ממליך ולא שחיט ההיא בהמה וב"ה לא חיישי להכי ונראה דהא דקתני טבח וסכין אצל בהמה עיקר מלתא משום הוצאת סכין היא וטבח כדי נסביה דפשיטא שהאדם יכול לילך לכל מקום שירצה אפי' שלא לצורך כל שהוא בתוך התחום ובספרי רבינו כתוב או טבח ילך אצל סכין ובהמה וט"ס הוא וצריך להגיה או טבח ילך עם סכין אצל בהמה ומיהו י"ל שכך היה גורס בגמרא וב"ש אסרי לילך טבח אצל סכין ובהמה משום דדלמא ממליך ולא שחיט או שמא ימצא הסכין פגום ונמצא שטרח שלא לצורך:
ואין שוחטין המדבריות ולא משקין אותן וכו' בסוף מסכת י"ט (דף מ.) תנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל משקין ושוחטין את הבייתיות ובגמרא (שם) למה ליה למימר משקין ושוחטין מלתא אגב אורחיה קמ"ל דלישקי איניש בהמתו והדר לשחוט משום סרכא דמשכא ופירש הר"ן ל"ל למימר משקין דלענין השקאה ודאי אלו ואלו מותרות דאלו ואלו מזונתן עליך אלא משום שחיטה נקט ולשחיטה צ"ל השקאה משום סרכא דמשכא כלומר שתהא נוחה להפשיט:
ומ"ש שאע"פ שהן מוקצות מותר להשקותן השקאה דלאו לצורך שחיטה יש להקשות עליו מדתנן אין צדין דגים מן הביברים בי"ט ואין נותנין לפניהן מזונות אלמא כל מידי דמוקצה אין נותנין לפניהן מזונות וי"ל דשאני דגים דאין מזונותן עליך שהרי אפשר להם בלא נתינת מזונות שהם אוכלים שרשי עשבים וקרקע וגדול אוכל את הקטן ולמאי דפירש"י בפ' ר"א דאורג (קו:) דטעמא דאין נותנין לפניהן מזונות משום דכיון דמוקצים הם לא שרי למיטרח עלייהו אפשר דלא אמרינן הכי אלא בדבר שהוא מוקצה מחמת שאינו ניצוד לגמרי אבל בדבר שהוא ניצוד ומצוי אצלך כבהמות מדבריות כיון שמזונותן עליך מותר להשקותן וליתן לפניהם מזונות ומיהו למ"ש הרמב"ם דדגים ועופות וחיה שהן מוקצה אין משקין אותם בי"ט ואין נותנין לפניהם מזונות שמא יבא ליקח מהם וכל שאסור לאכלו או להשתמש בו בי"ט מפני שהוא מוקצה אסור לטלטלו משמע דבהמות מדבריות נמי כיון שאסור לאכלן בי"ט לדידיה דפסק כר"י בי"ט אסור להשקותן כלל אלא שאפשר לומר דלא אסר הרמב"ם אלא בדברים המוקצים מפני שטעונין צידה דאיכא למיחש שמא מתוך שמאכילם יבא לצודם אבל בהמות מדבריות אינן טעונות צידה הלכך מותר ליתן לפניהם מזונות והכי דייק לישניה שכתב דגים עופות וחיה ולא כתב ג"כ בהמה שהיא מוקצה עמהם וטעמא משום דסתם בהמה אינה מחוסרת צידה אפי' אם היא מדברית:
מדבריות היינו שרועות חוץ לתחום וכו' (ביצה מ.) ת"ר אלו הם מדבריות ואלו הם בייתו' מדבריות כל שיוצאות בפסח ורועות באפר ונכנסות ברביעה ראשונה ואלו הם בייתות כל שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום רבי אומר אלו ואלו בייתות הן אלא אלו הן מדבריות כל שיוצאות ורועות באפר ואין נכנסות ליישוב לא בימות החמה ולא בימות הגשמים ומי אית לר' מוקצה והא בעא מיניה רבי שמעון ב"ר מר' פצעילי תמרה. רבי שמעון מהו א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גרוגרות וצמוקין בלבד אבע"א הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמו ואבע"א לדבריו דר"ש קאמר וליה לא ס"ל ואבע"א לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אין מוקצה אלא לדידכו אודו לי מיהת היכא דיוצאות בפסח ונכנסות ברביעה ראשונה דביתיות הן ואמרי ליה רבנן לא מדבריות הן ואיתא להאי סוגיא בפרק כירה (מה:) ופירש"י אלא כגרוגרות וצמוקים שהן מתחלה ראוים לאכילה והוא דוחה אותם בידים להעלותן לייבשן ושוב אינם ראוים עד שייבשו אבל אלו לא דחה אותם בידים ואיכא דאכיל מינייהו הכי איבעית אימא הני מדבריות שאין נכנסות ליישוב כלל כגרוגרות וצמוקין דמיין שמקצה אותם מאצלו בידים ופסק הרי"ף כסתם מתני' וכדפריש ת"ק דברייתא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות י"ט וז"ל בהמות שיוצאות ורועות חוץ לתחום ובאות ולנות בתוך התחום הרי אלו מוכנים ולוקחים מהם ושוחטין אותן בי"ט אבל הרועות ולנות חוץ לחחום אם באו ביום טוב אין שוחטין אותם ביום טוב מפני שהן מוקצין ואין דעת אנשי העיר עליהם וכתב הגאון מהרי"א ז"ל על דברי רבינו המחבר בלשונו לא פירש יפה כדעת מי סובר שהרי כתב מדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואינן באות ללון בתוך התחום וזה הלשון אפשר שיהיה פירושו שלעולם אין באות שזהו פירוש מדבריות לרבי או שיהיה פירושו שאינם באות ללון בכל יום אלא ברביעה שזהו פירוש מדבריות לדעת רבנן עכ"ל. ולי נראה דמסתמא ליכא למימר דפליג אפסק הרי"ף והרמב"ם שפסקו כת"ק ועוד שהרא"ש הביא דברי הרי"ף ומשמע דהכי נמי ס"ל ולישנא דרבינו שפיר דייק דכת"ק הוא פוסק דסתם אינם באות ללון בכל לילה משמע: כתב הר"ן כי אמרינן דאסירי משום מוקצה ה"מ בבהמות של ישראל אבל של עו"ג לית בהו משום מוקצה דהא אמרינן בירושלמי דאין עו"ג צריך הכן ומיהו יש לחוש אם באו בשביל ישראל עכ"ל וז"ל א"ח כתב הרשב"א כבר בארנו שהמוקצה מד"ס והולכין בספיקו להקל לפיכך עו"ג שהביא בהמה במקולין אפי' באו לצורך ישראל אם ידוע שלנות חוץ לתחום אסורות ואם ספק מותרות ואם הביאום לצורך העו"ג או אפי' סתם בעיר שרובה עו"ג מותר שכל המביא לצורך הרוב מביא בהמות הידועות ללון חוץ לתחום ונמצאו בעיר בי"ט שני אני אומר שמא מבערב הכניסן וחוץ לחומה לנו ומותרות וכ"ש השחוטין בבקר שחזקה מבערב הכניסום לתוך התחום ולא ראיתי לאחד מרבותי שחששו לזה עכ"ל:
ודוקא לר"י אבל מאן דפסיק במוקצה אפי' בי"ט כר"ש שרי והוא דעת בה"ג שכתב רבינו בסמוך דלר"ש שרי בהמות מדבריות:
ומ"ש אם הובאו שלא לצרכו פשוט הוא דאילו הובאו לצרכו אסור לו לד"ה דהבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר אבל לאותו שהובאו בשבילו אסור כמו שיתבאר בסי' תקט"ו בס"ד:
ומ"ש רבינו ומיהו בעל העיטור כתב דאף לר"ש אסירי כו' כיון דבחד לישנא קאמר בגמרא וכו' היינו לישנא קמא מתלת לישני שכתבתי בסמוך דקאמר הני נמי כגרוגרות וצמוקין דמו:
ומ"ש אבל בה"ג כתב מוקצה הוא מדרבנן וכיון דאיכא תרי לישני אזלינן בה לקולא ושרי לר"ש דברי בה"ג כתב הרא"ש בסוף מסכת ביצה וז"ל בה"ג כתב מוקצה דרבנן וכיון דאיכא תרי לישני חד דאית ליה מוקצה לר"ש במדבריות וחד דלית ליה עבדינן לקולא ושוחטין את המדבריות עכ"ל ואע"ג דלתרי לישני בתראי לית ליה לר"ש מוקצה במדבריות לא כתב הרא"ש כן משום דהוה משמע דאי לא הוה אלא חד לישנא דאמר דל"ל לר"ש מוקצה במדבריות לא הוה פסקינן הכי אלא כאידך לישנא דאמר דלר"ש נמי אית ליה מוקצה במדבריות והא ודאי ליתא דאפי' לא הוה אלא חד לישנא כנגד חד לישנא הוי פסקינן כלישנא דמיקל משום דמוקצה מידי דרבנן הוא אזלינן לקולא ורבינו שכתב כיון דאיכא תרי לישני אפשר דה"ק כיון דאיכא תרי לישני דלחד לישנא אית ליה לר"ש מוקצה במדבריות ולאידך לישנא לית ליה נקטינן כלישנא דמיקל דכיון דמוקצה הוא מדרבנן נקטינן לקולא ואפשר עוד דה"ק בה"ג כתב דשרי לר"ש מתרי טעמי חדא דמוקצה דרבנן ועוד אפילו הוה דאורייתא כיון דאיכא תרי לישני דסברי דל"ל לר"ש מוקצה במדבריות אע"ג דללישנא קמא אמרינן דאית ליה מוקצה במדבריות אין דבריו של אחד במקום שנים הלכך אזלינן בה לקולא: ויש בדברי רבינו תוספת שהסברא הראשונה שהזכיר היא בעצמה סברת בה"ג ולא היה לו לכתוב אלא וכתב בעל העיטור דאף לר"ש אסירי כיון דבחד לישנא וכו' אבל בה"ג כתב וכו':
ומ"ש רבינו ולזה הסכים הרא"ש לאו למימרא שבהדיא פסק הרא"ש כך שהרי לא הכריע בין הפוסקים כר"י לפוסקים כר"ש אלא היינו לומר דלמ"ד הלכה כר"ש במוקצה איכא לספוקי אי אית ליה מוקצה במדבריות וכלישנא קמא או אי לית ליה וכאידך לישני דמקילי ומדכתב הרא"ש דברי בה"ג ולא כתב דברי בעל העיטור נראה שהוא מסכים דמאן דסבר דהלכה כר"ש דל"ל מוקצה אפילו בי"ט במדבריות נמי ל"ל מוקצה: וסמ"ג בסוף הלכות י"ט כתב דברי בה"ג וכ"כ ג"כ רבינו ירוחם ולא כתב סברת העיטור ויש לדקדק שהם סוברים כבה"ג בזה וכמו שדקדק רבינו לדעת הרא"ש ז"ל ולענין הלכה כבר כתבתי בסימן תצ"ה דהלכה כמאן דאית ליה מוקצה בי"ט:
עגל שנולד בי"ט מותר לשוחטו ברייתא בפ"ק דביצה (ו.) עגל שנולד בי"ט מותר הואיל ומוכן אגב אמו וכתב הרא"ש ובבהמה העומדת לאכילה דאי בבהמה העומדת לגדל וולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה ולא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשיב הכנה משום דעל ידי לידה הוכנה לגדל אפרוח דאילו נמצא במעי אמה אינה מגדלת אפרוח וגם טובה יותר לאכול אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה והא דמותר לאכלו ביום הלידה היינו היכא דקים ליה דכלו חדשיו אבל אי לא קים ליה דכלו חדשיו אסור עד ליל שמיני כדאיתא פרק ר"א דמילה (קלו:) וגם צריך שיפרוס ע"ג קרקע שיצא מספק ריסוק איברים כדאי' בפרק אלו טריפות (נא:) עכ"ל וכך הם דברי רבינו ודברי תימה הם דבפרק אלו טריפות אר"נ בית הרחם אין בו משום ריסוק איברים אע"ג דאיתא התם א"ל רבא לר"נ תניא דמסייע לך תינוק בן יום אחד וכו' ת"ש ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וכו' הב"ע שהפריס ע"ג קרקע אין משם ראיה דהא דאוקימנא בשהפריס ע"ג קרקע לאו לקושטא דמלתא אוקימנא הכי אלא לדחויי דלא לסייע לר"נ מההיא מתניתא אבל לפום קושטא אע"פ שלא הפריס ע"ג קרקע נמי שרי וכ"נ מדברי כל הפוסקים והרא"ש בעצמו כתב שם דברי ר"נ סתם ולא הצריך שיפריס ע"ג קרקע וגם רבינו בספר י"ד סי' נ"ח כתב עובר שנולד אע"פ שבית הרחם הוא מקום צר אין חוששין לו לריסוק איברים אפילו אם רואים בו ריעותא שאינו יכול לעמוד ומותר לשוחטו מיד אם ידוע שכלו לו חדשיו עכ"ל ולא הזכיר שצריך שיפריס על גבי קרקע וכבר תמה רבינו ירוחם (נ"ד ח"א) כן על דברי הרא"ש והעלה שבודאי ט"ס יש בדבריו בהל' י"ט כי א"צ שיפריס והרב מהרי"ן חביב ז"ל כתב ליישב ולקיים גירסת הספרים וז"ל אומר כי חילוף הנושאים יסבב חילוף הדינים וקרוב אני לומר שההבדל ביניהם דומה להבדל שיש בין לכתחלה לדיעבד כי עיקר שאלתינו בי"ט הוא עגל שנולד בי"ט נתירהו לכתחלה לשוחטו בו ביום או לאו ובתשובת שאלה זו ראה הרא"ש כי ראוי להחמיר ושנסלק עצמינו מכל ספק ולא נשחטנו בו כיון שאחר עבור מעת לעת יצא מכלל ריסוק איברים וידמה זה קצת לדבר שיש לו מתירין שהחמירו בו בי"ט אמנם בדין הטריפה עיקר שאלתינו היא על הנולד ביום זה ושחטו קודם מעת לעת אם נטריפנו מטעם שנתרסקו איבריו בשעת הלידה ולתשובה זאת השאלה פסק ר"נ שאין לאסור אכילתו בשביל זה ומדברי הר"ן בזה למדנו שבעלי התלמוד חלקו במציאת נעלם הזה אם נחשוב זה במיעוטא דשכיח או במיעוטא דלא שכיח וכל זה היה ידוע להרא"ש וראה להכריע ביניהם כמ"ש כלל הדברים כי לענין טריפה פסק כרב נחמן ולענין היתר שחיטה בי"ט ניחוש לכתחלה לדברי הדוחה ואומר הב"ע כגון שהפריס ע"ג קרקע ויש לדקדק זה בלשון הרא"ש בדין י"ט שאמר וצריך שיפריס ע"ג קרקע כדי שיצא מספק ריסוק ולא אמר כדי שנדע שאין בו ריסוק איברים רק קאמר לשון ספק לרמוז אל כוונתו שאמרתי שכפי טבע הנושא הזה שהוא שחיטה בי"ט ראוי להסתלק מן הספק ולא נשחטנו ביומו משא"כ לאסרו באכילה משום טריפה עכ"ל וראיתי מי שכתב דכיון שהמפרשים חלקו בההיא דר"נ אם הוא דווקא בשאינה מקשה או גם במקשה לילד אפשר לדחות ולומר שמה שכתב הרא"ש ורבינו בדיני י"ט הוא במקשה לילד ומ"ש בדיני מאכלות אסורות הוא בשאינה מקשה לילד וכתב ה"ה בפ"ב שכל שאמו אינה עומדת לחרישה או לחלבה הוי מוכן אגב אמו ואע"פ שהיא טריפה לפי שהטריפה עומדת היא לכלבים והכי איתא בהדיא בגמרא:
ואם נולד בשבת כתב הר"א שאסור בי"ט שלאחריו וכו' וכ"כ הרא"ש דלא שייך הכנה בלידת העגל אף על פי שהרא"ש לא איירי בהדיא בנולד בשבת מ"מ מדכתב גבי עגל שנולד בי"ט דלא שייך ביה טעמא דהכנה למד משם רבינו דהיכא דנולד בשבת מותר בי"ט שלאחריו דהא לא מיתסרא ביצה בי"ט שאחר שבת אלא משום הכנה כדאיתא בגמ' (ביצה ב:) וכיון דסבר הרא"ש דבעגל שנולד לא שייך ביה טעמא דהכנה ממילא משמע דבנולד בשבת מותר בי"ט שלאחריו וה"ה בפ"ב הסכים ג"כ לדברי המתירים כשנולד בשבת לשחטו בי"ט שלאחריו ואפילו ביומו מותר לחולה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ע"כ והר"ן כתב בפ"ק דביצה סברת האוסרים וסברת המתירים וכתב אח"כ אבל עגל שנולד בי"ט הדבר ברור שהוא מותר בשבת דהואיל ושרי בי"ט נמצא שי"ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת:
בהמה מסוכנת שירא שמא תמות וכו' משנה בפ' אין צדין (כה.) בהמה מסוכנ' לא ישחוט אא"כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י ר"ע אומר אף כזית חי מבית טביחתה וכתב הרא"ש התירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו ולכאורה משמע מדבריו דלא שרינן לשחוט אא"כ יאכל כזית ממנה וכ"נ מדברי הרמב"ם שכתב בפ"א מהלכות י"ט מי שהיתה לו בהמה מסוכנת לא ישחוט אותה בי"ט אא"כ יודע שיכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י כדי שלא ישחוט ביום טוב מה שיאכל בחול אבל ה"ה כתב שם פירוש כל שיש שהות ביום כדי לאכול אע"פ שאינו אוכל מותר דמשום הפסד התירו לו בכך וכן מבואר בפרק אלו עוברין (מו.) אבל בריאה לא ישחטנה אא"כ צריך לאכול ממנה בי"ט וכ"כ ז"ל עכ"ל וכ"כ הר"ן בפרק הנזכר ור"י כתב ואע"פ שלא אכל כזית כיון שגמר בלבו לאכלו למאן דלית ליה הואיל ואי מיקלעי ליה אורחים וכו' ולמאן דאית ליה הואיל אפילו גמר בלבו א"צ כדמוכח בפרק אלו עוברין והתירו לאכול כזית בלא בדיקה משום הפסד ממונו ע"כ ופשטא דסוגיין ר"פ אלו עוברין משמע כדברי ר"י הלכך מאחר שהרי"ף והרא"ש פסקו בפ' אלו עוברין כמאן דאית ליה הואיל וגם הרמב"ם פסק כן בפ"א מהל' י"ט אפילו גמר בלבו א"צ אלא כיון שיש שהות ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי מבע"י שרי ומ"מ יש לתמוה על רבינו למה השמיט מלת צלי דמסתמא הלכה כת"ק ושמא י"ל דכיון דאין דרך לאכול בשר חי כל שאינו אומר חי בהדיא ממילא משמע דצלי קאמר: כתב הרשב"א בתשובה שלא התירו לשחוט אחר הסעודה אלא המסוכנת משום הפסד ממונן של ישראל אבל הבהמה הבריאה אסור באמה ואפילו בהמתן של ישראל אפילו אם יאכל ממנה כזית וכבר כתבתי כן בסמוך בשם ה"ה ז"ל:
ואם שחטה בשדה לא יביאנה לעיר וכו' משנה בפרק אין צדין שם ופירש"י לא יביאנה במוט ובמוטה בשני ב"א משום דאוושא מלתא ומזלזל בי"ט. וכתב הר"ן ואע"ג דמפיש בהלוכא שאני הכא כיון דמביא במוט ובמוטה מחזי כעובדא דחול ואיכא מ"ד דלא מיתסר אלא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל י"ט אבל בריאה ששחטה לצורך י"ט מביאה אפילו במוט ובלבד שישנה אם אפשר אבל אחרים אומרים דה"ה לבריאה וכן דעת הרמב"ם בפ"ה וכתב שם ה"ה בשם הרשב"א שכזה ראוי להורות כתב הר"ן בשם הרשב"א שאינו נוטל את עורה שלא התירו אלא בשוחט מדעתו בי"ט שהתירו סופה משום תחלתה כדי שלא ימנע משמחת י"ט אבל בשוחט את המסוכנת לא והכי מוכח בירושלמי דפרקין דגרסינן התם תני אבל מניחה ע"ג עורה כיצד הוא עושה משייר ממנה אבר אחד ומביא עמו ע"כ :
עוף שנדרס שצריך שהייה מעת לעת וכו' פירוש עוף שנדרס ברגלים ויש לחוש שנתרסקו איבריו ולכן צריך שהייה מעת לעת ובדיקה אחר שחיטה יכול לשחטו בי"ט ולא חיישינן שמא ימצא טריפה וכו' דין זה בעיא בפרק המביא כדי יין (לד.) אי מחזקינן ריעותא בגווה משום חשש איסור מלאכה בי"ט דלמא משתכח טריפה ונמצא ששחטה שלא לצורך או לא מחזקינן ריעותא ומותר לשחטה בי"ט ולא איפשיטא בהדיא ונקיט לה הרא"ש לקולא וכ"פ הרמב"ם בפ"ב וכתב ה"ה שכן הוכיח הרשב"א אבל הר"ן כתב דנקטינן בה לחומרא דהו"ל ספק דאורייתא ולא דמי לשאר בהמות דאע"ג דמחמירין אנפשיה ובדקין מיהו סמכינן ארובא ורוב בהמות אינם טריפות וכ"כ הכלבו בשם בעל ההשלמה ולענין הלכה נקטינן כהרמב"ם והרשב"א ז"ל: כתב בהג"א פרק המביא כדי יין בשם א"ז דמקום שהטריפות מצויות כמו הכשרות אסור לשחוט בהמה בי"ט ע"כ וזה כדעת מי שפוסק בהאי בעיא לחומרא דאילו לדעת מי שפוסק בה לקולא פשיטא דשרי דלא עדיף מה שהטריפות מצויות מהיכא דאתיליד ריעותא בגוף העוף עצמו:
בכור בזמן הזה שאסור לשחטו בלא מום אין חכם יכול לראותו בי"ט וכו' בפ' אין צדין (כה: כו.) תנן בכור שנפל לבור ר"י אומר ירד מומחה ויראה אם יש בו מום יעלה וישחוט ואם לאו לא ישחוט ר"ש אומר כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן ואמרינן בגמרא דקא מיפלגי ברואין מומין בי"ט ר"י סבר רואין ור"ש סבר אין רואין וכתב הרי"ף והרא"ש דקי"ל כר"ש דאמרינן (שם כז:) אמי ורדינא לא חזי בוכרא בי"ט ואמר ר' אמי שפיר עבד דלא חזי איני והא רבי אמי גופיה חזי רבי אמי מאתמול הוה חזי ובי"ט שיולי הוה משייל היכי הוה עובדא ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא מום לא יהיה בו אין לי אלא שלא יהיה בו מום מנין שלא יגרום לו על ידי ד"א וכו' ת"ל כל מום ואסיקנא בגמרא דהא דאמר רבי שמעון כל שאין מומו ניכר מעי"ט אין זה מן המוכן היינו לומר דאפילו היה בו מום מעי"ט כיון שלא הראהו לחכם מעי"ט אין זה מן המוכן ואפילו עבר וראהו בי"ט אסור לשחטו בי"ט ואסיקנא נמי דהיכא דנולד בי"ט ומומו עמו אם עבר ובקרו מבוקר אבל לכתחלה אסור לבקרו וכן כתב הרא"ש ז"ל וכתב הר"ן ר"ש ס"ל דאין רואין מומין בי"ט דהו"ל מתקן וכדן את הדין ומש"ה אסר ליה משום מוקצה אפילו בקרו חכם דהכי דייק לישנא דאינו מן המוכן והכי נמי מפרשינן ליה משום מוקצה בס"פ כירה (מו:) ומשום טעמא דמי יימר דמזדקיק ליה חכם ואמאי דאמרינן רבי אמי מאתמול הוה חזי ובי"ט שיולי הוה משייל כתב דראייה לחודא היא דחשיבא כמתקן ודן את הדין אבל היתר חכם שראהו מעי"ט כיון דהתירו הוי מחמת ראייתו וראייה מאתמול הות אין כאן תקון כלל ופעמים שהיה טרוד מעי"ט ומשראה את המום אומר לו לך עכשיו ובוא למחר והיה שואלו על המום איך בא לו מפני שנחשדו כהנים על הבכורות להטיל בהם מום. וכתב עוד ואע"ג דקיימא לן כר"ש אמרינן בגמרא שאם נולד ומומו עמו שזה מן המוכן כלומר שאם עבר ובקרו מבוקר ושוחטו לכתחלה ואין בו משום תיקון ולא משום דין מאחר שלא היתה בו חזקת איסור מעולם ומיהו דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא מבקרינן ליה עכ"ל וה"ה כתב בפ"ב לא נתבאר בדברי רבינו אם עבר ובקרו זה שנולד בו מום מבערב מה דינו ונחלקו המפרשים בזה יש מתירין לשחטו ויש אוסרין ובטעם איסור ראיית המומין בי"ט כתב הרמב"ם בפ"ב שהוא מפני מומין שנולדו ביום טוב שאין שוחטין עליהם מדין מוקצה שהרי לא היה דעתו עליהם מעי"ט ומפני כך אסרו אף בנולדו מעי"ט כל שלא ראה אותם חכם מבערב וה"ה כתב שיש טעם אחר לאסור ראיית מומין יש מי שאומר מפני שיבא לטלטל לפעמים מה שאינו ראוי לו כלומר שאם ימצא שאין המום מום נמצא שאין הבהמה ראויה וא"א שלא יטלטלנה ויש מי שכתב משום דמיחזי כמתקן ע"כ וגבי בכור שנולד ומומו עמו כת' הטעם שזה מוכן לפי שלא היתה לו חזקת איסור מעולם ועוד שהיה מוכן אגב אמו ולכתחלה אין מבקרין אותו משום נולד מעי"ט וכולה חדא גזירה היא כך י"ל לפי טעם רבינו עכ"ל והוי יודע דהא דתניא שאם נולד ומומו עמו הוי מן המוכן מוקי לה בגמ' (שם) בדייתבי דייני התם כלומר כשנולד הוו יתבי התם דייני ובפוטרו את הרחם ראו את מומו דלא הקצו כלל וכך פירש"י שאם נולד היום ומומו עמו שזה מן המוכן שאין בזה משום תיקון ומשום דין שלא היתה חזקת איסור בו מעולם וכדמוקי לה לקמן כגון דייתבי דייני התם אבל אין נראה כן מדברי הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו ומשמע מדבריהם דאפילו לא הוו יתבי דייני התם אם עבר וראהו שרי וטעמא משום דלא איצטרכינן לאוקומי ברייתא בהכי אלא למ"ד יש מוקצה לחצי שבת ומכיון דקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת כמו שנתבאר בסימן ש"י תו לא צריכין לאוקמה בדייתבי דייני התם ואע"ג דלמ"ד אין מוקצה לחצי שבת נמי אמרינן בגמרא כגון דיתבי דייני התם ההוא דיחוייא בעלמא הוא לומר דלא תסייעיה מההיא מתניתא דהא איכא לאוקומה בדיתבי דייני התם אבל לקושטא דמילתא כיון דס"ל דאין מוקצה לחצי שבת אע"ג דלא יתבי דייני התם נמי אם עבר וראהו שוחטין אותו בי"ט: תניא בפרק משילין (לז.) אותו ואת בנו שנפלו לבור רבי אליעזר אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ושוחטו והשני עושה לו פרנסה במקומו כדי שלא ימות רבי יהושע אומר מעלה את הראשון ע"מ לשוחטו ואינו שוחטו וחוזר ומערים ומעלה את השני רצה זה שוחט רצה זה שוחט ופסק הרמב"ם בפ"ב מהלכות י"ט כרבי יהושע וכתב דמשום צער ב"ח התירו להערים. וכתב ה"ה בירושלמי נראה דאפי' אינו שוחט אחד מהם מותר ורבינו הביא ברייתא כפשטא בגמרא שלנו וכ"כ הרשב"א שראוי להחמיר ולשחוט אחד מהם ע"כ: כתב הרמב"ם בפ"ב מהלכות י"ט בכור שנפל לבור עושה לו פרנסה במקומו שהרי אינו יכול להעלותו מפני שאינו ראוי לשחיטה בי"ט וכתב ה"ה מפורש בפרק אין צדין דלדידן דקי"ל כמ"ד אין רואין מומין אפילו נפל לבור לא ירד מומחה לבור לראות אם יש בו מום כדי להעלותו אלא עושה לו פרנסה במקומו:
בהמה חציה של עו"ג וחציה של ישראל יכולין לשחטה בי"ט בפ"ב דביצה: (כא.) א"ר חסדא בהמה חציה של עו"ג וחציה של ישראל מותר לשוחטה בי"ט משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה עיסה חציה של עו"ג וחציה של ישראל אסור לאפות בי"ט דהא אפשר למיפלגה בלישה וכתב הרא"ש ובהמה אפילו הן שתים א"א למיפלג לפי שאינן שוין והכלבו כתב בהמה המשותפת עם העו"ג שוחטין אותה בי"ט לפי שא"א לאכול ממנה כזית בלא שחיטה פירוש ואף ע"פ שיש להם שתי בהמות אם אינם שוות בדמיהן שיאמר לו העו"ג טול איזה מהם שתרצה ע"כ משמע מדבריו שאם הן שוות בדמיהן אינו יכול לשחטה אלא חולקין אותה מחיים ול"נ שאע"פ שהן שוות בדמיהן אם אינם שוות לגמרי כגון שזו גדולה וכחושה וזו שמינה וקטנה שזה יכול לומר אי אפשי ליקח כל חלקי בכחושה או אי אפשי ליקח כל חלקי בקטנה ולפיכך יכול לשחטה בי"ט ולכן סתם הרא"ש וכ' לפי שאינן שוות ללמד שאע"פ שהן שוות בשום ענין כיון שאינם שוות לגמרי א"א למיפלגינהו ומ"מ יש לתמוה למה נתן טעם לפי שאינן שוות דמשמע שאם הם שוות לגמרי אסור לשחטה ואמאי והא אף על גב דאפשר למיפלגה מחיים שמא אינו רוצה לשחוט לצרכו בהמה שלימה שא"צ אלא לחציה ואם תהיה כולה שלו יפסיד הבשר והשתא ששוחטה בלא חלוקה מחיים אינו נוטל אלא חציה ומפני חלקו הוה לן למשרייה משום דא"א לכזית בשר בלא שחיטה ושמא י"ל שלא כתב כן הרא"ש אלא בששוחט את שתיהן בי"ט דאילו בשוחט אחת מהם לבד אע"פ שהן שוות לגמרי שרי מטעמא דפרישית:
כתב הרמב"ם השוחט בהמה בי"ט מותר לתלוש הצמר וכו' כ"כ ברפ"ג מהלכות י"ט (ה"ג) וטעמו מדתנן בבכורות פרק הלוקח בהמה (כד:) ר' יוסי בן משולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש השיער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ואיבעיא לן עלה בגמרא כנגדו בי"ט מהו טעמא דרבי יוסי בן משולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז ובי"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגידולו או דילמא בעלמא סבר ר' יוסי בן משולם תולש היינו גוזז והיינו טעמא דשרי משום דה"ל דבר שאין מתכוין ובי"ט דבר שאין מתכוין מותר ואסיקנא דבי"ט מותר דתולש לאו היינו גוזז ופרכינן עלה והא תניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלשה חטאות ואמר ר"ל תולש חייב משום גוזז ומפרקינן שאני כנף דהיינו אורחיה ומשמע דכיון דהיינו אורחיה דכנף בי"ט אסור אבל הרמב"ן כתב שמותר לתלוש נוצה מצואר העוף בי"ט כדי לשחוט דכיון דלא שאני לן באיסור תלישה בין מחיים לאחר מיתה וניתנה י"ט לידחות אצל מלאכה זו שהרי עתידה הנוצה ליתלש משום אוכל נפש אף מחיים מותר וההיא דבכורות ה"פ והתניא התולש את הכנף וכו' כלומר היכי אמרת דתולש צמר מן הבהמה לאו היינו גוזז מ"ש מתולש את הכנף דחייב משום גוזז ומפרקינן דלא דמי כנף לצמר דצמר לאו היינו אורחיה בתלישה אלא בגזיזה וכנף היינו אורחיה וכיון דהיינו אורחיה אם לא היה סופו של י"ט לידחות אצל מלאכה זו כשם שאין סופו לידחות אצל צמר אה"נ דהוא אסור אבל כיון שסופו לידחות אע"ג דהיינו אורחיה מה לי מחיים מה לי לאחר מיתה ועוד דקי"ל כר"ש דמלאכה שא"צ לגופה פטור עליה הלכך אפי' לכתחלה שרי משום שמחת י"ט וכתב הר"ן בפ"ק דביצה ובפרק כלל גדול שכן נהגו אבל הרא"ש בפרק הלוקח בהמה סתר דברי הרמב"ן וז"ל מ"ש שמותר לגזוז לצורך אוכל נפש מחיים כמו לאחר שחיטה לא נ"ל דודאי לאחר שחיטה כיון דכבר הותרה לאכול וא"א לאכול בלא תלישת נוצה מותר לתלשה כמו שמותר לצלותה ולבשלה אבל בעוד שלא נשחטה כל מה דעביד מכשירי אוכל נפש דאפשר למיעבד מאתמול הוא ואסור ומ"ש דמלאכה שא"צ לגופה היא כתבתי לעיל בשם ר"י דאין לדמות מלאכה שא"צ לגופה לעוקר דבר מגידולו כלאחר יד והמחמיר תע"ב עכ"ל והמרדכי כתב בפ"ב דביצה להיתר ובפרק כלל גדול כתב לאיסור וה"ה כתב שדעת הר"י והרשב"א כדעת הרמב"ם דאסר והוא ז"ל הסכים לדבריהם ולענין הלכה נקטינן ככל הני רבוותא והרא"ש שהסכימו לאסור:
ומ"ש רבינו בשם הר"י שתלישת הצמר אסור אא"כ אינו מתכוין לתלשו כך פי' שם התו' והרא"ש וכ"נ לכאורה מפשט הבעי' דהא כי אתינן למשרייה בי"ט מטעם שאין מתכוין לתלוש הוא דאתינן למשריי' ופירש"י (שם בגמ') שאין מתכוין לתלוש אלא מפנהו ומושכו אילך ואילך ואם נתלש נתלש והרמב"ם נראה שסובר דהיינו למאי דהוה ס"ד מעיקרא דעוקר דבר מגידולו כי האי אסור בי"ט אבל בתר דאסיקנא דאפי' למ"ד דבר שאין מתכוין אסור שרי בי"ט משום דתולש לאו היינו גוזז דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד תו לא צריכינן למימר דלא שרי אלא בשאינו מתכוין דוקא דאפי' במתכוין נמי שרי משום דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד ודע דבפרק הלוקח בהמה אמרינן דהא דקאמר רבי יוסי בן משולם תולש את השיער ל"ש אלא ביד אבל בכלי אסור והא דקתני עושה מקום בקופיץ תני עושה מקום לקופיץ ונראה דה"ה בי"ט דבכלי אסור והכי משמע לישנא דהרמב"ם שכתב השוחט בהמה בי"ט מותר לו לתלוש הצמר למקום הסכין בידו דייק לכתוב בידו למעט כלי ולא ידעתי איך לא נתעורר ה"ה בזה וגם שאר הפוסקים שלא הזכירו זה לא ידעתי מאיזה טעם:
מותר לשחוט חיה ועוף בי"ט לר"ת אם יש לו דקר נעוץ וכו' בפ"ק דביצה (ב.) תנן השוחט חיה ועוף ביום טוב בית שמאי אומרים יחפור בדקר ויכסה ובית הלל אומרים לא ישחוט אלא אם כן היה לו עפר מוכן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ובגמרא (ח.) ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה אמר רבי זריקא אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום והא קא עביד כתישה א"ר חייא בר אשי אמר רב בעפר תיחוח והא קא עביד גומא כדא"ר אבא החופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עליה כלומר וכיון דבשבת פטור בי"ט היכא דשחט כבר שרי לכסות כן כתב הרא"ש והר"ן ובגמרא רמי האי מתניתין אהא דתנן התם (שם:) בש"א אין מסלקין את התריסין בי"ט וב"ה מתירין אף להחזיר ושני ר' יוחנן מוחלפת השיטה ופירש"י דמתניתין דסילוק תריסין מחליף וההיא דהשוחט כדקאי קאי והקשו עליו התוס' וכתבו דלכך פר"ת דמוחלפת השיטה היינו דהשוחט דב"ה סברי יחפור בדקר ויכסה ואומר ר"ת תמיה אני על מה הצריכו העולם הכנה וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכין אך עתה לפי מה שטעו דמוחלפת השיטה לא קאי אהשוחט וב"ה לחומרא לפיכך מצריכין הכנה ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעו דקר נעוץ ואפי' בעפר תיחוח בעו הכנה דלא פליגי ב"ש וב"ה אלא בהא דבכה"ג דשרי ב"ש בדיעבד שרו ב"ה לכתחלה ולעולם בעו דקר נעוץ משום הכנה וכתב הרא"ש ותימא על הרי"ף שכתב כל המשניות כצורתן ולא הביא הך גמר' דמוחלפת השיטה וה"ר יוסף פירש דלא מהפכינן מילתייהו כלל אלא ה"פ החליפו ב"ה שיטתן להקל בסילוק תריסין טפי מאחריני משום דהוו צרכי רבים ואין רוב צבור יכולים לעמוד בה והר"ן כתב דמשמע דהרי"ף גריס כמקצת נוסחי דגרסי עלה דההיא דלמא לא היא ע"כ לא אמרו ב"ה הכא אלא משום דאין בנין וסתירה בכלים אבל התם לא ולפי גירסא זו לא מיתהפכא חדא מינייהו עכ"ל ודברי הרמב"ם בפ"ב ופ"ג מהלכות י"ט כדברי הרי"ף: והשתא ביאור דברי רבי' כך הם מותר לשחוט לכתחלה חיה ועוף בי"ט אם יש לו דקר נעוץ מאתמול בעפר תיחוח שמאחר שהוא נעוץ מאתמול א"צ לחפור ומאחר שהוא בעפר תיחוח א"צ לכתוש אע"פ שלא הזמין עפר זה מאתמול שנעיצת הדקר לא היה לדעת הזמנה וכ"ש שאם הזמין עפר מאתמול ששוחט ומכסה בו אע"פ שאין לו דקר נעוץ בו דכל שהזמינו מותר לטלטלו להדיא וזהו לשיטת ר"ת כפי מה שפירשו התוספות אבל להרי"ף אע"פ שיש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח לא ישחוט דמאחר שלא הזמינו מאתמול אסור לשחוט כדי לכסות בו ומיהו היכא דעבר ושחט מותר לכסות בדקר הנעוץ מאתמול בעפר תיחוח:
וממ"ש רבינו גבי דקר נעוץ בענין שא"צ לחפור וכן ממה שאמרו בגמרא גבי יש לו דקר נעוץ והא קא עביד גומא משמע דכשאין לו דקר נעוץ ולא עפר מוכן טעמא דאסור לכסות היינו מפני מלאכת החפירה וקשה דא"כ כי הזמינו נמי יהא אסור לכסות בו אם אין לו דקר נעוץ שהרי הוא חופר ונ"ל דכיון דחופר גומא וא"צ אלא לעפרה פטור עליה ומ"מ איסורא איכא לא רצו חכמים להתיר לעשותו בי"ט אלא דוקא ביש לו דקר נעוץ דהשתא לא מיחזי כחופר גומא להדיא והיינו בלא הזמינו אבל כשהזמינו לא גזרו ביה כלל. ומיהו רש"י פי' גבי מכניס אדם מלא קופתו עפר דבעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה משמע דעפר תיחוח לית ביה משום חופר וקשה לי דהא בתר דאוקמוה לדקר נעוץ בעפר תיחוח פריך והא קא עביד גומא אלמא דבעפר תיחוח נמי אית ביה משום חופר גומא לכך נ"ל דהא דקאמר דבעפר תיחוח מיירי משום כתישה איצטריך וחפירה כדי נסבא שאע"פ שהוא תיחוח הוא מחוסר חפירה אלא שחכמים התירוה כדפרישית אח"כ מצאתי שהתו' הקשו גבי הא דבתר דאוקימנא לדקר נעוץ בעפר תיחוח פריך והא קא עביד גומא מפרק כירה דמשמע התם דעפר תיחוח לית ביה משום שמא יזיז עפר ממקומו ותירצו דהכא מיירי שהעפר קשה סביב והתיחוח באמצע דכשמגביה הדקר ניכרת הגומא ולפ"ז אפשר ליישב דשפיר קאמר רש"י דבעפר תיחוח אינו מחוסר חפירה דכיון דבמכניס מלא קופתו עפר מיירי כולה תיחוח אבל בעפר תיחוח שסביבותיו עפר קשה אית ביה משום גומא וצריך לטעמא דפרישית ומדאמרינן גבי שחט בהמה וחיה ונתערבו דמם שאם יכול לכסותן בדקירה אחת יכסה משמע דהיכא דאין שם תערובת דם בהמה אע"פ שלא הזמין עפר מאחר שיש לו דקר נעוץ מכסה אפילו בפמה דקירות ואפי' למ"ש הרמב"ם דבאין לו עפר מוכן מיירי כמ"ש שם רבינו מכל מקום יש להביא ראיה מדלא מפלגי הכא בין דקירה אחת לב' דקירות כדמפלגי התם: כתב סמ"ג מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באינו מוכן כדאמרינן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וגם סמ"ק כתב אם שחט ולא מצא עפר רק שאינו מוכן מכסהו בו והגה"מ כתבו בפ"ג דהר"י כתב היכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן יכול לכסות בשאינו מוכן כדאמרינן ושוים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה וק"ל דהא מוקמינן להא בגמרא והוא שיש לו דקר נעוץ מבעוד יום ע"כ ול"נ דטעמא דהני רבוותא שהם סומכים על ר"ת בדיעבד מיהא :
אפר כירה שהוסק מעי"ט וכו' בפ"ק דביצה (ב.) תנן שאפר הכירה מוכן הוא ובגמרא (ח.) לא שנו אלא שהוסק מעי"ט אבל הוסק בי"ט אסור ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר ופירש"י שהוסק מעי"ט. מאתמול דעתיה עילויה לכל מילי: אבל הוסק בי"ט. דליכא למימר דעתיה עילויה מאתמול אסור: ואם ראוי לצלות בו ביצה מותר. דאתמול בעודן עצים היו מוכנים להיסק ולבשל ולצלות ועודנו בתשמישו זה ואיידי דחזי להפוכי ביה לצליית ביצה שקיל ליה נמי ומנח ליה על הדם:
ומ"ש רבינו דכשהוסק בי"ט אסור אף לר"ש כ"כ שם התו' והרא"ש וז"ל ור"ש מודה בהך נולד שהוא מעשה חדש דמעיקרא עצים והשתא אפר וכן מוכח בפרק מי שהוציאוהו (מו.) וכתב רבינו זה ללמד דאפילו למאן דפסק כר"ש ביום טוב בין במוקצה בין בנולד כמו שנתבאר בסימן תצ"ה מודה בהאי דאסור:
ומ"ש רבינו ואם שחט כבר מותר לכסות ירושלמי כתבוהו התוס' והרא"ש בפ"ק דביצה (ח.) וכתב עליו הרא"ש ואף ע"ג דבשחט בעו ב"ה דקר נעוץ אבל בלא דקר נעוץ לא משום דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא אע"ג דא"צ אלא לעפרה איסורא מיהא איכא: כתב הכלבו בשם ה"ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק ביום טוב ולא יכסה בדקר עכ"ל ונ"ל דה"ק ולא יחפור בדקר ויכסה אבל אם היה לו דקר נעוץ ודאי עדיף טפי והכי אמרינן בירושלמי אם שחט מוטב שיטול האפר שהוסק בי"ט ואל יחפור בדקר ויכסה אלמא דבאין לו דקר נעוץ קאמר אבל אם יש לו דקר נעוץ עדיף וכן נראה מדברי הרא"ש ורבינו:
מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו' בפ"ק דביצה (שם) אמר רב יהודה מכניס אדם מלא קופתו עפר ועוש' בה כל צרכו דרש מר זוטרא והוא שייחד לו קרן זוית ומקמי הכי תניא הכניס עפר לגנתו ולחורבתו מותר לכסות בו ופירש"י הכניס עפר הרבה במקום אחד לצורך גנתו או לצורך חורבתו לשוטחן בהם: מותר לכסות בו. דכל זמן שהוא צבור דעתיה עילויה לכל צרכיו: מכניס אדם מלא קופתו עפר. בסתם ונותנו במקום אחד ועושה בו כל צרכיו ולא אמרינן בטלה לה לגבי קרקע הבית איידי דזוטרא והוא שייחד לה וכו' ולא שטחה דמוכחא מלתא דלצרכיו קא בעי לה ובעפר תיחוח קאמר שאינו מחוסר לא חפירה ולא כתישה אלא הכנה ומשמע לרבינו דכיון דפירש"י הכניס עפר הרבה לצורך גנתו וכו' ודוקא בהכניס הרבה הוא דמותר לכסות בו אבל אם הוא מועט לא דבטל לגבי קרקע הגנה או החורבה משא"כ בהכניסו לבית או לחצר דהתם אע"פ שלא הכניס אלא מלא קופתו אינו בטל לגבי קרקע הבית והחצר וא"ת דמשמע דמיירי שהוא תיחוח שא"צ לא כתישה ולא חפירה ומשמע דבאין דקר נעוץ מיירי והא לעיל בסמוך פרישית דתיחוח לא מהני אלא לומ' שאין צריך כתישה ודקר נעוץ הוא דמהני לאין צריך חפירה י"ל דהתם שאני שהוא קרקע עולם הלכך אף על פי שהוא תיחוח צריך חפירה אם אין דקר נעוץ בו אבל הכא שהוא עפר המיטלטל אף על פי שאין דקר נעוץ בו אין צריך חפירה וכתב בא"ח בשם הרשב"א הכניס עפר לגנתו לחורבתו לכסות בו גנו ה"ז כדקר נעוץ ואין סומכין עליו לכתחלה בי"ט ואם עבר ושחט מכסין בו עכ"ל:
כוי אין שוחטין אותו בי"ט דכיון שהוא ספק בהמה אסור לכסות וכו' משנה בפ' כיסוי הדם (פג.) נוהג בכוי ואין שוחטין אותו בי"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו:
ומ"ש רבינו אין מכסין את דמו אפילו אם יש לו עפר מוכן שהרוא' שמכסין את דמו יאמר ודאי חיה הוא ויבא להתיר חלבו בפ"ק דביצה (ח:) אמרינן דאפילו יש לו עפר מוכן אין שוחטין אותו ויהיב טעמא רמי בריה דרב ייבא גזירה משום התרת חלבו ופי' הרי"ף והרא"ש דמאן דחזי דמכסי לדמיה בי"ט אתי למימר דמין חיה הוא דאי ספק הוא לא הוו מטרחי רבנן לכסות לדמי' מספק ביום טוב ואתי למישרי תרבא דיליה הלכך אין מכסין את דמו בי"ט כלל אבל לערב במוצאי י"ט מכסין את דמו דכיון דלא מכסי ליה בי"ט אע"ג דמכסי ליה בחול לא אתי למימר הכי: כתב הרא"ש עוד והא דאין שוחטין אותו לכתחלה וישמור את הדם עד הלילה ויכסנו לפי שאין שוחטין לתוך הכלי ואם ישחטנו על העפר יבלע בארץ ולא יהא רשומו ניכר ע"כ:
ומ"ש רבי' ולערב אם רשומו ניכר יכסנו פשוט הוא וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל:
שחט בהמה וחיה ונתערבו דמם זה בזה וכו' בפ"ק דביצה (ח:) תני ר' זיר' לא כוי בלבד אמרו אלא אפילו שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסותו בי"ט א"ר יוסי בר יאסינאה ל"ש אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר פשיטא מהו דתימא ניגוור דקירה אחת אטו שתי דקירות קמ"ל ופירש"י אלא אפילו שחט וכו' דאיכא חד דטעון כיסוי אפ"ה אין מכסין משום דקא טרח נמי בשל בהמה:
ומ"ש רבינו והרמב"ם כתב אם יש לו עפר מוכן וכו' בפ"ג מה' י"ט וטעמו משום דאע"ג דאית ליה עפר מוכן ואפר כירה כל שצריך יותר מדקירה אחת לכסותו אסור משום דטרח נמי בשל בהמה ואם אין לו עפר מוכן אע"פ שיש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח אסור לכסותו אפילו בדקירה אחת דאי תימא דבדקר נעוץ אע"פ שלא הזמין העפר מותר בדקירה אחת א"כ אין חילוק בין עפר מוכן לדקר נעוץ הלכך ע"כ אית לן למימר דע"כ לא שריא בדקר נעוץ אף על פי שלא הזמין העפר אלא בשכל הדם בר כיסוי אבל כשנתערב בו דם בהמה לא. ורבינו שכתב שאם יכול לכסותו בדקירה אחת כיון ששחט כבר מותר וכו' נראה שהוא מפרש שהטעם שאסו' לכסות היינו מפני שמטלטל עפר בי"ט לצורך דם בהמה דלאו בר כיסוי הוא וא"כ היינו דוקא כשאין לו עפר מוכן אבל אם היה לו עפר מוכן מכסה אפילו בכמה דקירות:
שחט צפור מעי"ט ולא כסה את דמו לא יכסנו בי"ט מימרא בפרק קמא דביצה :
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
- אין מראין סכין כו' אלא יראנו כו' הכי אסיק רב יוסף בפרק א"צ וד' טעמים נאמרו בזה וטובא איכא בינייהו לענין דינא. לרש"י הטעם לפי שנראה כמעשה חול דאושא מילתא שהטבת רוצה למכור בשר באיטליז ועמו הסכים הרשב"א כמו שכתב ה' המגיד וכתב בהגהת אשיר"י דלפי פי' זה שאר כל אדם שאינו טבח מותר להראות סכינו לחכם וכ"כ ב"י אכן מדברי הסמ"ג בשם רש"י משמע דלאו דוקא נקט רש"י טבח שהרי כתב וז"ל רש"י פירש אסור להראות הסכין להחכם מפני שנראה כמעשה חול בפרהסיא כסחורת מכירת בשר וחכם רואה לעצמו שאין בזה כ"כ בפרהסיא עכ"ל הנה שלא הזכיר בדבריו טבת. להרמב"ם הטעם לפי שיש לחוש שמא תהיה פגומה ויאמר לו אסור לשחוט וילך ויחדדנה במשחזת ולפי זה דוקא לע"ה אסרו להראות אבל כל שאינו ע"ה אין לחוש לזה כן מבואר בדברי הרמב"ם והסמ"ג גם הרמב"ן הזכיר פירוש זה ואמר שהוא נכון יותר מכל הפירושים. להרי"ף ולהרא"ש בשם בעל הלכות טעמיה דמילתא דחיישינן דילמא ילך אחר החכם חוץ לתחום ולפי טעם זה אין חילוק דאפילו אינו טבח ואפילו אינו ע"ה חיישינן דילמא מישתלי וילך אחריו בלי כונה חוץ לתחום. לבעל המאור הטעם הוא דראיית הסכין כראיית בכור היא שמעכבת השחיטה ונראה כמתקן וכדן את הדין ולפי טעם זה אפילו אם עבר והראהו אסור לשחוט בו כמו בעבר וראה מומי בכור כנ"ל לפי פירושו דבדיעבד ודאי שרי לשחוט אפילו אם עבר וראהו ומצאו יפה:
- ויכול להוליך הבהמה אצל הטבח והסכין לשחוט ואפילו גדי קטן שצריך להוליכו על כתיפו או יוליך הטבח והסכין אצל הבהמה כך הוא הגרסא נכונה בספרי רבינו והכי תניא בפרק קמא אליבא דב"ה ולא חיישינן דילמא אתי לאמלוכי כדחייש ב"ש. ובמקצת ספרי רבינו כתוב ויכול להוליך הסכין והבהמה אצל הטבח כו' או טבח ילך אצל הבהמה והסכין והוא ט"ס דאין נדנוד איסור בהליכת הטבח בלא סכין ואף ב"ש מודים בזה דשרי והא דנקט טבח וסכין אצל בהמה לא נקט טבח אלא משום הוצאת הסכין שביד הטבח א"נ רבותא אשמועינן דלא מיבעיא באיניש אחרינא אלא אפילו בטבח דנראה כמעשה חול בפרהסיא למכור בשר באיטלז אפ"ה שרי:
- ומ"ש אפילו גדי קטן כו' טעמא משום דקשיא ליה למה ליה למתני הולכת הבהמה אליבא דב"ה דהא ודאי כיון דהולכת הסכין ביד הטבח שרי להוציא כ"ש הולכת הבהמה ברצועה שבין קרניה ולכך פי' דאשמועינן אפילו גדי קטן על כתיפו דאושא מילתא ואפ"ה שרי:
- ואין שוחטין המדבריות כו' בסוף פ' משילין תנן אין משקין ושוחטין את המדבריות אבל שוחטין ומשקין את הבייתות. ובגמרא למה ליה למימר משקין ושוחטין מילתא אגב אורחיה קמל"ן דלישקי איניש בהמתו והדר לישחוט משום סירכא דמשכא ופירש"י שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר וכן פי' הר"ן וכך פי' רבינו אבל הרי"ף פי' משום סירכא דריאה דאי איכא סירכא מישתמט' ובהג"ה מצאתי בשם ה"ר שמואל השגה על פירושו דחס ושלום לא תהא כזאת בישראל להכשיר את הטרפ' בהערמה עכ"ל ולא קשה מידי דודאי סירכא גמורה לא תינתק על ידי ההשקאה אלא דוקא סירכות הבאות מחמת זיעה וכמ"ש הכלבו בשם רבותיו וכן נראה מפירוש המשניות להרמב"ם ס"פ משילין שכך הוא מפרש ע"ש:
- ומ"ש דאין משקין את המדבריות השקאה שלצורך שחיטה היינו לומר כגון אם רוצה לשחטו במוצאי י"ט ומשקה אותן בי"ט לצורך שחיטה זה אסור:
- ומ"ש אבל שאר השקאה שרי להשקותה אע"ג דבסימן שקודם זה נתבאר דאין נותנין מזונות לדגים שבביבר כבר פי' התוס' שהטעם הוא גזירה שמא יצודם וכך תופס רבינו עיקר כמ"ש לשם ובמדבריות שהם ניצודים לא שייך האי טעמא. ולפרש"י נמי דהטעם דאפשר להו בלא מזונות בהשקאה דמדבריות לא שייך גם זה ואפי' לפרש"י בפ' האורג דטעמא דמילתא כיון שהן מוקצין לא שרי למיטרח עלייהו ומדבריות נמי מוקצין הן מ"מ יש לחלק דשאני דגים כשמחוסרין צידה שכיון שאינן ברשותו אינן מוכנין לאדם אבל הני בהמות שהן ברשותו שאין מחוסרין צידה אעפ"י שהן מוקצין שאין דעתו עליהן לשוחטן אפ"ה נותנין לפניהם מזונות ולא גרעי מכלבים ועורבים שאינן ראויין כלל ואפילו הכי נותנין לפניהם מזונות כדתנן ואת הנבלה לפני הכלבים ומטלטלין את הלוף מפני שהוא מאכל לעורבים וכהאי גוונא כתב הר"ן בריש א"צ ובסוף משילין ע"ש אכן בדברי הרמב"ם יש לדון דס"ל להחמיר ושאני עורבים וכלבים שאינן מוקצה דדעתיה עלוייהו להשתמש בהם בכל צרכיו אעפ"י שאינן ראוים לאכילה משא"כ המדבריות דאקצה להו מדעתיה דאסור ליגע בהן והב"י כתב דלהרמב"ם נמי משקין המדבריות ע"ש ולי נראה כדפרישית ועיין בדברי הרמב"ם בפ"ב:
- ומ"ש ומדבריות היינו שרועות חוץ לתחום ואינן באות ללון בתוך התחום פי' אינם באות ללון בכל לילה אלא ברביעה והיינו כרבנן דפליגי עליה דר' במשנה ובברייתא ס"פ משילין דמיקל ואמר אלו ואלו בייתות הן וכו' דליתא וכך פסק הרי"ף והרמב"ם והרא"ש לשם:
- ומ"ש ודוקא לר' יהודה וכו' כן מבואר ברי"ף והרא"ש לשם:
- ומ"ש ומיהו ב"ה כתב כו' פי' דבעל העיטור חולק וראייתו מפ' משילין דקאמר בחד לישנא דר"ש מודה במדבריות דמוקצין הן כגרוגרות וצמוקין וא"כ יש לנו להחמיר כאותו לשון אבל בה"ג דחה ראייתו וכתב כיון דמוקצה מדרבנן הוא ואיכא תרי לישני בגמרא לחד לישנא אית ליה לר"ש מוקצה במדבריות ולאידך לישנא לית ליה נקטי' כלישנא דמיקל דבדרבנן נקטינן לקולא ולזה הסכים הרא"ש ז"ל כלומר שגם הוא סובר דלר"ש אין במדבריות משום מוקצה שהרי הביא בפסקיו דברי הרי"ף ודברי בה"ג שסוברין כן ולא הביא דברי העיטור וכתב ב"י דלענין אם ההלכה כר"ש בי"ט אם לא בזה לא הכריע הרא"ש כלום עכ"ל ולעד"נ מדבריו שמביא במסקנתו דברי ר"ח דאף בי"ט הלכה כר"ש חוץ מנולד ומוקצה מחמת איסור ע"ש אבל בשבת התיר הרא"ש להדיא אף הנולד כדכתב בסוף פ' נוטל דלא כר"ת דמחמיר בנולד אף בשבת:
- עגל שנולד בי"ט מותר וכו' פי' הואיל ומוכן אגב אמו:
- ומ"ש אם האם עומדת לאכילה כו' כ"כ הרא"ש לשם דבעומדת לגדל ולדות אסור למאן דאית ליה מוקצה ומשמע להדיא דלר"ש שרי וא"ת הא ר"ש מודה בנולד כשהוא דבר חדש ממש וי"ל דבבעלי חיים אין לאסור משום נולד וכן כתבו התוספות לשם וא"ת ומ"ש מאפרוח שנולד בי"ט שאוסרין מקצת הגאונים כדלקמן בסי' תקי"ג י"ל דאפרוח דמי לגרוגרות וצמוקים דבעודו בקליפתו לא היה ראוי לכלום אבל עגל שהיה ראוי לאכול אפילו קודם שנולד אגב שחיטת אמו שרי לד"ה וכהאי גונא כתב הרא"ש וכתב עוד דלא קשה ליתסר משום הכנה אפי' אם האם עומדת לאכילה כמו ביצה שנולדה ביום טוב דלא שייך הכא טעמא דהכנה דדוקא לידת ביצה חשוב הכנה משום דע"י הלידה הוכנה לגדל אפרוח דאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח וגם טובה יותר לאכול אבל ולד הוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו ונמצא במעי אמו כמו אחר הלידה:
- ומ"ש והא דשרי דוקא דקי"ל בגויה דכלו לו חדשיו וכו' וכגון שהפריס כו' כן כתב הרא"ש לשם וה"ר ירוחם כתב על דבריו אלה וז"ל ותמהתי כי כבר נפסקה הלכה כרב נחמן דאמר בית הרחם אין בו משום ריסוק אברים וכן פסק הרא"ש בעצמו פ' אלו טרפות ובודאי ט"ס הוא כי אין צריך שיפרוס אכן מדברי רבינו שהעתיק דבריו אלה וגם הוא פסק בי"ד בסומן מ"ו ובסימן נ"ח דבית הרחם אין בו משום ריסוק אברים ואפי' אינו יכול לעמוד מותר לשחוט מיד אם ידוע שכלו לו חדשיו ובאין ידוע ימתין עד ליל ח' משמע דאין כאן ט"ס כל עיקר ולכך נתחבטו האחרונים ליישב סתירה זו בדברי הרא"ש ורבינו מהר"י בן חביב ז"ל כתב דלכתחלה דוקא יש לחוש לריסוק אברים וזהו מ"ש בה' י"ט דמדבר בענין היתר שחיטה אבל בה' טרפות מדבר בענין דיעבד אם הוא טרפה אם כבר נשחט ולכך אמרו דאין בו משום ריסוק אברים וכשר בדיעבד ודברי הרא"ש אפשר ליישב כן אבל דברי רבינו בי"ד שכתב לענין טרפה גם כן מותר לשחוט מיד אי אפשר ליישב בכה"ג עוד כתב ב"י שיש מי שכתב דבה' י"ט מדבר במקשה לילד ובה' טרפות מדבר באינו מקשה לילד וגם על זה קשה שהיה להם לפרש בהדיא וגם למה כתב דין המקשה בהלכות י"ט ולא בהלכות טרפות והרב מהרר שלמה לורי"א ז"ל כתב וז"ל דהאי וגם צריך שיפרוס וכו' קאי אהיכא שאינו ידוע שכלו לו חדשיו שאסור עד ליל יום ח' וגם צריך שיפרוס וכו' אבל לא הפריס וכו' כגון שלא עמד אסור אפילו אחר ח' דחיישינן לריסוק אברים ולא אמר רב נחמן דלא חיישינן לריסוק אברים אפילו אית ביה ריעותא אלא היכא שידוע שכלו לו חדשיו והוא בשלמותו ובבריאותו כה"ג ודאי לא חיישי' אבל בלא כלו לו חדשיו חיישינן וכן פסק הרוקח ורבים טעו בפשט זה עכ"ל. ובי"ד העתיק לשון הרוקח שכתב בסי' תס"ח אבל בלא נודע שכלו לו חדשיו אסור וכן הורו כל רבני שפיר"א ומפרש הוא ז"ל דבתוך ח' ימים אין כאן חידוש הוראה דתלמוד ערוך הוא בפר"א דמילה דאסור אלא ודאי אפי' אחר ח' ימים הורו לאיסור אם לא עמד אכן לפע"ד למעיין לשם ברוק"ח יראה להדיא דהוראה זו היחה בעגל שנשחט תוך ח' ימים. גם שמעתי ממורי הרב מהר"ר הירש שור ז"ל שהקשה על פירושו דלמה לי הפריס ע"ג קרקע הא בשהייה מעת לעת כבר יצא מכלל ריסוק אברים וא"צ בדיקה וא"כ בלא כלו לו חדשיו דצריך להמתין עד ליל ח' שוב לא שייך לחוש לריסוק אברים. ומהר"ם איסרל"ש פי' דכלו לו חדשיו צריך שיפריס על גבי קרקע אם רוצה לשוחטו בי"ט משום דחיישינן שמא ימצא ריעותא באבריו הפנימיים ונמצא ששחט בי"ט שלא לצורך ודבריו נכונים וברורים בטעמא ואע"ג דגבי עוף הנדרס דצריך בדיקה פסקו הרא"ש ורבינו דיכול לשחטו בי"ט ולא חיישינן שמא ימצא טרפה שאני התם כיון דשהה מעת לעת אחר שנדרס ויצא מכלל ריסוק אברים וא"צ בדיקה אלא משום דחיישינן שמא נשתברו רוב צלעותיה או נשברה השדרה ונפסקה חוט שלה או אחד משאר מיני טרפות בהא ודאי סמכינן ארובא דבהמות בחזקת היתר עומדות ויכול לשוחטה ביום טוב אבל עגל זה שאינו בכלל הרוב שהרי תיכף שנולד אתייליד ביה ריעותא שאינו יכול לעמוד חיישינן לריסוק אברים לענין זה שאינו יכול לשוחטו בי"ט עד שיפריס ע"ג הקרקע כדי שיצא מספק ריסוק אברים לגמרי:
- ואם נולד בשבת כתב ה"ר אפרים שאסור בי"ט שלאחריו משום הכנה פי' לאו דמיתסרא מדאורייתא משום הכנה דהא בשבת גופיה אינו אסור אלא מחמת איסורו של שבת דרביע עליה שהרי בנולד בי"ט מותר לשחטו אלא כיון דבשבת עצמו אסור משום מוקצה מחמת איסור אסורה בי"ט שלאחריו משום הכנה שאם אתה מתירו בי"ט נמצא שהשבת הכין לי"ט ולא לעצמו כיון שאסורה בו והו"ל כביצה שנגמרה בראשון ונולדה בשני שלא הכינה לעצמה כלום אלא לשני אלא דהתם אסור משום הכנה דאורייתא והכא הוה כעין דאורייתא וכה"ג פי' התוס' והר"ן בביצה שנולדה בשבת שאסורה בי"ט שלאחריו משום הכנה דלאו הכנה דאורייתא קאמר אלא כעין דאורייתא:
- ומ"ש וב"ה כתב שמותר וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל דלא שייך הכנה בלידת העגל כבר כתבתי דברי הרא"ש שמחלק בין לידת ביצה לולד דהולד כיון שהוא טוב לאכילה וראוי לכל דבר אם נשחטה אמו כמו אחר הלידה לא שייך ביה הכנה כל עיקר והר"ן כתב דיש מתירין מטעם אחר דכיון דאילו אית ליה חולה בתוך ביתו חזי אפילו לבריא באומצא אפילו בי"ט שרי וכ"כ ה' המגיד בשם הרשב"א והכי נקטינן ואצ"ל בנולד בי"ט שהוא מותר בשבת שלאחריו דכיון דמותר בי"ט נמצא שי"ט לעצמו הכין וממילא הותר לשבת וכ"כ הר"ן:
- בהמה מסוכנת כו'. משנה פ' א"צ בהמה מסוכנת לא ישחוט אא"כ יודע שהוא יכול לאכול ממנה כזית צלי מבע"י ר"ע אומר אף כזית חי מבית טביחתה ופי' רש"י שהוא מזומן ומופשט מעורו ועומד ובגמ' אמר רמי בר אבא הפשט וניתוח בעולה וה"ה לקצבים מכאן למדה תורה ד"א שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט וניתוח מאי קמ"ל אילימא לאפוקי מדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה נשחטה בחזקת היתר עומדת והא אנן תנן מתניתין כדרב הונא דתנן ר"ע אומר אפילו כזית חי מבית טביחתה ותני ר' חייא מקום טביחתה ממש קודם הפשט אלא רמי בר אבא אורח ארעא קמ"ל וכך כתב הרא"ש ש"מ דהפשט ונתוח לקצבים דרך ארץ הוא ולא איסורא והתירו לאכול כזית מבית טביחתה בלא בדיקה משום הפסד ממונו וכו' יראה מדבריו דאע"ג דמדר"ע דאמר כזית חי מבית טביחתה שמעינן דלת"ק דוקא אחר הפשט ונתוח אפ"ה הלכה כר"ע מדפריך סתמא דתלמודא מיניה אלמא דהלכתא כוותיה וכך הם דברי רבינו ולכך כתב בסתם לאכול ממנה כזית מבע"י דמשמע אפי' חי כר"ע גם כתב ואפילו אין שהות ביום לבודקה ולנתחה כר"ע אבל הרמב"ם והסמ"ג כתבו כת"ק דבעי' כזית צלי ואחר הפשט ונתוח ודלא כמו שפירש ב"י דאף הרא"ש ורבינו פוסקים כת"ק דהא ודאי ליתא ודו"ק. ומה שמשמע מדברי הרא"ש ורבינו דלא שרינן לשחטה אא"כ יאכל ממנה כזית ה' המגיד והר"ן ורבינו ירוחם חולקים על זה דאע"פ שאינו אוכל אלא יש שהות לאכול שרי. עוד כתב ה' המגיד דדוקא במסוכנת התירו זה אבל לא בבריאה וכ"כ הרשב"א בתשובה:
- ואם שחטה בשדה כו' משנה שם וכתב הר"ן דאיכא מ"ד דוקא במסוכנת שיש לה קול שלא נשחטה לגמרי בשביל י"ט לא יביאנה במוט אבל בריאה שנשחט לצורך י"ט מביא אפילו במוט ע"י שינוי אם אפשר והכי משמע מלשון רבינו שאמר ואם שחטה וכו' דדוקא במסוכנת קאמר והרמב"ם פוסק דה"ה לבריאה וה' המגיד כתב שהרשב"א כתב שכך ראוי להורות. כתב הר"ן דהמסוכנת לא יפשיט את עורה אא"כ שייר ממנה אבר אחד ומביאו עמו דהכי איתא בירושלמי אבל בהגהת אלפסי בשם ר' ישעיה אחרון כתב וז"ל ולא התירו בה אלא השחיטה שמא תמות ותפסד אבל להפשיטה לא התירו אלא לצורך י"ט עכ"ל וכן ראוי להורות:
- עוף שנדרס כו' פי' שנדרס ברגלים והיא בעיא דלא אפשיטא בפרק המביא ופסק הרמב"ם בפ"ק והרא"ש לשם לקולא וכתב ה"ה שכן הוכיח הרשב"א ואע"ג דצריך בדיקה משום טרפות כל בהמה נמי צריך בדיקה בריאה משום טריפות הריאה דשכיחא ואפ"ה שוחטין אותה בי"ט דסמכינן ארובא וה"נ סמכי' ארובא אע"ג דאתיליד ביה ריעותא דנדרס מ"מ מן הרוב הוא ומשום הכי פסק בהגהת אשיר"י דבמקום שהטרפות מצויות כמו הכשרות דליכא רוב אסור לשחוט בהמה בי"ט ודלא כמה שהבין ב"י מהגה"ה זו:
- בכור בזמן הזה כו' פלוגתא דר' יודא ור"ש במשנה בפ' א"צ ומסקנא דגמרא דהלכה כר"ש דאין רואין מומין בי"ט דהו"ל כמתקן ודן את הדין וכך פסקו כל המחברים ואפילו במום שנולד מעי"ט אם לא ראוהו בעי"ט כי אם בי"ט ומצא שהוא מום קבוע אינו נשחט בי"ט וטעמא דמילתא משום מוקצה ואע"ג דר"ש לית ליה מוקצה הכא כיון דאית ליה אין רואין הלכך לאו דעתיה עלויה מאתמול והלכך אסור אפילו ראוהו בדיעבד כן פי' התוס' והר"ן:
- ומ"ש אבל אם נולד במומו בי"ט וכו' שם קאמר רב נחמן דהכי אמר רב הונא פי' רש"י שאין בזה משום תיקון ולא משום דין שלא היה בו חזקת איסור מעולם ואע"ג דבגמרא מוקי לה דוקא בדיתבי דייני התם פי' שמיד שנולד ראו בו את המום דלא הוקצה כלל היינו משום כי היכי דלא תידוק מיניה דאין מוקצה לחצי שבת אבל למאי דקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת כמו שנתבאר למעלה בסימן ש"י תו לא צריכינן לאוקמי בדיתבי דייני התם דודאי אפילו בדלא יתבי דייני התם כיון שנולד עם מומו לא היה לו חזקת איסור מעולם ואין בו משום תיקון ולא משום דין ולא משום מוקצה אלא שאף עפ"כ לכתחלה אסור לבקרו בי"ט כי היכי דלא ליתי לאחלופי בשאר מומין. והיכא דנשחט ואח"כ הראה מומו פסקו התו' בשם ר"י דהלכה כר"י לגבי ר"מ דמתיר במומין דאינם עשויים להשתנות וכ"כ באגודה בשם התוס' בפ' אין צדין:
- מותר לשחוט לכתחלה חיה ועוף בי"ט לר"ת כו' בפ"ק תנן השוחט חיה ועוף בי"ט בש"א יחפור בדקר ויכסה ובה"א לא ישחוט אא"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ובגמרא ומודים וכו' אמר רב יהודה והוא שיש לו דקר נעוץ מבע"י והא קא עביד כתישה אמר רב בעפר תיחוח והא קא עביד גומא כדאמר ר' אבא החופר גומא בשבת ואין צריך אלא לעפרה פטור עליה. ותו רמינן בגמרא מהך מתניתין דשמעינן מינה דגבי שמחת י"ט ב"ש לקולא וב"ה לחומרא אכמה מתניתין דהתם דב"ש לחומרא וב"ה לקולא ואמר ר"י מוחלפת השיטה ומשמע מפירש"י דכל הנך משניות דמייתי מחליף ואותה דהשוחט כדקאי קאי וכתבו התו' דקשה טובא להדא פירושא ולכך פי' ר"ת דמוחלפת השיטה היינו ההיא דהשוחט כו' דב"ה סברי יחפור בדקר ויכסה והשתא ניחא הכל ואומר ר"ת תמה אני על מה הצריכו העולם הכנה וזכור אני דבימי נערותי לא היו מצריכים כלל אך עתה לפי מה שטעו דסבורים דמוחלפת לא קאי אהשוחט וכו' וב"ה לחומרא לפיכך מצריכין הכנה ומיהו זה אינו דלפי פירושו נמי לכל הפחות סברי ב"ה מאי דסברי ב"ש מעיקרא וב"ש בעו דקר נעוץ ואפילו בעפר תיחוח בעו הכנה מדקאמר הכא ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ משמע אפי' בעפר תיחוח בעו ב"ש דקר נעוץ מבע"י משום הכנה כדפ"ה ותדע וכו' גם הרא"ש הביא דברי ר"ת ושר"י תמה על דבריו ע"ש. וכדי ליישב דברי ר"ת נראה שהיה ר"י סבור שגם ר"ת מפרש דדקר נעוץ בעינן כדי שיהא מוכן כמו שמפרש הוא ולכך היה סבור דכיון דלר"ת לא בעינן עפר מוכן ממילא לא בעינן דקר נעוץ והא ליתא דפשיטא שר"ת מפרש דלא שרינן במתניתין בין לב"ש בין לב"ה לחפור בדקר בעפר תיחוח ולכסות אא"כ בדקר נעוץ מבע"י כמו שכתב ר"י אלא שר"ת מפרש דאפילו לא הכין הדקר הנעוץ מבע"י כדי לכסות בו אלא שמצא כך דקר נעוץ בי"ט ונמצא שאין זה מן המוכן אפ"ה מותר אפי' לכתחלה לשחוט לב"ה למאי דמחליף ההיא דהשוחט דלא בעינן דקר נעוץ משום הכנה כמו שהבין ר"י אלא משום דאיכא צד רמז חפירה דאף על גב דעפר תיחוח חפור ועומד הוא מכל מקום איכא צד רמז חפירה ואסורה משום מראית עין בלא דקר נעוץ וכן פירש"י להדיא אמאי דקאמר בגמרא ע"כ לא קאמרי ב"ש התם אלא היכא דאיכא דקר נעוץ כו' וז"ל אבל היכא דליכא דקר נעוץ דאיכא צד רמז חפירה לא שרי אפילו בעפר תיחוח שהוא כחפור ועומד כו' ועוד טעם אחר דאיכא למיחש דילמא איכא שם רגבים דבעו כתישה אבל בדאיכא התם דקר נעוץ מעי"ט וניתקן בי"ט והעלה עפר עינינו רואות שהעפר כולו תיחוח ולא עפר גוש וכה"ג כתב הרמב"ם בספ"ב מהי"ט ולפי זה דוקא בחופר מקרקע עולם ס"ל לר"ת דבעי' דקר נעוץ אבל בעפר המיטלטל דלא צריך לא חפירה ולא כתישה אעפ"י שלא הכין מותר לשחוט לכתחלה כדי לכסות באותו העפר. ולעניות דעתי נראה שדברי ר"ת עיקר שאם כדברי ר"י דדקר נעוץ משום הכנה וא"כ בעינן שינעוץ הדקר מעי"ט כדי לכסות בו מה צריך דקר נעוץ במכאן אני נוטל למחר סגי כמו שדקדק הגמ' לב"ה דמתני' שאומר עומד ואומר זה וזה אני נוטל ל"ל למימר זה וזה אני נוטל במכאן אני נוטל למחר סגי והוצרך לתרץ דילמא מיטלטל ושביק וכו' ואולי ר"י סובר דבמוקצה דקרקע עולם צריך שיעשה שום מעשה של תיקון מבע"י כמו שכתוב במרדכי פ' כל הכלים בשם ר"ב לענין מוקצה דעצים ואבנים אבל לר"ת א"צ לדחוק בזה ועוד קשה לדברי ר"י דאמאי תנן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה למה צריך דקר בשחט הא אפילו אפר כירה שהוסק בי"ט דנולד גמור הוא שרינן בירושלמי לכסות בו בשחט כבר כדי שלא יעבור על מצות כיסוי כ"ש בעפר תיחות כשאינו מוכן אלא ודאי דלא בעינן דקר נעוץ משום שאינו מוכן אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וכו' כדפי' ולפיכך אף בדיעבד בעינן דקר נעוץ לב"ש למאי דמחליף וממילא לב"ה נמי דמתיר לכתחלה בדקר נעוץ לא משום הכנה אלא משום חפירה אבל הכנה לא בעינן כל עיקר. ומה שתירץ הרא"ש קושיא זו בע"א ואמר דה"ט דבעינן דקר נעוץ משום דאיכא תרתי איסורי חדא דאינו מוכן ועוד דקא עביד גומא אע"ג דאינו צריך אלא לעפרה איסורא מיהא איכא עכ"ד לא נתחוורו דבריו אצלי דאי משום גומא מה הועיל דקר נעוץ דהא אכתי איכא גומא כדמוכח ממאי דפריך והא קא עביד גומא דאלמא דאפילו בדקר נעוץ בעפר תיחוח איכא משום גומא אלא צריך לומר דמאי דשרי אפילו דעביד גומא היינו משום שמחת י"ט למר אפילו לכתחלה ולמר דיעבד כמו שפירש הרא"ש עצמו קודם זה וא"כ בעל כרחך מאחר שאין הדקר נעוץ מבטל הגומא שהרי אף בדקר נעוץ איכא משום גומא וגם לא משום שאינו מוכן דהא אפילו בנולד גמור שרי בשחט כבר א"כ אין הדקר נעוץ אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וחשש כתישה כדפרישית אבל הכנה לא בעינן. ונראה בעיני שכך היה מפרש גם רבינו דברי ר"ת ז"ל דלא כמה שהבין ר"י ז"ל וז"ש מותר לשחוט לכתחלה חיה ועוף בי"ט לר"ת אם יש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח בענין שא"צ לחפור ולא לכתוש וכ"ש אם הזמין עפר מאתמול כוונתו להורות לנו דלר"ת אפילו לא נעץ מבע"י כדי לכסות בו למחר אלא יש לו דקר נעוץ ועפר תיחוח שאינו מן המוכן והוא בענין שא"צ לחפור ולא לכתוש דהיינו שהדקר הנעוץ העלה עפר תיחוח ולא עפר גוש שוחט אפילו לכתחילה:
- ומ"ש וכ"ש אם הזמין עפר מאתמול פי' וכ"ש אם אותו עפר תיחוח ודקר נעוץ הוא ג"כ מזומן מאתמול א"נ שאר עפר תיחוח המיטלטל שא"צ חפירה וכתישה והזמינה מאתמול דפשיטא דשרי וכתב זה אעפ"י דפשוט הוא כדי שלא תטעה לפרש דבריו שאמר תחלה בדקר נעוץ ועפר תיחוח דאיירי בהזמין כפי' ר"י לכך כתב וכ"ש אם הזמין כו' דממילא מובן דמ"ש תחלה איירי בלא הזמין אלא שמצא כך דקר נעוץ שאינו מן המוכן וכ"ש אם הזמין תחלה כו' גם בסמ"ג מבואר שמפרש כשיטה זו שכתב וז"ל מורי כתב דהיכא דשחט כבר ואין לו עפר מוכן שיכול לכסות באין מוכן כדאמרינן ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ע"כ ותימה מה ראייה מביא ממתניתין הא מוקמינן לה בגמרא בדקר נעוץ מבע"י שהוא מוכן לפר"י וכמו שהקשה בהג"ה מיימונית ולא תירץ כלום אכן ל"ק מידי דברור הוא דמורי מפרש דדקר נעוץ אינו כי אם משום דאיכא צד רמז חפירה אפילו אינו מוכן כמ"ש לדעת ר"ת ואעפ"י שהיה יכול להביא ראייה מהירושלמי דאפילו באפר שהוסק בי"ט דנולד גמור הוא מכסין בשחט כבר ומכ"ש בעפר דמוקצה וכמו שהביא הסמ"ג הירושלמי קודם זה. אפשר לומר דס"ל למורו דמשם ליכא ראייה דאיכא למידחי ולומר דלא התירו בירושלמי אלא למאן דשרי מוקצה ונולד בי"ט כי יש מי שסובר לפרש כן כאשר אכתוב לקמן בס"ד ולכך הביא ראייה ממתניתין דקתני ושוין וכו' דאלמא דאפילו לב"ה דאסרי נולד בי"ט אליבא דרב נחמן אפ"ה מתירין היכא דשחט כבר. ומה שהאריך ב"י לפלפל בדעת ר"ת ובדברי רבינו והבין דלר"ת בהזמין עפר מאתמול שאמר מכאן אני נוטל למחר אעפ"י שאין דקר נעוץ בו שרי לחפור מקרקע עולם ולשחוט לכתחלה ובלא הזמין שרי בדקר נעוץ ולרי"ף אע"פ שיש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח לא ישחוט מאחר שלא הזמינו אבל אם הזמינו יכול לשחוט לכתחלה אף לרי"ף כל זה לא נהיר ולא הארכתי בקושיות לסתור דבריו כי לע"ד הכל מובן מתוך מה שכתבתי ועוד יתבאר בסמוך בס"ד:
- ומ"ש אבל לרי"ף לא ישחוט לכתחלה כו' טעמו משום דבסוף השמועה דקאמר מוחלפת השיטה גרסינן במקצת ספרים א"נ עד כאן לא קאמרי ב"ה התם אלא משום דאין בנין בכלים וכו' דלפי גירסא זו לא מיתהפכא כל עיקר והלכה כב"ה דלא ישחוט לכתחילה אא"כ היה לו עפר מוכן מבע"י פי' עפר המיטלטל המוכנת מאתמול אבל דקר נעוץ אפילו לא היה מוכן לא ישחוט לכתחלה משום דאיכא צד חפירה וכתישה ואם שחט כבר ויש לו דקר נעוץ בעפר תיחוח יכול לכסות בו ולמאי שכתבתי דדקר נעוץ לא בעינן אלא משום דאיכא צד חפירה וכתישה אף לרי"ף לא בעינן בשחט כבר דקר נעוץ מוכן מבע"י אלא אפי' מצא כך דקר נעוץ שאינו מוכן נמי שרי וז"ש רבינו בסתם ויש לו דקר נעוץ דמשמע אפילו אינו מוכן מאתמול ודלא כדברי הרא"ש שהסכים לפי' ר"י דדקר נעוץ בעינן שיהא מוכן כנראה מדבריו במ"ש דה"ט דבעינן דקר נעוץ משום דבלא דקר נעוץ איכא תרתי לאיסורא חדא דאינו מוכן כו' דאלמא דדקר נעוץ בעינן כדי שיהא מוכן ונראה מדברי רבינו מדלא הביא דברי הרא"ש אביו בזה שהוא תופס עיקר כפי' ר"ת והדין עמו כדפרי' וכמו שנראה מפירש"י שהבאתי למעלה ואיכא לתמוה הרבה על מ"ש התוס' דדקר נעוץ משום הכנה כדפ"ה דלא מצאנו בפ"ה שום ענין שמורה על זה דמה שפירש"י ה"ג וליטעמיך ליכסייה בדקר נעוץ או באפר כירה דהא בהדיא תני במתניתין דמוכן הוא עכ"ל אאפר כירה קאמר דבהדיא תני במתני' שאפר כירה מוכן הוא ומינה קשי' וליטעמיך אמאי אין שוחטין כו' לכתחלה בדאית ליה אפר כירה אבל מדקר נעוץ ל"ק ולא מידי דפשיטא דאין שוחטין לכתחלה לב"ה אם אינה מוחלפת אלא דקשיא להיכא דכבר שחט לכוי אמאי אין מכסין דמו בדקר נעוץ בדאית ליה וזה דבר ברור נ"ל. ולענין הלכה יראה דאף עפ"י דהרז"ה האריך לבאר דמוחלפת ההיא דהשוחט וכמו שפי' ר"ת ולזה הסכימו התו' בכמה מקומות בפ"ק וכן יראה מדברי הרמב"ם כמו שאבאר דבריו בסמוך בס"ד מ"מ כבר כתב הרמב"ן בספר המלחמות שכל הגאונים פסקו כדברי הרי"ף והאריך ליישב דבריו וכך היא הסכמת הרא"ש כנראה מדבריו שהביא באחרונה דברי ה"ר יוסף שפירש דלא מהפכינן למילתייהו כלל אלא ה"פ החליפו ב"ה שיטתן להקל בסילוק תריסין טפי מאחריני משום דהוי צרכי רבים שבזה נתיישב התימה שתמה הרא"ש מתחלה על דברי הרי"ף גם במרדכי הארוך כתב שדעת הרי"ף כפי' ה"ר יוסף שהרי לא החליף השיטה כל עיקר ובלאו הכי נמי אתי שפיר לפי הגירסא שבספרים דגרסי אי נמי וכו' ובמרדכי כתב נמי שם שספר המצות ואבי עזרי לא פסקו כר"ת הלכה למעשה הלכך נקטינן לחומרא דלא ישחוט לכתחלה אפילו בדקר נעוץ בעפר תיחוח שהכין לכסות בו משום דאיכא צד רמז חפירה לכתחלה אבל בשחט כבר מכסה בדקר נעוץ בעפר תיחוח אפילו לא הכין מאתמול כנ"ל להלכה אבל למעשה ראוי לאסור אם לא הכינה מאתמול ואף בשאר עפר המיטלטל שאינו מוכן אין לכסות אפילו שחט כבר כמו שפסק הרמב"ם ובסמוך אבאר דבריו בס"ד. כתבו התוס' דדקר נעוץ בעפר תיחוח מיירי שאפילו עפר קשה סביב והתיחוח באמצע דכשמגביה הדקר ניכרת הגומא ואפ"ה שרי משום שמחת י"ט וכשכל המקו' סביב עפר תיחוח וכשמגביה הדקר אז נופלת הקרקע ואין ניכר כאן שום גומא פשיטא דשרי וא"ת א"כ מאי פריך תלמודא והאיכא גומא אמאי לא משני דמתני' איירי כשכל המקום סביב עפר תיחוח ואפשר לומר בדוחק דס"ל לתלמודא דמתני' סתמא קתני אף בעפר קשה סביב אבל נ"ל עיקר דתלמודא דס"ל דכשכה"מ סביב עפר תיחוח לא בעינן דקר נעוץ דדקר נעוץ אינו אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וכתישה וכשכל המקום סביב עפר תיחוח לית ביה משום חפירה וכתישה כל עיקר ומאי דמשני בעפר תיחוח היינו לומר שהעלאת הדקר היא עפר תיחוח שכן דרך קרקע עולם על הרוב כשנועצין בה דקר מעלה עפר תיחוח בהעלאה רואין אם יש שם עפר גוש אם לאו זהו שדקדק הרמב"ם וכתב וז"ל מי שהיה לו דקר נעוץ בי"ט ונתקו בי"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה"ז מכסה בו ומטלטלו אבל אם העלה עפר גוש ה"ז לא יכתוש בי"ט עכ"ל מבין ריסי לשונו יראה שמפרש דקר נעוץ דמתניתין בנעוץ בסתם עפר ומש"ה פריך והא קא עביד כתישה ומשני בעפר תיחוח כלומר שהעלה עפר תיחוח ומש"ה פריך והא קא עביד גומא דפשיטא דאיכא גומא דכל המקום סביב הקרקע קשה אלא שהעלה עפר תיחוח אבל כשכל המקום סביב עפר תיחוח ליכא משום גומא ולא בעינן כל עיקר דקר נעוץ אלא דינו כשאר עפר המיטלטל וכל זה שלא כפירוש ר"י דדקר נעוץ משום הכנה דלדידיה לעולם בעינן דקר נעוץ אפילו כל המקום סביב עפר תיחוח:
- אפר כירה כו' משנה שם שאפר כירה מוכן הוא ומוכח בגמרא דלכ"ע שוחטין לכתחלה אם יש לו אפר כירה דעדיף מדקר נעוץ:
- ומ"ש דחשוב כנולד ואסור אף לר"ש כ"כ התוס' והרא"ש לשם ועיין במ"ש למעלה סוף סימן תצ"ה ולקמן בריש סי' תק"א:
- ומ"ש ואם שחט כבר כו' ירושלמי כתבוהו התו' והרא"ש שם ומ"מ הרמב"ם חולק על זה כמו שיתבאר בסמוך בס"ד כתב הכלבו בשם ה"ר משולם שאם שחט מותר לכסות באפר כירה שהוסק בי"ט ולא יכסה בדקר ע"כ ופשוט הוא דבדקר נעוץ קאמר וס"ל דדקר נעוץ גרע מאפר כירה דאית ביה משום גומא דדקר נעוץ אינו מבטל הגומא וגם אינו מוכן וכמ"ש למעלה משא"כ אפר כירה שהוסק בי"ט דלית ביה משום גומא כי אם מוקצה לבד ודלא כמ"ש הב"י גם מכאן ראייה לכל מה שכתבתי למעלה:
- הכניס עפר הרבה לביתו לצורך גינתו כו' והוא כנוס במקום אחד כו' כן פי' רש"י לשם דלא כמה שכתבו התו' לחד פירושא דבהכניס לצורך גינתו לא שרי רק לכסות בו אבל לא לשאר צרכיו והא דבעינן כנוס טעמא דמילתא דאם אינו כנוס בטל אגב קרקע. ודבר פשוט הוא דמאחר דדעתו עליו לכל צרכיו יכול לשחוט אף לכתחלה לכסות בו. ומה שכתב מותר לכסות בו נמשך אחר לשון הברייתא ודלא כמ"ש באורחת חיים בשם הרשב"א דדוקא בשכבר שחט אבל לכתחלה לא והביאו ב"י:
- מכניס אדם מלא קופתו עפר וכו' ומיירי שהוא תיחוח כו' כן פרש"י ופשוט הוא דבהכניס הרבה לצורך גינתו דבסמוך נמי מיירי שהוא תיחוח וכו':
- ומ"ש אבל אם הכניס מלא קופתו לצורך גינתו לא דכיון שהוא מועט בטל כן משמע מפירש"י לשם וכך ביארו התו' דבריו ופשוט הוא דגם במלא קופתו יכול לשחוט לכתחלה וכן מוכח בגמרא:
- שחט בהמה וחיה ונתערבו כו' שם תני ר' זירא לא כוי בלבד אמרו אלא אפי' שחט בהמה חיה ועוף ונתערבו דמם זה בזה אסור לכסות בי"ט א"ר יוסי בר יסינאה לא שנו אלא שאין יכול לכסותו בדקירה אחת אבל יכול לכסותו בדקירה אחת מותר פשיטא מהו דתימא נגזר דקירה אחת אטו ב' דקירות קמ"ל ופירש"י לא כוי בלבד אמרו דאין מכסין בי"ט דדין הוא שלא יכסוהו שמא בהמה היא וטרח טירחא דלא מצוה ואפילו באפר כירה אלא אפילו שחט וכו' דאיכא חד טעון כסוי אפ"ה אין מכסין משום דקא טרח נמי בשביל בהמה וזה מבואר בדברי הרמב"ם דאף בעפר מוכן יכסנו דוקא בדקירה אחת ומה שהשיג רבינו ואמר דאפילו בדקר נעוץ יכול לכסותו בדקירה אחת נראה בעיני דלא השגה היא דאף למאי שהבין הוא ז"ל מדברי הרמב"ם שסובר גם כן דדקר נעוץ לא שרי אלא דיעבד מ"מ איכא למימר דאה"נ דס"ל להרמב"ם בנתערבו דשרי בדקר נעוץ אם יכול לכסות בדקירה אחת ומאי דנקט אם יש לו עפר מוכן ואפר כירה לרבותא נקט הכי דאפילו בהני לא שרי טפי מדקירה אחת אלא דנ"ל מבואר מדברי הרמב"ם דס"ל דדקר נעוץ דינו שוה לשאר עפר דאם נעצו מעי"ט כדי לכסות בו בי"ט עפר מוכן הוא ואם לא נעצו לשם זה לאו מוכן הוא ודינו כשאר עפר שאינו מוכן דאפילו בשחט כבר אין מכסין בו לפי סברתו וז"ש הרב בספ"ב המכניס עפר מעי"ט אם ייחד לו בחצירו קרן זוית ה"ז מוכן ומותר לטלטלו ולעשות בו כל צרכיו וכן אפר שהוסק מעי"ט מוכן וכו' ומותר לטלטלו וכו'. מי שהיה לו דקר נעוץ מעי"ט וניתקן בי"ט והעלה עפר אם היה אותו עפר תיחוח ה"ז מכסה בו ומטלטלו כו' מדכתב ומטלטלו אלמא דבדקר נעוץ נמי מותר לכל צרכיו ויכול לשחוט לכתחלה כדי לכסות בדקר נעוץ אם נעצו מתחלה לשם כך דהו"ל מוכן הנה הודיע בכאן איזהו עפר מוכן ואיזהו שאינו מוכן וס"ל דדקר נעוץ דמתניתין איירי במוכן ושלא כפי' ר"ת דאיירי באינו מוכן וס"ל להרמב"ם דלמסקנא השטה מוחלפת במתניתין דהשוחט ולב"ה שוחטין לכתחלה כשהכין לו דקר נעוץ מבע"י כדין שאר עפר מוכן וזה שכתב הרב אחר זה בראש פ"ג מי שהיה לו עפר מוכן או אפר מוכן שמותר לטלטלו ה"ז שוחט חיה ועוף ומכסה דמם ואם אין לו עפר מוכן או אפר הראוי לטלטלו ה"ז לא ישחוט ואם עבר ושחט לא יכסה דמם עד לערב דקשיא טובא אמאי לא יכסה בדקר נעוץ שהרי הכל מודים דבדיעבד יכול לכסות בדקר נעוץ אלא ודאי דכשכתב הרב מי שהיה לו עפר מוכן בכלל זה אם היה לו דקר נעוץ שהכין שגם הוא עפר מוכן וכשכתב ואם אין לו עפר מוכן כו' היינו לומר שאין לו גם כן דקר נעוץ שהכין ולכך לא יכסנו עד לערב שלא התירו לכסות באינו מוכן בי"ט אפילו כבר שחט והיינו דקאמר בתלמודא דידן דאין מכסין באפר כירה שהוסק בי"ט ומשמע דאפילו שחט כבר אין מכסין אותו ומה שמתיר בירושלמי בשחט כבר ס"ל להרמב"ם דהיינו דוקא לדעת המתירין מוקצה ונולד בי"ט כמו בשבת אבל לדעת האוסרין מוקצה בי"ט אין לכסות בעפר שאין מוכן אפילו דיעבד וכן פסק ה"ר ישעיה אחרון ז"ל כמ"ש בהג"ה אלפסי וא"כ כשכתב הרמב"ם בנתערבו דאם היה לו עפר מוכן או אפר כירה דיכול לכסות הכל בדקירה אחת בכלל עפר מוכן הוה נמי אם היה לו דקר נעוץ שהכין שגם הוא נקרא עפר מוכן אבל אינו מוכן אסור לכסות בו אפילו לא נתערבו בין בדקר נעוץ בין בשאר עפר שאינו מוכן ולפי זה גם הרמב"ם ס"ל דדקר נעוץ אינו אלא משום דאיכא צד רמז חפירה וכתישה כמ"ש למעלה:
- ומ"ש רבינו ואם יש לו עפר מוכן יכול לכסותו אפילו בהרבה דקירות תימה גדולה דמנ"ל הא ותו דפשטא דברייתא דתני לא כוי בלבד אמרו וכו' משמע להדיא דאפילו בנתערבו דינו ככוי שאין מכסין ואפילו בעפר מוכן משום דקא טרח נמי בשביל בהמה וכמו שפירש רש"י להדיא ונראה ליישב דס"ל דאי אפשר לומר כפי' רש"י דמשום דקא טרח בשביל בהמה אסורה שהרי אף הנולד התירו בירושלמי לטלטל כדי שלא יעקר מצות כסוי בשחט כבר כ"ש דשרי לטרוח ותו דאי משום טורח מאי קא קשיא ליה לתלמודא מעיקרא ארבא דקאמר אפר כירה מוכן לודאי ואין מוכן לספק לספק מ"ט לא כו' אמאי לא משני דרבא ה"ק דאע"ג דדעתו לכל מילי הכנסתו מועלת לודאי ואינו מועלת לספק משום דדילמא קטרח טירחא דלאו מצוה ומעיקרא נמי מאי קשיא לן ארב יהודה מכוי ליכסייה כדרב יהודה תיפוק ליה דאסור משום טירחא אלא ודאי דבעפר מוכן ליכא למימר משום טירחא ואפילו לכתחלה כ"ש אם כבר שחט ותנא דרבי זירא הכי קאמר לא כוי בלבד אמרו לאיסור אלא אפילו בנתערבו אסור אבל אין האיסורין שוין דבכוי אסור אף בעפר מוכן ובנתערבו אינו אסור כי אם בדקר נעוץ ודוקא ביותר מדקירה אחת וטעמא דמילתא דכל דקירה הוא תחלת חפירה וזה אסור אף בלא נתערבו משום דאיכא צד חפירה שלא התירו באינו מוכן אם שחט אלא בדקר נעוץ אבל בלא דקר נעוץ אסור וכיון שכן אף בדאיכא דקר נעוץ כיון שצריך לדקירה אחרת אסור ותדע דהא אף לפרש"י אין איסור הכוי שוה לנתערבו דבכוי אף דקירה אחת אסור ובנתערבו דקירה אחת שרי אלא ודאי דה"ק לא כוי בלבד אמרו לאיסור וכו' וא"ת לפי זה אמאי אשמועינן טפי בנתערבו דאסור בב' דקירות הלא אף בלא נתערבו אסור י"ל דאתי לאשמועינן בנתערבו כיון דאינו יכול לכסותו בדקירה אחת לא יכסנו כל עיקר ואפילו דקירה אחת אסור דשמא יכסה בדקירה זו דם הבהמה ולא יכסה דם החיה כל עיקר משא"כ בלא נתערבו דאף עפ"י שאינו יכול לעשות ב' דקירות מכל מקום דקירה אחת מיהא יכול לעשות כי היכי דלקיים מצות כיסוי כל מה דאפשר ונראה בעיני דמכאן הכריחו הרמב"ם ורבינו דין זה דאפילו דקירה אחת אינו יכול שזה אינו מפורש בגמרא אלא ודאי דקשיא להו ל"ל למיתני דאסור לעשות ב' דקירות בנתערבו הא אפילו בלא נתערבו נמי אסור כדפרי'. ומאי דמדקדק תלמודא פשיטא מה"ד נגזור דקירה אחת אטו ב' דקירות קמ"ל ולא קאמר דאתיא לאשמועי' דבאינו יכול לכסות בדקירה אחת דאפילו דקירה אחת אסור היינו משום דמלישנא דר' יוסי בר יאסינאה משמע דאתי לאורויי לן היתרא בדקירה אחת ותו דכבר שמעינן להא מילתא מדתני ר' זירא גופא ולכך הוצרך לומר דר"י בר יאסינאה אתי לאשמועינן היתירא דדקירה אחת דלא ליגזור אטו ב' דקירות כנ"ל ליישב דברי רבינו ולפי זה אף בלא נתערבו אסור בב' דקירות ודלא כמ"ש ב"י להקל בזה ונמשך אחריו הרב בהגהת ש"ע ודו"ק וגם לא כמ"ש הרב המגיד והב"י דהרמב"ם סובר כהרי"ף דלא מיתהפכא חדא מינייהו ודקר נעוץ לא שרי אלא בדיעבד דליתא אלא כדפרי' ודוק היטב. כתב הר' ישעיה אחרון אהא דכוי דאין מכסין היינו דוקא כשהיה הדם בזוית אחת אבל אם היה באמצע החצר שמלכלך חצרו ה"ז כדבר המאוס וכגרף של רעי וראוי לכסותו בעפר מוכן ואפי' אם היה דם בהמה. אבל באינו מוכן אסור אפילו היה באמצע החצר ונכון הוא באדם אם אסתניס כרב יוסף שהדם נמאס אליו אבל בשאר כל אדם אפשר דלא מכל מקום יש להקל באמצע החצר מטעם אחר שלא יתלכלכו כליו בחצר וכ"כ בהגהת ש"ע:
דרכי משה עריכה
(א) ונראה מטעם של רמב"ם כתב מהרי"ל הרוצה לשחוט בי"ט צריך לבדוק הסכין מעי"ט וישמרנו מהפגימה וכ"כ מהרי"ו בהגהות הלכות שחיטה ונראה דטעמא מאחר דבזמן הזה אין מראין הסכין לחכם אלא כל שוחט בודק לעצמו הסכין יש לחוש שמא ימצאנו פגומה וישחזנו דמאחר שאין כל השוחטים ת"ח יש לגזור גזירה זו כמו בימיהם (בהולכה) בהלכות סכין ומצאתי כתוב בשחיטות ישינים דאם לא בדק מעי"ט מותר לבדוק בי"ט בשעת הדחק אבל לאחר השחיטה יבדוק ואין בכך כלום ומעשה באחד שרצה לשחוט שור בי"ט ולא בדק הסכין מעי"ט מה עשה הלך ושחט עוף קטן בלא בדיקת הסכין ולאחר השחיטה בדק סכינו והלך אח"כ לשחוט השור עכ"ל ומשמע מכאן דאע"ג דבחול אסור לשחוט בלא בדיקת הסכין על סמך שיבדקנו לאחר השחיטה במ"ש בי"ד סימן י"ח מ"מ בי"ט שרי הואיל ולא אפשר בע"א:
(ב) וכן הקשה מהר"א מפראג בהגהותיו:
(ג) ועל תירוץ האחרון קשה לי דהו"ל להזכיר שני הדינים בכל א' מן המקומות ומה ראו להזכיר האיסור לענין י"ט והיתר לענין איסור מאכל הואיל דבשתיהן הדין שוה ועל תירוץ הראשון ג"כ קשה לי דהו"ל להזכיר ג"כ איסור שחיטה לכתחלה בלא י"ט כיון דאפשר להמתין עד למהר והנ"ל בקושיא זו דודאי אין חוששין לריסוק איברים כ"ז שאין אנו רואים שינוי באיברים הפנימים אבל אם אנו רואים שינוי באיברים הפנימים חיישינן ליה ולכן לענין איסור טריפות מותר לשחטו דאנו סומכים שאילו היה מרוסק היינו רואים בו שינוי איברים אחר כך ובלא שינוי ודאי אמרינן דלא נתרסק אבל לשוחטה בי"ט אסור דחיישינן שמא יראה בו שינוי אחר כך וכבר נתבאר לעיל סימן תצ"ז דאסור לשחוט במקום שהטריפות מצוי ומטעם זה נסתפקו בגמרא בשחיטת עוף הנדרס כדלקמן סימן זה ואין להקשות לפ"ז א"כ הו"ל לרא"ש ולרבינו הטור לפרש לענין איסור טריפות אם נמצא בו שינוי טריפה י"ל שסמך אמ"ש בדין נפולה שאם שהתה מעת לעת אע"ג שאמרינן שיצא מכלל ריסוק אברים מכל מקום צריכים בדיקה באיברים הפנימים כמ"ש בי"ד סימן נ"ח ולכן עגל שנולד אף על גב דלא צריך בדיקה מ"מ כשרואים בו שינוי ודאי טריפה כנ"ל:
(ד) ובהגהות אלפסי פרק אין צדין ולא התירו במסוכנת אלא השחיטה שמא תמות ותפסיד אבל הפשיטה לא התירו אלא לצורך י"ט עכ"ל:
(ה) ונ"ל דדוקא גבי עוף הנדרס מתיר הרא"ש משום דמוקמינן ליה אחזקתיה הראשונה דהו"ל חזקת כשרות ולכן לא חיישינן שמא יהיה טריפה אבל במקום דלא הוי ליה חזקת כשרות אסור וכמו שכתבתי לעיל גבי עגל שנולד ביום טוב שהוא אסור לדעת הרא"ש כן נראה לי:
(ו) ול"נ דעפר שאינו מוכן שהתירו הני רבוותא לא במקום דצריך דקירת דקר אמרו אלא באפר כירה שאינו מוכן וכמ"ש רבינו בסמוך כי ההיא שרי כמ"ש הרא"ש בהדיא ונראה שלא כתב בשם הכלבו בסמוך והביאו ראיה מהא דאמרינן בסמוך שאם שחט שיחפור כו' ר"ל דאינהו ס"ל דדקירת דקר לא מהני רק שלא מיקרי עשיית גומא בי"ט אבל לא מיקרי הכנה ואפ"ה שרי וה"ה שאר עפר שאינו מוכן ועיין באשר"י:
(ז) ובהגהות אלפסי פ"ב דביצה בשם ריא"ז הא דאין מכסין דם כוי היינו שהיה הדם בזוית אחד אבל אם היה באמצע החצר שמלכלך חצירו ה"ז כדבר מאוס וכגרף של רעי וראוי לכסותו בעפר מוכן ואפילו אם היה דם בהמה: