בבא מציעא יח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מאי גובה את הכל מנה ומאתים הוא דאית לה ואלא מדתני רב חייא בר אמי אאשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה (יבמות עג א, זבחים ק ב) וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו במתה אינו יורשה גמת הוא גובה כתובתה דלמא דכתב לה וכי תימא דכתב לה מאי למימרא מתה אינו יורשה איצטריכא ליה אלא אביי מגופה דמתני' קא הדר ביה דאי ס"ד במקום שאין כותבין כתובה עסקינן דגט היינו כתובתה אטו גט מנה מאתים כתיב ביה וכי תימא כיון דתקינו רבנן למגבא לה כמאן דכתיב ביה דמי לטעון ולימא פרעתי וכי תימא דאמרינן ליה אי פרעתה איבעי לך למיקרעיה אמר לן לא שבקתן אמרה בעינא לאנסובי ביה וכי תימא אמרינן ליה איבעי לך למיקרעיה ומכתב אגביה גיטא דנן דקרענוהו לא משום דגיטא פסולה הוא אלא כי היכי דלא תגבי ביה זמנא אחריתי אטו כל דמגבי בבי דינא מגבי:
מתני' מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים (קידושין כב ב) "דייתיקי מתנה ושוברין הרי זה לא יחזיר שאני אומר כתובין היו ונמלך עליהן שלא לתנן:
גמ' טעמא דנמלך שלא לתנן הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה ורמינהו (גיטין כז א) דהמביא גט ואבד הימנו מצאו לאלתר כשר אם לאו פסול אמר רבה לא קשיא הכאן במקום שהשיירות מצויות כאן במקום שאין השיירות מצויות ואפי' במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת דאי לא תימא הכי קשיא דרבה אדרבה דההוא גיטא דאשתכח בי דינא דרב הונא דהוה כתוב ביה בשוירי מתא דעל רכיס נהרא אמר רב הונא
רש"י
עריכהמאי גובה את הכל - מאחר שלא התנה עמה כלום מהו התוספת:
לא אונן - אין אנינות חל עליו לאיסור אכילת קדשים:
ולא מטמא לה - אם כהן הוא דכתיב (ויקרא כא) כי אם לשארו והיינו אשתו והאי לאו שארו הוא דלא באו עדיין לידי קירוב בשר:
ולא מטמאה לו - לאו משום כהונה קאמר דאין כהנות מוזהרות על הטומאה דכתיב (שם) בני אהרן אלא אינה זקוקה לטמא לו לא כהנת ולא ישראלית שמצוה להתעסק בשבעה מתי מצוה האמורים בפרשה דכתיב לה יטמא ותניא לה יטמא מצוה ואם לא רצה מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן כו' בתורת כהנים:
מתה אינו יורשה - דירושת הבעל נפקא לן משארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה וגו' בב"ב (דף קיא:) והא לאו שארו הוא:
אלא אביי - דאמר לעיל לאו מילתא היא דאמרי מגופא דמתני' דהוציאה גט משום דהיא גופא קשיא ליה הדר ביה:
דאי ס"ד - דטעמא לאו משום דאין טוענין אחר מעשה ב"ד הוא אלא משום דגט היינו כתובה:
אטו גט מנה מאתים כתיב ביה - דנימא הוא מוכיח על החוב:
כמו דכתיב ביה דמי - דהא פסיקא לן מילתא דכתובה מנה מאתים:
אטו כל דמגבי בבי דינא מגבי לה - וכי כל הפורע חוב בא לב"ד במקום שפרע לה לא היו ב"ד שיכתבו לו כן:
הא אמר תנו - עכשיו:
נותנין - ואפילו נמצא לזמן מרובה משנפל ולא חיישינן שמא גט אחר הוא ששמותיהן שוין ומאדם אחר נפל:
מצאו לאלתר - התם (גיטין כז:) מפרש כדי שתעבור שיירא ותשרה ובתוך כך ליכא למימר משיירא שעברה שם נפל שהרי לא שהה שיעור שתחנה:
ואפילו במקום כו' - לאו רבה קא מסיק אלא גמרא הוא דקאמר לן דכי אמר רבה במקום שהשיירות מצויות לא אמר אלא כשהוחזקו בעיר אחת שנכתב בה הגט שנים ששמותיהן שוין ושמות נשותיהן שוות:
דאי לא תימא הכי - דרבה תרתי בעי קשיא דרבה אדרבה:
בי דינא דרב הונא - במקום שהוא יושב ודן ומתוך שהכל רגילין אצלו לדון הוי ליה מקום שהשיירות מצויות שם:
תוספות
עריכהאטו גט מנה ומאתים כתיב ביה. תימה היכי מוכח דאפילו במקום שכותבין כתובה דגביא אפי' כי לא נקיטא כתובה דלמא הכא במקום שאין כותבין וגביא בשטר גט וכותבין בגט שטרא דנן כו' כדסבר (רבא) [רב] בפ' הכותב (כתובות דף פט:) ואביי נמי לוקמא הכי אי נמי נוקי במקום שאין כותבין כתובה וגביא בעדי הגט אבל גט לא קרעינן משום דבעיא לאנסובי ביה והוי כמו היכא דלא אפשר דכותבין שובר אבל במקום שכותבין כתובה לא יפרע עד שתוציא שטר כתובה מידה או משום שיהא נאמן לומר פרעתי דלא כרבי יוחנן או משום דאין כותבין שובר ועוד כיון דמן אלמנה מן הנשואין במקום שאין כותבין לא בעי לאוכוחי כמו שפי' לעיל (דף יז: ד"ה אלמנה) איך מוכח מגרושה מן הנישואין במקום שאין כותבין כיון דגט לאו היינו כתובה ומשום דבעינא לאנסובי ביה פשיטא דאין נאמן לומר פרעתי כיון דלא ניתקנה כתובה באותו מקום וי"ל דלאביי מתניתין קשיתיה דתנן כתובה ואין עמה גט אלמא במקום שכותבין כתובה עסקינן דאין סברא להעמיד שכן אירע שכתב לה בעבור אהבתה לכך פריך כיון שיש לה כתובה ואין מוציאה רק גט לימא פרעתי אלא ודאי לא אמר כלום וכותבין שובר:
הא אמר תנו נותנין. וא"ת מנלן דלמא אפילו אמר תנו אין נותנין והא דקתני נמלך ה"ק ונמלך שלא ליתנן ומחמת כן לא חשש לשמור ונאבד ועכשיו רוצה לחזור ולגרשה דסבר שזהו הגט שאבד ממנו ואמר תנו ואפילו הכי אין נותנין דשמא אין זה גיטו אלא נפל מאחר ששמו כשמו אבל לא נמלך לכתחילה מלגרשה וגרשה מחזירין לה הגט לראיה אפי' אינו שלה וי"ל דדייק מדלא קתני כתובים היו ולא נתנן ומדקתני ונמלך משמע שחושש שמא אינו רוצה עתה לגרשה אבל אם אמר תנו לה נותנים ואין לחוש שמא מאחר נפל וא"ת ומנלן ואפי' לזמן מרובה דלמא לאלתר דוקא כדפריך ר' זירא לקמן ור' זירא גופיה מנלן דיחזיר לאשה אפילו לזמן מרובה וממה פשוט לו דברייתא קאמר לזמן מרובה יותר ממתני' וי"ל דמברייתא משמע דבזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר דוקא פשיטא אבל במתני' מצי למימר לאלתר דוקא דאם אמר תנו נותנין אינו מפורש במתני' והיא גופה אתא לאשמועינן דלא יחזיר דחיישינן לשמא נמלך אבל רבה דייק מדקתני ונמלך ולא קתני כתובין היו ולא נתן א"כ אתא לאשמועינן אם אמר תנו נותנין והיינו אפי' לזמן מרובה דאי לאלתר פשיטא וא"ת והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן דלמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי כדפריך לקמן (דף יט.) וכן לקמן (עמוד ב) דפריך על רבי ירמיה דמוקי כגון דקאמרי עדים כו' מאי למימרא לימא דקא משמע לן דלא חיישינן דלמא כתב בניסן כו' וי"ל דס"ל כמאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה ואז ליכא חידוש דכתב בניסן ולא נתן עד תשרי דאפילו הכי שפיר טרפה ועוד י"ל דרבי זירא דייק אפי' לזמן מרובה מדקתני בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה משמע שמודה שממנה נפל וכבר גירשה בו ואי לאלתר דוקא א"כ צ"ל שראינו הגט בידה דאי לא ראינו א"כ במה אנו יודעין שהוא לאלתר ואחרי שראינו הגט בידה הרי כבר מגורשת פשיטא דיחזיר ומאי קא משמע לן. והלא אפילו לא גיטה הוא זה ניתן לה לראייה ואין הבעל מודה נמי אמאי לא יחזיר אלא ודאי מיירי שלא ראינו הגט בידה וקמשמע לן דאע"פ דחיישינן שמא מבעל נפל ועדיין לא גירשה תתגרש עתה בהחזרת הגט ולא חיישינן שמא מאחר נפל א"כ הוי אפי' לזמן מרובה כיון דלא ידעינן ממי נפל מן הבעל או מן האשה ורבה דייק דמתני' נמי אפי' לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין דיחזיר אפי' לזמן מרובה דלאלתר היינו שראינו בידה פשיטא כיון דחלצה נחזיר לה לראיה אפילו אינו שלה אלא מיירי שלא ראינו בידה ואף לא ידעינן שחלצה והיינו לזמן מרובה ודומיא דהכי משמע ליה דמיירי ברישא ורבי זירא לא מוקי לה דומיא דסיפא:
לאלתר כשר. אפילו אביי דחייש לתרי יצחק אפילו היכא דלא הוחזק (יבמות דף קטו:) בגט שמצאו לאלתר לא חייש דהתם הוי כמו לזמן מרובה דלא שייך התם לאלתר:
והוא שהוחזקו. תימה אמאי לא מוקי אידי ואידי שהשיירות מצויות ומתני' בלא הוחזקו דהשתא הוי דומיא דסיפא דכל מעשה ב"ד דמיירי בהכי וי"ל דעובדא דבסמוך דהוי בבי דינא דרב הונא הוי ברישא ואשמועינן דבלא הוחזקו יחזיר אפי' שיירות מצויות והכא אשמועינן דאם הוחזקו נמי יחזיר אם אין שיירות מצויות וא"ת ומאי טעמא יחזיר לאשה כיון שיש שני יוסף בן שמעון בעיר וי"ל כיון שאנו יודעים שזה אבד גט כאן אין לחוש שגם האחר איבד כיון שאין שיירות מצויות ושמעתין אתיא כר"א דלרבי מאיר כיון שהוחזקו שני יוסף בן שמעון אין הגט כשר עד שיהא מוכיח מתוכו שהוא של זה כדמוכח פרק כל הגט (גיטין דף כד:) דתנן כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה ודייק הא גדולה מצי לגרש מני ר"א היא ובעדי מסירה משמע דלר"מ אפילו גדולה לא מצי מגרש וההוא דהמגרש (שם דף פו:) דשני גיטין שוין שנתערבו ומוקי כר"מ מיירי במשולשים דמוכיח מתוכו [וע"ע תוס' גיטין כד: ד"ה בעדי]:
עין משפט ונר מצוה
עריכהקנה א מיי' פ"ב מהל' אבל הלכה ג', סמג לאוין רלה, טור ושו"ע יו"ד סי' שע"ג סעיף ד', וטור ושו"ע יו"ד סי' שע"ד סעיף ד', וטור ושו"ע אה"ע סי' נ"ה סעיף ה':
קנו ב מיי' פכ"ב מהל' אישות הלכה ג', סמג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ה סעיף ה', וטור ושו"ע אה"ע סי' נ"ו:
קנז ג מיי' פ"י מהל' אישות הלכה י"א ועיין שם, סמג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' נ"ה סעיף ו':
קנח ד ה מיי' פ"ג מהל' גירושין הלכה ט' ועיין במגיד משנה, סמג עשין מח, טור ושו"ע אה"ע סי' קל"ב סעיף ד':
ראשונים נוספים
והדר ביה אביי מגופה דמתניתין ואסיקנא דאם איתא דפרעה איבעי ליה למיקרעיה לגיטה ולמכתב על גביה גיטה דנן דקרעינוהי לאו משום דפסול הוא אלא משום דלא תיהדר ותיגביה ביה זימנא אחריתי. ואי טעין לא הוינא ידע האי דינא ואף לא גירשתיה שיודיעני לא אמר כלום אלא הוציאה גט גובה כתובתה. סוגיא דשמעתא אלמנה מן האירוסין אם כתב לה אית לה מנה מאתים אבל תוספת לית לה אע"ג דכתב לה:
מתני' מצא גיטי נשים ושחרורי עבדים וכו' עד שאני אמר כתובין היו ונמלך עליהם שלא ליתנם מדמותבינן מינה לאביי דאמר עדיו בחתומיו זכין לו ופריק הני מילי היכא דמטא שטרא בידיה דמקבל ש"מ דהא מתני' הלכתא היא וכל שטרא מתנה דלא מטא לידיה דמקבל לא זכה ביה וצריך לברורי דמטא לידיה אי לא נפיק מתותי ידיה. ודייקינן מינה הא אמר תנו נותנין ואפי' לזמן מרובה. ורמינן עלה הא דתנן המביא גט ממדינת הים ואבד לו מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול ופריק רבא הכי מתני' אפי' במקום שהשיירות מצויות והוא שלא הוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת. כלומר דלא הוחזק באותה העיר אדם אחר ששמו כשם זה שגט זה כתוב כשמו הלכך אם הבעל מודה ואמר תנהו לאשה נותנין זה הגט לזו האשה ואפי' לזמן [מרובה]. ואוקים להא דתנן המביא גט מצאו לאלתר כשר ואם לאו פסול במקום שהשיירות מצויות והוא שהוחזקו שני יוסף בן שמעון בעיר אחת עבד רבא עובדא כשמעתיה איכא דאמרי היכא דמזבני כיתנא והוא שלא הוחזקו ואע"ג שהשיירות מצויות שם.
הך שמעתא דמצא גיטי נשים כתבתי ממנה במסכת גיטין (כ"ז ע"א) מה שהוצרך לי:
אלא אביי מגופא דמתני' הוא דהדר ביה וכו': וכיון דהדר ביה, קיימא לן כר' יוחנן וכן פסקו כל הגאונים ז"ל. ולכאורה נראה מכאן, דר' יוחנן אפילו במקום שכותבין כתובה, אם הוציאה גט ואין עמה כתובה גובה כתובתה, דמדקא דחי אביי מעיקרא ואמר ומאי מרגניתא דלמא במקום שאין כותבין כתובה עסקינן, אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא כתובה גביא, ואי לא, לא גביא, משמע דלר' יוחנן מתניתין אפילו במקום שכותבין, ומינה מייתי ר' חייא בר אבא ראיה, ומעתה כיון דקיימא לן כר' יוחנן, מתניתין אף במקום שכותבין מוקמינן לה.
ומכאן תשובה על דברי הרי"ף ז"ל שכתב במסכת כתובות (פט, א) הוציאה גט ואין עמה כתובה, אוקמה שמואל במקום שאין כותבין, והלכתא כותיה. ואמאי, כיון דר' יוחנן אמר שהטוען אחר מעשה בית דין ואמר פרעתי אינו נאמן ואפילו במקום שכותבין כתובה, אף על גב דפליגא דשמואל דאמר דוקא במקום שאין כותבין, הא קיימא לן (עירובין מז, ב) שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. ואי משום דאמר לא אפרע עד שתחזיר לי שטר כתובתה, כדדייקי התם בגמ', היינו כמאן דאמר (שם) אין כותבין שובר, אבל אנן הא קיימא לן כותבין שובר.
ונראין דברי הרמב"ן ז"ל, שתירץ דר' יוחנן נמי סבירא ליה דמתניתין במקום שאין כותבין דוקא, הא במקום שכותבין לא, משום דריע טענתה והורע כח מעשה בית דין. אלא אביי הוה סבירא ליה מעיקרא דליכא לאיתויי מינה ראיה, אלא אי מוקמת לה אפילו במקום שכותבין, דאי במקום שאין כותבין, טעמא לאו משום טוען אחר מעשה בית דין, אלא משום דגט היינו כתובה, ור' חייא בר אבא דמייתי מינה ראיה ור' יוחנן דקיבלה מיניה סבירא להו, דמתניתין אפילו במקום שכותבין, ומשום הכי קפריך ואזיל ממאי, דלמא במקום שאין כותבין דוקא, ומשום דגט היינו כתובה, אבל לבסוף דהדר ביה מגופא דמתניתין, וקא עיין בה ואשכח דגט לאו היינו כתובה, אפילו כי קא מוקמת לה מתניתין במקום שאין כותבין, על כרחין משום טוען אחר מעשה בית דין הוא, דאי לאו הכין הוה לן להימניה, דהא לא ריע טענתיה, דכל דפרע לאו בבי דינא פרע, וכיון שכן מעתה ליכא שום הכרח דר' יוחנן מוקי לה אף במקום שכותבין, וכיון דאשכחן לשמואל דמוקי לה בשאין כותבין, אבל בשכותבין [לא], דריע טענתיה, ולא אשכחן לר' יוחנן דפליג עליה, נקטינן כשמואל.
ואי קשיא לך לישנא דגמרא דאמר במסקנא בדברי אביי, דאי סלקא דעתיך במקום שאין כותבין עסקינן דגט היינו כתובה וכו', ולא הוה ליה [למימר אלא דאי סלקא דעתך משום דגט היינו כתובה, דהשתא נמי במקום שאין כותבין מוקמינן ליה]. איכא למימר דהכי קאמר אי סלקא דעתך במקום שאין כותבין, טעמא לא משום מעשה בית דין, אלא משום דגט היינו כתובה. והיינו דלעיל מסיים בה אביי, אבל במקום שכותבין כתובה, אי נקיטא כתובה גביא, ואי לא, לא גביא, והכא לא מסיים בה אבל במקום שכותבין כתובה אי נקיטא גביא וכו'. ובזה עלו דבריו של הרי"ף ז"ל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל (פט"ז מהל' אישות הכ"ח), שהאשה שהוציאה גט ואין עמה כתובה, אם דרך אותו מקום לכתוב, הרי זה נשבע היסת שפרעה ונפטר. וכן כתב ה"ר (שמוא') הנגיד בשם רבנו שרירא גאון ז"ל, והכין הוה עביד גאון אביו ואבי אביו ז"ל.
ויש מביאין ראיה ממה שאמרנו לעיל (ז, ב) בהאי פרקא, נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה, ואמאי לא יחזיר אם יש לה גט, בגט גובה, אם אין לה גט, הרי לא תגבה כלום. אלא שמע מינה דבמקום שכותבין אף בגט אינה גובה. ובתוספות דוחין, דברייתא דלא יחזיר, בשטר כתובה שיש בה תוספת, דנאמן לטעון אחר התוספת, אף על פי שאינו נאמן לטעון אחר העיקר.
ואינו מחוור, דאם כן הוה להו לפרושי בהדיא, ועוד דהא אוקימנא טעמא דרבנן דאמרי התם דלעולם לא יחזיר, משום דחיישינן לשתי כתובות, ואי משום תוספת, מי חיישינן דחזר וכתב לה תוספת פעם שנית, דאי להכי חיישינן אף במצא שטר חוב דעלמא לשמואל דאמר (לעיל טז, ב) בשטר הקנאה יחזיר ולא חיישינן לפרעון, ניחוש דלמא נאבד וכתב ליה שטרא אחרינא, אלא דטעמא דחיישינן לכתובה, משום דאסור לשהותה שעה אחת בלא כתובה (כתובות נז, א), ולפום כן חיישינן דלמא כתב לה עיקר כתובה להתירה לו. ואפשר דכיון דהוזקק לכתוב העיקר, אף הוא כתב לה תוספת כעין כתובתה הראשונה. ומיהו עיקר ראיה מהא ברייתא ליתא בעיני, דשאני התם, דכיון דנפל איתרע ליה מעשה בית דין דנפילתה מוכחת על כתובתה שנפרעה. ותדע לך, דהא הטוען אחר חוב דעלמא תוך זמנו לא אמר כלום, וגובה אפילו מיתמי, ואפילו הכי כי נפל איתרע ליה ולא יחזיר. ותדע דאם איתא, למאי דסבירא ליה לאביי מעיקרא דר' יוחנן אף במקום שכותבין כתובה קאמר, לותביה מברייתא, אלא מהתם ליכא ראיה כלל כדאמרינן, אלא שהדברים מוכרעין כן.
טעמא דנמלך עליהן שלא ליתנן הא אמר תנו נותנין ואפילו לזמן מרובה: תמיה לי, ומנא ליה דאמר תנו נותנין, דילמא לעולם לא יחזיר, ומשום דאיכא למיחש לקנוניא בכולהו, כדאיתא לקמן. ויש לומר דמתניתין קשיתיה, מאי שנא ברישא דקתני מצא שטרי חוב הרי זה לא יחזיר, ולא מפרש טעמא, ומאי שנא הכא דקתני, ומפרש טעמא, דהא בין ברישא בין בסיפא איכא למיחש לקנוניא, אלא מדתלי טעמא בהמלכתו של כותב, שמע מינה דאין הכל אלא ממנו, ואי אמר תנו נותנין. ועוד יש לומר, דאברייתא סמיך, דקתני בהדיא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה.
הא שמעתא דמצא גיטי נשים כתבתיה במסכת גיטין (כז, א_ב).
מהדורא תליתאה:
מתוך: תוספות רי"ד/בבא מציעא (עריכה)
דהוה כתב בי' בשוירי מתא. כך הראה לי שהי' כתב בו אנא פלוני דמשוירי פטרות ותרוכותית פלוני דמשוירי ור"ה דאמר חיישי' לשני שוירי זהו פירושו לשני יוסף בן שמעון הדרים בשוירי. והגט הזה הביאתו האשה שם לקיימו כדפרישית במהדורא תנינא:
מתה אינו יורשה אצטריכא ליה: פירוש דאף על גב דמתה אינו יורשה מכל מקום היא גובה כתובתה. תוספות חיצוניות.
אטו גט מנה מאתים כתיב ביה וכו': כתוב בתוספות ויש לומר דאביי מתניתין קשיתיה דתנן כתובה ואין עמה גט וכו'. ואין להקשות דלמה האריך שאמר אטו גט מנה ומאתים כתוב וכי תימא וכו' לימא רק לא סלקא דעתך דאיירי במקום שאין כותבין כתובה מדקתני סיפא כתובה ואין עמה גט. ועוד קשה דאפילו איירי במקום שכותבין כתובה מכל מקום נוקמה כרב. ויש לומר דהתם מסיק אליבא דרב בפרק הכותב דאליבא דרב אלמנה מן נישואין לא גביא אלא ביתבא תותי בעלה סמוך למיתתה דחיישינן שמא כבר הוציאה גט בחיי בעלה וגביא כתובתה כדתנן הוציאה גט ואין עמה כתובה והשתא מפקה כתובה וגביא ופריך ליחוש דילמא סמוך למיתה גרשה ומשני אם כן איהו אפסיד אנפשיה פירוש שלא שמר הגט או שובר כל כך זמן מועט הילכך הא פשיטא דסבר אביי אי איירי במקום שכותבין כתובה והוה סבירא ליה דכותבין שובר לא הוה גבי בגט לחודיה כיון דיכול לבא לידי הפסד אם ימות סמוך לגירושין ויפסיד שוברו אף על גב דרב לא חייש להכי ולכך גם לרב סבר דקרעינן לגיטא דכי היכי דאטרחוהו לשמור שוברו זמן מועט גם אטרחוהו לילך לבית דין להגבותה כתובתה ויקרעו הגט אפילו למאן דאמר אין כותבין שובר אבל אביי סבר דלמאן דאמר אין כותבין שובר לא אטרוחוהו כלל לא לילך לבית דין ולא לשמור השובר כלל ולכך אי אפשר לאוקמיה במקום שכותבין וכדפירשתי. אך זה קשה לי דלוקמה במקום שאין כותבין וכתב לה איהו כדפירש בגליון דבמקום שאין כותבין גובה בגט לתודיה כיון שאין שם כתובה ולכך אפילו כתב לה גבי בגט לחודיה כיון דליכא פסידא אלא אם ימות בסמוך משום האי איתתא לחודה לא חשו. וכן דעת הגליון והפנים. גליון.
כתב הריטב"א וזה לשונו: והדרינן לומר דאביי מכח מתניתין הדר ביה דאי סלקא דעתך במקום וכו'. כל הסוגיא הזאת פשוטה כפי הפירוש שכתבנו לעיל דאביי מעיקרא פריך לרבי יוחנן דדילמא מתניתין שהוציאה גט במקום כתובה ממש ואינה גובה לעולם אלא בגט והיינו דהדר ביה השתא מהאי פירכא דאפילו נימא דהוציאה גט דוקא קתני מכל מקום אי אפשר לתלות הטעם בזה משום דנימא גט בידה מאי בעי כדאמרינן בשטרי דעלמא. ואלו בשטרי דעלמא יש טענה לומר היאך הנחת שטרך ברשותו אבל בגט אין לו טענה חדא דיכול לומר לא חששתי ליטלו דאטו מנה מאתים כתיב ביה ועוד דכל היכא שעיקר השטר לא נעשה לפרעון אין אומרים שטרך בידי מאי בעי וכדמוכח בפרק המקבל גבי שטר שכירות וגם אין עיקרו אלא לגירושין ולהיות ראיה ביד האשה. וכי תימא דמכל מקום איבעי ליה למקרעיה הא היא צריכא ליה כשהוא שלם וכי תימא דליקרעיה ולכתבו עליה מעשה בית דין אטו מאן דגבי בבי דינא גבי אלא ודאי משום כח מעשה בית דין הוא שאינו יכול לומר פרעתי וכיון דכן אף במקום שכותבין יש לומר כן כדאמר רבי יוחנן. עד כאן.
טעמא דנמלך עליהן וכו': תמיה לי ומנא ליה דאמר תנו נותנין דילמא לעולם לא יחזיר ומשום דאיכא למיחש לקנוניא בכולהו כדאיתא לקמן. ויש לומר דמתניתין קשיתיה מאי שנא ברישא דקתני מצא שטרי חוב הרי זה לא יחזיר ולא מפרש טעמא ומאי שנא הכא דקתני ומפרש טעמא דהא בין ברישא ובין בסיפא איכא למיחש לקנוניא אלא מדתלי טעמא בהמלכתו של כותב שמע מינה דאין הכל אלא ממנו ואם אמר תנו נותנין. ועוד יש לומר דאברייתא סמיך דקתני בהדיא בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. הרשב"א.
הא אמר תנו נותנין: הקשו בתוספות ואם תאמר מנא לן לדקדק הכי דילמא אפילו אמר וכו'. ויש לומר דמלשון ונמלך דייק מדלא תני שאני אומר כתובים היו ולא נתנן אלא ונמלך עליהן שלא ליתנן דמשמע שחזר בו ואינו חפץ עוד לגרשה אבל אם היה רוצה לגרשה היה מגרשה בגט זה ולא חיישינן שמא זהו גט אחר. וברוב ספרים גרסינן טעמא דנמלך. ועוד דקתני שאני אומר כתובין היה משמע דפשיטא דלשמן נכתב אלא מספקא לן אי נמלך אי לא. הרא"ש.
וזה לשון תלמיד הר"פ: הא אמר תנו נותנין. ואם תאמר מנלן דדייקינן הכי דילמא דייקינן הא אם נתנם נותנים דכיון שאינך אלא לראיה בעלמא אין לחוש. ויש לומר דדייקינן מלשון משנתנו דקאמר ונמלך שלא ליתנם ולא נקט ולא נתנם. ואם תאמר מנלן דדייקינן אפילו לזמן מרובה דילמא דייקינן הא אמר תנו נותנין ולעולם לאלתר. ויש לומר דיוקא משמע דאתא לאשמועינן רבותא. עד כאן.
וכתב הגליון וזה לשונו: כתוב בתוספות דילמא אפילו אמר תנו אין נותנין וכו'. ואין להקשות אם כן לא הוי דומיא דדייתיקי ומתנות. דיש לומר דהנהו נמי נוכל לומר במתנת שכיב מרע או מהיום ולאחר מיתה כדמסיק לאחר כן בבריא כדאמרינן לקמן דילמא נמלך ויהביה לאחר.
עוד כתבו בתוספות אלא נפל מאחר וכו'. אין להקשות אם כן היכי קאמר סיפא בשטרי חליצה ומיאונים יחזיר אי הוה חיישינן לאחר. שיש לומר דיוקא דדייק מנמלך דקאמר טעמא דנמלך זה לא יתיישב דמשמע דדייק מלישנא דנמלך בלא סיפא דאם לא כן לימא אמר תנו נותנים ולא לימא טעמא דנמלך.
עוד כתבו בתוספות מחזירין לה הגט לראיה אפילו אינה שלה וכו'. ואין להקשות דניחוש שמא זה הוא מוקדם. דיש לומר הא בלאו הכי מקשה לקמן ליחוש שמא כתב ליתן בניסן. וצריך לתרץ דכי אתי למטרף אמרינן ליה אייתי ראיה כדמסיק אם כן הא נמי יתיישב בזה. גליון.
עוד הקשו בתוספות ואם תאמר והלא אפילו אי הוי לאלתר הוי חידוש דלא חיישינן שמא כתב בניסן ולא נתן עד תשרי וכו'. ויש לומר דבמצאו לאלתר לא שייך לאקשויי הכי דדילמא ביום שנכתב איירי אבל אי איירי לזמן מרובה נימא דאתא לאשמועינן דלא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואף על גב דבכדי שתעבור שיירא ותשרה קרוי זמן מרובה מכל מקום משמע בכל ענין זמן מרובה לא שנא באותו היום ולא שנא לאחר כמה ימים. הרא"ש. ועיין בתוספות בפרק כל הגט.
עוד כתבו בתוספות וכן לקמן דפריך על רבי ירמיה מאי למימרא לימא דקמשמע לן דלא חיישינן דילמא כתב בניסן וכו'. ויש לומר דמצינן למימר דילמא רבי זירא מכי סבירא ליה ולא איצטריך לתנא דברייתא לאשמועינן אלא ואפילו לזמן מרובה מדלא חלק בין לאלתר לזמן מרובה כמו שחלק במתניתין דפרק כל הגט. ומיהו לא מסתבר לומר טעם זה דמה נפשך לאו בכל ענין איירי דהא מוקי רבי זירא כגון דאמרי מעולם לא חתמנו ורב אסי מוקי לה דאמר נקב יש בצד וכו'. תוספות שאנ"ץ.
וכתוב בגליון תוספות וזה לשונו: כתוב בתוספות דאי לאלתר פשיטא וכו'. אין להקשות הא במתניתין דגיטין תנן אם מצאו לאלתר כשר וכי תימא דתנא משום סיפא אם כן הכא נמי. ויש לומר התם אי לאו רישא היה צריך להאריך בסיפא ולמיתני אם מצאו לזמן מרובה אבל הכא לא ליתני רישא כלל אלא ליתני רק סיפא אין הבעל מודה לא יחזיר.
עוד כתבו בתוספות ויש לומר דסבירא ליה כמאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה וכו'. ואין להקשות דנימא דהיא גופה אשמועינן דלא חיישינן דילמא כתב בניסן ויסבור כמאן דאמר יש לבעל פירות עד נתינה. דיש לומר כיון דאין כאן אלא חששא בעלמא שמא כתב בניסן ולא נתן ואפילו אם אירע כך אין בה נפקותא לפי האמת לכולי עלמא דאמרינן אייתי ראיה כדמסיק. ועוד דקסבר כמאן דאמר משעת חתימה לכך הוי פשיטא. עד כאן.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: ואין לחוש שמא זה הגט זמנו קודם לגט שנתגרשה בו ותטרוף בו פירות למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה. דכיון שהבעל מודה וסבור שהוא שלו אם כן זמנו שוה לאותו שנאבד. עד כאן.
עוד כתבו בתוספות משמע דממנה נפל וכו'. פירש כן דלא תימא דמיירי בדאינו בידה והכי קאמר בזמן שמודה שהוא אותו גט ואומר ליתנו לה יחזיר אינו מודה שאומר שאינו אותו גט לא יחזיר דאם כן נחזיר לו כיון שראינוהו בידו.
עוד כתבו בתוספות ואי לאלתר דוקא אם כן צריך לומר שראינו הגט בידה וכו'. ואין להקשות כיון דלזמן מרובה הוי כדי שתעבור שיירה ותשרה נימא דאיירי שראינו הגט בידו ולא בידה והוי חדוש דלא חיישינן שמא אחר הוא. דיש לומר אם כן אין הבעל מודה אמאי לא יחזיר לא לזה ולא לזה נחזיר לו לבעל אחרי שלאלתר ראינו בידו ולכן סיימו תוספות דלא ידעינן ממי נפל מן הבעל או מן האשה אם כן הוי לזמן מרובה ולכך נמי לא מייתי ממתניתין דמתניתין דהכא איכא לאוקמה בדאינו בידה ולכך אמר תנו נותנים ולעולם דוקא לאלתר ואפילו הכי הוי חדוש לפירוש זה דלא חיישינן שמא אחר הוא לכך צריך לומר לרבה דדייק דמשמע ליה דומיא דשטרי חליצה ומיאונים. גליון.
כתוב בגליון תוספות וזה לשונו: הא דפירש דאם היא ודאי מגורשת אפילו לאו גיטה הוא זה נותנים לה לראיה למאן דאמר אין לבעל פירות משעת חתימה לא אתי שפיר. עד כאן.
עוד כתבו בתוספות. ורבה דאיק דמתניתין נמי לזמן מרובה דומיא דשטרי חליצה ומיאונין וכו'. ומיהו טעם זה לא יתכן לומר לקמן על הברייתא דקתני לקמן בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה ודייק עלה רבי זירא ואפילו לזמן מרובה. תוספות שאנ"ץ.
ואפילו במקום שהשיירות מצויות אי הוחזקו וכו': ואם תאמר דאמאי לא פריק דהא והא במקום שהשיירות מצויות וכאן שהוחזקו כאן שלא הוחזקו. יש לומר דנקט הא דהויא רבותא טפי דאפילו היכא שהוחזקו כיון דליכא שיירות מצויות אין חוששין ולא אמרינן כי היכי דחד מינייהו איקרי ועבר אידך נמי איקרי ועבר. ובתוספות תירצו דהא בעובדא דלקמן אשמועינן רבה דאפילו במקום שהשיירות מצויות כאן דלא הוחזקו לא חיישינן ולהכי ניחא ליה לאשמועינן הכא אידך אנפא דמתניתין מיירי כשהוחזקו ואפילו הכי כיון שאין שיירות מצויות לא חיישינן והשתא אשמועינן רבה לתרווייהו דיני.
ומיהו קשיא לי כל היכא דהוחזקו ואין שיירות מצויות מנלן למיתלי בהאי טפי מהאי בשלמא המביא גט כיון דהוחזק זה השליח שעבר בדרך הזה והאחר לא הוחזק בדרך זה ניחא אבל כשלא ראינו לאחד מהם שעבר כאן יותר מחברו מאי איכא למימר. ותירץ מורינו ז"ל דהכי נמי בשהוחזק בדרך זה אחד מהם שעברו שם איש ואשתו ואלו לא הוחזקה שם אלא האשה נותנים לה במקום שאין השיירות מצויות ואפילו לא אמר הבעל תנו דהויא לה כשליח במקום שאין השיירות מצויות דאפילו מצאו לזמן מרובה כשר לפום אוקימתא דרבה. תו קשיא לי כיון דהוחזקו בעיר שני יוסף בן שמעון היאך כותבים גט לאיש כשאין אשתו עמו לשלחו ביד שליח דהא קיימא לן שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת אין מגרשים נשותיהם אלא זה בפני זה דילמא יכתוב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהאיך.
ויש לומר דהתם בשאין העדים מכירים את האשה אבל אם מכירים אותה ודאי יכול לגרשה שלא בפני אשת חברו אלא שאין העדים כותבים ונותנים לו עד שיגרשנה בפניהם והכא משום עגונה אקילו רבנן דאי שליח מכירה לתת לה הגט וסמכו עליו כשנים והיינו דאמרינן התם שני יוסף בן שמעון הדרין בעיר אחת הא בשאין דרין בעיר ביחד בשעת גירושין אקילו רבנן לגרשה על ידי שליח המכירה או שלא יתנהו לה אלא בפני עדים המכירים אותה כן נראה לי. וכן הודה לי רבינו. הריטב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה