אלשיך על איכה ד יז
<< | אלשיך על איכה • פרק ד' • פסוק י"ז |
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
עודינה עוֹדֵ֙ינוּ֙ תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ׃
"עודינו" כו'. הלא אמרנו (לעיל פסוק טו) מחטאת נביאיה אשר אמרו בגוים לא יוסיפו לגור, היו מבטיחים לב העם כי לא תבא עליהם רעה כי אם טובה, שהוא כי על ידי כן רפו ידיהם מלשוב עד ה', וביני וביני נמשך כמדובר שפוך דם צדיקים וצרת העורים. והלא יאמר איש, האם דעה חסרו העם ששמו לב אליהם, והלא עין בעין היו רואים הצרות דוחקות זו אחר זו, ואין יום שאין קללתו מרובה מחבירו, ועדיין לא נחו מגלות יהויקים ויבא רוגז גלות יהויכין אשר גלו בו כל הצדיקים אלי הארץ והחרש והמסגר, ואיזו טובה ייחלו אחרי זאת, וגם הרעב כבד בארץ. לזה אמר הנה הרעה היתה כי המה את מצרים נתנו יד, ושמן למצרים יובל, והיה עולה על רוחם לצרף תקות תשועת מצרים אל נבואת נביאיהם, אומרים בלבם כי תתקיים נבואת הטובה בתקותם ממצרים, ועל ידי כן רפו ידיהם מן התשובה עד אפס תקוה. כי הגיע מנין ונושנתם (דברים ד כה), שהוא קץ הרעה בלא תקומה אם לא יתקנו בינתים, כאמור במסכת גיטין (פח א) שהגיע זמן ונושנתם להתקיים מקרא שכתוב (שם פסוק כט) העידותי בכם וכו' כי אבוד תאבדון בגלות צדקיה:
וזה מאמר המקונן, הנה "עודנו תכלינה עיננו" מיחל "אל עזרתנו הבל", שהוא נבואות הטובה מנביאי השקר. ולא שבנו בינתים עם שלא ראינו סימן טובה היה "בצפיתנו", שנצטרפה צפיתנו שצפינו אל גוי לא יושיע הוא מצרים, כי חשבנו תתקיים הנבואה בה ורפינו, (יח) עד "צדו צעדינו מלכת ברחובותינו" הרחבות. כלומר שדחקה השעה עד אין תקומה, והוא כי "קרב קצנו" של מנין ונושנתם. ובהיות הקץ קרוב עדיין היה אפשר לשוב טרם יבא, אתרפו ידינו כי נתייאשנו. כי מאז קרב קצנו אמרנו הנה כבר "מלאו ימינו כי בא קצינו" כי אבוד נאבד וכבר אבדה תקוה, באופן שלא שבנו ואבדנו, נמצא כי נביאנו היסבו כל הרעה. וזהו "קרב קצנו", כי מאז קרב טרם בא קץ המנין אמרנו הנה "מלאו ימינו כי בא קצנו" ומה נועיל עתה: