אלשיך על איכה ד א
<< | אלשיך על איכה • פרק ד' • פסוק א' | >>
• א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יט • כ • כא •
על פסוק זה: דף הפסוק • מקראות גדולות
אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֙כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כׇּל־חוּצֽוֹת׃
"איכה" וכו'. למה שגדול כבוד עם בני ישראל לפניו יתברך מכל מחמדי העולם, כי בהם בחר כמפורסם, על כן בהראותו כביכול מרירות דאגתו הגדול ורב על אבדם מחמדי עולמו בעת רעת חרבן ביתו, דבר ויקרא לבכי ולמספד עשר ידות על בני עמו מעל כל יתר רעות רבות וצרות. כי על כן חשב מחשבות להשחית חומת בת ציון ולהצית אש בבית אשר נקרא עליו שמו, לבלתי התם וכבות גחלת ישראל לבל האביד שריד חלילה, כי רבו מאוד רחמי האב הרחמן על בניו כי אהבת עולם אהבם, ועד ממהר פתחי פיו יתברך בקינה הזאת. הלא הוא כי הנה כאן נמצאו וכאן היו בעולם השפל הלז שני מיני עושר. האחד גשמי, הוא כתם וזהב ודומיהם. שני, עושר רוחני אשר היה בבית אשר חמד אלהים לשבתו, הוא בית עולמים. וכולם לקו בזמן החרבן עם ישראל עמו. ועל מעמד שלשתן אמר אלהים ברוח הקדש הקינה הזאת, ממנה עשה עיקר הוראת דאגתו. כי היחל מעט בעושר ירושלים ובמקדש, ועזב אותם ודאג לנו, כי על צרותינו האריך הרחיב. והוא באומרו "איכה יועם זהב ישנא הכתם הטוב" שהוא העושר, ועל המקדש כאומרו "תשתפכנה אבני קדש" וכו', ועל כולנה נשא קינה דרך קצרה בפסוק אחד. ועל "בני ציון היקרים", ובהם האריך. כי מזה עשה עיקר, והראשונים איידי דזוטרן מילייהו אקדמינהו:
ולא זו בלבד, אלא שעל הכתם ועל הזהב ועל אבני קדש נשא קינה אחת על מעמד שלשתן, ועל בני ציון לבדם נשא קינה בפני עצמה. והוא כמאמרם ז"ל (בראשית רבה יט ט) כל מקום שנאמר איכה לשון קינה. ובזה יאמר "איכה יועם" וכו', לומר איכה וקינה אחת אני נושא על מה שיועם זהב וישנא הכתם הטוב ושתשתפכנה אבני קודש וכו', אך על בני ציון היקרים קינה ואיכה אשא עליהם לבדם, וזהו איכה נחשבו לנבלי חרש וכו' (לקמן פסוק ב):
(א) ולענין התכת תיבות המקרא, אפשר הוכח יוכיח את בני עמנו בל ישתו מעייני לבם ועינם אל חמדת כתם וזהב, אחרי אשר נפלה עטרת ראשינו ויחרב בית מקדשנו. והוא כמאמרם ז"ל בבראשית רבה (טז ב), על פסוק וזהב הארץ ההיא טוב (בראשית ב יב), לא נברא זהב אלא לבנין בית המקדש. נאמר כאן טוב, ונאמר להלן (דברים ג כה) ההר הטוב הזה והלבנון. ובזה יאמר ויצדק אומרו לשון "יועם" ולא אמר הועם, לומר "איכה" ראוי "יועם" ויתאבל "הזהב, וישנא הכתם הטוב", אחר שמה שנקרא "טוב" הוא בית המקדש אשר בשבילו נברא, "תשתפכנה" אבניו "בראש כל חוצות":
או יאמר אוי ואבוי על בני ציון היקרים, כי הלא ירדו פלאים בשלילת הדרגה. כי הנה לכל הדברים החשובים על פי הדרגתם היא הפסדן, ואלה אשר יקרותן עלה על כולם נפלאתה מפלתם. והוא כי הלא "איכה יועם זהב", אך "הכתם הטוב" מזהב לפי חשיבותו נתמעט הפסדו כי "ישנא" בלבד ולא יועם בעצם כזהב , "והאבנים" הבלתי חשובות כזהב "תשתפכנה" בלבד: