פתיחת התפריט הראשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת יוֹם טוֹב (בֵּיצָה) פֶּרֶק רִאשׁוֹןעריכה

חומרי בית הלל בענייני יום טובעריכה

(א)
בֵּיצָה שֶׁנּוֹלְדָה בְיוֹם טוֹב,


הברייתא כבית שמאי, במשנה א, א, שביו"ט מותר לאכול הכל. לב"ה אין לאכול ביצה שנולדה ביו"ט או אפרוח שבקע ביו"ט, אבל עגל מותר.



אֲחֵרִים אָמְרוּ מִשֵּׁם רַבִּי לִיעֶזֶר: תֵּאָכֵל הִיא וְאִמָּהּ.
עֵגֶל שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב - מֻתָּר לְשָׁחְטוֹ בְיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַתִּיר אֶת עַצְמוֹ. אמנם ההמלטה יצרה בו איסור נבילה, אבל השחיטה מתירה אותו.
אֶפְרוֹחַ שֶׁנּוֹלַד בְּיוֹם טוֹב - מֻתָּר לְשָׁחְטוֹ בְיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַתִּיר אֶת עַצְמוֹ.

(ב)
הַשּׁוֹחֵט תַּרְנְגֹלֶת וּמָצָא בָהּ בֵּיצִים, אַף עַל פִּי גְּמוּרוֹת - הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת.


אפילו אם יש בהן דם.




(ג)
בֵּיצָה שֶׁיָּצָא רֻבָּהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב,


אם יש יו"ט ביום ו או ביום א לדעת ת"ק הגזירה של ב"ה לא חלה למחרת היום.
אם יש ספק מתי נולדה – מחמירים, וכך אפילו אם ביצת הספק התערבה בביצים אחרות.



אַף עַל פִּי שֶׁגְּמָרַתָּה בְּיוֹם טוֹב - הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת;
נוֹלְדָה בַּשַּׁבָּת - תֵּאָכֵל בְּיוֹם טוֹב; בְּיוֹם טוֹב - תֵּאָכֵל בַּשַּׁבָּת.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשֵּׁם רַבִּי לִיעֶזר: עֲדַיִן הִיא מַחְלֹקֶת בִּמְקוֹמָהּ:
כַּשֵּׁם שֶׁאֲסוּרָה לוֹכַל - כָּךְ אֲסוּרָה לִטַּלְטֵל.
כַּשֵּׁם שֶׁסְּפֵקָהּ אָסוּר - כָּךְ סָפֵק מוּכָן ספק אם הביצה מופרית אָסוּר.
נִתְעָרְבָה בְּמֵאָה - כֻּלָּן אֲסוּרוֹת.

(ד)
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: שְׂאֹר כַּזַּיִת וְחָמֵץ כַּכּוֹתֶבֶת.


ראו משנה א, א. המחלוקת היא רק על חובת הביעור, אבל לא על איסור אכילה. וראו ספרי ראה קלא.



בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה כַּזַּיִת.

(ה)
אֵי זֶהוּ "שְׂאֹר"? - הַמְּחַמֵּץ אֶת אֲחֵרִים.


ההגדרות נראות רלבנטיות רק לבית שמאי, אבל בהמשך מוגדר שאור גם כשנפסל מאכילת כלב, והלכה זו תקפה גם לבית הלל.
וראו משנה א, ב, החולקת על הברייתא וקובעת שאפר כירה - מוכן הוא. הברייתא בדעה שאפר שנוצר ביו"ט – כמו ביצה שנולדה בו – אסור לשימוש לדעת בית הלל.
לעניין כוי ראו בכורים ב ט.



"חָמֵץ"? - שֶׁנִּתְחַמַּץ מִידֵי אֲחֵרִים.
מֵימָתַי קָרוּי שְׂאֹר? - מִשֶּׁיִּפָּסֵל מִלֹּאכַל הַכֶּלֶב.
אֵפֶר שֶׁהִסִּיקוֹ בְּיוֹם טוֹב - אֵין מְכַסִּין בּוֹ בְּיוֹם טוֹב,
לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן.
הָיָה לוֹ עָפָר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ לְהָטִיחַ בּוֹ גַּגּוֹ, סִיד לָסוּד בּוֹ בֵּיתוֹ - מְכַסִּין בּוֹ.
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: כּוֹי - אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ בְיוֹם טוֹב, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק.
וְאִם שְׁחָטוֹ - אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ.

(ו)
אָמַר רַבִּי יוֹסֵה: וּמַה מִּילָה, שֶׁוַּדָּאָהּ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵין סְפֵקָהּ דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב,


ר' יוסי מנסה לנמק את ההלכה לגבי הכוי בעזרת קל וחומר. לעניין ספק מילה ראו שבת יט, ה.



כִּסּוּי הַדָּם שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא יְהֵא סְפֵקוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב?

(ז)
אָמְרוּ לוֹ: שׁוֹפָרוֹת שֶׁבַּגְּבוּלִין יוֹכִיחוּ,


הברייתא אינה מוכיחה משופרות שבבית דין, כי בהם תוקעים גם בשבת, ראו ראש השנה ד, א. אבל תוקעים בשופר בראש השנה אף שלא לצורך, ראו שם משנה ח.
ר' אלעזר מוכיח מכך שכיסוי הדם נוהג גם בלילה, ולא רק ביום כמילה, שיש לחייב אותו גם במקרי ספק. הוא חולק על ר' יוסי בכיסוי הדם של כוי. אבל לא נהגו כמותו.



שֶׁאֵין וַדָּאָן דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וּסְפֵקָן דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב.
הֵן יוֹכִיחוּ לְכִסּוּי הַדָּם, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין וַדָּאוֹ דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת,
שֶׁיְּהֵא סְפֵקוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב.
הֵשִׁיב רַבִּי לְעָזָר בְּנוֹ שֶׁלְּרַבִּי לִיעֶזֶר הַקַּפָּר:
מַה לַּמִּילָה, שֶׁאֵין סְפֵקָה דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, שֶׁאֵין וַדָּאָהּ דּוֹחֶה אֶת לֵילֵי יוֹם טוֹב,
תֹּאמַר בְּכִסּוּי הַדָּם, שֶׁוַּדָּאָהּ דּוֹחֶה אֶת לֵילֵי יוֹם טוֹב,
הוֹאִיל וּוַדָּאוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב, דִּין הוּא שֶׁיְּהֵא סְפֵקוֹ דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב.
אָמַר רַבִּי אַבָּא הוא רב זֶה אֶחָד מִן הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה רַבִּי חִיָּה אוֹמֵר:
"אֵין לִי תְּשׁוּבָה", וְהֵשִׁיב רַבִּי לְעָזָר.

חומרי בית שמאיעריכה

(ח)
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר:


ראו משנה א, ג. עזריה מדייק שהבעיה אינה בטלטול הסולם כשלעצמו אלא במטרה של הטלטול: להוציא גוזלות מהשובך, אם מותר – מותר גם לטלטל סולם לשם כך.
ר' דוסה מתיר להשתמש בסולם של עליה לצורך הוצאת גוזלים מהשובך.
בסוף הברייתא מחמירים יותר מהמשנה הנ"ל. יש אומרים שכאן עוסקים בגוזלות של הפקר, כמו בהלכה הבאה.



מוֹדִים בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל, שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הַסֻּלָּם מִשּׁוֹבָךְ לְשׁוֹבָךְ.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל הֶחְזֵרָהּ,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עֲזַרְיָה אוֹמֵר: מְטַלְטְלִין אֶת הַסֻּלָּם.
בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? - בַּסֻּלָּם שֶׁלַּשּׁוֹבָךְ,
אֲבָל בַּסֻּלָּם שֶׁלָּעֲלִיָּה - אָסוּר לְטַלְטֵל אֲפִלּוּ בָּעֲלִיָּה.
רַבִּי דּוֹסָה אוֹמֵר: מַטִּין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן לְחַלּוֹן.
אֲחֵרִים אָמְרוּ מִשֵּׁם רַבִּי דּוֹסָה: אַף מְדַדִּין בּוֹ.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: לֹא יִטֹּל אָדָם גּוֹזָל עַד שֶׁיְּקַשֵּׁר.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: לֹא יִטֹּל אָדָם עַד שֶׁיְּנַעֲנֵעַ.

(ט)
וְהַמְּקַשֵּׁר וְהַמְנַעֲנֵעַ בַּבּוֹרוֹת בַּשִּׁיחִין וּבַמְּעָרוֹת - מֻתָּר, וּבָאִילָן - אָסוּר.


אין לקשור גוזלים שנמצאו על העץ ביו"ט, כי אסור לעלות באילן (ראו משנה ה, ב.)
אם מצא גוזלות קשורים אסור לקחתם אפילו בחול, וראו ב"מ ב, ג.



הַמְקֻשָּׁרִים וְהַמְנֻעְנָעִים בְּכָל מָקוֹם – אֲסוּרִין, מִשֵּׁם גָּזֵל.

(י)

זִמֵּן בְּתוֹךְ הַקֵּן וּמָצָא לְפָנֶיהָ - אֲסוּרִין; עַל פִּתְחָהּ - מֻתָּרִין.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל,


ראו משנה א, ד-ה. והשוו את דברי רשב"א כאן לדבריו בהלכה ח.



שֶׁאִם זִמֵּן בְּתוֹךְ הַקֵּן, וּמָצָא לִפְנֵי הַקֵּן, שֶׁהֵן אֲסוּרִין.
בַּמֵּי דְבָרִים אֲמוּרִים? - בְּיוֹנֵי שׁוֹבָךְ וְיוֹנֵי עֲלִיָּה,
וְצִפֳּרִין שֶׁקִּנְּנוּ בַטְּפִיחִים קנים דמויי כדים על הגג וּבַבִּירָה,
אֲבָל אֲוָזִין וְתַרְנָגְלִין, וְיוֹנִים הָרְדָּסִיּוֹת, יוני בית, כמו שגידל הורדוס. - אֵין צְרִיכִין זִמּוּן, מִפְּנֵי שֶׁהֵן בִּרְשׁוּת אָדָם.
וְחַיָּה שֶׁקִּנְּנָה בַּפַּרְדֵּס ולדה - צְרִיכָה זִמּוּן, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ בִּרְשׁוּת אָדָם.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לְעָזָר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל,
שֶׁמְּסַלְּקִין אֶת הַתְּרִיסִין בְּיוֹם טוֹב.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל הֶחְזֵרָהּ,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

(יא)
מוֹדִים שֶׁאִם קִצֵּב עַל הָעֶלִי, שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ. לאחר מכן


גם בית הלל שמתירים במשנה א, ה, לטלטל את העלי לצורך חיתוך הבשר, מסכימים שאין לטלטל אותו אחר כך; ולמרות שהם מתירים לדרוך על העור בכניסה לבית הם אינם מתירים למלוח אותו.
הוצאת כלים אינה מופיעה בפירוש במשנה, אלא מופיעות שם דוגמאות שונות: לולב, ספר תורה וקטן.
לא ברור מה דעת בית שמאי בטלטול כלים מלאים שלא לצורך.
לגבי הדלתות עם הציר – הן דומות לתריסים. וראו גם תוספתא עירובין ח, יא.



מוֹדִים שֶׁאֵין מוֹלְחִין עוֹרוֹת בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מוֹלְחִין עָלָיו בָּשָׂר לְצָלִי.
אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל,
שֶׁמּוֹלִיכִים כֵּלִים מְלֵאִים לְצֹרֶךְ, וְרֵיקָנִין לְמַלּוֹתָן.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל רֵיקָנִין שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
יוֹצֵא אָדָם בַּמַּפְתֵּחַ שֶׁבְּאֶצְבָּעוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.
דֶּלֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ צִיר, פּוֹתְחִין וְנוֹעֲלִין בָּהּ בַּשַּׁבָּת,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּיוֹם טוֹב.
נִשְׁבַּר צִירָהּ - אֵין פּוֹתְחִין וְנוֹעֲלִין בָּהּ בְּיוֹם טוֹב,
וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בַּשַּׁבָּת.

(יב)
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל,


ראו משנה א, ו. ר' יהודה חולק על המשנה.



שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת שֶׁהוּרְמוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב
עִם הַמַּתָּנוֹת שֶׁהוּרְמוּ בְיוֹם טוֹב.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? עַל הַמַּתָּנוֹת שֶׁהוּרְמוּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב בִּפְנֵי עַצְמָן,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.
אָמְרוּ בֵית שַׁמַּי: גְּזֵרָה שָׁוָה:
חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן;
כַּשֵּׁם שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה - כָּךְ אֵין/לֹא יוֹלִיכוּ אֶת הַמַּתָּנוֹת.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית הִלֵּל: לֹא! אִם אֲמַרְתֶּם בַּתְּרוּמָה, שֶׁאֵינוֹ זַכַּי בַּהֲרָמָתָהּ,
תֹּאמְרוּ בַמַּתָּנוֹת, שֶׁהוּא זַכַּי בַּהֲרָמָתָן?
רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מוֹדִין בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל,
שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת בְּיוֹם טוֹב. גם אלו שהורמו מעיו"ט
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל הַתְּרוּמָה,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

(יג)
אָמְרוּ בֵית הִלֵּל: גְּזֵרָה שָׁוָה:


הצד השני של הדרשה שבמשנה. "אחרים" בסוף הברייתא היא דעת המשנה.



חַלָּה וּמַתָּנוֹת מַתָּנָה לַכֹּהֵן, וּתְרוּמָה מַתָּנָה לַכֹּהֵן.
כַּשֵּׁם שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הַמַּתָּנוֹת - כָּךְ יוֹלִיכוּ אֶת הַתְּרוּמָה.
אָמְרוּ לָהֶם בֵּית שַׁמַּי: לֹא! אִם אֲמַרְתֶּם בַּמַּתָּנוֹת, שֶׁהוּא זַכַּי בַּהֲרָמָתָן,
תֹּאמְרוּ בַּתְּרוּמָה, שֶׁאֵינוֹ זַכַּי בַּהֲרָמָתָהּ!
אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל,
שֶׁאֵין מוֹלִיכִין אֶת הַתְּרוּמָה בְיוֹם טוֹב.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? - עַל הַמַּתָּנוֹת, שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹסְרִין, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין.

(יד)
הַלָּשׁ עִסָּה בְּיוֹם טוֹב, בֵּין טְמֵאָה בֵּין טְהוֹרָה,


למרות שחלה דומה לתרומה, מותר להפריש אותה ביו"ט אם לא לש אותה בעיו"ט.



מֻתָּר לְטַלְטְלָהּ, וּמֻתָּר לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה.
לָשָׁהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְשָׁכַח וְלֹא הִפְרִישׁ - אָסוּר לְטַלְטְלָהּ,
וְאָסוּר לְהַפְרִישׁ מִמֶּנָּה חַלָּה.

(טו)
אָמַר רַבִּי מֵאִיר: מוֹדִים בֵּית שַׁמַּי וּבֵית הִלֵּל,


ראו משנה א, ז. ר' מאיר מחמיר בתבלין המעורבים במלח. אבל תבלין לעצמם – בית הלל מתירים לדוך גם במדוך של אבן.
וראו משנה ב, ח, שאין לדוך פלפלים בריחיים, ונראה שהוא הדין לשאר התבלינים.



שֶׁהַתַּבְלִין נִדּוֹכִין בְּמָדוֹךְ שֶׁלָּעֵץ, וּמֶלַח עִמָּהֶן.
וְעַל מַה נֶּחְלָקוּ? עַל הַמֶּלַח בִּפְנֵי עַצְמוֹ,
שֶׁבֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: בַּפַּךְ וּבְעֵץ הַפָּרוּר הקדרה לְצָלִי
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: לְכָל דָּבָר,
וְהַפִּלְפְּלִין הֲרֵי הֵן כַּתַּבְלִין.

(טז)
בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מוֹלִיכִין תַּבְלִין וּמָדוֹךְ ועלי אֵצֶל מְדוּכָה, מכתש וְלֹא מְדוּכָה אֶצְלָן.


המדוכה כבדה יותר מהעלי.



וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹלִיכִין זֶה אֵצֶל זֶה וָזֶה אֵצֶל זֶה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין.

(יז)

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מוֹלִיכִין סַכִּין וְטַבָּח אֵצֶל בְּהֵמָה, וְלֹא בְהֵמָה אֶצְלָן.
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מוֹלִיכִין זֶה אֵצֶל זֶה וָזֶה אֵצֶל זֶה, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין.

(יח)
אֵין עוֹשִׂין טִיסָנֵי, ptisánē: שעורה או חיטה מבוררת, בורגול וְאֵין כּוֹתְשִׁין בַּמַּכְתֶּשֶׁת בְּיוֹם טוֹב


התירו לכתוש תבלין ולא חיטה.



וְאֵין כּוֹתְשִׁין אֶת הַמֶּלַח בְּמָדוֹךְ שֶׁלָּעֵץ, בשבת
אֲבָל מְרַסֵּק הוּא בְּיָד בידית שֶׁלַּסַּכִּין וּבְעֵץ הַפָּרוּר, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

(יט)

אֵין מְרַסְּקִין דְּבֵלָה וּגְרוֹגְרוֹת וְחָרוּבִין לִפְנֵי הַזְּקֵנִים בְּיוֹם טוֹב,
אֲבָל מְרַסֵּק הוּא בְּיָד שֶׁלַּסַּכִּין וּבְעֵץ הַפָּרוּר, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.

(כ)

הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מְנַפֵּחַ עַל יָד עַל יָד וְאוֹכֵל,

אֲבָל לֹא בַקָּנוֹן בסל הלחם וְלֹא בַתַּמְחוּי.


ברישא ובסיפא מדובר על אותו מעשה: את המלילות קטף מע"ש ואכל את הגרעינים בשבת. יכול לפרק את המלילות בשבת תוך אכילה אבל לא לפרק הרבה משום דש וזורה. ביום טוב מותר מעט יותר, אבל לא כדרכו בחול.



הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב - מְנַפֵּחַ בַקָּנוֹן וּבַתַּמְחוּי,
אֲבָל לֹא בַּטַּבְלָה וְלֹא בַּנָּפָה וְלֹא בַכְּבָרָה, כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשֶׂה בַּחֹל.
הַמּוֹלֵל מְלִילוֹת בַּשַּׁבָּת, מְנַפֵּחַ עַל יָד עַל יָד וְאוֹכֵל,
אֲבָל לֹא בַקָּנוֹן וְלֹא בַּתַּמְחוּי.

(כא)
הַבּוֹרֵר קִטְנִית בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: אִם הָיוּ צְרוֹרוֹת מְרֻבִּין עַל הָאֳכָלִין, בּוֹרֵר אֶת הָאֳכָלִין וּמַנִּיחַ אֶת הַצְּרוֹרוֹת.
בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בּוֹרֵר אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה.

(כב)

אָמַר רַבִּי לְעָזָר בֵּי רַבִּי צָדוֹק: שֶׁלְּבֵית רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיוּ מְמַלִּין דְּלִי עֲדָשִׁים,
וּמֵצִיף מֵימָן וְשׁוֹלֶה, וְהַצְּרוֹרוֹת יוֹרְדִין לְמַטָּה, וְהָאֳכָלִין לְמַעְלָה.

(כג)

רַבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מוֹלִיכִין מַנְעָל שָׁחֹר וְלֹא מַנְעָל לָבָן,

מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ אֻמָּן. אִמּוּם

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מְשַׁלְּחִין חִטִּין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַאֲכָל עֲסָסִיּוֹת, נשים מעססית
פּוּל, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַאֲכָל לוּדִיּוֹת, נשים מלוד שְׂעוֹרִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיוֹת לַבְּהֵמָה.