ביאור:בראשית מט ו

בראשית מט ו: "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי: כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ, וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מט ו.

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי

רש"י שואל: הרי "תחד" זה לשון נקבה, ו"כבודי" זכר?

לכן יש להסביר שהפסוק פונה ל"כבוד שלי" (של יעקב) ואומר לו:

אתה, הכבוד שלי (כלומר אני), אל תחד איתם ביקהלם.

(זכר בציווי, נכתב כמו נקבה בעבר).

ובלשונו של רש"י:

אל תחד כבודי - כבוד ל' זכר הוא ועל כרחך אתה צריך לפרש כמדבר אל הכבוד ואומר אתה כבודי אל תתיחד עמהם כמו (ישעיהו יד כ): "לֹא תֵחַד אִתָּם בִּקְבוּרָה".

אך מה עם החלק הראשון: "סֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" - האם גם זה חלק מהפניה ל"כבודי"? זה קשה לומר, כי טעמי המקרא מפסקים כך שהפסוק הוא תיקבולת:

בְּסֹדָם - אַל תָּבֹא נַפְשִׁי; בִּקְהָלָם - אַל תֵּחַד כְּבֹדִי .

ולא: בְּסֹדָם, אַל תָּבֹא נַפְשִׁי, בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד - כְּבֹדִי .

אם כן חוזרת השאלה: כיצד "תחד" בלשון נקבה מופנה ל"כבודי" שהוא זכר?

הראב"ע מפרש ש"נפשי" ו"כבודי" מקבילות, ולכן "תחד" היה יכול להכתב בלשון נקבה.

ביאור

יעקב מזכיר לשמעון ולוי את העונש שהם נתנו לשכם, ככתוב: "וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה, אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר" (ביאור:בראשית לד כה). ולאחר שיעקב הטיח בהם: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי, לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי, מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי, וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (ביאור:בראשית לד ל), הם ענו לו בעוז ובחוצפה: "הַכְזוֹנָה, יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ" (ביאור:בראשית לד לא). ואכן אלוהים היה מרוצה ממעשי שמעון ולוי שהצילו את העם מכליה והתבוללות באנשי שכם, ולכן נאמר: "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים, עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב" (ביאור:בראשית לה ה).

כאן יעקב מבקש לא להיות שותף לאלימות של בניו ואומר:

"בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי" - כלומר: לא ידעתי את התוכנית שלהם, ואני לא רוצה לדעת מה הם מתכננים בעתיד.
"בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי" - כלומר: אני לא תמכתי ולא אתמוך בהם, ולא אעניק להם מכבודי לבצע את תוכניותיהם.

קל מאוד להיות צדיק וחסיד, לוותר ולהכנע, לשלם, לסבול ולברוח, לתת לזרים לפגוע בנשות בני ישראל, ולהאשים אחרים שנלחמו כדי לשמור על קיום עם ישראל.

צריך להבין שיש זמן לוותר ולהתכופף, ויש זמן להלחם ולהעניש, ואסור להגביל אותנו רק לצד אחד.

כך אמר קהלת:

"עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא" (קהלת ג ג).
"עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא" (קהלת ג ח).
"עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם" (קהלת ג ח).

קללה

הקללה של יעקב גרמה לשבט שמעון להיות שבט חלש, שאפילו לא הצליח לכבוש לעצמו את אזור הנגב השומם, והיה צריך את עזרת שבט יהודה. כך שמעון ויהודה התאחדו לשבט אחד (ביאור:יהושע יט ט). כך אלוהים הגן על אנשי שבט שמעון והם שרדו וישרדו ביחד עם יהודה לעולם.
הקללה לשבט לוי הפכה לברכה, כאשר הם פוזרו בשבטים וקיבלו לשרת את העם בעבודת אלוהים ולהורות לעם את תורת אלוהים וחוקיו. אנשי שבט לוי התפזרו בכל השבטים, ושרדו וישרדו עם יהודה עד עולם. כך אלוהים בכבודו ובעצמו שמר על שבט לוי ומנע ממנו אסון.

נראה שאמנם חלק מהקללות של יעקב לשמעון ולוי התקיימו, אולם בצורה שונה שגרמה להם ברכה ולא קללה.