משנה אבות ו ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ו · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

גדולה תורה יותר מן הכהונה ומן המלכות, שהמלכות נקנית בשלשים מעלות, והכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים.

ואלו הן, בתלמוד, בשמיעת האוזן, בעריכת שפתים, בבינת הלב, באימה, ביראה, בענוה, בשמחה, בטהרה, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול התלמידים, בישוב, במקרא, במשנה, במיעוט סחורה, במיעוט דרך ארץ, במיעוט תענוג, במיעוט שנה, במיעוט שיחה, במיעוט שחוק, בארך אפים, בלב טוב, באמונת חכמים, בקבלת היסורין, המכיר את מקומו, והשמח בחלקו, והעושה סייג לדבריו, ואינו מחזיק טובה לעצמו, אהוב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, אוהב את הצדקות, אוהב את המישרים, אוהב את התוכחות, ומתרחק מן הכבוד, ולא מגיס לבו בתלמודו, ואינו שמח בהוראה, נושא בעול עם חברו, ומכריעו לכף זכות, ומעמידו על האמת, ומעמידו על השלום, ומתישב לבו בתלמודו, שואל [כענין[1]] ומשיב [כהלכה[2]] שומע ומוסיף, הלומד על מנת ללמד והלומד על מנת לעשות, המחכים את רבו, והמכוין את שמועתו, והאומר דבר בשם אומרו, הא למדת כל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם, שנאמר (אסתר ב), ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי.

משנה מנוקדת

גְּדוֹלָה תּוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהוּנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה דְבָרִים, וְאֵלוּ הֵן,

  1. בְּתַלְמוּד,
  2. בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן,
  3. בַּעֲרִיכַת שְׂפָתָיִם,
  4. בְּבִינַת הַלֵּב,
  5. בְּאֵימָה,
  6. בְּיִרְאָה,
  7. בַּעֲנָוָה,
  8. בְּשִׂמְחָה,
  9. בְּטָהֳרָה,
  10. בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים,
  11. בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים,
  12. בְּפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים,
  13. בְּיִשּׁוּב,
  14. בְּמִקְרָא,
  15. בְּמִשְׁנָה,
  16. בְּמִעוּט סְחוֹרָה,
  17. בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ,
  18. בְּמִעוּט תַּעֲנוּג,
  19. בְּמִעוּט שֵׁנָה,
  20. בְּמִעוּט שִׂיחָה,
  21. בְּמִעוּט שְׂחוֹק,
  22. בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם,
  23. בְּלֵב טוֹב,
  24. בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים,
  25. בְּקַבָּלַת הַיִּסּוֹרִין,
  26. הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ,
  27. וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ,
  28. וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו,
  29. וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ,
  30. אָהוּב,
  31. אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם,
  32. אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת,
  33. אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת,
  34. אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים,
  35. אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת,
  36. וּמִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד,
  37. וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
  38. וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה,
  39. נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ,
  40. וּמַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת,
  41. וּמַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת,
  42. וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם,
  43. וּמִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְּתַלְמוּדוֹ,
  44. שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף,
  45. הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת,
  46. הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ,
  47. וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ,
  48. וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ,

הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי:

נוסח הרמב"ם




פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שהמלכות נקנית בשלשים מעלות - אותן שכתובים בפרשת שמואל כשבקשו ישראל מלך, ואמר להם דעו כי כך וכך משפט המלך, וכשתחקור הם שלשים דברים עם אותן ששנויות בסנהדרין, מלך לא דן ולא דנין אותו וכו', ועשרים וארבע מתנות כהונה הן, עשר במקדש וארבע בירושלים ועשר בגבולין:

באימה ביראה - שאין לבו גבוה עליו, שנאמר יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב, ולכן בעלי קריין היו אסורין, שמתוך קלות ראשו של אדם והרהור לבו הוא בא לידי קרי:

בשמחה - לפי שאין השכינה שורה מתוך צער, אלא מתוך שמחה:

בישוב - גרסינן. פירוש, בישוב הדעת:

במיעוט סחורה - דאמר מר [עירובין נ"ה, ושם איתא ר' יוחנן] לא תמצא תורה לא בסחרנים ולא בתגרנים:

במיעוט דרך ארץ - שלא יהא מצוי עם בני אדם בשוק:

בקבלת היסורין - מקבל היסורין באהבה:

ומכריעו לכף זכות - שדן את חבירו לזכות:

ומעמידו על האמת - רודף אמת ושלום על הכל:

שומע - כל מה שרבו אומר לו:

ומוסיף - אבל לא לסתור את דברי רבו:

והמכוין את שמועתו - כשהוא מורה הוראה, מכוין באותו ענין שאמר לו רבו, אבל אינו מוסיף דבר לומר שכך אמר לו רבו, אלא אם כן אמר לו רבו, נ"א בישוב. בישיבה, דמרבה ישיבה מרבה חכמה. דבר אחר, תרבות נודיטור"א בלע"ז:

בקבלת היסורין - כדאמרינן בברכות, אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, אימתי, בזמן שתורתך תלמדנו, שהקב"ה מביא יסורין של אהבה לעוסק בה, להרבות שכרו לעולם הבא:

בעריכת שפתים - שאינו מגמגם בדברי תורה, אלא חותכן בלשון ומוציאן בפה, דאין דברי תורה מתקיימין אלא בהוצאת הפה, דכתיב כי חיים הם למוצאיהם, אל תקרי למוצאיהם, אלא למוציאיהם בפה:

באימה - כדאמרינן [וגילו ברעדה, במקום שיש גילה שם תהא רעדה]:

בשמוש חכמים - שדוחק ונכנס בכל מקום לשמוע דבריהן ולשמשן:

בדקדוק חברים - לומד בחבורה:

ופלפול התלמידים - שיפלפלו לפניו ויחכמוהו, כדאמרינן, ומתלמידי יותר מכולם:

המכיר את מקומו - שעוסק בתורה כל שעה, דמתוך כך מתקיימת תורתו בידו, מקומו קרי לטעמים ולראיות שהוא מבין בהלכה, כדאמרינן בסנהדרין כשמלינין את הדין למחר, המחייב אומר מחייב אני במקומי, אותה ראיה ואותו טעם עצמו שאמרתי אמש, שלא מצאתי ראיה אחרת לזכות, וכן המזכה:

השמח בחלקו - שאם דואג בעניינו, אינו מכוין בה:

סיג לדבריו - שנימוקו עמו, ומביא אמתלאות להעמיד דברי רבו לבני אדם:

ואינו מחזיק טובה לעצמו - שאינו נושא חן בלבו על עצמו על שהרבה תורה, שהרי לכך נוצר:

ואינו מגיס לבו בלמודו - היינו שאינו מתגאה בפני הבריות:

תוכחות - דכתיב, הוכח לחכם ויאהבך:

ומעמידו על האמת - על בוריה של הלכה:

על השלום - שאינו מיישב בדין, אלא עושה פשרה ברצון:

פירוש תוספות יום טוב

פירוש עיקר תוספות יום טוב


תפארת ישראל

יכין

שהמלכות נקנית בשלשים מעלות:    מעלות גמורות שהמלך נעלה בהם משאר העם, ל' הם [וכולן מנויין בפ"ב דסנהדרין מן משנה ב' עד סוף הפרק, ועי' ערוך ערך מלך].

והכהונה בעשרים וארבע:    מעלות שהכהן נעלה בהן, הן כ"ד מתנות כהונה [הנזכרות סוף פרשת קרח].

והתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים:    מעלות שהת"ח צריך שיהיה נעלה בהם משאר העם, מ"ח דברים הם, ולא קראם התנא מעלות, מדלא דמו אהדדי לגמרי להנך של מלכות וכהונה, דבמלכות וכהונה הם זכיות ומשפטים [רעכטע בל"א] שנקנין עם המלכות וכהונה, משא"כ המ"ח דברים של תורה. הם חיובים [פפליכטען בל"א] שהרוצה לזכות בתורה, יקנה אותה עובר לסוחר רק ע"י שמירתן כראוי.

בתלמוד:    ד"ת צריך שיקבלם מרב, וא"א להוציאם ע"י שכלו כשאר חכמות:

בשמיעת האוזן:    מלת אוזן מיותר. אבל ר"ל הקשבה גדולה, שצריך שייחד אזנו להדברים:

בעריכת שפתים:    שיהיו שגורים בפיו כמו שקבלה מרבו, או כדברי הספר שלמד בו, שאז המחבר הוא מלמדו:

בבינת הלב:    להתבונן בדברים ששמע, ולהוציא מהם דבר מתוך דבר:

בשכלות הלב:    הוא ההסתכלות בסוד הצפון בחוקות התורה, שא"א לאדם רק להציצם אבל לא לבארם בלשונו:

באימה:    שיהיה אימת רבו עליו:

ביראה:    שיהיה יראת שמים בלבו, שע"י אלה ישגיח היטב בדברי רבו בלימודו:

בענוה:    נגד ה', שעי"ז יהיה גם דברי תורתו בעצמן יקרים בעיניו להשגיח עליהן היטב:

בשמחה:    שע"י שילמד בשמחה יתפסו הדברים היטב בלבו:

בשמוש חכמים:    שע"י שיהיה תמיד סביב להם כשישמש להם, ילמד ממעשיהם הרבה מהלכה למעשה, וכאמרם ז"ל [ברכות ד"ז ב'] גדולה שמושה של תורה יותר מלימודה:

בדקדוק חברים:    כדי שישמע מה שידקדקו הם בהלימוד של הרב:

ובפלפול התלמידים:    שע"י השאלות והתשובות שביניהן, ממילא רווחא שמעתתא [ב"מ דפ"ד א']. דגם עי"ז יתעורר לכמה דברים חדשים:

בישוב:    שיהיה מיושב בדעתו ולא מבוהל בדבריו. וי"א שיהא בקי בישובו של עולם, הן בדרך ארץ. והן בחכמות טבעיות ולמודיות, שעי"ז יכולים אלה להיות לו לרקחות ולטבחות לתה"ק. דהיינו שיהיו אלו משרתיה להבינה על ידן היטב, דכולן כלולים בה, גם עי"ז יהיה נחמד ונעים בעיני הבריות:

במשנה:    שיהיה בקי בהן:

במיעוט שינה:    דע"י רבוי שנה לא לבד שיפסיד הזמן., אלא גם יתישן שכלו, ויאבד חריצותו. אמנם גם פחות מהראוי ג"כ מזיק מאד לגוף ולנפש, ואמרו בשם הרמב"ם שהוא ישן ח' שעות בכל לילה. וסי' אז ישנתי אז ינוח לי, אולם זה רק קודם הגיעו לנ' שנה, אבל אח"כ שאין השחיקה שביסודות הגוף כ"כ גדול כבימי נעוריו, וא"צ אח"כ מנוח כ"כ רב, כתבו הטבעיים וביחוד הופלאנד דדי לו שישן בכל לילה ה' או ו' שעות:

במיעוט שיחה:    דברים של מה בכך, ומיעוטו יפה לתורה. כדי שתנוח הנפש קצת עי"ז:

במיעוט שחוק:    מלתא דבדיחותא ג"כ מיעוטו יפה, כדי לשמח הנפש ולהבריקה בחריצות וזכרון [פסחים קי"ז א']:

במיעוט דרך ארץ:    תשמיש, שהוא מחליש החריצות והזכרון, כמו שכתבו הטבעיים:

בארך אפים:    כי גם הכעס מחליש החריצות והזכרון, ומלבד שב' אלה מחלישין גם הגוף:

בלב טוב:    שיהא טבעו רך מלא חן וחסד להיטיב בשמחה לבריות:

באמונת חכמים:    שאינו מאמין לכל דבר ששומע, דזהו מדת פתי יאמין לכל דבר, אבל יאמין לחכמים בחכמת התורה, אפי' לא ישיגם בשכלו:

ובקבלת היסורין:    הוא מדת הסבלנות שאינו מהרהר אחרי דרכי ה'., ושומר מצותיו דרך תומו:

המכיר את מקומו:    ר"ל מדת שפלותו, שעי"ז יהיה עניו, גם עי"ז יתעמל להרבות חכמה:

והשמח בחלקו:    שעי"ז שיהיה לבו שמח תמיד, יבין וגם יזכור עי"ז תלמודו טפי. וגם ע"י מדת ההסתפקות שבו. יהיה זריז תמיד בשקידת למודו. כי אין דבר שמזיק לחריצות ולזכרון ולשקידה, כמו העצבות והדאגות:

והעושה סייג לדבריו:    כדי שלא יכשל בחטאים:

ואינו מחזיק טובה לעצמו:    בדברים טובים שעשה:

אהוב:    שמיישר מנהגיו בחן ובחסד וברחמים. שעי"ז יאהבוהו הכל:

אוהב את הבריות:    ענין האהבה מתהווה ע"י הכרה והשוואה. ר"ל ע"י שיהיה האוהב מכיר את הנאהב, ושיבקש להשוות א"ע אליו. וזה אוהב את המקום ב"ה, שיכיר דרכיו, ושיבקש להשוות א"ע אליו. ואוהב את הבריות. שיכיר שמחת וצרת חבירו, וישווה א"ע אליו, להרגיש צרתו כאילו קרה לעצמו.

אוהב את הצדקות:    לא לבד שיהיו קלים בעיניי החיובים שחייבים לו הבריות. ויגדל בעיניו חיוביו להם. אלא גם אוהב את הצדקות, וידוה ללבו מאוד כשיראה בנ"א מריעים זל"ז, ויתגבר כארי להושיע להעשוק. ולתמוך ידי המטיב לחבירו. וכדאשכחן במשרע"ה שהושיע גם לבנות עכו"ם מיד עשקן:

אוהב את התוכחות:    כשיוכיחו אדם ישמח בזה:

אוהב את המישרים:    צדקות היינו מעשה צדק. ומשרים היינו דברי חכמה. ור"ל שהוא שונא כל מחשבות עקומות ועקושות, שבהן ירצה המתעקש להצדיק ענייניו. כי רק הדברים הישרים יאהב. או נ"ל דמשרים היינו מדות ישרות. וצדקות היינו חיוביו לד' ואדם:

מתרחק מן הכבוד:    אף דבשמרו כל הנ"ל ראוי הוא לכבוד אעפ"כ לא די שלא ירדף אחר כבוד. אלא אפי' כשירצו בנ"א לכבדו, ירחיק א"ע מהם, מצד צניעות, בהכירו היטב חסרונותיו, ויהיה שפלותו לעיניו תמיד. ועי"ז לבו נשבר בקרבו.

ולא מגיס לבו בתלמודו:    אינו ר"ל שאינו מתגאה בלימודו, דזה אינו מעשה רק מניעת חסרון נורא. וא"כ מה זה שבח בחיוביו. אלא פי' מלת גס. כמו שלבו גס בה [סוטה פ"א מ"ו] דר"ל ב' בנ"א המכירים זא"ז שאינן מתבוששין זמ"ז בשעושה דבר שאינו של צניעות בפניו. וה"נ דקאמר אינו גס לבו בתלמודו, ר"ל שאינו חושב א"ע כרגיל עמה. רק כמדבר עם ארוסתו הנכבדת שאינו מכירה עדיין. ולהכי כשיעסוק בה, יש לו בושת פנים מלשלוח מחשבותיו חפשים בענייני האמונות והמצות שלימד ממנה, שאין השכל אנושי יכול להשיגם. וכמ"ש במשרע"ה ויסתר פניו כי ירא מהביט אל אלהים, וזכה למדריגה נשאה, שנאמר עליו ותמונת ה' יביט:

ואינו שמח בהוראה:    אינו שמת שהגיע לה, דירא שמא אינו כדאי לה, ושמא יכשל בה מרוב דקותה ועמקה:

נושא בעול עם חבירו:    הן בטרחת הגוף, והן בהוצאות ממון, והן בצער נפשו, על מה שקרה לו לחבירו, והן כשחסר שכל לחבירו בעניינים זמניים או נצחיים, לא יחוש מלהטריח את עצמו ליעצו, ללמדו, לעובתו בעה"ז ובעה"ב:

מכריעו לכף זכות:    שבהיות כף מאזני הדעת של חבירו, נוטה פעם להרע ופעם להיטיב. יטריח להכריע מחשבותיו לזכות. או ר"ל שדן את חבירו לכף זכות.

מעמידו על האמת:    שיביא לו בענייניו ראיות מוכיחות עד שיעמידו נכון על נקודת האמת.

מעמידו על השלום:    שגורם שיהיה שלום בנפשו של חבירו. מדפותח לפניו חלונות הרקיע כמלא מחט סדקית, דהיינו כפי הראוי לחולשת עיניו להסתכל בסוד ה'. וזהו עוצם השלימות. או ר"ל שמעמידו על מדריגת השלום ממש, שלא יהיה חבירו מסופק באהבתו לו:

מתישב לבו בתלמודו:    ר"ל כשמלמד לאחרים מורת ה', או דרכי ה' בדרשותיו, מתיישב בלבו מתחלה היטב, איך יסדר דברי לימודו. בקטן החל ובגדול כילה:

שואל ומשיב:    כי רק ע"י שאלות ותשובות יתחקקו הדברים בלב השומע. ושואל כענין ולא יפליג בדברים אחרים ובהצעות רחבות כדי להראות עוצם חכמתו. וכ"כ משיב כהלכה. כי זהו מה שרוצה. אבל לא יתכוון להטעות חבירו, כדי להראותו אח"כ חריפותו שיש בידו כת להטעותו. וי"ג שואל כענין ומשיב כהלכה וא"א לומר כן דא"כ יהיו מ"ט:

:    כי רק ע"י שאלות ותשובות יתחקקו הדברים בלב השומע. ושואל כענין ולא יפליג בדברים אחרים ובהצעות רחבות כדי להראות עוצם חכמתו. וכ"כ משיב כהלכה. כי זהו מה שרוצה. אבל לא יתכוון להטעות חבירו, כדי להראותו אח"כ חריפותו שיש בידו כת להטעותו. וי"ג שואל כענין ומשיב כהלכה וא"א לומר כן דא"כ יהיו מ"ט:

שומע ומוסיף:    שומע דברי תלמידיו ואינו דוחם. וכשיוודע לו שלא היה להם די בדבריו הראשונים. לא יהיה לו למשא להוסיף על דבריו עד שיבינוהו היטב.

הלומד על מנת ללמד:    אף שהוא כבר גדול בתורה, אפ"ה מתייגע אף בדברים שאין בהן מעשה כאמונות ודעות, כדי ללמדם לאחרים:

והלומד על מנת לעשות:    ובדברים שיש בהן מעשה, חוזר ללמדן דחושש שישכחם, והוא חפץ לעשותן בשלימות, ורוצה גם ללמד אחרים לעשותן כראוי:

המחכים את רבו:    ר"ל אף עתה שנעשה גדול, אפ"ה כשנזכר הדברים ששמע מרבו, וימצא בהן דברי תימה, לא יאמר שנשמט מרבו הדבר שידע הוא. אלא יאמר שרבו חכם גדול היה, ועמקו מחשבותיו ממנו, ויטריח להעמידן:

והמכוין את שמועתו:    ר"ל אף כשדברי רבו סותרים זא"ז, יטריח לכוונם:

והאומר דבר בשם אומרו:    לא מבעיי' שלא יתלבש בטלית שאינו שלו, אלא יכבד למלמדו כל כך שלא יאמר סתם כך שמעתי, רק יזכיר שמו לברכה:

הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם:    שמי שעושה דבר טוב, הקב"ה חפץ שיתפרסם שם המטיב ודרכיו בעולם, וילמדו אחרים ממנו:

ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי:    דהרי מרדכי עשה קידוש השם גדול, להודיע איך היהודי נאמן למלכו, שהרי הסתכן עם ב' שרים גדולים כדי להציל מלכו, ולא היה חושש אולי המלך המבוהל והטפש ההוא הי' מוחל להם, והיו עי"ז חייו תלויים בשערה. אולם ע"י שאמרה אסתר לאחשורוש המעשה בשם מרדכי, נתגלגל הדבר שעי"ז באה גאולה לעולם, ולא לבד גאולת צרת הגוף אלא גאולת הנפש והתקרבות ישראל לאביהם שבשמים [כמגילה דט"ז ב']:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)


פירוש מגן אבות (רשב"ץ)  


  1. ^ שינוי גרסאות
  2. ^ שינוי גרסאות