ביאור:בראשית מט כט

בראשית מט כט: "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי, קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית מט כט.


קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי עריכה

וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עריכה

יעקב קרא לבניו, וכדי שהם יבואו הוא אמר: "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (ביאור:בראשית מט א).

כמובן שכולם התרגשו לשמוע נבואה חשובה שתקבע את גורלם עד אחרית הימים. כולם באו ושמעו את דבריו.

  • חלקם יצאו שמחים כמו יוסף ויהודה.
  • חלקם יצאו עצובים ומדוכאים כמו: ראובן שקולל ואיבד את בכורתו, ושמעון ולוי שקוללו באבדן.
  • חלקם יצאו מבולבלים ממילים שלא מלמדות יותר מדי.

עכשו שכולם נמצאים לפניו יעקב מנצל את ההזדמנו לצוות עליהם את רצונו האישי: "קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי".

אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי עריכה

יעקב מודע שהוא עומד למות. לא ברור איך הוא ידע הן כדברי יצחק, "הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי, לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי" (ביאור:בראשית כז ב), ולאחר זאת יצחק חי עוד כשמונים שנה (ביאור:בראשית לה כח).

ייתכן שיעקב סבל כאבים, והיה באפשרותו לקחת תרופות וסמים להקלת כאבים, אבל אובדן הכרה, ולכן נאמר: "וַיִּגְוַע" (ביאור:בראשית מט לג), שפרושה: מֵת לְאִטּוֹ, גסס, דעך, הלך למות (מילוג).

קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי, אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי עריכה

יעקב כבר ביקש מיוסף, והכריח אותו להשבע: "שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי, וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם. וַיֹּאמַר: אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ" (ביאור:בראשית מז כט-ל).

נראה שיעקב זכר שיוסף היסס והוא היה צריך לדרוש ממנו בשנית: "הִשָּׁבְעָה לִי, וַיִּשָּׁבַע לוֹ" (ביאור:בראשית מז לא), ולכן כדי להבטיח שאפילו אם יוסף לא יוכל להשתתף בקבורתו במערת המכפלה, כי פרעה יאסור עליו לצאת ממצרים, שאר בני יעקב יקחו את אביהם ויקברו אותו במערת המכפלה, כבקשתו.

לא ידוע אם האחים ידעו שיעקב כבר השביע את יוסף, אולם יוסף הבין:

  1. שאביו לא סומך עליו,
  2. שאביו רוצה שכל הבנים ישתתפו במתן הכבוד, ולא יקרה שרק יוסף ילך לבדו.

יעקב ציווה על בניו, אולם לא נאמר שהוא השביע אותם. ייתכן שיעקב האמין שהם יקיימו את בקשתו גם בלי שבועה, ולא רצה להראות שהוא לא סומך עליהם.