ביאור:מעומד/מקרא/תורה/ויקרא/כג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י - - מהדורות מבוארות של התנ"ך ללא עימוד

ויקרא פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז (מהדורות נוספות של ויקרא כג | למהדורת הביאור הרגילה) |

---

פרשת בהר

מועדי ה'

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

מוֹעֲדֵי זמנים קבועים למפגש בני ישראל לפני ה' במקדש יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי: 'קֹדֶשׁ!' הכרזה על הזמנה להתאספות, או על כך שמדובר בזמן מופרד ("מקודש")... אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי:

שבת

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה יכולה להיעשות, מותר לעבוד מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן שביתה מוחלטת, ואולי: "שבת" - שם היום מעתה, ו"שבתון" - יום שביתה ממלאכה מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' - כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הסבר המונחים הקודמים: 'שבת', 'שבתון', ו'מקרא קודש'.

שַׁבָּת הִוא לַיהוָה בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם! {פ}

המועדים

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה - מִקְרָאֵי: 'קֹדֶשׁ!', אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם:

הפסח וחג המצות

ממחרת השבת: (ר' הרחבה על פירושי השיטות ומקורן, בויקיפדיה)
א. הפירוש הצדוקי והביתוסיי: לפי הבנתנו כיום את שיטתם לאור 'ספר היובלים', הספירה החלה ביום ראשון בשבוע. תאריכי השנה היו כולם בעלי יום קבוע בשבוע, שנקבע לפי שנת השמש. הביטוי ממחרת השבת - פירושו ביום ראשון בשבוע, שלאחר חג המצות. לשיטתם חג המצות תמיד התחיל ביום רביעי בשבוע, כ"ה בניסן (או כלשונם של הצדוקים והביתוסייים: 'החמישה ועשרים לחודש הראשון'), היה תמיד ביום שבת שלאחר חג המצות, אחד עשר יום אחרי זבח הפסח וארבעה ימים אחרי גמר חג המצות. בלוח קבוע זה היו 52 שבועות בשנה, כולל ארבעה ימי "פיגועים" ימים מיוחדים שאינם שייכים לחודש כלשהו, ו"אינם בעלי תאריך". למחרת, כ"ו בניסן - היה יום העומר, וחמישים יום לאחר מכן, בתאריך ט"ו בסיוון היה חג השבועות, גם הוא תמיד ביום ראשון בשבוע.
ב. הפירוש השומרוני: למחרת השבת שלאחר חג המצות, כלומר, יום ראשון ללא תאריך קבוע, ור' פירושם על אכילת מאכלי חלב,
ג. הפירוש הקראי: למחרת השבת שבתוך חג המצות, כלומר, יום ראשון, ללא תאריך קבוע, ולכן גם שבועות ביום ראשון בשבוע ללא תאריך קבוע, אך קרוב יותר מזה השומרוני לחג השבועות הרבני (עד שבוע הפרש).
ה. הפירוש הנהוג: הפירוש הרבני, הנהוג ברוב יהדות העולם, ועל פיו נקבעים גם מועדי ישראל במדינת ישראל, והוא: למחרת חג הפסח (הזהה לפי פירוש זה לחג המצות), כלומר ב-א' חול המועד פסח. היום בשבוע שבו חל הפסח יכול להשתנות, ולכן גם חג השבועות. על פי זה שבועות תמיד ב-ו' סיוון, אך כמו שאר חגי ישראל, לא ביום קבוע של השבוע.

---

על מידת האיפה והעישרון: מעט לפני מלחמת העולם השניה (לפני כשבעים שנה) ניסו להעריך את גודל מידות הנפח המקראיות לפי מידות נפח עדכניים ולאור דברי חכמינו. הרב חיים נאה קבע לפי המקובל בימיו: 24.6 ליטר. הרב ישראל קרליץ (מחבר ה"חזון אי"ש" ומכונה על שם ספרו) קבע מסיבות שונות של הלכה: כ-46
על פי המסורת, את מידות הנפח ניתן להעריך לפי הנתונים הבאים. נדרשים 40 סאה מים לכסות אדם מן השורה הטובל בהם. בהנחה שבזמן המשנה גובה האנשים היה 1.80 מ', מוטת כתפיהם ורוחב גופם 50 ס"מ: הרי שנפחו כ-0.45 מ"ק ונדרשו כ-0.50 מ"ק לכיסויו. במידת ה'איפה' יש שלשה סאים. נחלק את 40 הסאה ליחידות 'איפה', כלומר ליחידות של 3 סאים: 13.3=40/3. ומכאן שהאיפה היא 1/13.3 מתוך 40 הסאה. 40 הסאה נפחם חצי מ"ק (מטר קוב), ומכאן נפח האיפה המקראית: 37.5 ליטר (או 37.5 אלף סמ"ק).
חכמינו הניחו ש"עומר" פירושו מידת נפח, המהווה עשירית האיפה. רוב הפרשנים מניחים שגם עישרון הוא עשירית האיפה כלומר, לפי חישובים אלו, העישרון הוא נפח של 3.75 ליטר

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן ניסן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ, בֵּין הָעַרְבָּיִם לקראת שקיעה (בעקבות השתקפות כפולה של השמש בעת השקיעה, או שתי תקופות הערב, זו שלפני שקיעת השמש, וזו שלאחריה עד לחשיכה) - פֶּסַח חג הנקרא פסח, ויש המפרשים: תקריבו קרבן פסח לַיהוָה.

וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה - חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה לפי הפירוש המחקרי ופשוטו של מקרא: חג נפרד מחג הפסח, ואילו לפי המסורת: תחילת החג לאחר הקרבת קרבן הפסח: שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן - מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

וְהִקְרַבְתֶּם - אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים,

בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. {פ}

מנחת העומר

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:

כִּי תָבֹאוּ כאשר תגיעו. כלומר: לאחר שתתישבו בארץ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וּקְצַרְתֶּם כאשר תקצרו אֶת קְצִירָהּ קציר שעורים -

וַהֲבֵאתֶם אזי אתם חייבים להביא אֶת עֹמֶר עשירית האיפה, כ-3.96 ליטר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם - אֶל הַכֹּהֵן.

וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה - לִרְצֹנְכֶם לצורך הריצוי שלכם. כלומר: כדי שתהיו לרצון לפני ה',

מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יום הראשון של פסח, השבתון לעיל (פסוק ז) - יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

וַעֲשִׂיתֶם, בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר: כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ - לְעֹלָה לַיהוָה.

וּמִנְחָתוֹ: שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן - אִשֶּׁה תבשיל הנצלה באש לַיהוָה, רֵיחַ נִיחֹחַ!

וְנִסְכֹּה: יַיִן רְבִיעִת הַהִין כ-6.6 ליטר.

וְלֶחֶם וְקָלִי דגן קלוי וְכַרְמֶל דגן טרי שעדיין לח לֹא תֹאכְלוּ מהנקצר באותה שנה (איסור 'חדש') - עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לפי פשוטו: עד שלא מסתיים היום...

עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם.

- חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם - בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם! {ס}

שבועות

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת - מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה:

שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת - תִּהְיֶינָה!

עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ: חֲמִשִּׁים יוֹם -

וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה מהחיטה החדשה לַיהוָה.

מִמּוֹשְׁבֹתֵיכֶם תָּבִיאּוּ לֶחֶם תְּנוּפָה -

שְׁתַּיִם שתי חלות שְׁנֵי עשרון לכל חלה עֶשְׂרֹנִים,

סֹלֶת קמח משובח תִּהְיֶינָה, חָמֵץ לעומת כמעט כל שאר הקרבנות שבהם אסור החמץ תֵּאָפֶינָה,

בִּכּוּרִים לַיהוָה!

וְהִקְרַבְתֶּם עַל עִם הַלֶּחֶם:

• שִׁבְעַת כְּבָשִׂים תְּמִימִם בְּנֵי שָׁנָה
• וּפַר בֶּן בָּקָר אֶחָד
• וְאֵילִם שְׁנָיִם,

- יִהְיוּ עֹלָה לַיהוָה,

וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם - אִשֵּׁה, רֵיחַ נִיחֹחַ לַיהוָה!

וַעֲשִׂיתֶם שְׂעִיר עִזִּים אֶחָד - לְחַטָּאת,

וּשְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה - לְזֶבַח שְׁלָמִים.

וְהֵנִיף הַכֹּהֵן אֹתָם את הקרבנות הנאכלים, שאינם "עולה" עַל ליד לֶחֶם הַבִּכּוּרִים תְּנוּפָה לִפְנֵי יְהוָה

- עַל שְׁנֵי כְּבָשִׂים והכונה רק לשני הכבשים (ואין צורך להניף את השעיר בעודו בחיים),

קֹדֶשׁ יִהְיוּ לַיהוָה - לַכֹּהֵן והכהן מקבל את הבשר שלהם לאכילה.

כא וּקְרָאתֶם תכריזו בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' יִהְיֶה לָכֶם! כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ!

- חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.

מתנות עניים בקציר

וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם,

לֹא תְכַלֶּה פְּאַת קצה (פירוש למתנות עניים ראה לעיל יט, ט) שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ,

וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט,

- לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם -

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!! {פ}

ראש השנה

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תשרי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן,

זִכְרוֹן תְּרוּעָה תזכירו את עצמכם לפני ה' על ידי תרועה בשופר - מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!'.

כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ - וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה. {ס}

יום הכיפורים

בתלמודים (במסכת שבת ובמסכת יום הכיפורים/יומא) ובמדרש (ספרא) נדונה משמעות "ועניתם את נפשותיכם". המילה תענית היא חידוש של לשון חכמים, ובעברית מקראית נקראת צום. מתוך המקראות והשוואתם הסיקו חכמינו (בתלמודים, תחילת פרק שמיני של מסכת יומא) שהעינוי הוא כולו בחידלון ואי עשייה, בהתאם לציווי "שבת שבתון הוא לכם", ולא עינוי על ידי הלקאה עצמית כלשהי.

הם מראים שהעינוי קשור בעיקר באוכל ומים, אך גם בעינויים שעברו בני ישראל במצרים (וירא את ענינו) ובעת מסעם במדבר (ויענך וירעיבך, המאכילך מן למען ענותך). קישור צום ועינוי עם אכילה ושתיה נמצא גם בדברי הנביאים בישעיה (למה צמנו ולא ראית, ענינו נפשנו ולא תדע?!) ובתהלים (עִנֵּיתִי בַצּוֹם נַפְשִׁי).

בנוסף לאכילה ושתיה, עינוי קשור גם ברחיצה וסיכה (משיחת שמן על הגוף) כפי שרשום בספר דניאל (לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים... וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי Lהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ).

עינוי משמש במקרא בהקשר מיני (בדברי לבן הארמי ליעקב "אם תענה את בנתי", ובמדרש על תפילת הביכורים המתחיל ב"ארמי אובד אבי...", ובו הביטוי "וירא את עניינו").

המשנה מסכמת את האיסורים:
יום הכיפורים אסור באכילה ובשתיה, וברחיצה ובסיכה, ובנעילת הסנדל ובתשמיש המיטה.

חכמינו קישרו את העינוי של הצום עם אבידת הנפש על פי הנאמר כאן: "::וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ!" - והראו שהביטוי נפש מופיע גם באכילת המעשרות (וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ: בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ. וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' Lהיך, וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ)

התלמודים מצמצמים את האיסור המקראי החמור רק לאכילה ושתיה.

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

אַךְ אבל (בניגוד לחגים) בֶּעָשׂוֹר בעשירי לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה שהוזכר לעיל (פסוק כד) - יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא:

• מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' יִהְיֶה לָכֶם,
• וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם ראו הערה בצד,
• וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה שהוזכר לעיל (בתחילת הפרשה) לַיהוָה.

וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה -

כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא, לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם - לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.

כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה - וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ!

וְכָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

וְהַאֲבַדְתִּי אֶת הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ!

כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ!

- חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.

שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם - וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם,

בְּתִשְׁעָה יש להוסיף מעט על הצום ולהתחיל אותו עוד מהתשיעי לחודש לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב:

מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם. {פ}

החג (סוכות)

פְּרִי עֵץ הָדָר, כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ עָבֹת, וְעַרְבֵי נָחַל - ארבעת המינים על פי המסורת

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר:

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה החודש עליו אנו מדברים חַג הַסֻּכּוֹת - שִׁבְעַת יָמִים לַיהֹוָה.

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' - כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה,

בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא: 'קֹדֶשׁ!' יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה

עֲצֶרֶת יום הסוגר את החג (וגם במשמעות של אסיפה) הִוא! - כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.

קרבנות נוספים עם קרבנות החגים

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי 'קֹדֶשׁ!',

לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח שלמים וּנְסָכִים,

- דְּבַר יוֹם, בְּיוֹמוֹ כל יום מפורט -

מִלְּבַד בנפרד מהעולות של השבת, שיש לעשותם בנוסף שַׁבְּתֹת יְּהוָה,

וּמִלְּבַד ובנפרד מהמתנות והנדרים שגם אותם יש להביא ולהקריב, והמועד אינו פותר מהם מַתְּנוֹתֵיכֶם, וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְבוֹתֵיכֶם - אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה.

ארבעת המינים והישיבה בסוכה בחג הסוכות

אַךְ בדיוק בחמשה עשר לחודש. ויש מפרשים: 'אבל' כלומר באופן שונה משאר החגים בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי - בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ,

תָּחֹגּוּ אֶת חַג יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים:

בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן, וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן:

• פְּרִי עֵץ הָדָר מהודר (ולפי המסורת אתרוג)
• כַּפֹּת תְּמָרִים של עץ התמר (ולפי המסורת: לולב)
• וַעֲנַף עֵץ עָבֹת שענפיו ועליו עבים (הדסים)
• וְעַרְבֵי (ערבות) נָחַל,

וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים!

וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה,

- חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם - בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.

מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים:

כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת -

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם,

אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם!

משה מוסר את הדברים לעם

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {פ}