ביאור:משלי טו כא

משלי טו כא: "אִוֶּלֶת שִׂמְחָה לַחֲסַר לֵב, וְאִישׁ תְּבוּנָה יְיַשֶּׁר לָכֶת."

תרגום מצודות: כאשר יעשה חסר לב איוולת, יחשב בעיניו לשמחה; ואיש תבונה ישמח כאשר ילך בדרך הישר.

תרגום ויקיטקסט: אדם חסר-לב (שכל) משיג שמחה על-ידי שטויות ובדיחות של איוולת; ואיש תבונה משיג שמחה על-ידי הליכה בדרך ישרה וטובה.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי טו כא.

דקויות

מה הקשר בין חצאי הפסוק?

1. שני חצאי הפסוק מתארים שתי דרכים שונות להגיע לשמחה - החסר-לב משתמש באיוולת, ואיש-התבונה שמח כאשר הוא מיישר לכת.

איוולת = שטחיות, שטויות; חסר לב = שאינו מסוגל לחשוב; איוולת שמחה לחסר לב = דברי שטות, כגון בדיחות טיפשיות, נותנות שמחה לאדם שאינו מסוגל לחשוב ולשמוח בכוח ההתבוננות וההגיון;

איש תבונה = אדם היודע לחשוב ולהסיק מסקנות = ניגודו של החסר-לב; ואיש תבונה יישר לכת = אדם היודע לחשוב אינו צריך להשתמש בשטויות כדי לשמוח, השמחה שלו נובעת מכך שהוא מיישר לכת, עושה מעשים ישרים (ע"פ רמ"ד ואלי).

שתי הדרכים הללו נזכרו בדברי ר' נחמן מברסלב (ליקוטי עצות, שמחה):

"(ב) צריך לעשות המצוות בשמחה גדולה כל כך, עד שלא ירצה בשום שכר עולם הבא בשבילה, אלא שיזמין לו הקדוש ברוך הוא מצוה אחרת בשכר מצוה זו, כי הוא נהנה מהמצוה בעצמה" - זו השמחה של איש תבונה יישר לכת;

"(כט) וצריך לחזק את עצמו, שיבוא לשמחה בכל מה דאפשר... גם כמה פעמים צריכין לשמח את עצמו על-ידי מילי דשטותא, מילי דבדיחותא. ומריבוי צרות האדם, שסובל כל אחד בגוף ונפש וממון, על כן על פי רוב אין יכולין לשמח את עצמו כי אם על-ידי מלי דשטותא, לעשות עצמו כשוטה כדי לבוא לשמחה.." - זו איוולת שמחה לחסר לב.

כמובן, אין הכוונה לבדיחות הפוגעות באחרים או לועגות להם, שהרי בדיחות כאלו נקראות בלשון המקרא ליצנות, ונחשבות לחטא חמור הרבה יותר מאיוולת.

2. שני חצאי הפסוק מלמדים על שתי תגובות שונות למעשי איוולת - החסר-לב שמח ונהנה כאשר הוא עושה מעשים שטותיים, ואיש-התבונה אינו שמח אלא משתדל לתקן את טעויותיו וליישר את דרכו (ר' יונה, וכן כנראה גם מצודות).

הרב חסדאי קרשקש, פילוסוף יהודי שחי לפני כ-600 שנה בספרד, טען שהאדם אינו חופשי במעשיו - מעשיו נקבעים מראש על-ידי הנסיבות הנקבעות על-ידי רצון ה'. אם כך, מדוע התורה מבטיחה שכר למקיימי מצוות ועונש לעוברי עבירות? -

"אינני יכול לבחור אם לעשות או לא לעשות, אבל יש לי בחירה ביחס לעמדה הנפשית שאותה אני מאמץ ביחס למעשה או לאמונה הכפויה עליי. גם בעולם אטומיסטי ומכני קיים ריק בנפש, המאפשר מרחב תמרון מתבונן (רפלקסיבי)."

"מצוות צריכות בעיקר כוונה. לא המעשה הוא העיקר כי אם ההתכוונות הדתית, וזו נבחנת בשמחה. אם אני שמח באמונתי, כי אז אקבל שכר על השמחה. אם אינני שמח, שכרי אבד. השמחה במצוות, קבלת עול מלכות שמים באהבה, הופכות להיות מוקדים מרכזיים של העשייה הדתית..."

"האנוס היהודי הכפוי בעקבות הגזירה הקדומה לצעוד למיסה של יום א' בסרגוסה יכול להציל את נפשו אם הוא שומר על יחס נפשי מסויג כלפי המעשה הנכפה עליו. אולם הקונפורמיסט היהודי, המניח את תפיליו מחוסר ברירה סוציולוגי, לא יקבל על מעשהו שכר..." (חיים מאיר נריה, מקור ראשון, מוסף פסח ה'תשע"ב; ראו גם בספרו של אליעזר שבייד: הפילוסופים הגדולים שלנו, על חסדאי קרשקש).

האדם יכול לבחור האם לשמוח במעשי איוולת, כמו חסר לב, או לשמוח במעשי יושר, כמו איש תבונה.

3. ע"פ מלבי"ם, חסר לב הוא אדם שאינו מסוגל למשול ביצרו, ואיוולת היא כפירה וספקנות; כשהחסר-לב מגלה טענות של איוולת, הוא מאד שמח, כי הדבר נותן הצדקה למעשיו: "זה לא שאני לא יכול להתאפק - אני פשוט לא מסכים שזה מעשה רע..." אבל איש תבונה אינו מחפש תירוצים - גם אם אינו מצליח עדיין למשול ביצרו, הוא משתדל ככל יכלתו ליישר לכת ולשפר את מעשיו.

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/15-21