משנה אבות ה כא
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה כא | >>
הוא היה אומר, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנהעב, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.
הוּא הָיָה אוֹמֵר:
- בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא,
- בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,
- בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְווֹת,
- בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,
- בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,
- בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף,
- בֶּן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ,
- בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,
- בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,
- בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה,
- בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה,
- בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,
- בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ.
- בֶּן מֵאָה,
- כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:
משנה זו אינה בגרסת הרמבם, ולא פירשה
בן חמש שנים למקרא - מערלה ילפינן, דכתיב (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים, שאביו מלמדו צורת האותיות והיכר הנקודות. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, מכאן ואילך ספי ליה כתורא:
בן עשר למשנה - שלומד מקרא חמש שנים, וחמש שנים משנה, וחמש שנים גמרא. דאמר מר (חולין כ"ד ע"א) כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה, דכתיב (במדבר ח) זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא, שבא ולומד הלכות עבודה חמש שנים, ובן שלשים עובד:
בן שלש עשרה למצות - דכתיב (שם ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וגבי שכם כתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. ולוי באותו פרק בן שלשה עשר שנה היה סח, וקרי ליה איש:
בן שמונה עשרה לחופה - י"ט אדם כתובים בפרשת בראשית מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע, חד לגופיה, פשו ליה שמונה עשר לדרשא סט:
בן עשרים לרדוף - אחר מזונותיו. לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות. פירוש אחר, בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים ע:
בן שלשים לכח - שהלוים היו מקימים את המשכן ומפרקין וטוענין את העגלות ונושאין בכתף מבן שלשים שנה ומעלה:
בן ארבעים לבינה - שלאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה עא:
בן חמשים לעצה - שנאמר בלוים (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו וגו"ומהו השירות, שיתן להם עצה:
בן ששים לזקנה - דכתיב (איוב ה) תבא בכלח אלי קבר. בכל"ח בגימטריא ששים:
בן שבעים לשיבה - דכתיב בדוד (דברי הימים א כט) וימת בשיבה טובה, וימי חייו היו שבעים שנה:
בן שמונים לגבורות - דכתיב (תהלים צ) ואם בגבורות שמונים שנה:
בן תשעים לשוח - הולך שחוח וכפוף. ויש אומרים, לשון שוחה עמוקה:
הוא היה אומר בן חמש וכו' ונ"א ל"ג. וכתב במד"ש בשם הרר"י בר שלמה ז"ל שאין אלו דברי ר' יהודה בן תימא. וגם אינה מסדר מסכתא זו. אלא שחכמים הסמיכום והוסיפום כאן. ודברי שמואל הקטן הם. ויש נוסחאות שכתוב כאן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וכו'. ע"כ. ובריש מתני' דלקמן כתב די"ס גורסין משנה זו באחרונה ולא נהירא דאין לומר שיהא סיום המסכתא במת ובטל מן העולם כי מצינו שהקפיד התנא ע"ז כמו שאמרו (כלים פרק ל') אשריך כלים וכו' ויצאת בטהרה ע"כ. וראיה יותר קרובה מ"ש הר"ב בסוף מ"ק. ובסוף מסכת ידים משום אל תעמוד בדבר רע:
בן עשר למשנה. כתב הר"ב דאמר מר כל תלמיד וכו' דכתיב זאת אשר ללוים וגו' וכתוב אחר אומר מבן שלשים וגו' הא כיצד בן כ"ה וכו'. רש"י:
בן י"ג למצות. פי' הר"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י"ג שנה היה. כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם. [ועיין רפ"ב דזבים]:
בן י"ח לחופה. לשון הר"ב י"ט אדם כתובים מן ויאמר וכו' עד ויבן ה' אלהים את הצלע עמדתי למנין וחשבתי גם שניהם דכתיבי בהך קרא דויבן. ולא מצאתי בין כולם כי אם י"ו ובפירש"י די"ח פעמים כת ב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת. ע"כ. וצ"ל דאיש נמי מן המנין:
בן כ' לרדוף. בפי' אחר שכתב הר"ב שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן כ'. במדרש רבה פרשת קרח ונ"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ':
בן מ' לבינה. פי' הר"ב שלאחר מ' שנה שהיו ישראל במדבר וכו'. גמרא. בפ"ק דעבודה זרה דף ה' [ע"ב]. וק' דזו אינה ראיה מאנשי מדבר שכשהיו ארבעים שנה במדבר אחר מתן תורה היו יותר מבני ארבעים שנה הרבה. וי"ל דדייקינן מדלכולם היה מדבר ואף אותם שהיו קטנים בשעת מתן תורה בכלל. ה"ק ולא נתן ה' לכם לכולכם דלמקצתם והם שהיו גדולים בשעת מ"ת כבר נתן כשהגיעו למ' שנה. ועוד נ"ל דישראל בשעת מ"ת גרים היו דהא מינייהו ילפינן שצריך גר טבילה כמ"ש בספ"ח דפסחים וכל גר כקטן שנולד דמי:
בן ששים לזקנה. פי' הר"ב דכתיב [איוב ה' כ"ו] תבא בכלח אלי קבר. בכל"ח בגימטריא ס'. ואע"ג דבית שמושית היא בכלל הגימטריא היא דהכי דרשינן לה בסוף מסכת מ"ק (דף כ"ח. ) ואע"ג דהתם דריש ליה למיתה בידי שמים והכא משמע דזקנה היא. היינו לפשטיה דקרא דבטובה משתעי דסיפיה כעלות גדיש בעתו וכתיב נמי לעיל מיניה וידעת כי שלום אהלך. ובמד"ש דאית ספרים דגרסי בן ששים לחכמה. וכ"כ הריטב"א ושהעד (איוב י"ב) בישישים חכמה נוטריקון. בן ששים. ע"כ. ואפשר דאף לפי גרסתינו הא דתנן לזקנה הכונה לחכמה. כי (קדושין ל"ב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. דנוטריקין זקן זה קנה ע"כ. ועיין עוד בסמוך:
בן תשעים לשוח. כתב הר"ב י"א לשון שוחה עמוקה. ע"כ. ובמד"ש בשם החסיד ז"ל הקשה על זה שהל"ל לשוחה. ועוד לא מצינו דקבר נקרא שוחה. ועוד אחרי שנקבר בן תשעים איך ימות בן מאה. ע"כ. וקושיא אחרונה אינה כל כך קושיא דלא קאמר אלא שראוי לשוח. וכן אתה צריך לומר לפירוש הר"ב בבן ששים לזקנה. דאי מת נתקיים בו הזקנה קאמר:
(סח) (על הברטנורא) כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשה האחימ. ראוכן שמעון ולוי לחשבון ז' חדשים לכל אחד. נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף. עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנה בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ובחומש פרשת וישב בפסוק ויתאבל שפירש"י ששה חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם, לא דייק:
(סט) (על הברטנורא) לא נמצא רק ט"ז. ובפירש"י די"ח פעמים כתיב אדם, עד כי מאיש לוקחה זאת. וצ"ל דאיש נמי מן המנין:
(ע) (על הברטנורא) במד"ר פרשת קרח. ונ"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ':
(עא) (על הברטנורא) גמרא. ונ"ל דר"ל דישראל בשעת מ"ת גרים היו וגר כקטן שנולד דמי. ועתוי"ט:
(עב) (על המשנה) בישישים חכמה נוטריקון בן ששים. ריטב"א. ואף לגירסתנו זקן זה שקנה חכמה. מד"ש. ועתוי"ט:
הוא היה אומר בן חמש וכו': בשמושא רבה מייתי לה בשם שמואל הקטן וכן העתיקו בשם שמושא רבה דתנן שמואל הקטן וכו' בבית יוסף א"ח סוף סימן ל"ח ואיתא בתוס' פ' נערה דף נ' וכתבו שם דהא דתנן בן חמש שנים למקרא היינו לגלגל ולא למיספי ליה כי תורא וכן הא דתנן בן עשר למשנה לא שירד עמו לחייו לרדותו ברצועה ובחוסר לחם אלא לגלגל אבל לרדותו אינו [אלא] עד לאחר י"ב שנה עוד כתבו ז"ל אהא דקאמר אביי התם אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר שית למקרא היינו בר שית ויום אחד דומיא דבר עשר למשנה דהוי בר עשר ויום אחד כי ההוא דמסכת אבות דהתם הוי בר עשר ויום אחד דומיא דבן י"ג למצות והשתא האי בר שית למקרא לא הוי דומיא דבן עשר למשנה דבן שית למקרא היינו למיספי ליה כתורא ובר עשר למשנה לאו למיספי לי' אלא לגלגל עד י"ב שנה ע"כ. ואיתה נמי בתוס' דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א.)
בן עשרים לרדוף: כתב הרמב"ן ז"ל בראש פ' במדבר סיני כל יוצא צבא בישראל מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן כ' שנה ואפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים וכמו שאמרו בן עשרים לרדוף ע"כ ובתוי"ט כ' הוא היה אומר בן חמש וכו'. ונ"א ל"ג כו' ע"ש. וגם הרב ר' יהוסף ז"ל מחקה לכולה מתני' וכתב בכל הספרים לא מצאתי משנה זו ע"כ:
בן שמונה עשרה לחופה: עיי' בתוי"ט [הגהה ובספר הלבוש ריש סי' ראשון דאבן העזר מ"כ וז"ל וקבעו חז"ל זמן למצוה זו עד שיהיה בן י"ז שנים שלמים דהיינו משנת י"ח ואפשר לי לאסמוכה על מקרא זה לא טוב היות האדם לבדו טוב בגימטריא י"ז כלומר אמר הש"י הרי אין האדם כבן טוב שיהיה לבדו שהרי הוא יותר מבן טוב שהרי הוא כבן עשרים כמו שאמרו במדרש על הן האדם היה כאחד ממנו כלמר בן עשרים כמנין היה וחייב בעונשים ש"מ דמבן טוב ואילך לא יהיה לבדו אלא ישא אשה וכתיב מצא אשה מצא טוב כלומר כשימצא האדם עצמו בן טוב שהוא י"ז אז מצא אשה ע"כ]:
בן ארבעים לבינה: עיי' תוי"ט. [הגהה ובספר הפרפראות פרשת עקב כתוב ארבעים שנה וסמיך ליה וידעת עם לבבך רמז עד ארבעים שנה לא קם אינש אדעתא דרביה וכן בן מ' לבינה ולבבו יבין לבבו עולה ארבעים ע"כ. וכן בסוף פ' כי תבא ולא נתן ה' לכם לב לדעת וסמיך ליה ואולך אתכם מ' שנה]:
יכין
הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא: כבר התחיל מקרא:
בן עשר למשנה: כבר התחיל המשנה בלי קושיא ותירוץ לבלי להלאות שכלו הרך:
בן שלש עשרה למצות: חייב בהן הלממ"ס [תשובת הרא"ש כלל ט"ז].
בן חמש עשרה לתלמוד: כבר מוכשר הוא בשכלו להעמיק בדיניו:
בן שמונה עשרה לחופה: אז ראוי שישא אשה, מדכבר הקיץ אז יצרו:
בן עשרים לרדוף: לטרוח אחר מזונותיו. וגם לצאת למלחמת ישראל. אולם חייב גם לרדוף אז ביותר אחר מצות, דבב"ד של מעלה אין מענישין בפחות מבן עשרים [ב"ר פרשת קרח וירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה, ושבת פ"ט ב']:
בן שלשים לכח: כבר נתבשל כחו שבגופו בכל האפשרי:
בן ארבעים לבינה: כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר:
בן חמשים לעצה: בכל עצה יש ב' דרכים. ובן נ' כבר יוכל לשקול המובחר מב' הדרכים:
בן ששים לזקנה: ובישישים חכמה, שכבר יודע להטעים חכמתו בדברי טעם ושכל טוב, ומתוקים לכל טועמם כאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן:
בן שבעים לשיבה: שחייב לקום בפניו:
בן שמונים לגבורה: דכבר התגברו בו כחות הנפש על הגוף ותאוותיו שנחלשו, ונקל לו מאד לקיים התורה ומצותיה:
בן תשעים לשוח: גופו שחוח. וי"ג בסין, ור"ל שאין כחו רק בשיחה לדבר בתורה ובתפלה, דכבר הוחלש כח המעשה שבו:
בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם: כשזכה לכך נדבקה נפשו בעליונים, ונתבטל ממנו העולם ותאותיו, כאילו כבר עבר ממנו:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש הוא היה אומר שמואל הקטן. בן חמש למקרא כל השנים הללו הם שלמות והראיה בן שלש עשרה למצות שהם שלש עשרה שלמות וביום ראשון משנת ארבע עשרה נתחייב במצות כמו שנזכר בפרק מי שמת ובפ' בא סימן ובאחרון מיומא ודבר זה נלמד מן הערלה שהיא אסורה לשלש שנים אפי' בהנאה וברביעית מותרת על ידי פדיון ובחמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו וזו אסמכתא היא בויקרא רבה ובילמדנו אבל בגמרא אמרו בפר' לא יחפור ובכתובות פר' נערה שנתפתת' אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר משית לא תקבל מכאן ואילך קבל וספי ליה כתורא כי חמש שנים ראשונים עדיין הוא רך ואין מטילין עליו אימת הרב ואביו מלמדו בתוך ביתו תורה צוה לנו ושמע כמו שנזכר בסוכה פרק לולב הגזול ובפרק נערה אמרו אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה והיה נראה כי אין זה כדברי המשנה על כן היו מפרשין בר שית למקרא כיון שנכנס בשנת שש וזה הפירוש אינו נראה שכל שנים הנזכרים כאן הם שלמות על כן נראה שהמשנה דברה שאביו מלמדו מקרא בתוך ביתו ואמרה לי אם לשלחו לבי רב אחר שהרגילו אביו שנה אחת בבית ואפשר לחלק בזה בין בריא לחלוש כמו שחלקו שם בגמרא שהבריא לחמש והחלוש לשש:
בן עשר למשנה. שכן מצינו בלויים שכתוב אחד אומר ומבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד בן עשרים וחמש לחינוך בן שלשים לעבודה מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה כמו שנזכר בחולין ובספרי אם כן זמנו הוא מבן חמש למקרא וללמוד משנה כשיהיה בן עשר:
בן שלש עשרה למצות. למדנו משמעון ולוי שכתוב בהם אחי דינה איש חרבו ואותו היום בני שלש עשרה שנה היו שיעקב עמד בבית לבן עשרים שנה שנאמר זה לי עשרים שנה בביתך ואחר שבע ראשונים נשא לאה וילדה לו בנים ובשתי שנים נולדו לו ראובן שמעון ולוי לפי שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד וכשתסלק שבע שני העבודה ושתי שנים מלידת שלשה בנים נשארו י"א שנה ללוי השלישי ונאמר ויעקב נסע סכותה בקיץ ויבן לו בית בחורף ולמקנהו עשה סוכות בקיץ הרי כאן י"ח חדשים וששה חדשים עשה בדרך הרי כאן שתים וי"א הרי כאן י"ג שנים ואז נקרא לוי איש. ובמדרש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו בגימטריא ז"ו שלש עשרה שנה ואז תהלתי יספרו. ועוד כי בזמן הזה ראוי להוליד ונקרא איש כמו שנזכר בפ' בן סורר ומורה וזה הלכה למשה מסיני כי פרקי בן ובת הם הלכה למשה מסיני כמו שנזכר בנדה בפרק יוצא דופן:
בן חמש עשרה לתלמוד. שבתוך חמש שנים שהתחיל ללמוד המשנה מתחלת עשר עד סוף חמש עשרה ידע המשנה שזה הוא השיעור לתלמיד הרואה סי' יפה בתלמודו ואז יעסוק בתלמוד שהוא פי' המשנה כי כן היה מנהגן חמש שנים לומד ארבעה ועשרים וחמש שנים שתא סדרי משנה ואח"כ עוסק בתלמוד ובגמ':
בן שמנה עשרה לחופה. כנגד שמנה עשרה אדם הכתובים בפרשה מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע ואם תאמר תשע עשרה הם הוציא אדם לגופו והשאר לדרשה ויש אומרים והוא כחתן יוצא מחופתו הוא בגימטריא שמנה עשרה והוא אשה בבתוליה יקח:
בן עשרים לרדוף. כי חמש שנים למד תלמודו שכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות חמש למקרא חמש למשנה חמש לתלמוד והיינו עשרים ואח"כ מחזר על תלמודו שהרי למד כל צורכו והיינו בן עשרים לרדוף שירדוף אחר תלמודו. יש מפרשים בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו שיש לו ריחים בצוארו שכבר נשא אשה והוליד בנים בשתי שנים וכבר עסק בתורה ועתה יעסוק בדרך ארץ. ויש מפרשים בן עשרים לרדוף אותו מן השמים שאין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שלא נענשו דור המדבר אלא אותן שהיו בני עשרים ומקרא מפורש הוא. ובשבת פרק רבי עקיבא אמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת ומפני עונש המחלוקת הוא שנענשי' בידי שמים אפילו הקטנים כמו שנענשו במחלוקתם של דתן ואבירם אפילו טפם אבל בשאר עבירות בית דין של מטה מענישין בני י"ג שנה ובית דין של מעלה מענישין בני עשרים שנה כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת קרח:
בן שלשים לכח. מלויים שמבן שלושים שנה היו מקימין המשכן ומפרקין אותו וטוענין העגלות ונושאין בכתף:
בן ארבעים לבינה. כמו שאמרו בראשון מע"ז דלא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין כמו שמצינו במשה שלא רמזה להם לישראל עד ארבעים שנה משנתנה תורה שהרי הפסוק אומר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימי' והשכינה אמרה אותו ועד שנת הארבעים אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת מכאן שאין אדם עומד על דעת רבו עד שלומד לפניו ארבעים שנה:
בן חמשים לעצה. למדנו מן הלויים שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד אלא מה יעשה ושרת את אחיו לתת להם עצה:
בן ששים לזקנה. במס' מועד קטן בפ' ואלו מגלחין אמרו מת לששים שנה זו מיתת כל אדם ודור המדבר היו בני עשרים והיו במדבר ארבעים שנה הרי שמתו לששים שנה וכן אמרו בירושלמי במס' בכורים ואמר מר זוטרא מאי קראה תבא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא ששים הוו:
בן שבעים לשיבה. מדוד שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו וימת בשיבה טובה בדברי הימים ואע"פי שכל שנותיו של שמואל הרמתי לא היו אלא חמשים ושתים שנה ונאמר בשמואל ואני זקנתי ושבתי כבר פירשו זה בראשון מתענית לפי שקפצה עליו זקנה שלא יהיו הבריות מרננין עליו שמת בחור והקב"ה היה רוצה להמליך דוד ושימות שאול ושמואל לא היה רוצה שימות בחייו ולפי זה קפצה עליו זקנה כאלו היה בן שבעים ולזה אמר ואני זקנתי ושבתי. וזו היא הזקנה הטבעית שימות האדם שבעים שנה שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואז נראית באדם השיבה והם השערות הלבנות כי הכח כבר הוא תשוש ואינו יכול לעכל המזון ונשאר במעיו בלתי מעוכל ונהפך ללבן כמו הלחם המתעפש שעולה בו חלודה לבנה והשערות הם שואבות מאותו לובן כמו הירקות ששואבו' המים ונהפכות השערות מפני זה משחרות ללובן ועל כן היה שער לבן סימן טומאה בנגעים כי אין הלובן אלא מחמת תשות כח שיש באדם מפני זקנה או חולי וכבר נמצאו אנשים הלבין שער ראשם מפני חולי וכשהבריאו חזר כמו שהיה וזה ראיה כי הלובן אינו אלא מפני חולשה ולזה מתחלת השיבה בצדעים שהוא מקום חלוש מאד עד שהמכה לחבירו בצדעיו ימיתנו. ואומרים חכמי העכו"ם כי לא תמצא השיבה כי אם בבני האדם אבל בבהמות והחיות אינה נמצאת שיתהפך שערם ללובן מחמת זקנה. ויש אומרים כי הסוס תמצא בו השיבה והכורכיא היא הפך שמתהפך מלובן לשחרות מפני זקנה. וחיי ימי האדם שבעים שנה כי הוא מספר שבעה על שנים עשר על עשרה כי השנה מחוברת משנים עשר חדש לפי שבכל חדש עומדת החמה במזל אחד וכשהקיפה שנים עשר מזלות נגמרה השנה וכששמשו שבעה כוכבי לכת כל אחד שנה היו שבע שנים ולזה נבחרה שנת השמטה לשנה השביעית וכששמטה כל שמטה עשר שנים כנגד עשרה רקיעים שנא' כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך שהם עשר כמנין האצבעות אז היו שבעים שנה וכן מצינו מספר השבעה משמש בכל גבולי החליים והוא מענין זה שהשביעיות כולם לפי תשמיש שבעה כוכבי לכת היו ימים או שנים או עשיריות שנים. ובדורות הללו כבר חלשו כחות האדם בשבעים שנה ואלו הן החיים הטבעיים ואלו היה כח האדם יותר חזק היה אפשר שיגיע לשבע מאות שנה שהוא עשר פעמים וכן היו שנות הראשונים לפי שנולדו מאדם שלא נברא מטיפה סרוחה כמונו אלא עפר מן האדמה והיה כחו חזק מאד וחיו שבע מאות שנה ויותר דרך זרות כמו ששנותינו היום מגיעים לשמונים דרך זרות כמו שנא' ואם בגבורו' שמונים שנה וכבר מצינו למך שחיה שבע ושבעים ושבע מאות כולם שביעיות כי זה הוא המספר הטבעי ואם יש יותר או פחות הכל הוא שומר זה המספר זה נראה לי סיבת אריכו' ימי הראשונים. ורבינו משה ז"ל אמר שהיו היחידים ההם בלבד מתנהגים בהנהגת הבריאות ולזה היו מתקיימים כל כך. ורבינו משה בר נחמן ז"ל חלק עליו ואמר שאי אפשר להנהגה להוסיף משבעים לתשע מאות והוא ז"ל נתן טעם לדבר לפי שהאויר היה זך ואחר המבול נתקלקל וגם זה רחוק שיגרום קלקול האויר כל זה השינוי וגם ראינו שהנולדים אחר המבול חיו הרבה. ורז"ל בבראשית רבה נתנו טעם לאורך הימים מפני התקופות והחשבונות והמזלות כי התקופות וחכמת המזלות צריכה זמן מרובה לדעת מהלכי המזלות ולולי אריכות החיים לא היו מגיעים אל זה. וזה אמת הוא ויותר נכון מהכל ולפי ששורש כל אלו הדברים הוא מספר שבע' אמרו חז"ל שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כי האלף האחד לעולם כמו עשר שנים לאדם. ודע כי חכמי הטבע אומרים כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקיפו ביום אחד וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן כמו מי שהוא מתעסק בשחוק ובדברים המשעשעים אותו ידמה לו שהיום קצר הפך החולים ואשר הם מצטערים ידמה להם שהלילה ארוך כמו' שאמר הכתוב מתי אקום ומדד ערב ואמרו חז"ל בילמדנו על הכתוב שאמר בואלה שמות בימים הרבים ההם שהיו ימים של צער מפני הגלות וכן בימים רבים של זבה מפני שפורשת מבעלה וכן בימי' רבים של רעב שהיה בימי אליהו שלא היה אלא שנה שלימה וחדש מכאן וחדש מכאן כמו שנזכר בירושלמי פרק חזקת וקרא בו הכתוב שלש שנים לפי שהיו ימים של צער לפי שהיו כוספים מתי יעבור אותו זמן וצופים בו ומי שאינו מרגיש בתנועה כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם ידמה להם הזמן הארוך זמן קצר ולא יפעל בהם הזמן כלום. כמו שספרו הפילוסופים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי"ש בהדבקם בשכל הפועל שלא הרגישו בתנועה ולכן לא הרגישו בזמן כי הזמן מקרה נמשך לתנועה וכן הזכירו חז"ל על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה והזמן לא פעל בו כלום כאלו לא היה אלא שינה של לילה אחת. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד התורה מפי הגבורה לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום ולא רעב ללחם ולא צמא למים וזכה לקירון עור פנים הפך הרעב שמתכרכמין פניו ושב אותו קירון טבעי לא מקרה עד יום מותו שנאמר בו לא כהתה עינו ולא נס לחה ובמדרש תנחומא רמזו שמשה רבינו ע"ה לא היה מרגיש בזמן וזהו שאמרו מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא כשהקב"ה מלמדו תורה שבכתב ידע שהוא יום וכיוצא בזה אמרו בואלה שמות רבה וזהו ענין אליהו ז"ל שהוא עדיין חי וקיים לפי שהוא בשמים עם המלאכים למעלה מהתנועה וכיון שהוא למעלה ממנה הוא למעלה מהזמן והזמן אינו פועל בו וזהו סיבת קיום אנשי התחייה בעולם שכולו ארוך והשם יזכנו להיות מהם אמן:
בן שמנים לגבורה. וזהו לשון הכתוב ואם בגבורות שמנים שנה שאם כחו של אדם הוא חזק יגיע לשמונים וכתבו חכמי הטבע כי סיבת ההוייה התמידית שאינה משתנית שיבא שמעון אחר ראובן ולוי אחר שמעון וכן לעולם היא התנועה הראשונה היומית כי זאת התנועה היא נמצאת בענין אחד וסיבת ההוייה וההפסד היא הויית ראובן והפסדו היא התנועה שיש לשמש בגלגלו לפי שאינה בענין אחד אלא פעם יקרב ממנו בהיותו במזלות הצפוניים ופעם ירחק ממנו בהיותו במזלות הדרומיים ואנו רואים כי בקרבתו ממנו נעשים ההויות והצמחים מתיבשים על כן יראה שזמן הבחרות והגדול הוא שוה לזמן הזקנה והירידה ולפי שהרופאים אומרים שהגדול הוא עד חמש ושלשים שנה יהיה זמן הירידה עד שבעים שנה אם אין שם סיבות מקרייות מהפסד אויר או הנהגה רעה ואפשר שיחי' יותר משבעים שנה בטוב ההנהגה ועל זה אמר התנא בן שמונים לגבורה וזה שאמרו הטבעיים אמת הוא כי אנו רואים שזמן העיבור משוער הוא בתנועת הלבנה כן קץ האדם הוא משוער בתנועת השמש וכבר פירשתי יותר למעלה ממה שפירשו הם טעם למה היה קץ האדם מקיף בשביעיות וגם פה שחלקו המיתה לשלשה מינים מיתה טבעית ומיתה אלהיית והיא מיתת מגפה ומיתה מקרית והיא בפשיעת האדם בעצמו מקרא מלא הוא שנא' חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה אם ה' יגפנו הוא ההפסד באויר יומו יבא ומת היא מיתה טבעית והוא הקץ הקצוב לפי טבעו או במלחמה ירד ונספה מיתה מקרית בפשיעה ורוע ההנהגה וכן פירש בעל הכוזר ז"ל:
בן תשעים לשוח. הולך שחוח וכפוף. ויש מפרשים לשון שוחה עמוקה לשון קבר. ויש מפרשים לשון תפלה כמו לשוח בשדה בסי"ן שאין לו עסק אלא בתפלה. ופירש רבינו יונה ז"ל בספר שערי צדק כי כוונת התנא בהזכירו זמני הזקנה הוא להעיר אוזן לאדם שיתעורר בתשובה כשיראה שהוא בא בימים וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו ולא יהיה מאותן שנא' עליהם גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע ואמרו כי פילוסוף אחד כשראה לובן שערו אמר אלו הם שלוחי המות:
בן מאה כאלו מת ובטל מן העולם. שלא נשארה בו לחלוחית וכמת הוא בחייו וכל זה בדורות הללו בלבד וכן על צד הטבע אבל על צד הרצון האלהי אפשר להוסיף על הקץ הקצוב כדעת מי שאומר זכה מוסיפין לו כמו שנזכר בפרק החולץ ויש ללמוד ממה שאמר בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה דין מדיני התורה כי לדברי אנקלוס שהוא מתרגם מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא וזהו יניק וחכים אם כן והדרת פני זקן נדרש לזקן אשמאי פירוש בור מתרגומו של אנקלוס והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וכשהגיע לששים הרי הוא זקן וחייבים לעמוד מפניו ולדברי איסי בן יהודה שדורש יניק וחכים מן והדרת פני זקן שאין זקן אלא מי שקנה חכמה ומפני שיבה כל שיבה במשמע אם כן אינו חייב לעמוד מפני זקן שלא למד חכמה עד שיהיה בן שבעים שאין קרוי איש שיבה אלא בן שבעים:
הוא היה אומר בן חמש למקרא וכו'. במאמר הזה בא לבאר ענין האדם מראשיתו ועד סופו. והאדם יש לו דמיון אל בית המקדש, כי ההיכל היה גבוה מאה אמה וכך חיי האדם, אף על גב שימי שנותינו שבעים שנה מצד הזכות מגיע עד מאה. ולמה מגיע עד מאה, כי האדם הוא תבנית היכל, ודבר זה בארו עוד בפרק חלק (סנהדרין ק', א') אדם הראשון היה מן הארץ עד הרקיע כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומעטו והעמידו על מאה אמה, ועוד אמרו בחלק (שם) ואולך אתכם קוממיות רבי יהודה אומר מאתים אמה ר' שמעון אומר מאה אמה כאדם הראשון אין לי אלא אנשים נשים מניין תלמוד לומר בנותינו כזויות מחוטבות תבנית היכל כמה היה היכל מאה אמה עד כאן, הרי כי למדו שעור האדם מן קומת ההיכל שהוא מאה אמה. כי משפט אחד להם ובריאה אחת להם, שכשם שהאדם נבדל מכל הנבראים שעל פני האדמה בקדושתו שיש לו נשמה נבדלת, כך בית המקדש נבדל מכל האדמה בקדושתו האלקית. וזהו אמרם במסכת ברכות (דף לג.) אמר רבי אלעזר כל אדם שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. וביאור זה כי האדם מתדמה אל בית המקדש שכמו שבית המקדש הוא נבדל מכל האדמה כך האדם נבדל מכל הנבראים שעל פני האדמה אבל אם האדם הוא בעל חומר אין לו דמיון אל בית המקדש שהוא נבדל בקדושתו, אבל אם יש בו דעה שהוא השכל הנבדל ואז האדם נבדל בקדושתו מכל הנבראים שעל פני האדמה כמו בית המקדש שהוא גם כן נבדל בקדושתו מכל האדמה, וזהו שנחשב כאלו נבנה בית המקדש בימיו כי האדם עצמו הוא דמיון אל בית המקדש כמו שהתבאר, וכבר ביארנו זה במקום אחר גם כן, ובא לומר כי האדם הוא דמיון בית המקדש ולפיכך יקדש האדם עצמו גם כן עד שהוא בית המקדש גמור. ועוד שאמר יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו וכו', ואמר כי עכשיו שאין בית המקדש הנה האדם עצמו הוא בית המקדש כמו שבארנו למעלה, ועוד יתבאר בסמוך עוד המאמרים האלו:
בן חמש למקרא וכו'. יש לשאול כי אין ספק כי אלו שיעורים יש בהם טעם ובלא טעם לא אמרו אלו הדברים ולפיכך יש לפרש טעם בדברים אלו. וזה כי זכר שלשה דברים זה אחר זה מקרא משנה תלמוד. ואלו שלשה דברים הם השגות חלוקות, מקרא הוא השגה מה ואין ההשגה בשלימות ובבירור, אבל המשנה היא הידיעה בבירור, והתלמוד הוא להבין טעם הדבר שאינו במשנה כלל, ולפיכך אלו שלשה דברים הם מחולקים. וכבר אמרנו כי מקרא משנה ותלמוד הם כנגד חכמה דעת בינה, כי המקרא יש בו חכמה, אבל המשנה היא הידיעה הגמורה להבין כל דבר כפי מה שהוא בהבדל של כל אחד מן אחד עד שידע הדבר מבורר, כי זה ענין הדעת שידע להבדיל בין דבר לדבר וזה הוא ענין המשנה, והתלמוד הוא בינה שמוציא דבר מתוך דבר על ידי הפלפול כל זה נקרא תלמוד:
ואמר בן חמש למקרא, כי יש לך להבין כי החכמים נתנו לאדם כל עשרה שנים מן ימי חייו מדריגה בפני עצמו, והדבר הזה ראוי מאד, הן אם אתה אומר כי ימי שנותינו שבעים שנה, או כפי מה שחשב בכאן עד מאה, סוף סוף כשם שיש שנוי למספר שלשה מן עשרים זהו מספר אחר לגמרי, ולא כך עשרים וחמשה או עשרים ושבעה אין לו שנוי מן עשרים שהרי מזכיר עמו עשרים, אבל עשרים שלשים ארבעים כל אחד ואחד מספר בפני עצמו ולכך בכל אחד יש לו לאדם מדריגה אחרת, ולכך מפרש התנא כל מספר עשרה החדוש שנתחדש בשביל מספר עשרה. ואלו שלשה דהיינו מקרא משנה תלמוד נתן השעור בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד. ודבר זה מפני כי האדם נולד בלא שכל לגמרי, וכאשר האדם בן חמש מתחיל השכל באדם וזה מפני שעברו חצי עשרה שבו האדם משתנה וכאן לא אמרינן שצריך עשרה מפני כי כל השאר השנוים כאן החדוש בא מעצמו בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה ולפיכך צריך אל זה עשרה, אבל מקרא משנה תלמוד שאין הדבר מגיע מעצמו שצריך לו רב אשר ילמד אותו אין צריך להמתין עד עשרה רק חמש, כי דל פלגא על המלמד ופלגא על עצמו שאפשר ללמד אותו כאשר עבר רוב עשרה דהיינו חמשה שנים ומיד יכול ללמדו מקרא, וכן משנה היה ראוי שיהיה מתחיל עשרה שנים אחר מקרא, רק כי הרב מועיל דפלגא עליו לכך אין צריך רק חמשה אחר משנה. ותלמוד ג"כ אין צריך להמתין בשביל זה עשרה רק חצי עשרה לכך בן ט"ו לתלמוד. ועוד כי כל אלו שלשה מקרא משנה תלמוד אינם מחולקים לגמרי כמו שהם השאר, ומקרא עצמו מועיל למשנה ומשנה מועיל לתלמוד, ולפיכך אין החלוק ביניהם עשרה לגמרי כמו שהוא בשאר כי שלשה אלו אף על גב שהם מחולקים נחשבו כמו דבר אחד וכל אחד יועיל אל השני, ולפיכך בן חמש למקרא בן עשר למשנה בן ט"ו לתלמוד כסדר, אף כי היה ראוי שיהיה בן ט"ו למשנה דהיינו עשרה אחר מקרא מכל מקום מועיל המקרא עד שאינו צריך רק חמשה שנים, ומועיל המשנה שאין צריך רק ה' שנים. ועוד כי אלו שלשה מקרא משנה תלמוד אף על גב שמתחיל בחכמה אין זה חכמה גמורה דהא בן ארבעים לבינה, רק שיוכל לקבל קצת חכמה ואין הדבר בשלימות גמור כמו שהוא אצל השאר שהם בשלימות, ולכך די באלו ג' דברים חצי עשרה בן ה' למקרא בן עשרה למשנה בן ט"ו לתלמוד. והא דאמרינן בפרק נערה (כתובות דף נ.) אמר שמואל לר' יהודה בר שילת עד שית לא תקבל מבר שית תקבל וכו', יראה דהתם איירי להכניסו לבית המדרש לפי שמכריחין אותו ללמוד וכדאמר וספי ליה כתורא ומפני כך פחות משית לא תקבל:
ואמר בן שלש עשרה למצות ודבר זה מפני שכל זמן שהאדם קטן אין ראוים לו המצות שיהיה מחוייב בהם עד שבא לכלל איש, והמצות הם גזירות על האדם שמחוייב בהם האדם, ולא שייך צווי ואזהרה אלא למי שהוא איש ועל זה שייך אזהרה אבל מי שאינו איש לא מקבל צואה ואזהרה כמו שהם דברי תורה, אבל יש מצוה לדבר עם התינוק בלשון רכה ולחנך אותו והזמן הוא בן שלש עשרה, וזה מפני כאשר הוא בן שלש עשרה מביא שתי שערות ודבר זה מורה על שהוא איש כאשר הביא שתי שערות במקום ערוה וראוי להיות מקבל גזירות ואזהרות בכח כי כאיש גבורתו ומקבל הגזירה שהוא בכח ובגבורה. ואמר בן שמונה עשרה לחופה, פירוש דבר זה כי האדם אין גידול שלו בקומתו עד שהוא בן שמונה עשרה ונשלם אז גידול שלו כאשר הוא בן י"ח, ומאז חייב להשלים עוד עצמו באשה כי כל זמן שלא נשא אינו אדם שלם וכדאמרינן בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף סב:) אמר רבי אלעזר כל מי שאין לו אשה אינו אדם שנאמר זכר ונקיבה בראם ויקרא את שמם אדם, וכל זמן שאינו בן שמונה עשר לא נשלם קומתו בגופו הוא עצמו לכך אין צריך להשלים עצמו באשה שהיא תוספת יותר על עצמו, אבל כאשר הוא בן שמונה עשרה שכבר נשלם עצמו בגופו יש לו להשלים עצמו באשה, ואף על גב שהדבר הזה נראה לעינים שגידול האדם הוא עד שמונה עשרה, מכל מקום הדבר הזה נראה בנבראים הלא תראה כי השמש וכל הכוכבים הקף שלהם בעשרים וארבעה שעות, ורביעית מן ההקף שהוא שש שעות עולים וצומחים מן הארץ עד שהם בגובהם. וידוע כי שבעים שנה הם ימי האדם, והרביעית מן ימיו הם שמונה עשרה שנה פחות חצי שנה, ולפיכך עלייתו של אדם וצמיחתו רביעית זמנו עד שהוא בן שמונה עשרה שנה ואז הוא בגבהו. ועוד מפני כי קומת האדם שמונה עשרה טפחים, שהרי בכל מקום שערו חכמים קומת האדם שלש אמות שהם שמונה עשרה טפחים, ואלו שמונה עשרה טפחים שהם קומת האדם עומד עליהם בשמונה עשרה שנים. אבל יש עוד בזה טעם, כי אלו שמונה עשרה שנים לחופה הם כנגד שמונה עשרה צלעות שבאדם, שנים עשרה גדולים וששה קטנים, והאשה נלקחה מאחת מצלעותיו, וכאשר האדם יש לו שמונה עשרה שנים כנגד שמונה עשרה צלעות שלו יש להחזיר לו עוד הצלע שנלקחה הימנו, והרי האשה נקראת צלעתו. ואף כי רש"י זכרונו לברכה (בראשית, ב) פירש מצלעותיו מסטרוהי כמו ולצלע המשכן הרי אונקלוס תרגום מעלעוהי וזהו לשון צלע וכן מוכח מדברי חכמים זכרונם לברכה, ואין כאן מקום לזה ועוד יש טעם בזה ויתבאר בסמוך:
ואמר בן עשרים לרדוף, פירושו לרדוף את אחרים כי עד עשרים שנה אינו קל לרדוף, פירוש שהוא רודף את אחר ולמשול עליו. ולפיכך אצל מלחמה שיש לו לאדם לרדוף אחר שונאיו ולמשול עליהם דכתיב (ויקרא, כו) ורדפו מכם חמשה מאה וגו' איכה ירדוף אחד אלף וגומר, אין האדם יוצא למלחמה לרדוף עד שהוא בן עשרים שנה כי אז האדם מבקש לנצח ולמשול על אחר, וזה הוא דווקא כאשר הוא בן עשרים שאז מתחדש בו כח שהוא מבקש למשול. כי כאשר הגוף הוא בשלימות גידול שלו אז הצורה היא בשלימות ואין הצורה מוטבעת בחומר כמו שהיה קודם זה הצורה מוטבעת בחומר עתה יש לה משפט הצורה, וכמו שהגוף הוא בשלימות כאשר הוא בן שמונה עשרה שנים כך הצורה היא בשלימות כאשר הוא בן עשרים שנה. וזהו אמרם (קידושין דף כט:) כי הש"י ממתין לאדם עד עשרים שנה אם לא נשא אשה אומר תיפח רוחיה, כי בן עשרים שנה הצורה היא בשלימות וראוי שישא אשה שיהיה האיש צורה לאשה. ומה שאמרו כאן כי בן שמונה עשרה לחופה כי החופה רק התחלת הנשואין ובאלו שתי שנים ראוי שתהיה החופה שהיא התחלה בלבד, ולכך אמרו בן שמונה עשרה שנים לחופה, מ"מ לענין העונש אינו נענש רק אחר שהוא בן עשרים ונשלמה הצורה וראוי שיהיה צורה לאשה. ומפני כי הצורה היא בשלימות כאשר הוא בן עשרים והצורה מבקשת למשול על הכל, כי דבר זה נמשך אחר הצורה בודאי, שהרי כתיב באיש (בראשית, ב) והוא ימשול בך הרי האיש שהוא נמשל לצורה ראוי אליו הממשלה וזה שאמר בן עשרים לרדוף. ולפיכך בית דין של מעלה אין מענישין עד שהוא בן עשרים כי אין בית דין של מעלה מענישין עד שהצורה של אדם בשלימות בלתי מוטבעת בחומר, כי כך ראוי לבית דין של מעלה שהכל אצלם בשלימות בלתי מוטבע בחומר, ומאחר שהכל הוא בשלימות אצלם אין מענישין את האדם עד שהוא בריה שלימה בצורתה. אבל בית דין של מטה שאין הכל אצלם בשלימות רק התחלת שלימות וכאשר האדם בן שלש עשרה אז התחלת איש ומענישין את האדם. ובפרק הערל (יבמות דף פ.) פליגי בית שמאי ובית הלל דלבית שמאי זכר שלא הביא שתי שערות עד שהוא בן שמונה עשרה הרי זה סריס ונקיבה שלא הביאה שתי שערות עד שהיא בת עשרים הרי היא איילונית ולבית הלל עד עשרים, ובהא פליגי דלבית שמאי כיון דהגידול של אדם הוא עד י"ח כמו שאמרנו למעלה, אם לא נראה שהוא איש כאשר כבר כלה גידול שלו הרי אינו איש, ואף על גב שרוב בני אדם נעשים לאיש בן שלש עשרה אבל לפעמים נמשך הדבר עד תכלית גידול האדם שהוא בן שמונה עשרה ואז נחשב סריס. ולבית הלל עד עשרים כי אף על גב שתחילת גידול של אדם עד שמונה עשר, מכל מקום כאשר הוא בן עשרים הוא השלמת האדם בצורתו שאחר שבגידול הגוף יושלם האדם בצורתו כי קודם שגדל הגוף אין הצורה בשלימות כי הצורה מוטבעת בחומר, ולפיכך אחרי שהגוף הוא בשלימות גידול שלו וזה כאשר הוא בן שמונה עשר אז אחר כך כאשר הוא בן עשרים האדם בשלימות צורתו בלתי מוטבעת בחומר ולכך לבית הלל עד עשרים:
ואמר אחר כך בן שלשים לכח כי אחר שאמר כי בן עשרים לרדוף כלומר שאז האדם בשלימות צורתו, וכאשר הוא בן שלשים אז כחות הנפשיים הם בשלימות, ולפיכך בן שלשים לכח והלוים יבאו לעבוד כאשר הם בני שלשים שאז הנפש וכחותיו בשלימות. ואפשר לומר כי הנפש יש בה שלשה כחות כמו שהתבאר למעלה ולכך בן שלשים לכח, אבל אין צריך לזה כי אחר שהוא בן עשרים ואז צורתו בשלימות, לכך אחר כך כאשר הוא בן שלשים כחות הנפש בשלימות. ואמר בן ארבעים לבינה כי הבינה כאשר הוא השכל בשלימות, ולפיכך צריך עוד אחר שכחות הנפש בשלימות עשרה שני' עד שהשכל הוא בשלימות יותר, ולעולם כל אשר נבדל אינו ממהר להיות נשלם ולכך בן עשרים לרדוף בן שלשים לכח בן ארבעים לבינה. ואמרו בן חמשים לעצה, העצה עוד נחשב חכמה יותר כי החכמות אינן שוות כי יש חכמה שאינה עמוקה כל כך על זה אמר בן ארבעים שנה לבינה בן חמשים לעצה היא העצה העמוקה. וכאלו אמר כי בן ארבעים להשגת דברים אשר האדם מוציא מכח שכלו ומתבונתו ודבר זה נקרא בינה, בן חמשים לעצה פירוש עצה עמוקה שעומד על הדברים הנעלמי' וזה נקרא בן חמשים לעצה. והעצה היא עמוקה דכתי' (משלי, כ) עצה עמוקה בלב איש וזה נאמר על הדברים הנעלמים לגמרי, כי אף אם הבינה שמוציא דבר מתוך דבר כמו שאמרו (סנהדרין דף צג:) איזה נבון המוציא דבר מתוך דבר, מכל מקום אין אותו הדבר מן הדברים הנעלמים ודבר זה מדריגה בשכל בפני עצמו. ואמר בן ששים לזקנה פירוש שהוא זקן והוא עוד חכם יותר, כי כאשר הוא זקן והכחות הגשמיים חלשים אז כח השכלי מוסיף יותר ויותר, וכמו שאמרו ז"ל (קידושין דף לב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה מוכיח מזה כי הזקן הוא שראוי אל החכמה כמו שהתבאר למעלה אצל הלומד מן הזקנים שהזקן הוא שראוי לחכמה, וכמו שאמרו ז"ל (סוף קנים) תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן נוספות עליהן. וכל זה מפני כי בהחלש הכחות הגופניות כח השכלי גובר יותר, כי אז יושפע על האדם שכל נבדל לגמרי והוא נקרא שכל הנאצל שהוא נאצל מן השם יתברך ואז משיג הדברים הנפרדים שהם דברים נבדלים לגמרי, הרי יש כאן שלשה מדריגות אל השכל, וכתב הריטב"א ז"ל ויש גורסין בן ששים לחכמה שנאמר בישישים חכמה נוטריקון בן ששים חכמה. כלל הדבר כי כך תמצא בכל מקום ואצל הכל, כי השכל יש לו מעלה על מעלה עד שהם שלשה מעלות אשר ידועים הם בשמותם ואין להאריך:
ואמר בן שבעים לשיבה פירוש שהוא שלם בימים כי ימי שנותינו שבעים שנה. ונראה כי אותיות אחה"ע מתחלפים ופירוש שיבה מלשון שביעה שהוא שבע בימים, ומפני כי מספר שבעה הוא מספר שלם בימים ובשנים שהוא חוזר חלילה תמיד, ולפיכך מספר זה נקרא שבעה מלשון שביעה שכל אשר הוא שבע הוא שלם, ולכך אמר בן שבעים לשיבה כי עתה יש לו ימים בשלימות ובשביעה כי שנות האדם שבעים שנה. ואף כי גבול חיי האדם עד מאה היינו כשיש לו תוספות על השביעה כי יש שביעה ויותר מן שביעה ולכך השביעה היא עד שבעים ויותר מכדי שביעה עד מאה. ואמר בן שמונים לגבורה כלומר אם האדם בעל כח ובעל גבורה יש לו כח עד שמונים שנה, וזהו כי לפעמים יש באדם גבורה יותר מבשאר אדם ומצד זה ימצא שיש לו כח ואז ימיו שמונים שנה אבל לא בסתם אדם. ואמר בן תשעים לשוח, פירוש שהוא אדם חסר והוא הולך שחוח, וזה כי תמצא האדם שהוא בלבד הולך בקומה זקופה יותר מן כל שאר בעלי חיים כמו שבארנו למעלה אצל חביב אדם שנברא בצלם אלקים, ומזה תלמד כי האדם מצד שלימותו יש לו דבר זה שהולך בקומה זקופה, וכבר פירשנו טעם זה כי האדם מפני שהוא מלך בתחתונים ולכך הוא הולך בקומה זקופה דמיון המלך, ושאר הנבראים הולכים שחוח לפניו, וכאשר הוא בן תשעים הוא אדם חסר שאינו בשלימותו ומתחיל להיות הולך שחוח, ודבר זה כאלו אינו עוד אדם בשלימות אחר שמעלת האדם היא הזקיפה ואין לו עוד צלם אלקים ועתה חסר דבר זה הנה הוא אדם חסר. ובן מאה כאלו עבר ובטל מן העולם. כי כבר אמרנו כי חיי האדם מגיעים עד מאה שנה ולא יותר, וכן אמר הכתוב ואלו מאה שנה יחיה, הרי לך כי חיות האדם מגיע עד מאה שנה ויותר מזה כאילו עבר ובטל מן העולם:
ראה השלם הזה להזהיר לאדם על ענין איבוד הזמן כי אין אבדה כאבדת הזמן שאין לה תמורה כלל, ולכן סידר עניני האדם ומעשיו ועניניו כפי שניו ואמר בן חמש שנים למקרא כי בהיות שאז"ל כל תלמיד שאינו רואה סימן ברכה בלמודו בחמש שנים שוב אינו רואה, ע"כ חוק וזמן נתן לאדם שלא ישנה את תפקידו בכל לימוד ולימוד חמש שנים והתחיל ואמר בן חמש שנים למקרא כלומר כי עד חמש שנים יכיר האותיות וגם הנקודות עד שכאשר הוא בן חמש שנים אז יתחיל הוא לקרוא מקרא ויתמיד במקרא עד שיהיה בן עשר הרי שיש לו חמש שנים שיעסוק במקרא עד שיהיה בקי במקרא בחסרות וביתרות בדקדוק האותיות בעתיד בעבר בהווה כי כל זה נכנס בכלל מקרא ואחר אשר הוא בן עשר יתחיל במשנה ויתמיד בה עד שיהיה בן חמש עשרה לשנותה על פה כי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב ומבן חמש עשרה עד עשרים יעסוק בגמרא הרי חמש שנים לכל לימוד, ואל יקשה בעיניך איך השוה זמנם חמש שנים לכל אחד ואחד אם איכות הלימודים אינם שוים כי המשנה היא יותר קשה ללמדה מהמקרא והגמרא היא יותר קשה מהמשנה שאם איכות הלימודים אינם שוים גם איכות השנים אינם שוים, כי החמש שנים הראשונים שעוסק במקרא הלא אז קצר מצע שכל הנער וכעיר פרא אדם יולד ולכן צריך כל החמש למקרא וכולי האי ואולי, והמשנה אשר היא ממוצעת באיכותה בין המקרא והגמרא גם אותם השנים הם ממוצעים בענין השכלת הנער והגמרא אשר היא רב האיכות גם החמש שנים אשר מחמש עשרה ועד עשרים איכותם רב בענין ההבנה וההשכלה והימים הראשונים לנגדם כאין באופן תמצא שאיכות השנים ואיכות הלימודים שוים זה לעומת זה ואחר אשר האדם זה לו עשרים שנה בעסק הלימוד אח"כ צריך שיעסוק בענין המעשה כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ולפי שאין בור ירא חטא ע"כ סידר לאדם עשרים שנים הראשונות בלימוד ואף אם אמר בן י"ג למצות הכוונה שאז נקרא איש וחייב בכל המצות, אבל אי אפשר להיות שלם ולרדוף אחר המעשה עד שיהיה בקי במשנה ובגמרא וכאשר הוא בן עשרים אז הוא זמנו לרדוף אחר המצות כי רוב המצות המעשיות נעשים בהילוך הרגלים כמ"ש הדריכני בנתיב מצותיך, וצריך שיהיה רץ כצבי לקיימם ע"כ אמר בן עשרים לרדוף וימשך בענין המעשה עשר שנים עד שיהיה בן שלשים ואח"כ ראוי שיהיה מעשה לאחרים ויוכיח בשער לאנשי רשע לשבר מתלעות עול כי אז יש לו כח ולו זרוע עם גבורה מבן שלשים עד בן ארבעים לכלות קוצים מן הכרם ולהיות מעשה לאחרים ומזכה לחייביא וכאשר הגיע לשנת הארבעים אז ביום ההוא נתן לו בינה והשכל להבין דבר מתוך דבר כמו שאמר הכתוב ולא נתן ה' לכם לב לדעת וגו' עד היום הזה כי אחר שהוא שלם בלימוד ממה שקבל מרבותיו וגם במעשה אז מגלין לו רזי תורה ויוכל להבין אמרי בינה עד בן חמשים ואז צריך שכל מה שהבין וחדש בתורה ילמדהו לאחרים ולא תמות חכמתו עמו, וז"ש בן חמשים לעצה כלומר שיהיה יועץ ומלמד לאחרים מה שנתחדש לו בתורה ומה שהבין בה:
ואפשר עוד שהשמיענו כי האדם כאשר יצטרך להתיעץ עם שום אדם אל יתיעץ אלא עם מי שהוא מבן חמשים שנה ומעלה ואל יארע לו כאשר אירע לרחבעם בן שלמה אשר הניח עצת הזקנים ונתיעץ עם הילדים וקודם חמשים אין בו עצה נכונה כי בסבי עצה וכאשר הגיע לשנת ששים אז הגיע לזקנה. ואית ספרים דגרסי בן ששים לחכמה וסעד לזה קרא דכתיב בישישים חכמה כלומר כאשר הגיע לששים אז הגיע לחכמה, ואפשר כי אף לפי גרסא זו לא פליגי אהדדי כי מה שאמר לזקנה הכוונה לחכמה כי אין זקן אלא מי שקנה חכמה ונוטריקון זקן ז"ה קנ"ה ועל הרוב ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה וכשהגיע לבן ששים אז הגיע לזקנה ואז קנה חכמה:
אמר עוד בן שבעים לשיבה להודיע לאדם זמן השיבה כדי שישתדל לקיים בו מקרא שכתוב מפני שיבה תקום כמו שפירשו בספר הזוהר קודם זמן השיבה תקום ותתגבר על יצרך כי אינו דומה מי ששב בתשובה קודם זמן השיבה לאשר הגיע זמן השיבה ועדיין משארות האשמות צרורות בשמלתו על שכמו ועל כן הודיע זמן השיבה:
ואמר עוד בן שמונים לגבורה כלומר אף אם האדם הגיע לשמונים שנה אל יתייאש מלהתגבר על יצרו באמרו כי אחר שהגיע לשמונים לא יסיתהו היצר הרע עוד כי אין בו כח שהרי מצינו יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ועל כן אמר בן שמונים לגבורה כלומר עדיין הוא צריך להתגבר על יצרו:
ואפשר עוד שהוא על דרך ואם בגבורות שמונים שנה כלומר כי גבורה גדולה היא מי שחי בדורות האלו שמונים שנה לפי שימי שנותינו שבעים שנה, וכאשר הגיע לבן תשעים אז הוא לשוח לשון שיחה ודיבור כלומר אז אין בו כח לחטוא בכלי המעשה כי תשש כחו כנקבה ואין צריך להתגבר על יצרו בענין מעשה העבירות כי אין כחו אלא בפיו לשוח ולדבר וצריך שישמור דרכיו מחטוא בלשונו. וכאשר הגיע לשנת המאה אז אין בו כח כלל אפי' לדבר והוא כאלו מת ובטל מן העולם, ואשמעינן בזה כי לא ימתין האדם לשוב בתשובה עד בן מאה כי תשובתו אז הוה לה כאלו לא עשאה וכמו שהאדם אשר כבר מת ואחר מיתתו בעוה"ב הוא בודאי מתחרט ממעשיו הרעים ולא יועיל לו כי עיקר התשובה הוא בהיותו מלובש בחומר והוא העוה"ז כן השב בן מאה שנה כאלו מת ובטל מן העולם ועיקר התשובה הוא כאשר יש לאל ידו לעשות רע. אח"כ מצאתי להר"מ אלשקאר קרוב לזה בביאור בן מאה וכו':
ורבינו עובדיה ז"ל כתב בן שמונה עשרה לחופה י"ט אדם כתיב מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן אלהים את הצלע חד לגופיה פשו להו י"ח לדרשא. בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים צריך הוא לחזר אחר מזונות. פירוש אחר בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים. בן שבעים לשיבה דכתיב בדוד וימת בשיבה טובה וימי חייו היו שבעים שנה. בן שמונים לגבורה דכתיב ואם בגבורות שמונים שנה. בן תשעים לשוח הולך שחוח וכפוף. ויש אומרים לשון שוחה עמוקה עכ"ל:
והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב יש ספרים שגורסים אחר משנת יהודה בן תימא משנת שמואל הקטן בנפול אויבך אל תשמח. ויש גורסין אחר משנת הוא היה אומר עז פנים לגיהנם משנת בן בג בג:
בן חמש שנים למקרא יש מפרשים לאותיות וי"מ שבן שלש שנים לאותיות ומצאו סעד במדרש בפסוק כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו' בפריה של תורה הכתוב מדבר כמ"ש נוצר תאנה יאכל פריה והעץ הוא הולד וביאת הארץ יציאתו לאויר העולם ואמר שכל שלש שנים ערלה ובשנה הרביעית קדש הלולים כלומר הקדישהו לה' ללמדו אותיות ובשנה החמישית להוסיף לכם תבואתו שיהיו מוסיפים בלמודו ויכניסוהו למקרא ממש והוא שאמר כאן בן חמש שנים למקרא. בן י"ג למצות סמכוהו במדרש מדכתיב עם זו יצרתי לי ז"ו בגימטריא י"ג. בן י"ח לחופה רמוז במקרא מדכתיב והוא אשה בבתוליה יקח והוא בגימטריא י"ח. בן עשרים לרדוף כלומר שאם לא נשא עד כאן יהא רודף לישא ולא ימתין עוד בשום פנים שלא ישתקע בהרהורים רעים. בן תשעים לשוח שהולך בכפיפת קומה ונמאס לבני העולם ואין ראוי לו לשוט הנה והנה אלא שיתכבד בביתו ויתפלל לה'. ויש שקורין אותו בסיבולת מלשון לשוח בשדה עכ"ל:
והר"ם אלשקאר ז"ל כתב הוא היה אומר בן חמש שנים וכו'. בא להודיענו מהדעת הנפסד שאומרים שאין הפרש מהאדם לבעלי חיים, ואינו כן שהרי האדם בתחלת יצירתו נמשל כבהמות כמו שאמר הכתוב ועיר פרא אדם יולד וכשמוסיף בשנים מוסיף כח שכלי ושלמות מה שאין כן בבעלי חיים אשר מעת לידתן הם קונים השלמות אשר יקנו אחר גדולתן, וז"ש שור או כשב או עז כי יולד שבשעת לידתו נקרא שור או כשב ואינו מוסיף עוד שום שלמות, לז"א תרצה להבחין מי הוא הנקרא אדם ויש לו יתרון על הבהמה כשתראה שהוא בן חמש שנים והוא בקי במקרא:
בן עשרים לרדוף הנה עד עשרים הוא עיקר החיוב על האב שילמד את בנו תורה ויחנך אותו במצות ולהשיאו אשה, אמנם כשיהיה בן עשרים כבר יצא האב מחיובו והנה צריך הוא להשתדל מעצמו ולרדוף אחר עשיית הפעולות הטובות. ויש אומדים לרדוף אחר מזונותיו כי כל תורה שאין עמה מלאכה וכו'. בן שמונים לגבורה הודיענו כי הזקן כזה שיחטא ראוי הוא למדת הגבורה אשר היא מדת הדין הקשה לפגוע בו ומזה אמרו שאחד מג' ששונא השי"ת הוא זקן מנאף עכ"ל:
והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב בן עשרים לרדוף פירוש אחר שלמד חמש שנים גמרא ירדוף אחר החכמות המביאות אותו לדעת את השם יתב' מדרך פעולותיו כענין נדעה נרדפה לדעת את ה' וכן הכתוב אומר דע את אלהי אביך ועבדהו וכן אשגבהו כי ידע שמי. וגם אם אחר חמש שנים לא ראה סימן יפה בלמודו ירדוף אחר מזונותיו. בן תשעים לשוח, לשוח לשון שיחה לשיח בדברי תורה שאינו יכול ללמוד ולראות ולהבין בספרים אלא יסיח לאחרים מה שכבר למד עכ"ל:
והריטב"א ז"ל כתב בן ששים לבינה ויש שגורסין לחכמה והעד בישישים חכמה בישישים נוטריקון בו ששים עכ"ל:
והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב בן ששים לזקנה להורות שניצול מכרת. בן שבעים לשיבה לכבדו. ועוד דאז"ל ביש נוחלין בישיבה הלך אחר החכמה ובמסבה הלך אחר הזקנה, וגם מה שמובא בפרק כל הגט על משנת המביא גט והניחו זקן נותנו בחזקת שהוא קיים ואמר רב הונא לא שנו אלא שלא הגיע לגבורות עכ"ל:
ורבינו אפרים ז"ל כתב בגבורתו של מקום חי ולא מכח שהיה בו כי מכאן ואילך אין כח באדם עכ"ל:
ורבינו יונה ז"ל כתב בן תשעים לשוח לשון שיח ומערה כלומר ראוי הוא לקבורה. וי"מ מלשון שיח שאין לו לעסוק אלא בדברי תורה כי קרבו ימיו עכ"ל:
והרמ"ה ז"ל כתב בן תשעים לשוח שאין ראוי עוד למלאכה אלא לשוח לשון שיחה לדברי תורה וחכמה עכ"ל:
והרי"א ז"ל כתב בן חמש שנים למקרא וכו' ראוי שתדע שהזמנים האלה שיזכור כאן הם כולם לענין הלימוד זמני ההתחלה לא זמני התכלית כי הנה לא אמר שעד ה' שנים יעסוק במקרא ולא עוד כמו שעושים עוד היום האשכנזים כי אם מבן ה' שנים יתחיל להתלמד במקרא ובן עשר ראוי שיתחיל במשנה לא שיפסוק מהמקרא עדיין אלא שיוסיף עליה דבר מהמשנה ובן חמש עשרה לגמרא שהיא ידיעת הוויות המשנה ופירושם כי החמש שנים הראשונות יהיו במשנה בעבור שיהיו שגורות בפיו ערוכה בכל ושמורה ובן חמש עשרה יכנס להבנת פירושו. וראיתי מי שפירש בן חמש למקרא ללמוד קריאתה על ספר ועל פה וכן המשנה בן עשר שיהיו שגורות בפיו ובן ט"ו לגמרא הוא כולל לפירוש הפסוק ופירוש המשנה כי משם ואילך יתחיל ללומדו מעצמו. בן עשרים לרדוף שהוא קל המרוץ והדם רותח. וי"מ לרדוף אחר התאוות אם לא נשא אשה עד אותו הפרק. בן מאה כאלו מת ובטל מן העולם שכחותיו בטלים ודבריו אינם נשמעים ואור עיניו גם הם אין אתו. וכל זה ממה שיורה שאין לאדם להתעסק מאד בענינים הגופיים החומריים כי הכל כלה ונתבטל רק ביראת ה' כי היא העומדת לאדם לעולמים שממנה יעשה עיקר בנערותו בבחרותו ובזקנותו עכ"ל:
עוד כתב החכם הרב רבי אברהם בן עזרא בפיוט אשר עשה סדר מדרגות שנות האדם וימיו לא לענין הלימוד כי אם כפי תכונות השנים וטבעיו באופן אחר. ואזכרהו לך פה כי הוא מאמר נחמד ויפה עשאו ליום הכפורים. ותארו כן:
בן אדמה יזכור למולדתו, כי לעת קץ ישוב ליולדתו:
קום והצלח אמרו לבן חמש. מעלותיו עולים עלות שמש. בן שדי אם ישכב ואל ימש. צוארי אב יקח למרכבתו, כי לעת קץ וכו':
מה תאיצון מוסר לבן עשר. עוד מעט קט יגדל ויוסר. דברו לו חן חן ויתבשר. שעשועיו יולדיו ומשפחתו, (כי וכו'):
מה נעימים ימים לבן עשרים, קל כעופר דולג על ההרים. בז למוסר לועג לקול מורים. יעלת חן חבלו ומלכודתו. (כי וכו'):
בן שלשים נפל ביד אשת. קם והביט הנו ביד רשת. לחצוהו סביב בני קשת. משאלותיו בניו ולב אשתו, (כי וכו'):
נע ונכנע משיג לארבעים. שש בחלקו אם רע ואם נעים. רץ לדרכו ויעזוב לרעים. עמלו ויעמוד במשמרתו, (כי וכו'):
בן חמשים יזכור ימי הבל. יאבל כי קרבו ימי אבל. בז בעיניו את כל יקר תבל. כי יפחד פן קרבה עתו, (כי וכו'):
שאלו מה היה לבן ששים. אין מעשיו ברים ושרשים, כי ידיו דלים ונחלשים. לא יקומון אתו במלחמתו, (כי וכו'):
אם שנותיו נגעו אלי שבעים. אין דבריו נראים ונשמעים. רק למשא יהיה עלי רעים, מעמס על נפשו ומשענתו, (כי וכו'):
בן שמונים טורח עלי בניו, אין לבבו עמו ולא עיניו, בז ולעג לבניו ולשכניו, ראש בכוסו ולענה פתו, (כי וכו'):
אחרי זה כמת יהי נחשב. אשרי איש נחשב כגר תושב. אין בלבו רעיון ולא מחשב. רק באחרית נפשו ומשכרתו. כי לעת קץ ישוב ליולדתו:
והחסיד ז"ל כתב בן תשעים לשוח להתפלל תמיד כי לפירוש האחר היה ראוי לומר לשיחה ועוד לא מצינו הקבר נקרא שוחה ועוד אחרי שנקבר בן תשעים איך ימות בן מאה עכ"ל:
והר"י בר שלמה ז"ל כתב הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא וכו'. אין אלו דברי רבי יהודה בן תימא וגם אינם מסדר מסכתא זו אלא שחכמים הסמיכום והוסיפים כאן ודברי שמואל הקטן הם. ויש נוסחאות שכתוב כאן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וכו'. בן עשרים לרדוף י"מ למלחמה שכיון שנשא בן י"ח שנה ושמח שנת י"ט עם אשתו אשר לקח יכול לצאת למלחמה. ויש אומרים לרדוף אחר למודו לחזור מה שלמד שהרי למד כל צרכו וכה"א הלא כתבתי לך שלישים וגו' חמש למקרא וחמש למשנה וכו' מכאן ואילך יחזר למודו כדי שתדע להשיב אמרים אמת לשולחך. חילק חכם זה ימי האדם לחלקיו ושם לכל חלק הראוי לאדם לעשות בו לומר לך שהמחלק ימיו כמו שצוהו אינו מאחר מלעשות הדבר בזמנו ועליו נאמר ודבר בעתו מה טוב עכ"ל: