תרומת הדשן/א/דיני פסח


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קיגעריכה

תבואה של מיני קטנית שאינה מחמשת המינים שנפל עליה מים וקרוב לודאי הוא שנתחמצה שרי להשהות בפסח או לאו:

תשובה יראה דשרי וכן השיב לי אחד מהגדולים בתשובה אחת וכתב טעם לדבריו משום דרבינו יחיאל וחביריו מתירין אפי' באכילה אינהו אכלי ואנן לא משהינן וכן דרש נמי אחד מהגדולים חבירו דמותר לשהות אותו חרדל שמערבין אותו בתירוש מבושל וכובשים בו אגסים ואע"ג דבסמ"ק אסר החרדל באכילה כמו שאר מיני קטנית וכה"ג שהוא מעורב וכבוש בתירוש ודאי נתחמץ דא"א שלא נתערב בו מעט מים ואז מחמיצין לכ"ע ואפ"ה התיר להשהות הואיל ואינו מה' המינים הבאים לידי חימוץ ולא חיישינן למראית העין פן יטעו מדגן זה לדגי ה' מינים או איכא למיחש דילמא איערב בהנהו קטניא מה' המינים דכל הני חששות לא חיישינן אלא לאסור באכילה אבל לא לשהות. ונראה ג"כ דמותר ליהנות באותו תבואה בפסח כגון ע"י הדלקה משמן זרע ושומשמין וזרע קנבוס אע"פ שרגילים שלותתים אותם זרעונים במים קודם שעושים מהם שמנים וא"כ קרוב לודאי שנתחמצו אפ"ה שרי דאיסור הנאה נמי אינה אלא בלאו כמו ההשהאה כדמוכח בתוס' פ' כל שעה. ונראה להביא ראייה להתיר בהנאה מהא דפ' אלו עוברין דשאור דרבי מאיר לרבי יודא נותנו לפני כלבו ופי' שם בתוס' דמ"מ אסור באכילה אלמא דבכל מידי דבודאי אינו חמץ אלא דומה לחמץ לא אסרינן ליה אלא באכילה ולא בהנאה אע"ג דטובה מחמרינן באיסור הנאה דהא קי"ל דגזירה במשהו בפסח אוסר אפי' בהנאה כדכתב רב אלפס ואשירי פ' בתרא דע"ז וכן משמע במרדכי פ' כל שעה ואלו חמץ לפני זמנו לר' יודא דאסור בלאו וכדפסיק אשירי כותיה ואפ"ה אינו אוסר במשהו אפילו באכילה וכן המסקנא בסמ"ק דאפי' לר' יודא אינו במשהו עד הלילה אע"כ לא מפלגינן איסור הנאה מאיסור אכילה ואפשר הטעם הוא משום דבחד לאו נאמר אכילה והנאה לא יאכל חמץ לדברי חזקיה וכן לדברי רבי אבהו כדאיתא ליה וכתב בסמ"ק במצות אסור חדש שבכל התורה איסור אכיל' ואיסור הנאה נחשבין בלאו אחד אע"פ שחלקי הכתוב בב' לאוין*). אמנם נראה דמ"מ יש לנו לדמות נ"ד לההיא דשיאור דרבי מאיר לרבי יודא דהתם ליתא ביה כלל דררא דחמץ דמצה מעלייתא היא אלא דדמי לחמץ לכך לא אסרינן לה אלא באכילה ובנ"ד נמי דלית ביה דררא דחמץ דקים לן דאין בא לידי חמוץ אלא ה' מינים אלא דאסרינן להו דמידי דמדגן אינון ואתי לאיחלופי בדגן דה' המינים ומש"ה די לנו דאסורי' באכיל' אבל איסור חמץ במשהו דיש כאן חמץ גמור אלא שנתבטל הואיל והחמירו לאסור במשהו לענין אכילה ה"ה דהחמירו לעניין הנאה אך כמדומה שהעולם נהגו איסור להדליק בשמנים שנעשו ממיני קטנית בפסח אפס נראה אם נמצא גרגיר של מיני קטנית בקדירה או בתבשיל לא מחמרינן כלל לאסור התבשיל אפי' באכילה דגזירה דאיסור משהו ליתא אלא בתבואה דה' מינים. הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קידעריכה

נוהגים בכמה מקומות שרוב בני אדם בוררים החיטים לצורך המצות לפסח אבל לא בדיוק כלל אך מרקדין אותו הטיב ובודקים ובוררים בעיונא בעלמא מידה גדולה בשעה אחת או בשתים יש טעם למנהג זה או לאו:

תשובה יראה דיש טעם וסעד לדבר למנהג הזה דכתב בסמ"ק שנוהגים בהרבה מקומות לברור החיטים מאותם הנישוכים מאכילת עכברים וכתב עוד שאם נמצאו חטים בתוך הכרי שצמחו מלחלוחית הארץ שקורין גירמי"ר שאינם בטלים אפי' נטחן קודם הפסח כיון שהוא יבש יהיב טעמא בשעת אפייה בערב פסח בששים בפסח במשהו ע"כ ובטור א"ח כתב דשפיר מתבטל קודם הפסח ולא חשיב מבטל איסור לכתחילה כיון שאינו מכוין לבטלו ע"כ. ומהשתא נראה אע"ג דאין מדקדקים כ"כ בברירה מ"מ מנהג של טעם הוא דסמכינן אסמ"ג דכתב במצות חלב דקמח בקמח מתערב יפה דמיקרי עירוב לח בלח כמו שהוכיחו בהוכחה גמורה ממס' מנחות וכן משמע פ' אלו עוברים גבי שתי קופות והיינו כדברי א"ח ובלח מנהג פשוט להתיר מה שיתבטל קודם הפסח ולא אמרינן דחוזר וניעור בפסח מ"מ צריך לברור בעייונא בעלמא כדי לראות שאין בתוך הכלי כ"כ הרבה יותר מא' בששים שיתבטל וגם הברירה מוכחת שאין מתכוין לבטלה ולא הוי כמבטל איסור לכתחילה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קטועריכה

בערב ארבעה עשר כששואבין המים ללוש בהן מצות או ביומא אוחרן כששואבים אותם המים יש להקפיד שלא להוליכם מגולים מן הנהר עד לביתו או לאו:

תשובה יראה דמנהג הוא לכסותם והיינו משום זהירות יתירה שלא יפול לתוכו שום דבר המחמם אותה וכה"ג אבל אין נראה להצריך לכסותם מהאי טעמא דכתב בסמ"ק וסמ"ג דאין להוליך המים תחת הרקיע ביום המעונן אא"כ מכסה אותם במפה דהתם איירי שמוליכין אותו אל התנור כדכתב סמ"ג בהדיא והיינו טעמא דאם מוליכין מגולים תחת החמה או ביומא דעיבא דכולה שימשא הוא הוו ניצוצי החמה זורחים במים ומחממתן אבל בשעה שממלאים אותו בערב מן הנהר כיון דצריכינן לשאוב ביני כוכבי ושמשי כדכתיב בהגה"ה ליכא למיחש למידי שהרי כבר שקעה החמה קודם וליכא למיגזר כלל:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קטזעריכה

השקים שנותנים בהן קמח כל השנה וכשבאים לעשות בהן קמח לפסח ומכבסים אותם היטיב מקודם צריכים להתיר קודם הכיבוס כל התפירות שבהן בקצות או אם מטולאים הן או לא צריכין להתיר:

תשובה יראה דצריכין להתיר וכן הנהיג אחד מהגדולים והביא ראיי' מפ' בתרא דע"ז דקאמר התם ודכיתנא מיישנן ואי אית בהן קטירא שרי להו דמה שבתוך הקשרים אינו מתיישן ומתנגב וה"ה שאינו מתכבס יפה מה שבתוך התפירות ונראה דראייה זו הייתה לדחות כדדחי ליה במרדכי פ' כל שעה שאינו ראייה משם שלא יפלוט בהגעלה מה שתחת הטלאה משום דיין נסך צלול הוא אותן שבקיטרי והעפר עב ואינו נכנס תוך הקשרים ולכך קאמר דשרי להו אבל מי הגעלה ג"כ צלולין ונכנסין תוך הטלאים וחילוק זה נוכל לומר ג"כ אנ"ד דמי הכביסה ג"כ צלולים ונכנסים יפה בתוך התפירות והסדקים. אמנם נראה להביא ראייה מפ' דם הנידה דקאמר התם א"נ דאישתכח בסיטרא אי אמרת חזקתו מתכבס סיטרא לא אתכבס ופרש"י שם סיטרו צידי הבגד שיש שם קמטים ותפירות הא קמן שבתוך הקמטים והתפירות אינו מתכבס. ותו דבנדון דידן הדבר ידוע דכשהקמח נוגע במים מיד נתרכך ונילוש ונדבק בבגד וקשה להעביר כולו וחמץ במשהו כשיתערב בפסח:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קיזעריכה

העולם רגילים כשרוצים לדבק או לטוח איזה דבר בבצק כגון קרמים לפני החלונות נזהרים שלא לעשות זה. תוך ל' יום שלפני הפסח יש להחמיר בו או לאו:

תשובה יראה דאין להקל בפשיטא כלל בדבר אלא יש לעשות כמו שאפרש ואע"ג ששמעתי שדרש אחד מהגדולים ברבים דליכא למיחש למילתא והביא ראייה מהא דכתב רמב"ם ואשירי ומרדכי והביא דבריו לפסק הלכה בגדים שכבסו בחלב חטה וכן ניירות שדבקו בחמץ מותר לקיימם בפסח לפי שאין צורת החמץ קיימא ולא חילקו כלום בין דבקו סמוך לפסח או מופלג כמו שחלקו ספר התרומה והגה"ה במיימון ומרדכי בנתן עיסה בשולי החבית ולדבק הנסרים שאם נתן תוך ב' חדשים אסור משום שהעיסה עדיין רכה ויהבה טעמא ביין ובסמ"ק כתב דדוקא נתן תוך ל' יום אסור ומההוא דסמ"ק רציתי ג"כ להביא ראייה אנדון דידן דשרי לקיים כל בצק שדבקו בו אפילו דבקו תוך ל' יום דאל"כ מאי איריא משום דיהבה טעמא תיפוק ליה דאסור לקיים הבצק אבל יש לדחות דההיא יכול לתקן לטוחו בטיט מבחוץ ואעפ"כ יהבה טעמא ביין ולכך נראה דיש להחמיר בנ"ד אם בא לדבק תוך ל' יום ידבק בבצק שבלילתו רכה מאד ויכניס כל הבצק בין הדבקים שלא יבצבץ לחוץ ואיכא למימר דכה"ג שרי הרמב"ם דווקא דאז אין צורת החמץ עומדת והמחמיר לטוחו בטיט מבחוץ תע"ב:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קיחעריכה

כשמוליכים השקים שיש בהן הקמח למצות מן הרחיים שרי להניחו על גבי הסוס או החמור להוליכו כך או לאו:

תשובה יראה דאסור אא"כ יש אוכף או עור עב כה"ג על גבי הבהמה תחת השק מפני שהקמח מתחמם בגוף הבהמה כשמונח על גבה ובמרדכי פ' אלו עוברין מייתי ירושלמי דאסור להניח השקים אילו על אילו כדי שלא יתחממו ויחמיצו וראייה דגוף הבהמה מחמם מהא דתניא פ' כל היד רוכבי גמלים רובן רשעים ופרש"י מפני שאיבריהם מתחממים בגוף הגמלים ומוציאים זרע ואין לומר דהתם מתחמם בקל משום דנוגע אבר בבשר בעלי חיים וזה גורם הירהור וחימום דהא מחלק התם בין רוכבי גמלים לרוכבי חמורים הא דמיכף הא דלא מיכף ופרש"י דרוכב על האוכף אינה מתחמם לפי שהעץ קשה ואינו מתחמם ע"כ. ש"מ דטעמא משום חימום מדלא קאמר ורוכב עלהאוכף אינו נוגע ומרגיש בבשר בעלי חיים וכיון דקאמר רובן רשעים ואמר אביי נמי התם רוכבי גמלים אסורים לאכול בתרומה משום דחימום ברור הוא יש ללמוד משם להחמיר ג"כ לענין קמח של מצות ותו דרגילות שהבהמות מזיעות תחת כובד המשא ולא ברירא לן אי זיעת בהמה מכשירה ומחמצת דכמה מיני זיעות מייתי אשירי פ' כל שעה וזיעת בהמה לא מייתי ואע"ג דלפי הסברא דמי לזיעת אדם דאינו מכשיר ואינו מחמיץ מ"מ אין להקל במילתא דלא פשיטא:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קיטעריכה

מיני מרקחת העשוין מבלילת צוק"ר ודבש. ומחפין בבלילת זו מיני קטנית וגרעינים וגם עושין מהן כמין חררות קטנות וכמין חתיכות קטנות שרי להשהותם בפסח או לאו:

תשובה יראה דיש לחוש לאסור וכן שמעתי שאחד מהגדולים הורה לאיסור ובשם אחד מהגדולים אחריני שמעתי שהיה מחלק בדבר לאסור רק אותן שנעשו כמין חררה וחתיכות משום שיש להם תואר לחם קצת ואתי לאיחלופי ונראה דיש לחוש לכולהו שמא נזדייפו בקמח שעירבו במקום הצוק"ר ואם נתערבו בו קמח ודאי סולת נקייה נתערבה בהן דדמי טפי לצוק"ר ואנו מחזיקים הסולת לחמץ גמור מפני שלותתים את החטים במים קודם הטחינה ונכרים ודאי אינם זהירים בלתיתה דידהו ואפילו לגבי יין נסך דמקילינן בהו טובא אסרינן לשתות עם הנכרי כל משקה שהוא יוקר מן היין משום חשד שמא עירב בו יין כדי להרויח וה"נ הצוק"ר יוקר הוא מן הסולת וכן שמעתי מן הבקיאין ומכירים באותם מינים שנחשדו הרקחים לזייף דברים הללו אמנם כמדומה לי דלא נהגין עלמא לאסור וראוי להורות לתת לנכרי מחוץ לבית במתנה גמורה ויחזור ויזכה בהן לאחר הפסח:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קכעריכה

מי שיש בידו עניני חמץ סמוך לפסח וקשה עליו לבערם ורוצה לתתם לנכרי חוץ לבית במתנה גמורה ואותו נכרי הישראל מכירו ויודע בו שלא יגע בהן כלל אלא ישמרם לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתנה לו שרי כה"ג או לאו:

תשובה יראה דשרי רק שיתנם לו במתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרם לו מכירה גמורה בדבר מועט וראייה מפ"ב דגיטין דפריך והא בעיא ספר מקנה וליכא. ופרש"י ע"כ אפילו בדבר שאין בדעתו של נותן שיעכבנו המקבל אלא יחזירנו לו בודאי איקרי שפיר מתנה ואסיק התם דאפילו אשה ידעה לאקנויי בכה"ג ולא אמרינן דלא מכוונה אלא לשאלה בעלמא ושרינן גט אשה ע"י מתנה כה"ג התם ואע"ג דאי לא הוי מתנה לא הוי גט ולא חיישינן לחומרא דאשת איש וה"ה לגבי חמץ ואין לחלק דשאני התם לגבי גט דמהני ביה מתנה ע"מ להחזיר מהני נמי מתנה כה"ג אבל לגבי חמץ דלא מהני ע"מ להחזיר משום חומרא דחמץ כדאיתא בהגה"ה במיימון בהלכות שבת לא מהני נמי מתנה כה"ג וכיון דהך חומרא גופא דע"מ להחזיר ע"כ חומרא יתירה לגבי חמץ דמסקינן פ"ק דקידושין דבכל דבר מע"מ להחזיר שמיה מתנה בר מקדושי אשה משום דאשה לא מקנייה בחליפין וא"כ די בחומרה זו לעניין חמץ ולא להוסיף עליה לדמות מילתא אחריתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קכאעריכה

הא דקי"ל כר' יודא אוכלים כל ארבע ולא יותר בשנת העיבור שהיום מאריך בגבולינו שבסוף ארבע עדיין כמו ג' שעות עד חצות עד אימת שרי לאכול חמץ עד ב' שעות קודם חצות לעולם או נימא דכי שלימא להו ד' שעות מתחילת היום לעולם אסור באכילת חמץ:

תשובה יראה מתוך ההלכה דלעולם שרי לאכול עד ב' שעות קודם חצות ואע"ג דמסיק רבא דטעמא דרבי יודא גזירה משום יום המעונן וארבע זמן סעודה לכל היא ולהך שינוי נוכל לומר דלעולם אפילו בימים הארוכים זמן סעודה היא בארבע מתחילת היום לאחר ד' שלים ליה זמן סעודה ויש כאן לגזור משום יום המעונן מ"מ הואיל ולשינויא קמא דאדם טועה ב' שעות אין לאסור לעולם רק ב' שעות קודם חצות כדמוכח התם אע"ג דמסיק בשינויא אחרינא אגופא דגזירה דאינה אלא ב' שעות קודם חצות לא הדר וכעין זה דקדק ר"ת בתוס' פ' החולץ ובפ' אע"פ מתרי שינויי דתלמודא דגרושה ומינקת אסור להינשא והא דנקט ר' יודא אוכלים כל ארבע משמע דלא תלינן בקודם חצות היינו משום דבימים בינונים לעולם בסוף שעה ד' היינו ב' שעות קודם חצות וק"ל והמיקל לא הפסיד:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קכבעריכה

הא דאמרינן פ' כל שעה דאשה לא תלוש בשימשא משום חמימות החמה וכתב בסמ"ק דאפי' ביום המעונן אסור ללוש תחת הרקיע משום דיומא דעיבא כולה שימשא הוא ויש להסתפק אם לשה ממש בערב שהחמה עומדת בשיפולי של רקיע במערב והיא לשה בכותלי הבית מאחורים גבוהים לצד מערב מי שרי בכה"ג תחת הרקיע או לאו:

תשובה יראה דיש לחוש ביום המעונן דרש"י פ' אמר להם הממונ' פי' ההוא יומא דעיבא כוליה שימשא הוא לפי שהחמה מתפשטת ויוצא בכל מקום לפי שהעבים עומדים כנגד חלונה וא"כ י"ל שיוצא אפי' שלא במקום מעמדה ברוח אחרת ונראה דלפי מה שנהגו ליזהר שלא ללוש תחת חלון פתוח אפי' אם החלון פתוח למזרח והיא לשה אחר חצות שכבר סיבבה החמה לדרום יש לחוש מטעם דלעיל ואפי' ביום שאינו מעונן דזימנין דמתקשרים העבים ולאו אדעתיה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קכגעריכה

הא דקיי"ל דאם שהה הבצק בלא מתעסקים כשיעור הילוך מיל חשבינן ליה כחמץ ואם לא שהה כשיעור הזה בפעם אחת אלא פעמים ומתעסק ביה בינתיים וכשיצטרפו השהיות בו קודם שיאפה הוי כשיעור מיל מי אסרינן לבצק משום חמוץ כה"ג או לאו*)

תשובה יראה דצריך להתיישב בדבר כמו שאבאר נמצא כתוב על שם אחד מהגדולים דיש לאסור ור"ל דמסתמא אין נעשה הכל חמץ במשהו האחרון אלא מתחמץ על יד על יד ואין העסק שבין שהייה לשהייה מבטל מה שכבר התחיל להתחמץ ואחד מהגדולים השיב לי בתשובה דאין נראה לו להחמיר והביא ראייה מהא דאיתא פ' כל שעה דגן שנפל לתוכו דלף אפי' כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ משמע שיש בצירוף השהייות בין טיפה לטיפה כשיעור וחד מרבוותא השיב לי שיש לחלק בדבר דאם העסק בין שהייה לשהייה עסק גמור הוא כגון בעיטת הידים בבצק וכגון הרידוד שמרדדים את המצות בעץ עגול כה"ג אין השהיות מצטרפים דעסק כזה יכול לבטל מה שכבר התחיל להתחמץ אבל עסק אחר מועט אע"פ שיש בו כח לעכב שלא יתחיל להתחמץ כל זמן שמתעסקים בו כדמוכח מקיטוף דאינו עסק גדול ואפ"ה מעכב החמוץ כדאיתא בהדיא פ' אלו עוברין אמנם כ"כ אין בו כח לבטל מה שהותחלו כבר להתחמץ וכן נראה לחלק. וראייה מהא דאמר רב פפא אההוא דגן שנפל לתוכו דלף והוא דעביד טיף טיף להדי טיף טיף ופרש"י שהדלף טורד זה אחר זה ואין שהות בנתיים וטרדות הדלף אין מניחו להחמיץ והשתא אי בעלמא סבירא לן דשהיות מצטרפות מאי קמ"ל רב פפא פשיטא דבעי טיף טיף דאל"ה אלא שהיה שהות בין טיפה לטיפה כיון דכל היום כולו נפל היו השהיות מצטרפות ואפשר היינו דעת אחד מהגדולים דלעיל דמייתי נמי ראייה מהכא אלא שקצר בלשונו. ואין לומר דהוא גופא אתא רב פפא לאשמועינן דשהיות מצטרפות דא"כ אמתני' דאילו עוברין דתנא התם שלש נשים עוסקות בבצק כו' ותנא עלה כל זמן שעוסקות בבצק אינו בא לידי חימוץ ואהא הוי ליה לרב פפא לאסוקיה למילתא דבעינן עסוקים רצופין בלי שהייה כדי שלא יצטרפו ותו הוי שמעינן הכא ממילא דבעינן טיף טיף דהא טיף טיף עסק מועט הוא אע"כ בעלמא שהיות לא מצטרפות בעסק גמור ודווקא הכא בעינן טיף להדי טיף בלי שהות דאי לאו הכי הוו השהיות מצטרפות כיון דהטיף טיף בטול מעוט הוא הא קמן דיש לחלק בין עסק גמור לעסק מועט לכך נראה שהנקור שמנקרין המצות אע"ג דיש לחשבן לעסק לענין זה לבד יחשב שכל זמן שעוסקים בו כך אינו בא לידי חימוץ וכה"ג כתב הרמב"ם התרנגולים כל זמן שמנקרים במורסן שלשו במים אינו בא לידי חימוץ ונראה דה"ה בניקור מ"מ לא חשיב עסק כל כך לבטל השהיות:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קכדעריכה

כשלשין עיסה בפסח למצות ולפעמים מוסיפים המים בקמח יותר מן הראוי שרי להוסיף אז ג"כ קמח לתוך הלישה כדי שתהא העיסה כראוי או לאו:

תשובה יראה דלא שפיר דמי אע"פ שנמצא כתוב על שם אחד מהגדולים שהורה דיותר טוב להוסיף קמח כשאירע כך ממה שהולכים ושואלים למנהיג היאך יעשה כלשון זה הורה ונראה דגם מלשון זה משמע דלאו שפיר דמי אלא דהא גרע טפי ששואלים למנהיג ואפשר בתוך כך תחמץ העיסה וגם שמעתי שאחד מהגדולים נתן טעם לאיסור לפי שהקמח שמוסיפים אינו נילוש ונגבל יפה ונשאר מעט בעין בתוך העיסה ואפי' לאחר אפייה עודנו בעין ושמא לא נאפה אותו קמח יפה ויש לחוש שמא יפול במרק בקערה ויתחמץ. ונראה דדי בסברא זו ליישב המנהג שנהגו העולם ליזהר ואם היה אפשר בלי שהיות העיסה טוב ללוש עוד עיסה אחרת קטנה מגיבול קשה ויבש תמיד לפי הערך ויערוב אותו עם העיסה המלוחלחת שניתוסף בו מים ויקבלו זו מזו וזו מזו לחלוחית ויבישות עד שיגיעו שניהם למדה בינונית:


שאלה קכהעריכה

קטן בערב פסח, שרי להאכילו מצות או לאו?

תשובה:

ייראה, דאם לא הגיע הקטן לכלל דעת כל כך שיודע ומבין מה שמספרים לו מניסים ונפלאות ביציאת מצרים, שרי להאכילו. ואף על פי דאסרו חכמים לגדול אכילת מצה בערב פסח מזמן איסור חמץ ואילך, וקיימא לן דלא ספינן בידיים איסור לקטן, הא חולק מהר"ם בהלכות ברכות שלו, דהני מילי באיסור לאו, אבל ביטול מצות עשה ספינן ליה. ובזה יישב המנהג שנהגו להטעים התינוקות מן הקידוש בבית הכנסת, ועיין שם. והרי נידון דידן נמי אין האיסור אלא משום ביטול ופגם המצות. אך קשה קצת חילוק דמהר"ם, דבפרק חרש בגמרא (יבמות קיד א) פריך למאן דאמר מצווין להפריש, מכהן קטן שאוכל תרומה טמאה, ומאי דפריך התם ליכא אלא איסור עשה, כדפירש רש"י התם בהדיא, דאתיא "ובשעריך תאכלנו", לזה ולא לאחר. ויש לחלק בין איסור הבא מכלל עשה ובין ביטול פגם מצות עשה. אמנם אם הגיע הקטן שיוכל להבין כדלעיל, נראה דאין להאכילו מצה, דדרשינן: "והגדת לבנך" כו', ו"בעבור זה", לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, ואם ימלא הבן כבר כריסו מן המצות, היאך שייך לומר "בעבור זה", כיון דאין המצה חידוש לו לקטן?


שאלה קכועריכה

ערב פסח שחל להיות בשבת מתענין הבכורות או לאו, ואם מתענין באיזה יום מתענין?

  • תשובה:

יראה דמתענין ביום חמישי שלפני השבת, וכן ראיתי בימי חורפי בספר רוקח. וכן שמעתי דחד מרבוותא רצה להוכיח דלא מתענין כלל, מהא דמייתי מרדכי פרק מקום שנהגו דפליגי אמוראי, בירושלמי איתא דרבי לא אכל בערב פסח. חד סבר משום דבוכרא הוא, וחד סבר דהוה מתענה משום דאיסטניס הוה. והשתא אי סבירא לן דלמאן דאמר משום בוכרא מתענין צריכין להתענות אף כשחל בשבת לפני השבת, אם כן אמאי פליגי אמוראי משום מאי התענה רבי? תפשוט להו מהיכא דחל בשבת, אם התענה ביום שלפניו, דוודאי בשבת אין מתענין, אם כן ודאי משום בוכרא התענה בכל שנה. דאי משום איסטניס, מה היה מועיל לו התענית שלפני ערב פסח, שלא יהא איסטניס מלאכול מצה בליל פסח באכילת תאוה? ואם לא התענה רבי לפני השבת, תיפשוט איפכא, דעל כרחך לאו משום בוכרא התענה בכל שנה. אלא על כרחך גם למאן דאמר משום בוכרא סבירא דאין מתענין כלל כשחל ערב פסח בשבת, ותו ליכא למיפשט מידי.

ונראה לדחות, דאיכא למימר דלא ידעי אמוראי היאך עביד בשבת. ואין זה דוחק, דכהאי גוונא אשכחן פרק אלו דברים בבני בתירה שהיו נשיאים ונתעלמה מהן, כשחל ערב פסח בשבת, אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו. והיאך שכחו מה עשו בשנים הראשונים? אלא על כרחך בשנים מרובות לא חל להם ערב פסח בשבת, ונשתכח מהן הדבר, אע"פ שהיתה מילתא דצבור כו'. כל שכן שנוכל לומר מילתא דיחידאי דנשתכח, גם בימיו לא חל כל כך בשנים מרובות.


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קכזעריכה

מצה שנתכפלה בתנור באפייתה מה תורתה:

תשובה יראה דיש לחלק בדבר דאם הוא בתוך הפסח אסרינן לכל המצות כולן אפילו אם אינם דבוקים רק כל שהו דחמץ בפסח במשהו וכן נהג אחד מהגדולים ונראה דטעמו היה משום דחיישינן שמא לא היה חום האש יכול לשלוט בין הדביקות בכח לאפות מיד ואדהכי נתחמצה שם בתנור. וכה"ג אמרינן בפ' כל שעה לא ליחלוט איניש כו' לא סליק להו דיקלא דמיא מארבע רוחותיו אלמא בעינן שישלוט חום האש וחימום האור בכל צד ובמקום שהוא דבוק א"א לשליט שם מהר אך בע"פ אם הדביקות כל כך מועט שיש במצה ס' כנגד מקום הדבק פורסין מקום הדבק ושאר המצה מותרין דחמץ בע"פ בששים וכן נהג אחד מהגדולים דלעיל:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קכחעריכה

נותן טעם לפגם בתוך הפסח יש לנהוג בו היתר או איסור:

תשובה יראה דבכל מקום שאין מנהג ידוע שיש להורות דהמקיל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה וכעין זה כתב בטור אורח חיים דמהר"ם היה מקיל בזה לאחרים ולעצמו היה מחמיר והיה רגיל לומר לשואלים פלוגתא דרבוותא היא ורבים נמנעים מאליהם וקבלתי שבווינ"א ובקרימ"ש היה המנהג מקדם להתיר ובניאושט"ט היה המנהג לאסור וגדול אחד נסתפק במקום שנהגו לאסור היכא דהוא משהו וגם נטל"פ אי אסרינן אפ"ה דאיכא למימר דאפילו גאונים האוסרים מודים בהכי וחילוק זה איתא בהדיא בתוס' פ' כל שעה דקאמר דאע"ג דאין מבטלין איסור לכתחילה היכא דהוא לפגם גם משהו מבטלין. ונראה להוכיח קצת דלענין נ"ד אין לחלק דכתב במרדכי פ' כל שעה בשם ראבי"ה דחיטין שנפלו לבור לדברי רבותינו המתירים נטל"פ שרי ולכאורה מוכח התם דמשהו הוא שלא היו החיטין ס' נגד מי הבור ואפ"ה קאמר דדווקא לדברי המתירין נטל"פ שרי משמע אבל לא לדברי האוסרין:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קכטעריכה

דיו שהוא מבושל בשכר שעורים ובסממני הדיו כגון טחינת עפצים ויטראו"ל שאנו קורין גליצ"ן שטיי"ן שרי לכתוב בו בפסח או לאו:

תשובה יראה דשרי לכתוב בו וראיה מהא דגרסינן פ' כל שעה וכדרבא דאמר רבא חרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו וכתב אשירי והוא שנפסל מלאכול לכלב כגון פת שעיפשה ויש שרוצים לומר דאפילו באכילה שרי דעפרא בעלמא הוא. ולא מסתברא אע"ג דבטלה דעת האוכלו אצל כל אדם מ"מ כיון דאיהו קאכיל ליה אסור וכ"כ הרב הברצלונ"י וק"ל ע"כ. וכעין זה כתב הרמב"ם דבר שנתערב בו חמץ אע"פ שאינו מאכל אדם כלל כגון הטריא"ק וכיוצא בהן אע"פ שמותר לקיימו אסור לאוכלו עד לאחר הפסח אע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהו ע"כ. ונראה דדיו המבושל בסממנים דלעיל שהן מרים יותר מראש ולענה ודאי נפסל משתיית כלב קודם הפסח והוי כחרכו קודם זמנו דמותר בהנאה לאחר זמנו ואע"ג דכתבו תוס' פ' אין מעמידין בשם ר"י דדיו המבושל ביי"נ למאן דפסק דסתם יינות אסור בהנאה לא שרי לכתוב באותו דיו ואפי' רבינו תם דפסק סתם יינות מותר בהנאה נכון להחמיר משום דלפעמים נותן הקולמוס בפיו בעוד שיש עליו דיו והוא נעשה מיין של נכרים ע"כ וא"כ לפ"ז יש לנו להחמיר ג"כ בדיו של שכר בפסח מהאי טעמא דהא מסיק אשירי וכן בשם הרב הברצילונ"י דאסור באכילה וכן משמע מדברי הרמב"ם דלעיל. וי"ל דלא צריכינן להחמיר בנ"ד דנראה דהא דאסרי גאונים דלעיל חמץ שחרכו קודם זמנו באכילה היינו משום דכיון דמחשבינן ובעי למיכליה לא איפסיל לדידיה מאכילת אדם וכ"ש מאכילת כלב. וכן משמע בפשיטות לשון אשירי לעיל. אבל במה שנותן הקולמוס בפיו כדי להחזיקה ואגב זה טועם מן הדיו בלא כוונה לא מחשבינן בהא מידי וק"ל הוא דדיו של יי"נ אסור אפילו בכה"ג בלא מחשבינן ולמ"ד סתם יינם אסור בהנאה לא שרי אפילו לכתוב בו אפילו אי נימא דאיירי ר"י בדיו שנפסל משתיית כלב. בנ"ד מ"מ לא דמי דהתם היי"נ כבר חל עליו האיסור בעוד שהיה ראוי לשתייה ותו לא פקע מיניה איסור שתייתה ואיסור הנאה למאן דאסר בהנאה ונהי נמי דאפשר דמדאורייתא פקע כה"ג כדאמרינן פ' בתרא דביצה דאמר רב חסדא אפשר לנבילה שתיעשה שחוטה כלומר שתהא מוסרחת ותהא מותרת מאז כשחיטה מכל מקום מדרבנן לא פקע. ותדע דהא לא קאמר רבא חרכו לאחר זמנו דמותר בהנאה אלא דוקא קודם זמנו משום דתו לא חל עליו האיסור ונ"ד נמי לא חל עליה האיסור אבל דיו דיי"נ הוי כחרכו לאחר זמן ואחד מהגדולים העתיק בשם רא"ם דיו המבושל בשכר מותר להשהותו בפסח ע"כ אין להוכיח מזה לאסור לכתוב בו מדלא כתב להתיר רק השהה דרמב"ם דלעיל כתב נמי על הטרייק"א ואע"ג דמסתמא שרי ליה בהנאה דגרע טפי מפת שעיפשה הנראה לע"ד כתבתי:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קלעריכה

מדוכה של נחשת שנשתמשו בה כל השנה היאך מכשירין אותו לצורך פסח:

תשובה יראה דהרבה צריך לדקדק כמו שאבאר רש"י אוסר את המדוכה בהגעלה ובספר מצות גדול כתב דרבינו תם ורבינו שמשון ב"ר יונה אסרו ג"כ וכתב באשירי דרבינו שמריה ור' אברהם גדולי שפייר"א אסרו ג"כ וכן פסק רש"י וכתב במרדכי בשם גדול אחד ונ"ל דהוא ריב"א הלוי הראה הלכה למעשה לעינים באגן אחד שהיה מיוחד לקיבה שהיה מולח בו הקיבה ומן המלח היה מעמיד החלב לעשות גבינות ולקח האגן והדיחו והגעילו ונתן אח"כ חלב לתוכו נתקבץ החלב בתוכו בלי שום דבר המעמיד ואמר לתלמידיו ראו שאין הגעלה מועלת לבית חרוסת. אמנם כתב מרדכי ואשירי בשם ר"י דמתיר בהגעלה ובשם ר"ת דמתיר נמי במדוכה של נכרים בהגעלה ואינו אוסר אלא מחמץ למצה. וכתב באשירי דרבי אלעזר מגרמייז"א וראבי"ה והרי"ץ גאות כולם מתירין אפילו לצורך הפסח וכתב עלה וכן עמא דבר ומנהג אושטריי"ך היה לאסור בהגעלה לצורך פסח. אבל מדוכות של נכרים לצורך שאר ימות השנה לא ידעינן בה מנהג ונראה דרבותינו המתירין בהגעלה מסתמא לא מכחישין בההיא עובדא דגדול אחד דהוי נראה לעינים אבל מיישבין אותו דלא נתקבץ מחמת נתינת טעם אלא מחמת כח וחוזק של מי הקיבה ובעיא זה מפורש בתוספות פ' גיד הנשה ההוא מתניתא פ' כל הבשר המעמיד בעור הקיבה אם יש בו בנותן טעם אסורא. וכן קאמר תלמודא בפ' גיד הנשה אשאור אם אין בה בנ"ט כי יש בה כדי להחמיץ מאי הוי כיון דאפשר לה להעמיד ולהחמיץ אפילו בלא יהיב טעם. והיינו מחמת כח וחוזק דבר כדאיתא בהגה"ה באשירי שילהי גיד הנשה ונהגו באושטריי"ך להכשיר המדוכה בפסח על ידי מילוי גומרים גחלים לוחשות ומדבקין חוט של פשתן בחוץ סביב המדוכה ומפיחין בגחלים עד שישרוף החוט שעל גופו מבחוץ. וכדרך זה חשיב כמו ליבון ואחד מהגדולים קורא תגר גה על זה ואמר דהכשר זה היינו אותו הכשר דכתב ספר מצות קטן במצות יו"ט גבי ליבון הטרפא שרגילין העולם לנסות ע"י קש ומשמע התם דדווקא מהגעלה לא גרע אותו ליבון אבל למחשביה כליבון לא. ועוד נתן טעם אחר לאסור ע"י מילוי גומרי משם דהרבה פעמים נשברה המדוכה כדרך זה וא"כ איכא למימר דילמא חייס עליה דפקע ולא מכשיר ליה כהלכתו והכי קאמר תלמודא גבי קדירות בפסח דלא מכשירינן להו במילוי גומרי משום האי חששא דילמא חייס עלה דפקע ופירש רש"י משום דחייס עלה חיישינן דלמא יורה היתר לעצמו ולא ימלאנו גומרי אלא יסיק מבחוץ. ואשירי מפרש הטעם משום דחיישינן דילמא חייס עלה ולא עביד ליה היסק שפיר ולהני תרי טעמי איכא נמי למיחש במדוכה. אמנם נראה דאין לדמות הכשר דמילוי גומרי לההיא הכשר דרגילין לנסות ע"י קש דהא קמן דמילוי גומרין קאמר תלמודא דהוה מועיל אפילו לכלי חרס דאינו יוצא מידי דופיו לעולם ע"י הגעלה אי לאו טעם דחייס עלה דילמא פקעי. ותו דאין להחמיר כי הא מההיא דסמ"ק דהא בהגה"ה במיימון בשם ה"ר אביגדור כ"ץ כתב דאותו הכשר שרגיל לנסות ע"י קש חשיב כמו ליבון וההיא חששא דחייס עלה דפקע נראה נמי דליתא במדוכה דאורח חיים כתב בהדיא להתיר קדירות של מתכת במילוי גומרי. ונראה טעמא משום דלא חיישינן דלא חייס עלייהו הואיל ומתכת הן. ונראה דה"ה מדוכה שהרי ע"כ היא מנחשת. ואין לחלק דודאי קדרות של מתכת הוי סגי לה בהגעלה ליכא למיחש דילמא חייס עלה ולא מלבן לה אפילו כדי הגעלה דכולי האי לא חייס. אבל מדוכה דלא סגי לה בליבון כדי הגעלה ובעינן טפי ניחוש מתוך דחייס לא מלבן לה שפיר. דכיון דמצרכת לה למיעבד סימנים ע"י חוט לדבק בדופנו לחוץ ליכא למיחש למידי הואיל ולא אשכחן חששא דחייס עלה אלא בכלי חרס כדמחלק או"ח א"כ שפיר יש לחלק משום סימנים דמנפח ביה כדפרישית וכ"ש לפי פירוש רש"י דמפרש דחיישינן שיורה היתר לעצמו ולא ימלאנו גומרי. וכיון דבכלי מתכות לא חייס בתחילה לא יבא להורות היתר לעצמו וק"ל. אמנם בסמ"ק מחמירינן טובא בהכשר דהמדוכה ואינו רוצה להתיר אפילו על ידי שמקלפין אותן בכלי אומנות ומגעילין את המדוכה אח"כ ואע"ג דבהגה"ה במיימון ובמרדכי פ' בתרא דע"ז בשם ריב"א חשיב הכשר זה ליבון. ולכך אם אפשר בקל לתת המדוכה בתנור בוער שתלבן יפה מבפנים ומבחוץ עד שיהא ניצוצות נתזין מהם יעשה אכן אם יראה משבירת' ימלאנה גומרי כדלעיל. ומההיא דסמ"ק יש להחמיר שלא להכשיר מחמץ למצה עד המרדה לקלפו בכלי אומנות וגם להגעיל אח"כ כדברי ריב"א דלעיל דכתב בהגה"ה במיימון דאותו העץ חשיב תשמישו על ידי האור דהא אפי' במדוכה דהרבה גאונים מתירין בהגעלה לחודי' אסר סמ"ק בהכשר זה וכ"ש הא וצריך עיון בסמ"ג גבי סכין של נכרים דכתב שם דהשחזה בריחים מועיל כמו ליבון משמע אפילו אם לא יגעיל אח"כ:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קלאעריכה

כשמגעילין כלים צריכין ליזהר שיהיו מי הגעלה מעלין רתיחה תמיד כל שעת ההגעלה או לאו:

תשובה יראה דצריכין ליזהר ואי לא נזהר הפסיד והכי כתב בהדיא בסמ"ק במצות בשר בחלב דהגעלה אינו מועלת אלא דווקא ברותחין שמעלה רתיחה אבל היד סולדת מהם לא מהני וכן כ' אשירי פ' כל שעה שצריך ליזהר בהגעלת כלי חמץ שלא יניחו המים מרתיחתן. אע"ג דבמרדכי פ' בתרא דע"ז מייתי מתוספות רבינו אלחנן דהיורה כשמסלקין אותו מן האור ופסיק רתיחתה חשיבא עדיין כלי ראשון לענין הגעלה וגדולה מזו התיר שם. וכן באשירי פ' אין מעמידין בשם ר"י להגעיל בכלי ששאבו בו מן הרותחין נראה דכל הנהו הגעלות לא קיימי אלא אכלי י"נ דתשמישו בצונן וסגי להו בהגעלה גרידא והכי מחלק אשירי שם וכן פ' כירה על פסק ר"ת בהגעלת החבית ונוכל נמי לחלק לדידן הכי לענין הגעלה לרתיחה ולומר דכלי שתשמישו בחמין צא סגי להו בין כלי חמץ בין שאר איסורין רק ברותחין שמעלין רתיחה כדמסיק לעיל. לפ"ז הא דכתב במרדכי פ' כל שעה אין רשאין להגעיל כלים הרבה יחד בסל וא"כ מי שיש לו להגעיל הרבה כלים צריך להגעיל זה אחר זה. ורגילות הוא כשמכניסין כלי אחד נייחי המים מרתיחתן לכך צריך להמתין בכל כלי עד ישובו המים ויעלו רתיחה:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קלבעריכה

כלי כסף המצויירים שקורים בארצותינו גשמע"לצט ובארצות אחרות גב"לעכט מאל"ט יש מצויירים מבפנים ויש על ידות או על כיסוי הכלים שרי להגעילן לצורך פסח או לאו:

תשובה יראה דאם הציור מבפנים ודאי אסור להגעיל לצורך פסח וכן דרש גדול אחד לפני כמה שנים ברבים ונהגו כמה גדולים אחריו לאסור והטעם כי הציור הזה לא נעשה כלל כי אם ע"י היתוך זכוכית כך שמעתי מן האומנים. וכתב סמ"ג שנהגו שלא להשתמש בכלי זכוכית ישן בפסח משום דתלמודא מדמה לה לכלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם וכן כתב במרדכי פ' אין מעמידין בשם רבינו יואל אע"ג דתשמישו על ידי צונן מ"מ לפעמים שורין בהן פתיתין ונכבשים בתוכו והוי כמבושל. ואע"ג דראבי"ה מתיר שם משום דכלי זכוכית שיע הוא ולא בלע כדאמרינן לגבי לב נראה דלא סמכינן עליה דהתם פ' כיצד צולין מפרש בשם ר"ת דההיא שינוייא שאני לב דשיע דחויא בעלמא הוא ואינו נשאר במסקנא כן וכן המנהג באלו ארצות ולא כראבי"ה. אמנם אם הציור רק על הבית יד או למעלה על הכסוי מבחוץ כולי האי לא מחמרינן כיון דלית' למיחש כלל שנשתמש שם בשריית פתיתים וכן ראיתי רברבתא דמורים הלכה למעשה דראבי"ה במרדכי פ' כל שעה מצריך הגעלה לכלי כסף משום דלפעמים מרתיחים בהן יין ובשמים בחמין וא"כ אי סבירא לן דכלי מתכת אם חם מקצתה חם כולה מוליך נמי בליעתא בכולו לא הוי מהני מה שלא נשתמש שם מבחוץ מ"מ בלע צד שבחוץ ע"י הרתחה שמבפנים דבהגה"ה במיימוני בסוף הלכות פסח כתב נמי הני דברי ראבי"ה ומסיק דאם ברור לנו שלא נשתמש בו בחמין סגי בהדחה והכי נראה לנו דברור לו שכלי כסף חשובים כאלו שהן משוקדים ומצויירים לא שכיחי כלל שמרתיחין בהן אצל האש ואת"ל איכא למיחש שאירע כך או שמא הרתיחו בכלי אחר ועירו מאותו כלי הרותח לתוך כלי כסף וקי"ל עירוי ככלי ראשון לחומרא מ"מ אין להחמיר דבסמ"ג כתב במצות בשר בחלב אע"ג דאמרינן בכלי מתכת חם מקצתו חם כולו לא אמרינן דהוליך בליעותא בכולו וכן כתב בשערי דורא וקבלתי דהכי נוהגין בבשר וחלב לקולא או לשאר אסורים ודלא כגאונים המחמירים ובסמ"ג במצות חמץ כתב עוד דבכל איסורים שבתורה חוץ מבקדשים בשל במקצת כלי אין צריך הגעלה אלא במקום בליעותא ומייתי תלמודא בהדיא הכי ואכלי נחושת קאי שאותם היו מגעילים לקדשים ושריין בשאר איסורים. וא"ת דאין ראייה מזה דאיכא למימר דהיינו טעמא דמהני בכלי נחושת הגעלה במקום בליעותא משום דאמרינן כבולעו כך פולטו דהתם בלע ע"י חם ובקדשים גזירת הכתוב הוא דלא מהני ובנ"ד ליכא למימר הכי דאי בלע הציור שוב אינו פולט דבכלי חרס הוא. הא ליתא דבתשובת מור"ם במרדכי פ' גיד הנשה מוכח בהדיא דר"י סבר הא דאיתא תלמודא פ' דם חטאת דמס' זבחים דדווקא קדשים בשל במקצת כלי טעון הגעלה בכל הכלי ולא בשאר איסורים ואין הטעם משום כבולעו כך פולטו אלא משום דמעיקרא לא בלעי בכל הכלי וצ"ע בתוס' פרק דם חטאת:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קלגעריכה

הרבה בני אדם נוהגים לטאטאה ולכבד כל חדרי ביתם ב' או ג' ימים קודם י"ד ובאור י"ד מניחים להם ג' או ד' פתיתין במקצת חדרים וכשבודקים ומוציאים אילו הפתיתים שהניחו להם בני ביתם מפסיקים שוב לבדוק שפיר דמי או לאו:

תשובה יראה דמילתא דפשיטא הוא דלא יאות אינון עבדי דבגמרא פ"ק דפסחים כתב בהדיא דאם כבדו וטאטאו הבית קודם לכן אפ"ה צריך לחזור ולבדוק אלמא דבכיבוד לחוד לא סגי. ואע"ג דמסיק התם משום שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה ואיכא למימר דהיכא דעביד בדיקה כ"ש באור י"ד די בכך אחר הכיבוד דמהשתא לא תחלוק בין בדיקה לבדיקה מ"מ כתב נמי התם טעם אחר דכיבוד לחוד לא סגי משום דילמא מישתכח בגומא וא"כ במה יצאו החדרים מחובת בדיקה. ואף כי אין להקל במצוה זו דאחמור בה רבנן טובא וצריך לבדוק בדיקה גמורה לחורין ולסדקין בכל חדרי הבית שמכניסים בהן חמץ:


שאלה קלדעריכה

הא דנמצא כתוב בשם מהר"ם שצריך לומר בנוסח הביטול "כל חמירא וחמיעא", משום ד"חמירא" תרגום ד"שאור" ו"חמיעא" תרגום ד"חמץ", צריך לנהוג הכי או לאו?

  • תשובה:

יראה דלא צריך לנהוג הכי, דאין סברא לשבש כל המחזורים, שכתב בהן נוסח הביטול ולא כתב אלא "כל חמירא" לחוד. וכן רש"י ואלפס ואשירי, שכתבו נוסח הביטול פרק קמא דפסחים, לא כתבו אלא "כל חמירא" לחוד, וכן רבינו יוסף טוב עלם בסדרו, וסמ"ק לא דקדק עליו בזה כמו שדקדק עליו כאן ובהדא דירושלמי, דכתב עליו דלא דקדק. ויראה דלשון תלמודא בבלי הוא לכלול כל חמץ ושאור בלשון "חמירא". וראייה מפרק קמא (דף ד.), דקאמר אמתניתין דריש מסכתא דבודקים את החמץ: על המשכיר לבדוק, "דחמירא דידיה הוא". וקאמר נמי התם בדוכתא אחריתא, "בעירו חמירא דבני חילא", וכן בפרק קמא (דף ה:): "פוקו מייתי לן חמירא דבני חילא". ודוחק גדול היה לומר דבכל הני מיירי דווקא בשאור. וכמדומה לי דלא אשכחן בכל התלמוד לשון "חמיע" בשם דבר, אם לא בפעולה, כגון "דמחמע ליה" או "כי היכי דליחמעי" וכהאי גוונא, שרוצה לומר התלמוד שתתחמץ, נקוט בלשון תרגום לשון "מחמע"; אבל שם דחמץ לא אשכחן דמפיק ליה בלשון ד"חמירא"[1].

ואם תאמר, דמשום הכי נקט תלמודא החמץ בלשון "חמירא", דרוב חמץ על ידי שאור נתחמץ וקרי ליה על שם השאור; אבל אכתי נתחמץ מאליו אינו כלול בלשון חמירא, לכך צריך לומר בביטול "כל חמיע", כדי לכלול גם הנתחמץ מאליו. הא ליתא; דהתם פרק כל שעה (כח: תוס' ד"ה מחמת) הוכיחו מפרק כל המנחות באות מצה, דחמץ שנתחמץ על ידי שאור קרי טפי "חמץ" בלשון עברי מהנתחמץ מאליו, ואם כן, איך יתכן דבלשון התלמוד יהא בהפך? אחרי דתרגום דחמץ "חמיע" הוא.

לא לדחות דברי מהר"ם באתי, אלא כדי ליישב המנהג ונוסחאות הקדמונים:

הערות ויקיעורךעריכה

  1. ^ אולי צריך לומר ד"חמיעא".


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קלהעריכה

מצא חמץ בפסח בביתו ורצה לבער ולשורפו שרי ליגע בו או לאו:

תשובה יראה דשרי ליגע וליטלו בידו כדי לבערו ואע"ג דכתב במיימוני בשם רבי שמחה גגו של נכרי הסמוך לגגו של ישראל ומצא ישראל חמץ בגגו דוחפו בקנה פירוש משום דלא בדילין מיניה אסור ליגע בו דילמא אתי למיכל מיניה שאני התם דאין הישראל בא לבערו אלא לדוחפו מרשותו שקרי אינו שלו ואינו חייב לבערו אז חיישינן דילמא אתי למיכל אבל כאן שהוא שלו ואם רוצה לבערו לא חיישינן דילמא אתי למיכל מיניה כדקאמר פ"ק דפסחים הוא עצמו מחזיר עליו לשורפו מיכל קאכל מיניה בתמיה:


שאלה קלועריכה

איטר יד ימינו מאיזה צד מיסב בלילי פסחים:

תשובה יראה דמיסב בשמאל כל אדם דאשירי כתב דיש חלוק לפי הפירושים דלהך גאונים דמפרשי הטעם דהסבה בימין אינה הסבה משום דצריך לאכול בימינו ולפ"ז איטר מיסב בשמאל דידיה דהיינו ימין דעלמא אבל ר"י ט"ע ורשב"ם דמפרשין דהא דקאמר תלמודא שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה קאי נמי אהסיבת ימין ולפ"ז איטר אינו חלוק משאר בני אדם כל זה כתב אשירי ולא הכריע. ונראה דשבקינן טעמא דצריך לאכול בימין מקמי טעמא דשמא יקדים משום דאית ביה סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא כדאיתא פ"ק דחולין ואע"ג דלאידך גאונים ליתא הכא למיחש לסכנה והאי טעמא דשמא יקדים לא קאי אהסיבת ימין מ"מ בפלוגתא דרבוותא אמרינן ספק נפשות להקל כדאיתא בהדיא באשירי פ' בתרא דיומא ושולט בשתי ידיו נראה דפשיטא הוא לכ"ע דמיסב בשמאל דטעמא דשמא יקדים איתא ואידך טעמא ליתא הנראה לע"ד כתבתי:


שאלה קלזעריכה

בע"פ כשיוצאים מבהכ"נ בערבית עדיין יום הוא שרי לקדש על הכוס ולהתחיל הסדר מבעוד יום או לאו:

תשובה יראה דלא שרי למיעבד הכי דהתוס' ומרדכי ואשירי ריש ע"פ כתבו בשם הר"י דאורלינ"ש דאין מצות מצה ומרור אלא בלילה ממש וא"כ אע"ג דקודם שיסיים האגדה ויגיע לאכול מצה ומרור יהיה לילה ממש מ"מ כוס של קידוש שהוא אחד מד' כוסות גם אכילת שאר ירקות ויתר שינוי דעבדינא כדי שישאלו התינוקות וכ"ש האגדה עצמה בעי נמי דליהוי בשעת שראוי לאכול מצה ומרור דכל הני אמצות מצה ומרור שייכי וגמרינן ודרשינן והגדת לבנך כו' בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ר"ל בשעה שראוי לאכול מצה ומרור דהא מבעוד יום נמי היה יכול להניח לפניו וא"כ ע"כ אין לומר האגדה קודם הלילה ממש והשינוי נמי אין כאן דרך כדי שישאל הבן ויגיד לו האב וקידוש נמי הואיל וכוסו בכלל ד' כוסות מן הרמוזים בלשון גאולה במצה שהיא זכר לחירות א"כ כולהו צריכין שיהא לילה ממש:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קלחעריכה

בעל הבית הסועד בלילי פסחים אצל ת"ח מופלג בדורו. בעי הסיבה הואיל ולא למד כלום לפני או לאו:

תשובה יראה דלא בעי הסיבה וכן מצאתי בפרשת סדר אלהי הרוחות הר' שמואל מפליי"ז וכתב הטעם דהא דתלמיד פטור בהסיבה לפני רבו משום דמורא רבך כמורא שמים כדאיתא פ' אע"פ ופרשב"ם שם דילפינן לה מאת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח א"כ כל ת"ח בכלל. וכן מצאתי בתוס' ע' שור שנגח ד' וה' דתלמיד חכם מופלג בכלל זה אפילו לא למד כלום לפניו דהא מחוייב במורא דאת ה' אלהיך תירא ואית לו תורת רבו לעניין דרש דהא קרא את ה' אלהיך תירא וכ"ש אם הת"ח נחשב לגדול הדור דחשיב לכל מילי כרבו אפי' לא למד כלום מלפניו והכי אמרינן ת' אין עומדין במס' ברכות דהא קאמר עלי הכהן לשמואל הנביא אתה מורה הלכה בפני רבך ומקשו שם התוס' והא לא למד כלום לפניו ומתרצין דגדול הדור היה וגם בא ללמוד לפניו נראה דתרי שינויי נינהו דלא שייכי אהדדי לצרף לחד שינוי'. הא קמן דחשיב כרבו מובהק מדקאמר דהיה חייב מיתה על הוראתו בפניו:


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

שאלה קלטעריכה

כזית של מצה ושל מרור צריך לבולעו בבת אחת או לאו:

תשובה יראה דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת והכי מוכח ממרדכי פרק ע"פ דכתב אהא דקאמר כורכו בבת אחת ואוכלו פי' היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת וא"ת היאך מחזיק בית הבליעה כולי האי דהא כזית היינו חצי ביצה וי"ל דהוא דווקא כשהמאכל שלם אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי וכשהוא מגיע לבית הבליעה מרוסק הוא ולכך מחזיק כולי האי ע"כ. מכאן מוכיח דאין לבולעו הזית של מצה מעט מעט דאל"כ לא הוי קשה מידי דשפיר יוכל להכניס כל ג' הזיתים לפיהו ולכוס אותו ביחד ולבולעו ביחד מעט מעט אע"כ מצוה לבולעו בבת אחת להלל ה"ה לדידן זית אחד של מצה או של מרור. ואע"ג דרש"י שילהי פ' גיד הנשה פי' דא"א לבלוע זית כלו כאחת. התוס' סתרו אותו שם בהוכחות גמורות: