ביאור:דעת טוב ורע

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

סיפור גן העדן סובב סביב התכונה דעת טוב ורע. תכונה זו נזכרת בכמה פסוקים:

(בראשית ב ט): "וַיַּצְמַח ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן, וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע"- מפסוק זה ניתן ללמוד, שעץ הדעת טוב ורע מקביל לעץ החיים - כמו שעץ החיים הוא עץ פלאי הנותן חיים לאוכליו, כך עץ הדעת טוב ורע הוא עץ פלאי הנותן לאוכליו את התכונה דעת טוב ורע ( פירוט ). מהי תכונה זו?
(בראשית ב יז): "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת"- מפסוק זה ניתן ללמוד, שה' לא רצה שאדם יזכה בתכונת דעת טוב ורע, ואף איים עליו שאם ינסה לזכות בה, ייענש במוות ( פירוט ). מה רע בתכונה זו? ואם ה' לא רצה שהאדם יזכה בתכונה זו, מדוע בכלל שם את עץ הדעת טוב ורע בגן?
(בראשית ג ה): "כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם, וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע"- מפסוק זה ניתן ללמוד, שתכונת דעת טוב ורע קשורה לפקיחת עיניים, והיא מאפיינת את ה', ואולי הכוונה למלאכים; בכל מקרה זוהי תכונה נעלה ורוחנית. אלה הם דבריו של הנחש ( פירוט ), אולם הם מקבלים אישור מדברי ה' בסוף הפרשה, (בראשית ג כב): "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים 'הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם'". מדוע ה' לא רצה שהאדם יזכה בתכונה נעלה זו? והרי במקומות אחרים בתורה, ה' מצווה את האדם לדבוק בו וללכת בדרכיו?!
(דברים א לט): "וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה, וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע, הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ"- מפסוק זה ניתן ללמוד, שתכונת דעת טוב ורע אינה אופיינית לילדים, אלא לאנשים מבוגרים. מהי התכונה המאפיינת בגרות?

התשובות לשאלות אלו מתחלקות לכמה קבוצות.

א. הדעת היא מעלה - חכמה ובינה

ברוב התנ"ך, המושג דעת הוא מושג חיובי, נרדף לחכמה ולבינה, למשל (שמות לא ג): "וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה". מכאן, דעת טוב ורע היא התכונה האלהית של ידיעת הטוב המוחלט והרע המוחלט - למשל, לדעת מהו הדבר הראוי והנכון ביותר לעשות עכשיו, דבר שאפשר להגיד עליו "וירא אלהים כי טוב". וכך תרגם אונקלוס: " "אילן, דאכלין פירוהי חכמין בין טב לביש" " (ושמעתי שכך פירש גם ב"שפת אמת") . ידיעה זו כוללת גם את כל ידיעת התורה, טעמי המצוות וכו', ולכן, מייד לאחר שאכלו מהעץ, הבינו אדם וחוה שהם צריכים להיות צנועים ולהתלבש (ראו וידעו כי עירומים הם ).

זו כמובן תכונה חיובית, וה' רצה שהאדם יזכה בה בסופו של דבר, אולם חטאו של אדם היה שרצה להשיג "דעת טוב ורע" יותר מדי בקלות, בלי לעבוד:

1. חז"ל אמרו " "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון" " (רבן גמליאל בן רבי, משנה אבות ב ב ) . ה' רצה שהאדם יעבוד לפני שהוא מתחיל ללמוד, (בראשית ב טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ"( פירוט ). ה' חשש, שאם האדם יאכל מעץ הדעת לפני שעבד מספיק, הוא יתענג כל-כך על המתיקות והנעימות של הדעת, שהוא ימאס בחיי העולם הזה, לא ירצה יותר לחיות ולעבוד, אלא רק ללמוד כל היום, " "להמית את עצמו באוהלה של תורה" ". כדי להציל את האדם מגורל זה, גירש אותו ה' מגן-עדן למקום שבו יהיה חייב "לעבוד את האדמה אשר לוקח משם". וראו גם (משלי יח ט): "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית"( פירוט ).

2. חז"ל אמרו " "כל שחכמתו מרובה ממעשיו - אין חכמתו מתקיימת" " (רבי אלעזר בן עזריה, משנה אבות ג יז ) : מי שלומד ויודע הרבה תורה, אבל לא מיישם אותה במציאות ע"י מעשים טובים - אין ערך לחכמתו. חז"ל אף המשילו את מי ש"חכמתו מרובה ממעשיו" ל" "עץ שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, שהרוח באה והופכתו על פניו" " (שם) - ככל שהענפים גדולים יותר, כך הנפילה כואבת יותר. ובנמשל - כשהאדם אינו עוסק במעשים טובים, ככל שהוא לומד ומחכים יותר - הוא מסוכן יותר; החכמה שלו עלולה לקלקל אותו, הוא ישתמש בה לרעה. וכמו שאמרו חז"ל במקום אחר " "לא זכה - נעשית לו סם המוות" ", כך גם כאן - ה' אמר לאדם "אם תאכל מעץ הדעת עכשיו, כאשר עדיין לא עשית מספיק מעשים טובים, מות תמות" - החכמה תשחית אותך ותגרום לך מוות רוחני (וראו גם: מות תמות ) .

3. חז"ל אמרו, " "אם יאמר לך אדם 'יגעתי ולא מצאתי' - אל תאמן; 'לא יגעתי ומצאתי'; אל תאמן; 'יגעתי ומצאתי' - תאמן" " (רבי יצחק, בבלי מגילה ו: ) , וכן אמרו שהתורה האמיתית נקנית, בין השאר, " "בקבלת הייסורין" " (רבי מאיר, משנה אבות ו ו ) . כדי למצוא תורה אמיתית צריך להתאמץ ולהתייגע. האדם לא רצה להתאמץ, הוא רצה לקבל את כל הדעת שבעולם בבת אחת, תוך כדי שהוא אוכל מפרי העץ. בניגוד לכך נאמר ב (משלי ג יג): "אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה, וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה"- מאושר יהיה האדם שמתאמץ, מחפש ומוצא חכמה, חושב ומפיק תבונה, ולא מקבל אותם בקלות מן המוכן ( פירוט ). כך הלימוד אינו מביא למוות אלא לחיים (פסוק יח שם): "עץ חיים היא למחזיקים בה" (וראו גם: יגעת ומצאת תאמין ) .

4. ובדורנו, דור פצצת האטום, קל להבין מדוע "ביום אכלך ממנו - מות תמות": ככל שהאנושות לומדת ויודעת יותר, כך היא מקבלת כוח שיכול לאפשר לה להרוס את עצמה ואת העולם כולו בלחיצת כפתור; אם ההתקדמות השכלית אינה מלווה בהתקדמות ערכית ורוחנית - התוצאה עלולה להיות מוות. וראו גם (קהלת א יח): "כִּי בְּרֹב חָכְמָה - רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת - יוֹסִיף מַכְאוֹב"( פירוט ).

לפי כל התשובות הללו, אדם חטא כי הוא מאס בעולם החומר, על כל העבודה והמצוות והיגיעה שיש בו, ורצה להגיע בבת אחת לעולם השכל והדעת. ייתכן שהוא חש בדידות - הוא חי בעולם שכולו בהמות מצד אחד ומלאכים מצד שני, ומכיוון שמאס בחיבור עם הבהמות, הוא רצה להפוך למלאך. אבל ה' לא רצה שהאדם יהיה מלאך! אדם נברא כדי לחיות ולפעול דווקא בעולם החומר, ומתוך עולם החומר, להתקרב בהדרגה אל הדעת.

לפי כל התשובות הללו, ה' ברא את העץ כי רצה שהאדם יזכה, בסופו של דבר, ב"דעת טוב ורע", לאחר שעבד בגן, קיים מצוות, והשקיע במחקר ולימוד. לפי חז"ל, אדם חטא באותו יום שבו נברא; אדם נברא ביום שישי, ואילו היה עובד ביום השישי, היה ה' מתיר לו ללמוד דעת טוב ורע כבר ביום השבת, כדברי חז"ל " "מי שטרח בערב שבת - יאכל בשבת" ".

וייתכן שה' ברא את העץ כדי לנסות את האדם, באופן דומה לניסיון העקידה של אברהם: ה' אמר לאברהם לשחוט את יצחק, אבל הוא לא התכוון שאברהם יעשה את זה, אלא רק שיראה שהוא מוכן לעשות את זה - ואז ה' ביטל את המצוה ואמר לו "אל תשלח ידך אל הנער... כי עתה ידעתי כי ירא א-להים אתה". אילו אדם היה מתאפק ולא מתפתה - ה' היה אומר לו "לך אכול מפרי העץ... כי עתה ידעתי כי עובד א-להים אתה" והוא היה זוכה לדעת טוב ורע (דני קלר) .

(וייתכן גם, שבתוכנית המקורית של ה' אדם לא היה אמור לדעת תורה, אלא להיות בקשר ישיר עם ה' ולשמוע ממנו בכל רגע מה טוב לעשות ומה רע לעשות; אם כך, באותו זמן דעת טוב ורע נחשבה תכונה שלילית; אך לאחר שהאדם גורש מגן עדן והתנתק מה', הוא נאלץ ללמוד תורה כדי לדעת מה טוב לעשות ומה רע לעשות, ולכן התכונה נחשבת חיובית).

דעת טוב ורע - הכרה שמה שטוב לי עשוי להיות רע לאחרים

"טוֹב" - תענוג, אושר, נצחון, רביה.
"רָע" - כאב, צער, תבוסה, מות.
"דַּעַת" - הכרה, חוויה, הבנה, חשיבה ותגובה מתאימה.

כל דבר חי, כולל חיות וצמחים, כחלק מתהליך האבולוציה, מבין את המשמעות של תבוסה ונצחון, ורק המנצחים שרדו. המאבק כולל תחרות על מקורות מים, שמש, מזון, ורביה.
כל חי שואף לדבר שהוא טוב לו, לעצמו, למרות שבאותו זמן זה יכול להיות רע לשני.

ידיעה היא היכולת לחשב את התוצאות הצפויות ממעשה או מחדל, כך שהיודע צופה את העתיד. ככל שהאדם לומד יותר ומנסה יותר הוא מגדיל את אוצר הידע שלו ואת יכולת הצפיה להשפעה עתידית במרחב הזמן והמקום.
ידיעה זה הנסיון לאחר החוויה. אלוהים הודיע לאדם שלאחר שהוא יאכל מהעץ, הוא יחווה דברים טובים ורעים, הוא יהיה חופשי ואחראי לגורלו, הוא יזכה בבחירה חופשית, וכך אכן קרה. אלוהים דבר בצורה סתומה, והנחש העלה רק אפשרות אחת שאינה מחייבת, במיוחד שהנחש אמר: "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי טוֹב וָרָע" (ביאור:בראשית ג ה) ואין ספק שאכילת פרי עץ הדעת לא עשתה אותנו כאלוהים.
ידיעה כוללת את ההבנה והכרה בהשפעה השלילית של המעשה על אחרים, ולוקחת בחשבון את הצער והסבל של האחרים, במטרה להמנע מפגיעה באחרים שלא בצדק.

למעשה הרבה חיות, שחיות בקבוצה או משפחה, מודעות לכאב וצער של חיות אחרות בקבוצה, ונוטות לנסות לעזור ולהגן על אחרים בקבוצה, ואפילו מתנדבים ביודעין לסבול למען הקבוצה. אולם האדם פיתח את הידע הזה לרמה גבוהה ביותר מעל כל החיות.

ב. הדעת היא חיסרון - אהבה ושנאה

לשורש ידע ישנן גם משמעויות אחרות, שאינן נרדפות לחכמה ולבינה, ובמשמעויות אלו ניתן לפרש שהתכונה של דעת טוב ורע היא תכונה שלילית, שה' רצה להרחיק מהאדם לטובתו:

1. ידע = קיים יחסי מין , כמו ב (בראשית ד א): "וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ"; דעת טוב ורע = התשוקה המינית: " "עץ הדעת... יוליד תאוות המשגל, ועל כן כיסו האדם ואשתו ערותם... וכאשר אכל אדם מעץ הדעת, ידע את אשתו, וזאת הידיעה כינוי למשגל, ובעבור עץ הדעת נקרא כן. גם הנער, כאשר ידע הטוב והרע, אז יחל לתאות המשגל" " ( אבן עזרא על בראשית ג ו ) . לפי זה, פרי עץ הדעת היה מעין סם ממכר, וברגע שהאדם אכל ממנו, נכנס בו הרצון ליהנות ממנו עוד ועוד, באופן בלתי נשלט. חטא עץ הדעת הוא חטאם של כל בני הנוער, שמתחילים להשתמש בסמים מתוך סקרנות, ולא מבינים שהדבר יביא עליהם התמכרות ומוות. פירוש זה מעורר שאלות ותמיהות רבות:

איך זה מסתדר עם דברי הנחש "והייתם כא-להים יודעי טוב ורע", דברים שקיבלו אישור מדברי ה' בסוף הפרשה "הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע"? והרי למלאכים, וקל וחומר לה', אין תשוקה מינית!

ייתכן שדברי הנחש הם שקר, ודברי ה' בסוף הפרשה הם על-פי מחשבתו המוטעית של האדם ( אבן עזרא על בראשית ג כב ) .
ואפשר לפרש בדוחק, שה' מכיר את התאוה הזאת, יודע שהיא קיימת, שהרי הוא ברא אותה.

אולם, לפי זה, אין זה ברור מדוע נקראה התכונה "דעת טוב ורע " ולא סתם "דעת".
ועוד: לפי פירוש זה, היה מתאים הרבה יותר לכנות את העץ בשם אחר, כגון, "עץ התאוה", "עץ התשוקה" וכו'.

2. דעת טוב ורע משמעה ידיעה יחסית וסובייקטיבית בלבד. לפני החטא אדם חשב במונחים של 'אמת' ו'שקר' - הוא התייחס לדברים בשכל, לפי הערך האובייקטיבי שלהם; אחרי החטא הוא התחיל לחשוב במונחים של 'טוב' ו'רע' - להתייחס לדברים ברגש, לפי הערך הסובייקטיבי שלהם עבורו: " "השכל אשר השפיע הבורא על האדם, והוא שלמותו האחרון, הוא אשר הגיע לאדם קודם מרותו, ובשבילו נאמר וצווה בו שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, ובגללו דיבר אתו וצווה אותו כמו שאמר: (בראשית ב טז): "וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים", ולא תהיה הצוואה לבהמות, ולא למי שאין לו שכל, ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר, וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. אמנם, המגונה והנאה - במפורסמות לא במושכלות, כי לא יאמר: "השמיים כדוריים - נאה", ולא: "הארץ שטוחה - מגונה", אבל יאמר אמת ושקר. וכן בלשוננו יאמר על הקושט ועל הבטל - אמת ושקר, ועל הנאה והמגונה - טוב ורע. ובשכל ידע האדם האמת מן השקר. וזה יהיה בעניינים המושכלים כלם. וכאשר היה על שלמות ענייניו ותמותם, והוא עם מחשבתו ומושכליו אשר נאמר בו בעבורם (תהלים ח ו): "וַתְּחַסְּרֵהוּ מְּעַט מֵאֱלֹהִים", לא היה לו כח להשתמש במפורסמות בשום פנים ולא להשיגם, עד שאפילו הגלוי שבמפורסמות בגנות, והוא גלוי הערווה, לא היה זה מגונה אצלו ולא השיג גנותו. וכאשר מרה ונטה אל תאוותיו הדמיוניות והנאות חושיו הגשמיות, כמו שאמר (בראשית ג ו): "כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם", נענש בששולל ההשגה ההיא השכלית, ומפני זה מרה במצווה אשר בעבור שכלו צוה בה, והגיע לו השגות המפורסמות, ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ואז ידע שיעיר מה שאבד לו, ומה שהופשט ממנו, ובאיזה עניין שב. ולזה נאמר (בראשית ג ה): "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע", ולא אמר יודעי שקר ואמת, או משיגי שקר ואמת, ואין בהכרחי טוב ורע כלל, אבל שקר ואמת" " (רמב"ם, מורה נבוכים א ב , וכן פרק ל ועוד; ראו גם בדברי טל רבינוביץ' ) .

אולם, כפי שכתבנו לגבי הפירוש הקודם, מכיוון שנאמר שה' יודע טוב ורע, קשה לייחס לה' 'ידיעה' מסוג יחסי ודמיוני כפי שתואר כאן.

3. ידע = רצה ובחר; דעת טוב ורע היא תכונת הבחירה החופשית, הרצון בטוב וברע: " "האדם היה [לפני החטא] עושה בטבעו מה שראוי לעשות כפי התולדת, כאשר יעשו השמים וכל צבאם, פועלי אמת שפעולתם אמת ולא ישנו את תפקידם, ואין להם במעשיהם אהבה או שנאה. ופרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע, ולכן נקרא "עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע" כי הַ"דַּעַת" יאמר בלשוננו על הרצון:"

"כלשונם (פסחים ו) "לא שנו אלא שדעתו לחזור ושדעתו לפנותו","
"ובלשון הכתוב (תהלים קמד ג) "מָה אָדָם וַתֵּדָעֵהוּ" - תחפוץ ותרצה בו,"
"" יְדַעְתִּיךָ בְשֵׁם" (שמות לג יב) - בחרתיך מכל האדם,"
"וכן מאמר ברזילי " האדע בין טוב לרע", שאבד ממנו כח הרעיון, לא היה בוחר בדבר ולא קץ בו, והיה אוכל מבלי שיטעם ושומע מבלי שיתענג בשיר."

"והנה, בעת הזאת לא היה בין אדם ואשתו המשגל לתאוה, אבל בעת ההולדה יתחברו ויולידו, ולכן היו האיברים כלם בעיניהם כפנים והידים, ולא יתבוששו בהם; והנה, אחרי אכלו מן העץ, היתה בידו הבחירה וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים. וזו מדה אלהית מצד אחד ורעה לאדם, בהיות לו בה יצר ותאוה."

"ואפשר שנתכוון הכתוב לענין הזה כשאמר "אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז כט) - ה"יושר" שיאחוז דרך אחת ישרה, וה"בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" שיבקש לו מעשים משתנים בבחירה" "ממנו..." " ( רמב"ן על בראשית ב ט ) .

אולם, הבחירה החופשית עומדת ביסוד 'צלם אלהים' שבאדם, ובלעדיה אין אחריות לאדם על מעשיו. האם יעלה על הדעת שהבחירה החופשית, שהיא "עמוד התורה והמצוה" (כדברי הרמב"ם, הלכות תשובה ה ג-ד) , ניתנה לאדם רק לאחר שנפל ונכשל באכילה מעץ הדעת?!" "וכמו שאמרו חז"ל: 'והנה טוב' - זה יצר הטוב, 'מאד' - זה יצר הרע, רצונם לומר שכל טובו ושלמותו של האדם היה במציאות הבחירה והיכולת על הטוב ועל הרע כפי יצרו, ואם לא היה כן לא היה אדם, ולא היה מצווה אותו הקב"ה: 'מכל עץ הגן אכל תאכל, ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו', כי לא תיפול הצוואה אלא למי שיש לו בחירה ורצון" " ( אברבנאל) .

4. דעת = היכרות קרובה וחוויתית, באמצעות החושים . דעת טוב ורע היא הרצון לחוות את כל מה שיש בעולם, כל הטוב והרע, בלי בירור ובלי צמצום: " "עץ הדעת - עץ החוויות!... לאדם הראשון... היה בו רצון לטעום את כל הטעמים הבלתי מוכרים, ולחוות את כל החוויות האפשריות... הסימפטום החיצוני של התשוקה לדעת הכל מתגלה בראש ובראשונה ביצר הסקרנות האינטלקטואלית והרגשית, ובנדון זה משיק הסיפור המקראי לסיפור המיתולוגי על" תיבת פנדורה ", שעל-פי דעת החוקרים, נטל את השראתו מן המקרא... ריבון העולמים מבקש לפתח באדם את כוח הבחירה בין טוב לרע, ולהעצים בו את מידת הגבורה, בבחינת 'איזהו גיבור - הכובש את יצרו' (משנה אבות ד א)... הרצון לדעת הכל, שהפך אצל האדם לחזות הכל, הרס את מידת הגבורה, הנדרשת לבחירה בין טוב לרע, והרחיק את האדם מייעודו בחיים. עצם הרצון לאסוף את שלל החוויות מוגדר בתורה במילים דעת טוב ורע. הביטוי דעת בלשון המקרא אין משמעותו רק ידיעה אינפורמטיבית, אלא ידיעה מקפת הכוללת את ההכרה השכלית והחוויה הנפשית כאחד, כדוגמת "והאדם ידע את חוה אשתו"... תשוקת הדעת הטמונה בעץ הדעת טוב ורע, מגמתה היתה במקרה דנן, לאסוף חוויות ולדעת את הטוב והרע גם יחד, ללא כל הבחנה ביניהם..." " (הרב חנן פורת, "מעט מן האור" על בראשית, "מה תכלית החיים?") . ה' כמובן "יודע טוב ורע", הוא יודע ומכיר את כל החוויות, שהרי הוא ברא אותם; הוא אינו צריך לעשות רע כדי לחוות את הרע. אולם האדם יידע טוב ורע רק אם יעשה בעצמו את כל המעשים הרעים, וזה כמובן מנוגד לרצון ה' - האדם נדרש לצמצם את עצמו בגבורה, ולבחור רק בטוב.

5. מהשוואת הביטויים "ידע טוב ורע" - "שמע טוב ורע" עולה, שהתכונה דעת טוב ורע משמעה "האפשרות להחליט באופן עצמאי מה טוב לעשות ומה רע לעשות"; זוהי תכונה שיש לה' - שהוא מקור הערכים, והוא יכול לקבוע לעצמו מה טוב לעשות ומה רע לעשות. היא מבטאת גם בגרות נפשית, כמו בדברים א לט: "ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע" - ילדים קטנים אינם "יודעים טוב ורע".

לפני החטא היו אדם ואשתו כמו ילדים קטנים - הסתובבו ערומים בלי לחשוב יותר מדי ובלי להתבייש, והתרוצצו בגן בשמחה והשתעשעו בלי דאגות. הם לא היו צריכים לעבוד ולסבול - היה להם הכל. הם לא היו צריכים לחשוב מה טוב לעשות ומה רע לעשות - ה' אמר להם. ברגע שהאדם עבר על מצוות ה' ואכל מהעץ - הוא הוכיח שהוא רוצה "לדעת טוב ורע", כלומר להיות עצמאי, להחליט בעצמו מה טוב ומה רע, ולכן ה' שלח אותו גם להיות עצמאי מבחינה כלכלית - "בזעת אפיך תאכל לחם...".

אולם, לפי פירוש זה, קשה להסביר מדוע, לאחר שאכלו אדם וחוה מן העץ, וידעו כי עירומים הם .

לפי כל התשובות הללו, ה' ברא את עץ הדעת טוב ורע על-מנת להעמיד את האדם בניסיון: האדם יכול לבחור להתמכר ליצרים, להחליט בעצמו מה טוב ומה רע לעשות, ולעבור על מצוות ה', אבל הבחירה הזאת מביאה עליו צרות ומוות, כמו שנאמר גם ב (דברים ל טו): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם: אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע: אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מצותיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו - וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ, וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ...". ה', שרצה בטובתו של האדם, המליץ לו לבחור בחיים ולא לאכול מהעץ, כמו שנאמר גם ב (דברים ל יט): "העדתי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים, לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ"( פירוט ).

וייתכן שה' ברא את העץ על-מנת לאפשר לאדם לבחור את דרך חייו. מלכתחילה, ה' רצה לחסוך לנו את ההתלבטות (הדעת), שלא נצטרך לחשוב מה טוב ומה רע. הוא רצה שנהיה כמו ילדים קטנים, שההורים דואגים לכל צרכיהם - גם בתחום החמרי (אוכל וכו') וגם בתחום הרוחני (קבלת החלטות). אבל הוא שם את העץ בגן כדי שאדם יוכל לבחור גם בדרך השניה - להיות מבוגר, עצמאי ו"לדעת טוב ורע".

לפי כל התשובות הללו, לפני החטא היה האדם יצור שכלי ונטול יצרים. מכאן, שגם החטא שלו נבע משיקול שכלי, למשל: " "היה בו רצון לטעום את כל הטעמים הבלתי מוכרים, ולחוות את כל החוויות האפשריות, מתוך אמונה שדווקא בכך יגיע למדרגת האדם השלם שנברא בצלם אלוהים" " (הרב חנן פורת) ; אדם ראה שהוא מתמודד טוב מאד עם כל הפיתויים, והוא רצה אתגר רוחני חדש בדמות פיתוי גדול יותר, הוא רצה לקדש את שם ה' בכך שהוא עומד בפיתוי ומתגבר על היצר (ליקי נמט) ; אדם חשב שתכונת דעת טוב ורע תעזור לו להגיע לדבקות גדולה יותר בה' (עמליה שנוולד, ע"פ הרב קוק) ; ועוד. אולם, כל התשובות הללו אינן מתאימות לפשוטו של מקרא, שלפיו האישה חטאה דווקא מתוך תאוה, ומכאן שהיתה לה תאוה עוד לפני החטא:

(בראשית ג ו): "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל; וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל"( [http:/he.wikisource.org/wiki/%D7%91%D7%99%D7%90%D7%95%D7%A8:%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99%D7%AA_%D7%92_%D7%95 פירוט] ).

לפי כל התשובות הללו, אפשר לפרש שעץ הדעת לא היה עץ פלאי אלא עץ רגיל לחלוטין, שה' בחר באופן שרירותי על-מנת ללמד את האדם להתגבר על יצרו, להבחין בין טוב לרע: " "לאדם נאסר לאכול מעץ הדעת. מקובלים אנו לחשוב כי פרי עץ הדעת היה פרי פלאי שהאוכל מפנו זוכה לידיעה מחודשת. אולם נראה שעץ הדעה היה עץ ככל העצים ופריו היה פרי רגיל. חז"ל ביטאו זאת בכך שזיהו את פרי העץ עם אחדים מהפרות המוכרים לנו, תאנה, חיטה, ענבים או אתרוג (תלמוד בבלי ברכות מ., בראשית רבה עז ז) . המפתח להבנת משמעות עץ הדעת נעוץ בשאלה, מדוע נטע ה' עץ בגן שנועד כולו להנאת האדם, ואסר עליו לאכול ממנו?: "כדי שיהא רואה אותו תמיד, וזוכר את בוראו, ומכיר שעול יוצרו עליו, ושלא תהא רוחו גסה עליו" (תדשא פרק ז) . העץ היווה נושא להתמודדות האדם בין שני הקטבים המרכיבים אותו, הרוח והחומר. המצווה לא לאכול מעץ רגיל זה, הייתה 'מצווה שמעית', בקיומה יקיים את רצון הבורא, ובהפרתה יחטא לו. עד שלא טעם אדם מפרי העץ לא ידע טעם חטא מהו, הפיתוי שבחטא היה עצם הרצון לחוש את החטא. ברגע שאכל האדם מפרי העץ התוודע לטעמו של חטא. מעשה פשוט זה פתח לפניו פתח לאורח חשיבה חדש, חשיבה חטאית, תרגום פעולותיו הישרות לאפשרות של פעולות חטאיות. הביטוי הראשון של אורח חשיבה זה בא בגופו עצמו. טרם חטא האדם ראה באבריו אמצעי להתדבקות באשתו וללידת ילדים, וודאי שהיה בעל תאווה. וכיון שראייתם את גופם הייתה ראיה טבעית לא הייתה להם סיבה להתבייש, ובאמת כך היה צריך להתנהג העולם. אולם עם האכילה מפרי העץ וההתוודעות לחטא, "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם" (ג, ז), האדם תרגם את עירומו הטבעי למחשבה של חטאים באבריו, וכיון שלא רצה לחטוא, מיד גדר עצמו ותפר לו עלה תאנה להצטנע בו. ידיעה זו, ודאי עדיף היה אילו נמנעה מהא" "דם. מאז טעם האדם טעם חטא הוסיף ומעד פעם אחר פעם, הוסיף והרחיב פתח זה, שפתח בחטאו, בכיוונים חדשים." " ( עמוס גאולה, עשרה דורות מאדם עד נוח ) . העץ נקרא דעת טוב ורע על שם סופו - הוא לימד את האדם מה טוב ומה רע - טוב לשמוע בקול ה' ורע לעבור על מצוות ה'. לפני החטא אדם לא ידע מה זה רע כי הוא אף פעם לא עשה מעשה רע; הוא לא ידע מה ההשלכות של הרע. ברגע שהוא אכל מהעץ הוא עשה מעשה רע, בפעם הראשונה בחייו, ואז הוא גם ידע בפועל, מניסיון, מה זה "טוב" ומה זה "רע", מה ההבדל ביניהם ומה התוצאות של מעשים רעים.

אולם, מההקבלה בין "עץ החיים" לבין "עץ הדעת טוב ורע" נראה, ששני העצים הללו הם עצים מיוחדים ומופלאים, הנותנים לאוכליהם תכונות מיוחדות - תכונת החיים ותכונת דעת טוב ורע.

ג. דעת מאחרי הקלעים

עד כאן פירשנו על-פי ההנחה הפשוטה, שה' אכן לא רצה שהאדם יאכל מהעץ ויקבל את תכונת דעת טוב ורע. אולם יש מפרשים שחלקו על הנחה זו, וכך הסבירו מדוע ה' ברא את העץ:

1. יש שפירשו, שה' רצה לתת לאדם לבחור לעצמו את מסלול חייו - האם הוא רוצה חיים קלים ונעימים אך בלא דעת (לפי כל אחת מהמשמעויות של מושג זה) , או שהוא רוצה חיי דעת מלאים באתגרים ובקשיים.

2. יש שפירשו יותר מזה, שה' רצה שהאדם יידע טוב ורע, והאיסור "לא תאכל ממנו" נועד רק כדי לגרות אותו לעשות "דווקא" ולאכול מהעץ.

3. ויש שפירשו יותר מזה, שלפני החטא לאדם כלל לא היתה בחירה חופשית, וה' מראש 'תיכנת' אותו לאכול מהעץ ולדעת טוב ורע. למעשה ה' היה יכול מלכתחילה לברוא את האדם מחוץ לגן עדן כאשר הוא יודע טוב ורע, אלא שה' רצה לרמוז לנו, בני האדם, שיש לנו תקוה לחזור לגן העדן, אם נצליח להתגבר על הקשיים והאתגרים שמציבה בפנינו תכונת דעת טוב ורע.

אולם, לענ"ד כל הפירושים הללו רחוקים מפשוטו של מקרא, שהרי ה' כעס על האדם שאכל מהעץ, על האשה שפיתתה אותו, ועל הנחש שפיתה אותה, והעניש את כולם.

ד. הערות נוספות

מתוך הדיון "חטא האדם הראשון?!"

האישה אכלה מהעץ כי הנחש פיתה אותה. אחרי שהאישה אכלה מעץ הדטו"ר נוצר מצב שהאדם עדיין מושלם אבל האישה פגומה. במצב כזה אין שוויון מבחינה רוחנית, ואי אפשר לבנות כך עולם. האדם חטא במודע, כי הוא רצה שיהיה שוויון בינו לבין לאשתו (חננאל פריש).

לפני החטא היתה לאדם האפשרות "לדעת טוב ורע" אבל הוא לא האמין בעצמו: אבל הוא לא האמין שהוא יכול לדעת טוב ורע בעצמו; הוא הלך לעץ כדי שהעץ יגרום לו לדעת מה טוב ומה רע. הוא היה צריך לברר בתוך עצמו, או לשאול את ה', מה טוב ומה רע -- לא ללכת למשהו חיצוני (נורית הירשקורן) .

ראו גם:

תגובה

בעיני הגיבור הראשי של פרשת גן עדן הוא דווקא עץ החיים. לשאלת מהות החיים על פי חז"ל התשובה היא "...והנה, מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה הוא: שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעידון הגדול בכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא..." (לקוח מתוך הפתיחה של מסילת ישרים לרמח"ל ונמצא בעוד הרבה מקומות), ועולם הבא מאופיין בין השאר בחיי נצח. גם מפשט הפסוק "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" משמע, שלחתחילה אדם הראשון חיי חיי נצח גם ללא אכילה מעץ החיים, וממילא אין איסור לאכול מעץ החיים - לא לפני האכילה מעץ הדעת, ולא לאחר האכילה.

הראי"ה מבאר 'דעת' כחיבור. וידע אדם את אישתו = התחבר איתה, התמזג איתה. היו לבשר אחד. עץ הדעת טוב ורע = עץ המחבר בין טוב לרע. ממזג ומערבב ביניהם. לפני האכילה לא היה צורך להבחין בין טוב לרע. הרע היה מופרד מהטוב. כל ילד יכול היה להבחין בין השנים. האכילה מעץ החיבור מיזגה את השנים. עכשיו זאת חכמה להבחין ביניהם. קחו כוס מים וכוס יין. קשה להבחין ביניהם? לא. מיזגו את שתי הכוסות לכוס שלישית. עכשיו נראה אתכם מבחינים בין המים ליין. זהו ה'לפני' וה'אחרי' של החטא.

עוד הערה. בפועל ש.ל.ח יש "לשלח" בביניין פיעל, ויש "לשלוח" בביניין פעל. הפעל ש.ל.ח בביניין פיעל מתאר פעולה מתמשכת, ולכן חכמינו לדורותיהם מפרשים את "משלח" כ"מלווה" במובן חיובי (ראו למשל במכילתא פרשת בשלח - הזכויות שזכה פרעה כש'שילח' את בני ישראל), לעומת "לשלוח" בביניין פעל המתאר פעולה קשה של "גירוש" בורא עולם "משלח" את האדם מגן עדן לא "שולחו". יותר מזה. אי אפשר להתייחס להוצאת אדם מגן עדן כעונש, כי הרי העונש מפורט כמה שורות לפני - "בזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי-עָפָר אַתָּה וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" ואם נוסיף לכך את התפיסה התורנית הגורסת, שכל מה שעושה הקדוש ברוך הוא לטוב הוא עושה - גם כאן, הרחקתו של האדם מעץ החיים לטובתו כדי שלא יחיה לעולם. חיי נצח במצבו של האדם לאחר האכילה, ועירבוב הטוב והרע הם חיי סבל ויסורים. גיהנם ממש. הרי עד החטא התורה מעידה, שהקדוש ברוך הוא ראה רק טוב (למשל "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר כִּי-טוֹב "), ועשרה דורות לאחר החטא כתוב "וַיַּרְא יְהוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל-הַיּוֹם". מכך שעדיף לו לאדם שחייו יוגבלו לזמן קצוב.

החיבור בין טוב לרע מייצר מציאות המוכרת לנו כיום בו אין צדיק בארץ ולא יחטא, ולא רוע מוחלט. מציאות בה דברי בית שמאי סותרים את דברי בית הלל, ושניהם דברי אלוקים חיים! איך יתכן? פשוט. אלו רואים את החצי הטוב, ומתוך שחצי טוב - הכל טוב, ואלו רואים את החצי הרע, ומתוך שחצי רע הכל רע.

בקצרה על קצה המזלג. יישר כח על מאמר מעניין. אגב, הציטוטים מהמקורות בעזרת האתר "מאגר ספרות הקודש".

-- דורון doron livne, 2010-02-11 12:59:05

קיצור דרך: tnk1/tora/brejit/dat_tov_wra

מקורות

על-פי מאמר של מחברים שונים (הגהה: עופר לביא) שפורסם לראשונה בנח"ת שבת אדר נ"ט וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 1999-03-01.