אלשיך על איכה ד טו
<< | אלשיך על איכה • פרק ד' • פסוק ט"ו | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֙וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖פוּ לָגֽוּר׃
ואז מה היו עושים הכהנים הנזכרים, "סורו טמא קראו למו", שהיו קוראים למו יסורו שהם טמאים מהדם, פן יטמאו את עוברי דרך. כי אומרו סורו, הוא כמו סורו נא מעל אהלי האנשים (במדבר טז כט), שהוא סורו עצמכם. כן היו "קוראים למו" ואומרים, "סורו טמא" שיסורו עצמם פן יטמאו את זולתם. וזה להבעיתם בהחפזם, כי הלא עורים היו, ובאין עינים ימששו ולא ימצאו דרך, ומה גם לצאת מבין החללים. ולבל יבואו בני אדם לאחוז בידיהם להוציאם מבין החללים ולהדריכם לדרכם, "סורו סורו אל תגעו" בעורים המגואלים בדם, בל תטמאו בהם. וזהו כי תחלה נאמר "למו" ובאומרו סורו סורו אינו אומר למי יאמרו. אך הוא, כי סורו טמא היו אומרים לעורים עצמם, ואומרו סורו סורו וכו' הוא סתם לנמצאים בחוצות, והיה לבל ידריכום. ויתעכבו שם עד יסריחו שם מדם שנטבלו מלבושיהם, וגם שיוסיפו להיות יותר נעים ונדים, וזהו "כי נצו", שהוא כפירוש רש"י (כאן) לשון סרחון. שהוא כי על ידי האמור הסריחו שם. "וגם נעו", שהוסיפו להיות עוד נעים, וזהו אומרו "גם" נעו, שהוסיפו על מה שנעו בראשונה:
ועתה חל עליו חובת ביאור מה המה חטאת נביאיה, וגם מה טעם היו נותנים הם וכהניה על שפכם דם צדיקים. ובראשון היחל ואמר, "אמרו בגוים" וכו' והוא כי חטאת נביאיה היו כי "אמרו בגוים לא יוסיפו לגור, "שאחר גלות יהויקים וגלות יכניה עוד לא יוסיפו לגור בין הגוים. והוא כמפורש בירמיה (כז טז), שהיו אומרים שלא בלבד בני האדם לא יגלו עוד, כי אם גם הכלים שלקחו עם גלות יהויקים ועם גלות יכניה שיחזירום. וזהו "אמרו" וכו' כי מה שאמרו נביאיה היה כי "בגוים לא יוסיפו לגור":