פתיחת התפריט הראשי


מקרא לצבע סימון האותיות: סמ"ע ש"ך ט"ז באר היטב קצות החושן באר הגולה

שולחן ערוך

כשגובין מאנשי העיר לבנות החומה גובין לפי קירוב הבתים לחומה כל הסמוך לחומה נותן יותר וי"א שגובין לפי הממון ואחר שחלקו לפי הממון גובין ג"כ איזה בית קרוב לחומה הוא פורע יותר כיצד ב' בתים שוים בקירוב זה בזה ויש בהן ממון בשוה פורעים בשוה ואם יש בית קרוב לחומה ואין בו ממון ואחד רחוק ויש בו ממון אין גובין מהקרוב כלום כיון שאין לו על מה לחוש:

הגה: כל מה שגובין לפי הממון הולכין אחר רוב הממון והעשירים שהם מיעוט נפשות הם חשובים רוב בענין זה ולכן פסק מהרא"י (ת"ה סי' שמ"ד) על ה' אנשים בעיר אחת ומהן ב' אחין תקיפין ועשירים ורוצים שהם יבררו שנים שיש שייכות להן שהדין עמהם

ואם שני בתים יש בהם ממון בשוה וא' רחוק וא' קרוב הקרוב יתן יותר מהרחוק ודוקא כשיש שלום בארץ ואיכא אימת מלכות אבל בזמן שיש מלחמה והמלכים מתגרים זה בזה לא איכפת לן בקירוב בתים כלל ואין גובין אלא לפי שבח הממון ואם באים על עסקי נפשות גובים אף לפי שבח נפשות החצי לפי שבח ממון והחצי לפי נפשות והאי שבח ממון דוקא ממון דמיטלטל:

הגה: וכן אם טעו חבורה ההולכת במדבר ואיכא סכנת נפשות גובין לפי הנפשות (תוס' ומרדכי והרא"ש פ"ק דב"ב) וכל מה שמעלילין עובדי כוכבים על ישראל שמדות ואפי' מענין אותו ביסורין י"א דגובין לפי הממון של ישראל (הרא"ש) ויש חולקין וסבירא להו דכל שיש בו סכנת נפשות ואפי' רק ציוו שלא למכור לחם ליהודים או אסרו השחיטה וכדומה גובין לפי נפשות (תשו' רשב"א סי' אלף צ"א) ולי נראה דדנין בזה לפי ענין הנראה לדיינים שומרי העיר ששומרין בעצמן בלילות ונתפשרו עם המושל לתת קצבה לשנה גובין לפי ממון אע"פ שמתחלה הוצרכו לשמור בשוה (מרדכי פ"ק דב"ב) ודוקא בכה"ג אבל אם העכו"ם עדיין שומרים והיהודים שוכרים שנים או שלשה לשמור במקומן עדיין אקרקפתא דגברא מונח וגובין בשוה הן דל הן עשיר (ת"ה סי' קמ"ה) וכשגובין לפי ממון אין חילוק בין ממון שלו או ממון אחרים שעסק בהן ואפי' נהגו שלא ליתן מהם יכולים לשנות ולקצוב ליתן מהם מכאן והלאה (מרדכי פ' השותפין) וי"ח וסבירא להו דא"צ ליתן ממון אחרים ואם מתייראין שעושין להם עין יגידו למלך (מרדכי פ' הגוזל בתרא בשם ר"ת) והמנהג כסברא הראשונה ומי שיש לו בידו עיסקא מאחרים יתן המקבל מפלגא והנותן פלגא וכן צריכין לתת ממה שיש לאשה בלא בעלה או לבניו או בנותיו הקטנים (מרדכי פ' הנ"ל) אם היו רגילין תחילה לתת ע"פ הערכה יכולין לשנות ולתקן ע"פ השבועה דהוו כשותפין זה עם זה שיכולין להשביע אחד את חבירו בשבועת השותפין (נ"י בשם רשב"א ות"ה סי' שמ"ב) ואם כולן נותנין ע"פ השבועה ואחד אומר איני נשבע אלא העריכו אותי בכל מה שתרצו י"א דאין שומעין לו (ת"ה הנ"ל) ואם שמו המס על כל אחד מהם מה יתן והתחילו לגבות מאותה שעה הוי על (כל) אחד כחוב ואפילו העני אח"כ חייב ליתן מה שפסקו עליו (תשובת הרשב"א סי' תתע"ז) וכן אם היה עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגבייה (רשב"א סי' תשע"ז) מיהו מי שבא לעיר בין הזמן שנתחייב במס ההוא ובין זמן הגבייה י"א דא"צ ליתן המס ההוא מאחר שכבר נתחייב ואין רשות ביד הקהל להתנות שיתנו (ריב"ש סי' תע"ז) מיהו י"א דאם המס ההוא תועלת הבאים חייבים ליתן חלקם (הרא"ש כלל ו' סי' י"ב) וכל ענייני מסים הולכין אחר מנהג הקבוע בעיר שעשו כן ג' פעמים אע"פ שהוא מנהג גרוע אין מדקדקים בענייני המסים (ת"ה סי' הנ"ל ומהרי"ו סי' קל"ב) קהל שהלוו לשר ואמר לנכות להם בענייני המסים ואח"כ לא רצה (ומת) ונתייאשו מן החוב ואח"כ קם בנו תחתיו וניכה להם הקהל הוו כזוכים מן ההפקר ואין צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן ההלואה וירדו מנכסיהם (מהרי"ק שורש ג') מי שיש לו חובות על אחרים אם ראויין ליפרע נותן מהם וכן אם נתחייב לאחרים מנכין לו אם יצטרך לשלם אין צריכין ליתן מריבית שעלה על משכונות כל זמן שלא נזקף עם הקרן וכן שכירות שלא בא ליד בעליו (ת"ה הנ"ל ומהרי"ו סי' תל"ג) וכן אין נותנים ממעות המיוחדים למצוה או לצדקה (הרא"ש כלל י"ג סי' ו' והגהות מרדכי ריש ב"ב) אם אין לו הנאה מהם אבל אם יש לו הנאה מן הריוח או לזרעו אחריו נותן כפי הנאה שבהן (ת"ה הנ"ל) מי שיש לו פקדון ביד אחרים ואינו נושא ונותן בו י"א דחייב ליתן מהם מס אף ע"פ שנותן ג"כ במקום שהפקידן (ת"ה הנ"ל) ויש חולקין (תשו' רשב"א סי' תרס"ד וסי' תשפ"ח ומהרי"ק שורש קכ"ד) ולכ"ע אם היו לו קרקעות במקום אחר אינו נותן מהם כלום (ת"ה הנ"ל) ובמקום שנותנין ע"פ הערכה אינו יכול לומר שטעו אבל אם נותנין ע"פ השבועה י"ל שטעו (מהר"יו ס' פ"ד)

אבל ממון דלא מיטלטל אין גובין עליו כלל:

הגה: והא דאין נותנין מקרקעות היינו מבתים וכדומה שאינו מרויח בהן אבל אם יש לאדם שנים או ג' בתים ודר באחד מהן ומשכיר האחרים או שיש לו שדות וכרמים שמרויח בהן או שעוסק בפרקמטיא צריך ליתן מהם אבל לא כ"כ כמו משאר ממון כשנותנים מבתים כל בית החשוב יותר ועושה עין יותר צריך ליתן יותר (מרדכי פ' השותפין ות"ה סי' שמ"ב) ובכל זה הולכין אחר המנהג (תשו' רשב"א סי' תרמ"ד) ואם רוצים בעלי כיסים לקצוב מס על הבתים במקום שא"צ ליתן מהם אין שומעין להן (מרדכי הנזכר לעיל) וכמו שאין נותנין מן הבתים כך אין נותנים משאר כלי בית או ספרים אבל תכשיטין נותנין מהם אבל אינו כ"כ כמו משאר ממון ואין חילוק אם מחוברים לבגדים או לא והכל כפי המנהג (ת"ה סי' שמ"ב)

ואם יש לחוש לגזילות חצירות וקרקעות ושריפת בתים ונתיצתם גובין אף לפי כולם:

הגה: במקום שבני העיר מושיבין ביניהם מלמד תינוקות ואין אביהן של תינוקות יכול לשכור לבניהם ויצטרכו הקהל ליתן השכר גובין לפי ממון וכן בשכר החזן (ר"י נכ"ט ח"ג) וע' בא"ח סי' נ"ג סעיף כ"ג. וכן בנין בית הכנסת גובין לפי ממון (מהר"מ פאדוואה ס"ג) כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות או מקוה וכדומה אפ"ה צריכין ליתן חלקן (מהר"י מינץ):

מפרשים

סמ"ע - מאירת עיניים

כל הסמוך לחומה יתן יותר הטעם דכשהעיר פרוצה מאין חומה והליסטים הבאים לפעמים פושטים ידיהם תחלה בבתים החיצונים ולכן הן צריכין לשמירה יותר מהפנימים:

והעשירי' שהם מיעוט נפשות כו'. ע"ש בתשובת הרא"ש שלא סתם לכתוב בהאי לישנא אלא השיב על מה ששאלוהו קהל שמטילין חרם אם גם זה כרוב כשהמועטים באים למחות והן עשירים והשיב כיון שהחרם הוא לצורך ממון הולכין אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב הנפשות שנותנין מיעוט המס שהן יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם עכ"ל ואיכא למימר דלא כ' הרא"ש שהולכין אחר רוב הממון אלא לענין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור סתם שלא מדעתם אבל לא כתב שהעשירים המעוטין מחשבין כרוב לגזור חרם על רוב הקהל וגם י"ל דס"ל דחשובין כמחצה על מחצה וצריכין להתפשר יחד בענינים כאלו וצ"ע:

ולכן פסק מהרא"י על ה' אנשים בעיר אחת כו'. ע"ש מהרא"י בסי' דש"ם ותמצא שמור"ם שינה וקיצר בלשונו ונתן מקום לטעו' בזה לפני המעייני' שם כי שם קאי אמאי ששאלוהו ז"ל צבור שהוטל עליהם מס' והסכימו כולם לברור ה' אנשים להעריך כל איש ואיש ולתת מס כפי אותה הערכה ויש ב' אחין תקיפין בצבור החפצים שיבררו שנים שיש להן שייכות אליהן שיהיו בכלל החמשה אנשים ושאר הציבור אומרים אדרבא אין לברור אלא אנשים שאין שום שייכות להן ובכך יצא הדבר לאמיתו הדין עם מי. והשיב ז"ל יראה דמי שפוסק למיעבד כחפץ העשירים שפיר קעבד כיון שיתברר ה' ורוב מהמעריכים לא יהיו להם שייכות כלל יצא הדבר יותר לאמתו והביא ראיה מדין זה בורר לו אח' כו' (וכמ"ש לעיל ס"ס י"ג) וה"נ כשהשני עשירי' תקיפין בוררים מעריכין משלהם צייתו העשירים טפי ולא יתבלבל הסדר ולא יבקשו שום ערעורין בתקיפתן דמ"מ הרוב הוא מאותן שאין להם שייכות כלל וכ"ש כשיבררו ראשי הקהל שיניחו לעשירים ולתקיפים לברור גם משלהן דבהכי צייתי לכל מיגדר מילתא ודוקא בעשירים תקיפים אבל בבינונים אין להקפיד בכל הני דבלא"ה צייתי ולא מסתפי מינייהו אמנם דוקא כשהעשירים רוצים לברור משלהן אנשי אמת אבל אם מחזיקין להו ברמאי ובעלי תחבולות כלל וכלל לא עכ"ל מהרא"י שם הרי לפנינו שלא כתב מהרא"י אלא כשהרוב לא יהי' להן שייכות כלל ומור"ם סתם וכתב ה' אנשים בעיר א' כו' משמע דכל הציבור אינו אלא ה' וזה אינו אלא ר"ל שהמבוררים מהקהל הן ה' וגם ה"ל לחלק דבבינונים אין עושין כן וגם הל"ל שהמבוררים של עשירים לא יהיו בעלי תחבולה אלא אנשי אמת וגם מה שהתחיל וכ' "ולכן פסק מהרא"י כו' לא הל"ל ולכן שהרי אין קישור דברי מהרא"י לדברי הרא"ש שכ' לפני זה דהרי לא מטעם שחשובין העשירים לרוב פסק מהרא"י כן וכמ"ש:

ואם שני בתים יש בהן ממון בשוה כו'. ה"ה כשאין ממונם בשוה אלא שיש לא' ממון יותר מלהשני הולכין ג"כ אחר ☜ שומת הממון והשומת הבתים אלא שהטור והמחבר מילתא דפסיק' נקטי דכשממונם בשוה אז הקרוב יתן יותר משא"כ כשאין ממונם בשוה כמ"ש בפרישה ע"ש:

אבל בזמן שיש מלחמה כו' הטעם דכשיש שלום בארץ ואין בונין החומה אלא בשביל לסטים הבאים לחטוף ולברוח משם ודרכן של אלו לשלול ולבוז מהבתים העומדים סמוך למקום בנין החומה משא"כ כשהמלכים מתגרים דכשהאחד גובר נכנס בכל העיר ושולל שללה ומ"מ הנפשות מניח כדי לעבדו ולהיות למס לאדוניהם מלכיהם ומ"ה אין גובין אלא משבח הממון וכשבאין גם על עסקי נפשות דאז הורגין ונוטלין ממונם מ"ה גובין משניהם וק"ל:

אלא לפי שבח ממון. היינו לפי ריבוי ממון הנ"ל:

לפי ענין הנרא' לדיינים כי העלילות אינן שוות פעמים הן עבור ממון ופעמים עבור נפשות:

או בנותיו הקטנים ☜ וכ' מהר"ם מריזבירק מי שהניח מעו' ביד שליש לנדן בתו אם יגמרו השדוכין ינתנו לחתן צריך לתת מהן ד"מ שם:

העריכו אותי בכל מה שתרצו אין שומעין לו הטעם דיכולין לומר אין אנו יכולין לעמוד על הערכתך ול"ד למ"ש הטור והמחבר בסי' שע"ה ס"ח דאם אמר יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצאה ויטול בלא שבועה דשומעין לו דשאני התם דיש לעמוד על שיעור ההוצאה ע"י פועלים אחרים שעשו בכיוצא בזה הפעולה:

ואם שמו המס על כל אחד והתחילו לגבות כו' ז"ל הרשב"א שם סימן תתפ"ז תשובה משעה שפסקו הנאמנים המס על הקהל והתחילו לגבות מהקהל מאות' שעה ואילך נתחייב ראובן בכל מה שהיה מגיע לחלקו בכל אותו מס אע"פ שלא גבה מראובן כלום והעני קודם שבאו לגבות ממנו והרי הוא כחוב אחר דעלמא כו' וכן הביאו בד"מ ע"ש ואל זה נתכוון מור"ם כאן מיהו נראה לדקדק מתשובת רשב"א הלזה מדכתב נתחייב ראובן בכל מה שהגיע לחלקו באותו מס אע"ג כו' דדוקא באותו גביה שכבר התחילו לגבות ונעשה הערכתו חוב עליו מהתחלת הגבייה קודם שהעני בזה דוקא קאמר שצריך ליתנו גם אחר שהעני אבל שאר גביות שגובין אח"כ במשך השנה א"צ ליתן כפי הערכה ששמו עליו בשעה שהיה עשיר. ואף א"ת שהרשב"א שכ' "אותו "מס כ"כ ע"פ מנהג שהי' בימיו שהיו עושין לכל גבייה הערכה חדשה משא"כ בזמנינו דעושין הערכה בתחלת השנה על כל השנה דבזה י"ל דס"ל לרשב"א דצריך ליתן כל הגביות כפי הערכה ששמו עליו מתחלת השנה בהיותו עשיר דז"א דא"כ למה כתב הרשב"א דשמו הערכה וגם התחילו לגבות הלא לפ"ז תלה הכל בשימו' הערכ' עליו אלא מחוורת' דרשב"א תרתי בעי שימת הערכה וגם התחלה:

ומ"ש מור"ם וכן אם היה עני והעשיר הולכין תמיד אחר זמן הגבייה ז"ל רשב"א שם סי' תשע"ז זה י' שני' קיימו הקהל עליהם חוב ועכשיו יש עליהן לפרוע ונשתנה הפיסוק בנתיים מנהג ידוע כמו בארצות הללו דלעולם אחר הפיסוק דהשתא הולכין הלכך הכל הולך אחר המנהג אבל מן הדין ודאי הולכין אחר פיסוק הראשון כמו שהיו חייבין חוב בעלמא בשיתוף ולוו מאחר ופרעו לזה שעכשיו יפרעו כל א' וא' לפי מה שהי' חייב באותו זמן בזמן שלוו מזה כו' ע"ש והביאו בד"מ וסידר שם בד"מ דברי הרשב"א בהיפך מתחל' כתב מה שהוא מן הדין ואח"כ כ' מה שהוא מן המנהג ונראה דמ"ה הפכו דס"ל דיש לפסוק גם עכשיו כמ"ש הרשב"א המנהג שהי' בימיו וזהו כוונת מור"ם ג"כ כאן במ"ש דהולכין תמיד אחר זמן הגביה ר"ל אם נתחייבו כבר והשתא אחר שהעשיר באו לגבו' ביניהן הולכין אחר הגבייה כיון דעכשיו הוא התחלת הגביי' אבל אין לפרש דמ"ש מור"ם וכן אם הי' עני והעשיר כו' דאענין שלפני זה קאי ובא ללמדינו דאם התחילו לגבות מיד הולכים אחר זמן אותו התחלת הגבייה בין העני אח"כ או העשיר אח"כ דא"כ לא א"ש מה שמסיים מור"ם וכ' ע"ז ז"ל מיהו מי שבא לעיר בין כו' דמאן דכר שמיה דענין זה ולפי מ"ש פירושו א"ש ומ"ש אם היו עני והעשיר ולא נקט הי' עשיר והעני דמיניה איירי ברישא י"ל דרבותא למדינו בכל א' ברישא דאיירי דהתחיל הגבייה מיד קמ"ל דצריך ליתן הרבה כעשיר אע"ג דהעני וכאן שהגבייה היתה לסוף קמ"ל דצריך ליתן ג"כ כעשיר אע"ג דהי' עני מתחלה ואח"כ מסיק וכ' מיהו שבא כו' ללמדינו דבזה י"א דאין הולכים אחר זמן הגביה וק"ל:

אע"פ שהוא מנהג גרוע אין מדקדקים בענייני המסים. פי' משא"כ בעלמא וכמ"ש בסמ"ע לעיל סימן קנ"ז ע"ש ובד"מ כאן שהאריך בזה:

ה"ג בעניני מסים ואח"כ לא רצ' "ומת ונתייאשו מן החוב ואח"כ "קם "בנו "תחתיו וניכה כו' דכן הוא שם בהדיא והביאו בד"מ:

אם ראוים ליפרע כו'. ☜ אבל אם יש בידו שטר שהוא פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד עת שיוכל לתובעו וכן מי שיוכל להוציא מעכו"ם ממון ע"י תביעות וערעורים א"צ לתת מזה כלום כ"כ בת"ה סי' שמ"ב ד"מ שם. (הגה וכתב מהרי"ו סי' קכ"ד דהשמאים נאמנים על א' כמה הודה לפניהם אע"פ שכבר נסתלקו מן השמאות וע"ש אבל במרדכי דב"ב (דף רמ"ד ע"ב) משמע דאין בני העיר נאמנים על א' כמה הודה כל זמן שנוגעין בדבר עכ"ל ד"מ שם וכיון דהקהל הם מוחזקים כמ"ש לעיל סי' ד' הדין עם הקהל דבספיקא דדינא הדין עם המוחזק כמ"ש לעיל סי' כ"ה בהג"ה ס"ב עכ"ה):

אבל אם יש לו הנאה מהריוח כו'. ז"ל ת"ה שם מעות שהתנדבו לצורך מצוה פטורין ואם מוציא רק מקצת הריוח כגון שהקצה מעות מרובין להדליק מהריוח נר תמיד והוא מרויח כפלים. ממה שמוציא לצורך הנר תמיד ומחזיק באותו מעות שאם יעני הוא או זרעו דיחזיר ויחזיק באותן המעות לצורך עצמו אינו פטור:

מי שיש לו פקדון ביד אחרים כו' י"א דחייב ליתן מהם כו' ויש חולקין שם בת"ה הביא שני הדיעות וכ' דלהחולקין אם סגר ממונו ונתנו ביד נאמן א"צ ליתן ממנו מס אם לא שהוא עשיר מופלג שאז עין השלטון עליו בכל ענין ומסיק שם בת"ה לנהוג כסברא הראשונה דיתן אף מן הפקדונות שהשלטון אינו חושש אם הרויחו בהממון או לא רק כל שיש לו יתן אפי' הוא חוץ למדינה ואפי' לא בא לידו מעולם ע"ש:

ולכולי עלמא אם היו לו קרקעות כו' משום כו' דקרקעות אינן באין כאן ודאי מה שאין כן פקדון ועיין דרכי משה:

ובמקום שנותנין על פי הערכה אינו יכול לומר שטעו כו'. פי' ואותן ששמו עליו הערכה צריך ליתן כל הערכתו ששמו עליו ואינו יכול לומר שטעו אותן שמאים שהעריכו (וכן הקהל אינן יכולין לו' שטעו השמאים) דתחלת התקנה ודאי כן היה שיעריכו לבני העיר לפי דעתם מה שיש להן וכן יקום אף שאינן נביאים ויטעו לפעמים במעט או ברבוי השומא משא"כ כשגביית המס היה ע"פ מה שישבע כל א' מה שיש לו בזה ודאי י"ל מאחר שהדבר תלוי בהנישום לומר האמת ע"פ שבועתו אף אם כבר נשבע אם יכול לברר טעותו שומעין לו ומנכין לו מהשומא ואף דכ' הטור בסי' פ"א סל"א וגם המחבר כתבו שם דאחר השבועה אין שומעין לו לומר שטעה דחזקה אין אדם נשבע אלא באמת ובבירור מ"מ כשמברר דבריו ונותן אמתלא ודאי שומעין לו וקמ"ל דלא אמרי' אין אחר התקנה שתקנו שיגבה ע"פ השבועה כלום:

או שעוסק בפרקמטי' בקרקעות עד"מ שהביא דברי מהרי"ו שכ' בסי' פ"ד הבתים העומדים למכור דינם כמו בשאר פרקמטיא ונותן מהן מס ושמהר"ם מרוזבורק כ' דפטורים דמשום מחשבה לא מחייבינן ליה וכ' על דבריהן ז"ל דאם קנה בית כדי למוכרה ולהרויח בו חייב ליתן מהם אבל לא כשירצה למכור ביתו או הבית שירש וכדומה לו עכ"ל ע"ש אבל תכשיטין ☜ וכ' מהרי"ק ולא מקרי תכשיטים אלא בעברה צורת המטבע ולא כמו שעושין בשעת המס מדינרי זהב תכשיטין או נסכא של כסף כעין כוס ד"מ שם:

כל צרכי העיר אע"פ שמקצתן אינן צריכין כגון בית חתנות כו' נר' דוקא כל כהני דכל ישראל צריכין לבית חתנות או מקוה אף אם אירע שיחיד א"צ לו מחמת זקנה או איזה טעם אפ"ה צריך ליתן משא"כ כשהוציאו הוצאה שיעזור להן השר בענין שט"ח שאינו ענין כללי מ"ה כ' מור"ם בס"ס זה והוא מתשו' הרא"ש דאין אחרים צריכין ליתן להם לסיוע:

ש"ך - שפתי כהן

(ו) וכן אם טעו חבורה ע"ל סי' רע"ב סט"ו:


(ז) וכן צריכין לתת כו' ובתשו' ן' לב ספר ג' סי' ק' פסק דאין ליתן מנכסי מלוג סכומות ע"ש ונראה דלא פליג אמור"ם ומור"ם איירי במעות שאין לבעל פירות מהם כגון שנתנו להע"מ שאין לבעלה רשות בהן וכיוצא בזה וק"ל נ"ל עיין בתשו' מבי"ט ח"א סי' ע"א ובתשו' מהרשד"ם סי' ת"א:


(ח) או בנותיו הקטנים (הגה וכתב מהר"מ מריזבורק מי שהניח מעות ביד שליש לנדן בתו אם יגמרו השידוכין ינתנו לחתן צריך לתת מהן ד"מ שם עכ"ל סמ"ע) ע' בס' א"א ריש דף צ' ובתשוב' ר"א ן' חיים סי' מ' ובתשו' מנחם עזריה סי' מ"ג ובתשוב' מהר"מ מלובלין סי' מ"א:


(ט) אע"פ שהוא מנהג גרוע כו'. עיין בס' באר שבע דף צ"ו ובתשו' ר"ש כהן ס"ב סי' קס"ב:


(י) אם ראוין ליפרע נותן מהם. (הגה) אבל אם יש בידו שטר שהוא פרוע או שקר ומחזיקו בידו עד עת שיוכל לתובעו וכן מי שיכול להוציא מהעכו"ם ממון ע"י תביעו' וערעורי' א"צ לתת מזה כלום כ"כ בת"ה סי' שמ"ב ד"מ שם וכ' מהרי"ו סי' קכ"ד דהשמאי' נאמנים על א' כמה הודה לפניהם אע"פ שכבר נסתלקו מן השמאו' וע"ש אבל במרדכי דף רמ"ב ע"ב משמע דאין בני העיר נאמנים על א' כמה הודה לו כ"ז שנוגעין בדבר עכ"ל ד"מ שם וכיון דהקהל הם מוחזקין כמ"ש לעיל סי' ד' הדין עם הקהל דבספיקא דדינא הדין עם המוחזק כמ"ש לעיל סי' כ"ה בהגה ס"ב עכ"ל) ע"ל סי' ד' בסמ"ע ס"ק ו':


(יא) אין צריכין ליתן מריבית כו'. עיין בתשו' מהרשד"ם סי' רל"ו וע"ל סי' ק"ד בסמ"ע ס"ק ל"ד:


(יב) מי שיש לו פקדון כו' י"א דחייב ליתן מהם כו' וי"ח. שם בת"ה הביא שני הדעות וכתב דלהחולקים אם סגר ממונו ונתנו ביד נאמן א"צ ליתן ממנו מס אם לא שהוא עשיר מופלג שאז עין השלטון עליו בכל ענין ומסיק שם בת"ה לנהוג כסברא הראשונה עכ"ל סמ"ע ועיין בתשובת הר"ן סי' י' משמע שנוהגים איפכא ע"ש עיין בתשו' מהרשד"ם סי' שס"ב ושס"ד ות"ג ות"ד ות"ה:


(יג) במקום שנותנין ע"פ הערכה ע' בסמ"ע ס"ק כ"ט עד משא"כ אם גביות המס הוא ע"פ מה שישבע כ"א מה שיש לו בזה ודאי י"ל מאחר שהדברים תלוי בנישום לו' האמת ע"פ שבועתו אף אם כבר נשבע אם יוכל לברר טעותו שומעין לו ומנכין לו מן השומא ואף דכ' הטור סי' פ"א סל"א כו' עכ"ל והמעיין במהרי"ו שם יראה להדיא דלא מיירי כלל כשאומר הנשבע שטע' אלא קאי שם אשמאים ומ"מ לענין דינא נרא' דאם יכול לברר טעותו שומעין לו ובלא"ה ל"ד כלל לסי' פ"א דהכא אינו נשבע שיש לו אלא נשבע שאין לו יותר מסך פלוני ואפי' הביא רשימה ונשבע מסתמא לא נשבע שהרשימה אמת אלא נשבע שאין לו יותר מהרשימה כן נ"ל:



באר היטב

(ח) קירוב:    הטעם דכשהעיר פרוצה מאין חומה והלסטים הבאים לפעמים פושטים ידיהם תחלה בבתים החיצונים ולכן הן צריכין לשמירה יותר מהפנימים. סמ"ע.


(ט) רוב:    בתשובת הרא"ש לא כת' כן אלא שהשיב על מה ששאלוהו קהל שמטילין חרם אם גם זה כרוב כשהמעוטים באים למחות והן עשירים והשיב כיון שהחרם ההוא לצורך ממון הולכין אחר רוב ממון ולא יתכן שרוב הנפשות שנותנין מיעוט המס שהן יגזרו חרם על העשירים כפי דעתם עכ"ל ואיכא למימר דלא כת' הרא"ש שהולכין אחר רוב הממון אלא לענין שאין רוב הקהל האחרים יכולין לגזור סתם שלא מדעתם אבל לא כת' שהעשירים המעוטין מחשבי כרוב לגזור חרם על רוב הקהל וגם י"ל דס"ל דחשובין כמחצה על מחצה וצריכים להתפשר יחד בענינים כאלו וצ"ע. שם.


(י) בשוה:    הוא הדין כשאין ממונם בשוה אלא שיש לאחד יותר ממון מהשני הולכין ג"כ אחר שומת הממון ושומת הבתים אלא שהט"ו מילתא דפסיקא נקטו. שם.


(יא) מתגרים:    דאז כשאחד מהם גובר נכנס בכל העיר ושולל שללה ומ"מ הנפשות מניח כדי לעבדו ולהיות למס לאדוניהם מלכיהם ומש"ה אין גובין אלא משבח הממון וכשבאין גם על עסקי נפשות דאז הורגין ונוטלין ממונן מש"ה גובין משניהן. שם.


(יב) חבורה:    ע"ל סי' רע"ב סט"ו * ועיין בתשובת הגאון ח"צ ז"ל סי' קל"ב.


(יג) הנראה:    כי העלילות אינן שוות פעמים הן עבור ממון ופעמים עבור נפשות. סמ"ע.


(יד) לאשה:    ובתשו' ן' לב ס"ג סי' ק' פסק דאין ליתן מנכסי מלוג סכומות ע"ש ונראה דלא פליג דהרמ"א איירי במעות שאין לבעל פירות מהם כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בה וכיוצא בזה נ"ל עיין בתשובת מבי"ט ח"א סי' ע"א ובתשובות מהרשד"ם סי' ת"א. ש"ך.


(טו) לבניו:    עיין בספר א"א ריש דף צ' ובתשובת ראנ"ח סי' מ' ובתשו' מנחם עזריה סימן מ"ג ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' מ"ג. שם.


(טז) דאין:    הטעם דיכולין לו' אין אנו יכולים לעמוד על הערכתך ול"ד למ"ש הט"ו בסי' שע"ה ס"ח דאם אמר יבואו הדיינים ויעשו שומת ההוצא' ויטול בלא שבועה שומעין לו שאני התם דיש לעמוד על שיעור ההוצאה ע"י פועלים אחרים שעשו בכיוצא בזו הפעולה. סמ"ע.


(יז) לגבות:    דעת הסמ"ע דהרשב"א תרתי בעי שומת הערכה וגם התחלה לגבות ע"ש (והט"ז השיג עליו והאריך להביא לשון תשובת הרשב"א ותשובת הרא"ש בענין זה ולבארם לפי דעתו ומסיק וכת' ז"ל אלא ברור הוא דהך גבייה שזכר רמ"א פירושו העמדת הגבייה והיינו עשיית השומא ובזה לחוד סגי שמאז חל עליו החיוב על כל השנה לתת כל מה שיוגבה לפי אותו הערך עד עשיית שומא חדשה עכ"ל וע"ש באורך).


(יח) גרוע:    עיין בספר באר שבע דף צ"ו ובתשובת רש"ך ס"ב סי' קס"ב.


(יט) מריבית:    עיין בתשובת מהרשד"ם סי' רל"ו וע"ל סי' ק"ד סט"ו מ"ש הסמ"ע שם. ש"ך.


(כ) הנאה:    ז"ל ת"ה שם מעות שהתנדבו לצורך מצוה פטורין ואם מוציא רק מקצת הריוח כגון שהקצה מעות מרובין להדליק מהריוח נר תמיד והוא מרויח כפלים ממה שמוציא לצורך הנר תמיד ומחזיק באותו המעות שאם יעני הוא או זרעו דיחזור ויחזיק באותו המעות לצורך עצמו אינו פטור. סמ"ע.


(כא) חולקין:    בתשובת הר"ן סי' י' משמע דנוהגים כי"ח ע"ש ובתשובת מהרשד"ם סי' שס"ב ושע"ד ות"ג ות"ד ות"ה. ש"ך.


(כב) קרקעות:    משום דקרקעות אינן באין כאן משא"כ פקדון ועד"מ. סמ"ע.


(כג) שטעו:    כת' הש"ך דהמעיין ברי"ו יראה להדיא דלא מיירי כלל כשאומר הנשבע שטעה אלא קאי שם אשמאים ומ"מ לענין דינא נראה דאם יכול לברר טעותו שומעין לו ול"ד כלל לסי' פ"א סל"א דהכא אינו נשבע שיש לו אלא נשבע שאין לו יותר מסך פלוני ואפילו הביא רשימה ונשבע מסתמא לא נשבע שהרשימה אמת אלא נשבע שאין לו יותר מהרשימ' כן נ"ל עכ"ל.


(כד) בפרקמטיא:    בקרקעות ועד"מ שהביא דברי מהרי"ו סי' פ"ד שכת' דהבתים העומדים למכור דינם כמו שאר פרקמטי' ונותנים מהם מס ובמהר"מ מירזבור"ק כתב דפטורים דמשום מחשבה לא מחייבינן ליה וכתב על דבריהן ז"ל דאם קנה בית כדי למוכרו ולהרויח בו חייב ליתן ממנו אבל לא כשירצ' למכור ביתו או הבית שירש וכדומה לו עכ"ל עיין שם. סמ"ע.



קצות החושן

(א) ונתייאשו מן החוב במוהרי"ק שורש ג' העלה דכיון דכבר נתייאשו מן החוב הרי הוא כזוכה מן הפקר ואין צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן הלואה וע"ש שדנו בתורת ק"ו מאבידה דקונה ביאוש:

וראיתי בהגהת הט"ז בשם הגאון חכם צבי האריך לסתור דברי מוהרי"ק מכל צד וכת' דקל וחומר פריכא היא דהא באבידה גופה אמרינן פ' אלו מציאות נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה לאחר יאוש נתכווין לגוזלה עובד משום השב תשיב אלמא אע"ג דבהיתרא אתי לידיה ואח"כ נתייאש מיניה אפ"ה מחויב להחזירה שהרי מצות השבה חלה עליו משעה שגזלה עד שישיבנה וא"כ ה"ה בפריעת בע"ח מצוה כמו סוכה ולולב משעת הלואה עד שעת הפרעון וכו' וא"כ כיון שמוטל על האדון לפרוע אף אחר יאוש ונשתעבדו נכסים א"כ מה שפרעה הדוכסית אחר מות בעלה דינא הוא ואינה זכיה מן הפקר כו'. וע"ק דהא בזכיה גמורה ביאוש ושינוי רשות אמרינן בגמרא אם בא להחזיר מחזיר לבעלים הראשונים הגע עצמך הרי שהחזיר ליד אחד שיחזירו לבעלים הראשונים האמור נאמר שיזכה בו הלה זה ודאי לא עלה על הדעת ומה לי כותי או ישראל בענין זה ובמה יזכו הקהל בממון היחידים תיכף כשפרע' הדוכסית זכו הקהל לצורך היחידים וה"ל הקהל כשלוחי היחידים דישראל נעשה שליח לישראל חבירו לקבל מעותיו מן הכותי וזה פשוט והדר ה"ל אף לפי דבריו כישראל שרוצה להתחסד ולהחזיר אחר יאוש שינוי רשות והחזירו ע"י שליח ואמר לו זכה בו לפלוני דזכה כו' באופן דהנך מילי דמוהרי"ק ז"ל מרפסן איגרי וכו' וסוף דבריו ז"ל ואם כי צעיר אנכי לימים כו' נ"ל שאין לעשות מעשה כדברי מוהרי"ק הללו וגם הרב רמ"א אחר בקשת המחיל' מעצמותיי הקדושים לא כוון יפה בהביאו דברי מוהרי"ק להלכ' ומהתימא על האחרונים שלא הרגישו בזה ובודאי מקום הניחו לי מן השמים עד כאן לשונו:

ולענ"ד מצאתי ת"ל כי דברי מוהרי"ק צודקים מכל צד וכאשר נבאר. ומה שדן מוהרי"ק בק"ו יפה דן ומ"ש הגאון הנזכר דק"ו פריכא הוא נראה דלאו תשו' היא והוא דבפ' אלו מציאות דף כ"ט אמר רבא ראה סלע שנפלה כו' ואע"ג דאהדרי' בתר יאוש מתנה בעלמא הוא דקא יהיב ליה. והקשו בזה הראשונים דאמאי הוי מתנה דהא קי"ל דיאוש לחודי' לא קנה כל דאתי לידיה באיסורא דהיינו קודם יאוש. ועיין בתוס' שם וכמ"ש באה"ע שם. והרמב"ן במלחמות כת' עלה ז"ל והכי הוא סבר' דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ונקנה ביאוש היכא שלא נטלה וגזילה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא לעולם ואת"ל נקנית דמים מיהא משלם וזה כיון שנטלה ע"מ לגוזלה ולא להושיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה ולא על מנת לגוזלה קודם יאוש א"א לקנותו ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל ושלו ברשות הבעלים אבל בזה שעל מנת לגוזלה נטלה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה אשר גזל שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אע"פ שהחזירו עובר בכולן וזה הפי' ברור ונכון עכ"ל ועש"ך סי' רנ"ט שכת' על דברי הרמב"ן דכן עיקר. ומבואר מדברי הגאון דהא דאבידה דאינה נקנית ביאוש היכא דנטלה ע"מ להשיבה אינו אלא משום דכיון שנטלה להשיבה הרי נעשה שומר שכר של הבעלים ידו כידו וכמונח ת"י בעלים דמי אבל נטלה ע"מ לגוזלה דתו לא הוי ידו כיד בעלים נקנית לו ביאוש ואף ע"ג דמטי לידיה קודם יאוש ונתחייב בהשב' מ"מ לא מקרי באיסורא אתי לידיה ומשום דדוקא גזילה וגניבה הוא דהוי באיסורא אתי לידיה אבל אבידה אתי לידיה בהיתרא אלא דבהשבה הוא דנתחייב וכיון דלא הוי באיסורא כי מטי לידיה שפיר נקנה ביאוש הכין הוא שטת הגאון. ולפ"ז גבי חוב פשיטא דנקנה ביאוש דהא בשעת הלואה לאו באיסורא אתי לידיה דהא מדעת המלוה אלא שנתחייב בהשבה ומשום חיוב שנתחייב בהשבה נקנית לו ביאוש דק"ו מאבידה שנטלה ע"מ לגוזלה והוא לפני יאוש דהוא חייב בהשבה ואפ"ה לאחר יאוש קני לה כיון דלאו באיסורא מטי לידיה דכי מטי לידיה בהיתרא הוי אלא שהי' ראוי לו ליטלה ע"מ להשיבה וכיון דאבידה כה"ג נקנית ביאוש מכ"ש חוב דהא בחוב אע"ג דהלוה ע"מ לפרוע לא שייך בזה ידו כיד בעלים וכמונח ת"י בעלים כיון דהלואה ליתיה בעינא ודבר שאינו ברשותו ומה"ט אינו יכול להקדישו ולא שייך ביה ידו כיד בעלים א"כ ודאי נקנית ביאוש והא דאבידה שנטלה ע"מ להשיבה אינה נקנית ביאוש אינו אלא משום דידו כיד בעלים ושומר שלהם הוא משא"כ גבי חוב דלא שייך ה"ט א"כ ממילא נקנית ביאוש וא"כ שפיר אית לן למילף ק"ו לחוב דנקנית ביאוש מאבידה שנטלה ע"מ לגוזלה דמקרי קצת באיסורא אתי לידי' במה שהי' בדעתו לגוזלה ואפ"ה נקנית ביאוש ומשום דמטי לידיה בהיתרא דנטלה בהיתר אלא שדעתו אינה יפה ודוקא גזילה מטי לידי' באיסורא הוי ומכ"ש חוב דכי מטי לידיה בהיתרא ממש ואי משום שנתחייב בהשבה קל וחומר מאבידה ע"מ לגוזלה דנמי נתחייב בהשבה וזה לא מקרי באיסורא אתי לידי' אלא משום דשומר שכר הוא והוי ידו כיד בעלים משא"כ בחוב א"כ מכ"ש דנקנית ביאוש לגמרי וזה נכון היטב וברור וע"ש בדברי חכם צבי במה שהאריך להשיג על מוהרי"ק ולפמ"ש נדחה כל השגותיו ע"ש:

וכן נראה מוכח דחוב נקנה ביאוש מהאי דס"פ כל הגט תנו רבנן המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין כו' נתייאשו הבעלים אין מפרישין עליהם לפי שאין מפרישין על האבוד ע"ש פרש"י ז"ל נתייאשו הבעלים כגון שהלוהו כדי שיעור תרומתו שנה זו על מנת לקבלם בשנה זו וראה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מן ההלוא' ואמר ווי לחסרון כיס ואח"כ חזרו ונתקנו שדותיו אין מפריש עליהם דיאוש דבר האבוד הוא ע"ש ובגמ' שם פריך עלה נתייאשו פשיטא ומשני לא דאקנו מהו דתימא אקנתא מלתא הוא קמ"ל וע"ש והרי מבואר דיאוש בחוב מהני. שוב ראיתי בחידושי פני יושיע ס"פ כל הגט שם וז"ל נתייאשו הבעלים תמיהא לי מלתא מאי מהני ווי לחסרון כיס הא לא מהני שום יאוש בחוב וכמ"ש הטור בסי' צ"ח ע"ש שהניח בצ"ע. והמעיין בטור יראה שלא הזכיר שם כלל מדין יאוש שלא כת' אלא אפי' שהה כמה שנים ולא תבעו והב"י הוא שכ' שם בסי' הנז' בשם מוהרי"ק שורש ג' דאפי' שמענו דנתייאש וכ"כ בש"ע סי' הנז' והרי מוהרי"ק גופי' סובר דמהני יאוש בחוב אלא שמחלק בין יאוש ליאוש דהיכא דהוא מתיירא מפני שהלוה עני או אלם זה לא הוי יאוש דכל אשראי ספק אתי ולפעמים דהמלו' סובר שהוא עני ואין כן אבל היכא דמתייאש בחוב בדבר שסתמו עומד ליאוש גם בחוב מהני יאוש ע"ש ובסי' צ"ה כ' בש"ע ביאוש משום שהוא עני או אלם וגם כתבו הרמ"א ביאוש גמור ומדברי מוהרי"ק הוא וגבי נשתדפו שדותיו דסתמו עומד ליאוש א"כ אפי' בחוב מהני יאוש ומן התימא על פני יושיע שכת' בפשיטות דיאוש לא מהני בחוב והוא מהך דסי' צ"ח ושם אינו בטור אלא מדברי מוהרי"ק וכמ"ש ומוהרי"ק סובר דיאוש הראוי גם בחוב מהני. ומה שכ' הגאון ח"צ להשיג משום דישראל נעשה שליח לישראל חבירו לקבל מעותיו מן הכותי זה פשוט וכו' הרי שהחזיר ליד אחד שיחזיר לבעלים הראשונים האמור נאמר שיזכה בה הלה זה ודאי לא עלה על הדעת ומה לי כותי ומה לי ישראל בענין זה ע"ש:

נפלאתי במ"ש עלה זה פשוט כו' האמור נאמר כו' ודאי אמרינן הכין וכן מבואר להדיא בתוס' פ' איזהו נשך (דף ע"א) ד"ה בשלמא סיפא לחומרא וז"ל ותימ' אמאי לא הוי ריבית גמור כשהעמידו אצל ישראל אפי' מקבל הנכרי ריבית שהרי נעשה הישראל שני שלוחו של ראשון לקבל חובו מיד הנכרי וי"ל דאפי' שיוכל לזכות לחבירו במציא' הכא אין קבלתו מן הנכרי זוכה לישראל חבירו דנהי אם הי' הנכרי מפקיר מעותיו הי' יכול לזכות לחבירו השתא מיהת שהנכרי אינו מפקיר אלא בא לזכות מעותיו למלוה ע"י זה הלו' אין לו כח לזכות שא"כ הי' הישראל המקבל שלוחו של נכרי לזכות במעותיו של ישראל ואין שליחות לנכרי וה"ל להיות מותר אפי' העמידו אצל ישראל אי לאו דלחומרא אמרינן יש שליחות לנכרי עכ"ל. והרי מבואר להדיא דאין ישראל זוכה לישראל חבירו בקבלתו מן הנכרי ואם נכרי אמר זכה במעותי לישראל חבירך ה"ל שליחות לנכרי ואין לו שליחותי וא"כ ה"נ כיון דיאוש קונה בחוב וה"ל מעותיו של נכרי לא מצו ישראל לזכות לצורך ישראל חבירו וגם זה ב?דור:

אמנם קשה לי בדברי תוס' דנהי דבמעותיו של נכרי ליכא תורת זכות לישראל חבירו אבל היכא דחייב לישראל כיון דאפילו תופס לבע"ח היכא דלא חב לאחרים מהני וזוכה לו שלא מדעת הלו' וא"כ ה"נ למה לי דעת הנכרי בזה כיון דחייב הוא לו ועמ"ש בסי' ע"ב ס"ק כ"ב דגבי מעות דאין צריך שומא דמצי למיעבד דינא לנפשי' ולא אמרינן בי' מאן שם לך ע"ש וא"כ היכי קרי לי' שליחותי' כיון דאפי' תופס שלא מדעתו מהני וצ"ע. ואפשר דס"ל לתוס' כדעת רב אלפס הובא ברא"ש ספ"ק דגיטין ובטור סי' ק"ה דאפילו במקום דליכא פסידא לאחריני נמי אינו יכול לתפוס שלא מדעת הלו' אלא היכא דאיכא פסידא דמלוה כגון דמפסיד נכסי או שהעני הלו' אבל באמיד לפרוע לא ע"ש וא"כ צריך דעת הלוה וה"ל שליחותי' לזכות במעותיו מיהו בנ"ד דאין הנכרי חייב כיון דקנה ביאוש ודאי בעינן דעתו שיזכה לישראל חבירו ואין לו שליחות ולא זכה הישראל כה"ג:

והנה ראיתי בשו"ת נודע ביהודא חלק ח"מ סי' ל' שכת' וז"ל ודברים בטלים הם שאין זכות לישראל לצורך א"י או שא"י יזכה לצורך ישראל אבל שישראל יזכה לצורך ישראל מן הכותי ודאי יש שליחות ומה שהביא ממעמד שלשתן ראיה משם מבואר טעותו דשם פליגי הפוסקים אם הנפקד או הלוה א"י שהוא הזוכה בשביל ישראל אבל אם הנותן אינו ישראל והמקבל והנפקד ישראל כ"ע מודו דקנה ישראל כמבואר שם בש"ע בסי' קכ"ו עכ"ל:

וכמה הרחיק הגאון הנז' את הדבר עד שחשבו לדברים בטלים והלא הוא הדבר מבואר כן בתוס' שזכרנו. וגם מ"ש ומה שהביא ממע"ש משם מבואר טעותו וכו'. ואדרבה ראיה גמורה היא וז"ל תוס' פ"ק דגיטין דף י"ג ד"ה במעמ"ש קנה וז"ל אומר ר"ת דלא תיקנו מעמד שלשתן בנכרי אם הנפקד או הלוה נכרי ואמר ליה ישראל תנהו לישראל אחר לא קנה כיון דאפי' אמר לו זכו לא קנה כיון דאין זכיה לכותי ה"ה במעמ"ש לא קנה ואם המקבל נכרי ואמר ישראל לישראל תנהו לפלוני נכרי כו' אבל אם חוזר בו לא יתן אפי' אומר לו במעמ"ש כו' ואם הנותן נכרי נרא' דקנה דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמ"ש דהוי הלכתא בלא טעמא כו' ועוד דבדיניהון דיינין ליה כו' כדאמרי' פ' הגוזל עכ"ל וכ"כ שם באשר"י ע"ש ואי נימא דכל שזכה ישראל לישראל מהני אפי' במעותיו של נכרי א"כ למה להו הך טעמא דהפקיעו תיפוק ליה דמעמ"ש הוא מתורת זכיה הלוה או הנפקד למקבל והרי הוא בכלל זכיה ישראל לישראל אע"כ כיון שהוא מעותיו של נכרי לא מהני זכיה ישראל לישראל ומש"ה צריכין לטעמא דפקיעו או משום דכך דיניהם וז"ב וכן נרא' להדיא מדברי המרדכי שם פ"ק דגיטין וז"ל ואם הנותן כותי והנפקד והמקבל ישראל זכה המקבל ואפי' אם זכיה מטעם שליחות אתרבי ואין שליחות לכותי מ"מ נימא ק"ו דהשתא ממונו של ישראל הפקיעו כהלכתא בלא טעמא כו' שהרי דישראל לישראל לא זכה בממון כותי. וע' ר"פ איזהו נשך שם לאו בגזל למה לי כו' תיתי מריבית ואונאה כו' ומסיק דקאי לכובש שכר שכיר ולעבור עליו בשני לאוין. והקשו בתוש' ולוקמה בגזל ולעבור עליו בשני לאוין וי"ל משום דלא לקי אלאו דגזל משום דניתק לעשה אבל כי מוקמינן אכובש שכר שכיר באם אינו ענין לקי שפיר עכ"ל. ורבים נתקשו בזה דהא כובש שכר שכיר נמי ניתק לעשה וכדכתיב או את העושק אשר עשק. ולפי מה שביארנו דיאוש בחוב מהני א"כ בכובש שכר שכיר שפיר משכחת מלקות ולאחר יאוש דכי אהדרי מתנה בעלמא הוא דהדר וכדאמרינן גבי אבידה שנטלה ע"מ לגוזלה דכיון דקי"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו דאפי' לא נתקיים ע"י אונס נמי לקי וכמ"ש בסי' צ"ז סק"ד ע"ש. אבל בגזל דהוא באיסורא אתי לידיה ויאוש אינו קונה ואפי' למ"ד יאוש לחודיה אבל דמים מיהת משלם ומשום דבאיסורא אתי לידיה וכמ"ש תו' במרובה דף ס"ו ע"ש וא"כ לעולם ליכא דין מלקות בגזל אבל בעושק דכיון דחוב מקרי בהיתרא אתי לידיה וכמ"ש וא"כ שפיר משכחת לה במלקות. ועמ"ש בסי' שס"א סק"ב:





▲ חזור לראש