תפארת ישראל על שבת טז

משנה שבת, פרק ט"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל כתבי הקודש: תורה נביאים וכתובים:

מצילין אותן מפני הדליקה בין שקורין בהן: כגון תורה ונביאים:

ובין שאין קורין בהן: כגון כתובים. שאסור לקרות בהן בשבת בשעת הדרשה (וכ"פ הרמב"ם פכ"ג משבת). ודוקא בכתובים בלשון הקודש מותר להצילן. ולא בכתובים בלשון אחר. אבל ספרי תפלות ותלמוד ומדרשים. אפילו כתובים בלה"ק אסור להצילן מדליקה בשבת. מדאסור לכתבן לגמרי מדין המשנה:

ואף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה: רק שאין מצילין אותן בשבת:

ומפני מה אין קורין בהם: בכתובים:

מפני ביטול בית המדרש: דכתובים דבר הממשיך הלב נינהו (כפ"ק דיומא). ואתא לאמנועי מלשמוע הדרשה שהיא תוכחת חיים. וגם יש בה הוראת איסור והיתר. והאידנא שכבר השתרש ופשט המנהג שהכל באים לשמוע הדרשה בשבת. וכ"ש במקומות שאין דורשין בשבת. מותר לקרות בכתובים בשבת. ומותר נמי להצילן. מדליקה בשבת. וכ"ש עכשו שנתרופפו הלבבות ונתגברה השכחה. דלהכי התירו לכתוב גם סדרי תפלות ותלמוד ומדרשים והתירו מה"ט נמי לכתוב הכל בכל הלשונות דאע"ג דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו (כע"ז ל"ו א') הכא שאני. דעת לעשות לה' הפרו תורתך. ולהכי מותר להציל כל כתבי קודש שבעולם. אפי' כתובים בלשון אחר (בעל המאור פרק כל כתבי). ואפילו ספרים שלנו שנקבעו בדפוס מותר להצילם. דדפוס כתב מעליא הוא (כמג"א של"ד ט"ז וי"ז. ועי' מ"ש מגילה פ"ג ד'):

מצילין תיק הספר: (פיטעראל) של ספר:

עם הספר ותיק התפילין עם התפילין: וא"יצ ללבשן (כפ"י דעירובין). דהכא זמנו בהול:

ואף על פי שיש בתוכן מעות: ר"ל שבתוך התיק מונח ג"כ מעות. ודוקא בהונחו התפילין והמעות יחד מע"ש (מג"א של"ד סק"כ):

ולהיכן מצילין אותן: כל הנך דלעיל:

למבוי שאינו מפולש: ר"ל רחוב שיש לו ג' מחיצות. ולחי או קורה ברוח ד'. אפילו לא ערבו והשתתפו בני החצירות שם. שרי משום כבוד כתבי קודש שם:

משנה ב

מצילין מזון שלש סעודות: ולא יותר. דמדהוא בהול על ממונו. דלמא אתא לכבויי: [ואילה"ק הרי לקמן (רפכ"ד) אמרינן אפכא אי לא שרית ליה אתא לאתויי ד"א ברה"ר. ואפילו בזה"ז דליכא רה"ר אמרינן הכי. תי' הר"ן דהכא שנחפז הרבה בהצלה חיישינן שע"י טרדת הצלה ישכח שהוא שבת. וזה מצוי טפי משיעבור במזיד אי לא שרית לי'. משא"כ התם שאינו נחפז בהצלה להציל הכל בהיתר. טפי איכא למיחש איפכא. שיעבור במזיד אי לא שרית ליה מדנימא שישכח אי שרית לי']. וכל הצלה דפרקן. דוקא באותו בית שהדליקה בו. חיישינן שיכבה. אבל מבתים אחרים מציל כל מה שירצה. ואפילו מוקצה מציל. דבמקום פסידא ל"ג רבנן (שם ס"א ורט"ז סקי"ג):

הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה: תמוה דג"ס לבהמה למה. ונ"ל ע"פ מ"ד (ברכות ד"מ) דאסור לאדם לאכול עד שיתן לבהמה:

כיצד נפלה דליקה בלילי שבת: קודם שסעד:

ר' יוסי אומר לעולם מצילין מזון שלש סעודות: משום לא פליג. וגם משום דס"ל דמי שלא אכל בלילה או בשחרית רשאי להשלים ג' סעודות אח"כ (ועי' סוכה פ"ב מ"ו דקיי"ל דלא מהני השלמה. התם כבר עבר סוכות. וס"ל דהיינו דמסיים התם. ע"ז נאמר מעוות וגו'. ור"ל אבל ביש עוד מצות סוכה שפיר רשאי להשלים. א"כ ה"נ הכא בשבת עצמו יכול לתקן המעוות). וקיי"ל כת"ק (שם ס"א):

משנה ג

מצילין סל מלא ככרות ואף על פי שיש בו מאה סעודות: ומותר להניחן לכתחילה בכלי א'. ולקפלן בטלית א'. כדי להוציאן בבת אחת. אבל להניח כלים מלאים לתוך כלי א' אסור (מג"א שם ס"ח):

ועיגול של דבילה: אף שהוא יותר מג' סעודות:

וחבית של יין ואומר לאחרי' בואו והצילו לכם: לצרככם ג"ס לכ"א. ולר"ן בשם ר"י מטראני אחרים יכולים להציל אפילו הרבה מדאינן בהולין. ותו דבאחרים ליכא למיחש לכבויי. שהרי הדליקה גורמת שמה שיצילו יהיו שלהן. דמהפקירא קזכו. אבל כשיכבו. יהיה הכל של בעה"ב. ומדאמר "הצילו לכם" להכי אם ירצו יזכו בו כבהפקר דאם לא אמר להם בעה"ב כך. צריך שיחזירו לו מה שהצילו. דמצי אמר להו. לעצמי הייתי מציל ע"י עובד כוכבים (מג"א שם י"א):

ואם היו פקחין: ר"ל אם יודעין הדין. דרשאין בכה"ג ליטל שכר שבת. דהרי אם רצו זכו הכל לעצמן:

עושין עמו חשבון אחר השבת: לתבוע ממנו שכר טרחתן. ובירא שמים מיירי. שאינו רוצה ליהנות משל אחרים. ואעפ"כ אינו רוצה לטרוח בחנם:

להיכן מצילין אותן: המאכלים שאין הצלתם כ"כ מצוה ככתבי קודש:

לחצר המעורבת: עם זו שהדליקה בה אף שאין להמציל חלק באותו עירוב:

בן בתירא אומר אף לשאינה מעורבת: וקיי"ל כת"ק (שם ס"י):

משנה ד

ולשם: לחצר המעורבת עם זו:

מוציא כל כלי תשמישו: שצריך לסעודה:

רבי יוסי אומר שמנה עשר כלים: לפי מנהג אנשי (אזיען). ומנויין בגמ'. וקיי"ל כת"ק:

וחוזר ולובש ומוציא: ולא התירו כה"ג באוכלים. דהכא מדלא התירו רק ע"י לבישה. יזכר שלא לכבות. משא"כ באוכלין (רשב"א). וי"א דר' יוסי קאמר לה. ולא קיי"ל כוותיה (שם):

ואומר לאחרים בואו והצילו עמי: ר"ל בשוה עמי. משא"כ לעיל קאמר "הצילו לכם" דלפעמים אינן שוין עמו בהצלתן כשאחד סעד וא' לא סעד עדיין. [והגאון מהו' עקיבא שליט"א כתב דבאוכלין דא"א לבעה"ב להציל יותר מג"ס. אידך הוה הפקר. להכי קאמר הצילו לכם. אבל במלבושים דחזו לכולא יומא כשיפשוט וילבש. לא הוה אינך הפקר. להכי קתנו הצילו עמי. [אב"י ק"ק בא"ח בש"ע של"ד בס"ח הביא הדעה הא' בסתם שפושט ולובש. א"כ הכי קיי"ל (כש"ך י"ד רמ"ב) וא"כ האיך כתב בס"ט בואו והצילו לכם. וי"ל]:

משנה ה

רבי שמעון בן ננס אומר פורסין עור של גדי על גבי שידה: (קאסטען):

תיבה: (לאדע):

ומגדל: (שראנק):

שאחז בהן את האור מפני שהוא מחרך: כדי שלא יהא בוער והולך:

ועושין מחיצה בכל הכלים: להפסיק בפני הדליקה:

בין מלאים: מים:

רבי יוסי אוסר בכלי חרש חדשים מלאין מים לפי שאין יכולין לקבל את האור והן מתבקעין ומכבין את הדליקה: מיהו אנן קיי"ל דגרם כבוי במקום פסידא שרי (שם סכ"ב). וה"ה טלית שאחז בו האור. פושטו ומתכסה בו כדרכו. ואם נתכבה נתכבה. ובלבד שלא ידלג ויקפץ בו אנה ואנה. דהו"ל כמכבה בידים. וכ"כ ספר שנדלק. פותחו כדרכו וקורא בו. ומותר ג"כ לשפוך מים על הטלית והספר. כדי שיכבה האש כשיגיע לשם (שם סכ"ג):

משנה ו

עובד כובבים שבא לכבות אין אומרים לו כבה: דאמירה לנכרי שבות:

ואל תכבה: ר"ל א"צ לומר לו אל תכבה. מפני וכו':

מפני שאין שביתתו עליהן: ועובד כוכבים אדעתיה דנפשיה עביד. דיודע שישראל ישלם לו. ומה"ט מותר לקרוא לעובד כוכבים ולומר בפני כל המכבה אינו מפסיד. אע"ג שיודע שעי"ז ודאי יכבה. ולאו דוקא בדליקה. אלא ה"ה בכל הפסד הבא פתאום. וצריך להצלתו דבר שאסור לישראל בעצמו לעשות. מותר לומר כן בפני עובד כוכבים (שם סקכ"ו). [מיהו נ"ל דדוקא בהך לישנא שרי. אבל אסור לומר כל הרוצה יכבה. דהרי הך לישנא מהני בתרומה דהוי שלוחו. וכל התורם אינו מפסיד לא מהני (כר"ן נדרים ל"ו ב'). וע' עוד תמורה (ד"ט א') כל הרוצה ימיר ומדלא מוקי לה התם. בהקדש וחולין שניהן שלו. ואמר רק הרוצה. ע"כ משום דבכה"ג הו"ל שליח ואין שליח לדבר עבירה. וזה לא כרבותינו בעלי תוס' (גיטין ס"ו א' ד"ה כל) דלחד תרוצא שם. באמר כל השומע קולו יכתוב גט לא עשאו שליח]:

אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו מפני ששביתתו עליהן: ואף למ"ד מלאכה שאצל"ג מדרבנן. אפ"ה צריך למחות בקטן. משום דאדעתיה דאביו קעביד. והכי קיי"ל (שם סכ"ה). מיהו בנתלש חוט העירוב. מותר ליתן להתינוק לישא המפתח לביהכ"נ (רט"ז שמ"ו סק"ו). ונ"ל דמכ"ש דרשאי ליתן לו ספרים לשאתן לביהכ"נ (ועי' מג"א סמ"ג סק"ג ותקנ"ט סק"ט. ועי' מ"ש בפתיחה לעירובין):

משנה ז

כופין קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז בקורה: אף דליכא סכנה (רע"ז רט"ז סק"ח). וצריך שיניח אויר מעט לנר שלא יכבה (מג"א שם סק"ט):

ועל צואה של קטן: לאו בצואת אדם מיירי דהא חזי לכלבים. רק ה"ק על צואת תרנגולים שלא יתלכלך בה קטן. ומיירי במונחת במקום שאין שם דריסת רגלי אדם. דאל"כ מותר לפנותה להדיא. מיהו החזרת העביט אסור. אם לא שיהיה בו מים הראוין לשתיית בהמה (ש"ח סעי' ל"ד):

אמר רבי יהודה מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בערב: שם מקום:

ואמר חוששני לו מחטאת: ואנן קיי"ל דכל דבר שנושך וממית ודאי. מותר להרגן להדיא. אפילו אין רצין אחריו. ונחש ועקרב שאין ממית ודאי. מותר רק לדרסן לפי תומו. אפילו במתכוין להרגן. אבל לא יהרגן להדיא באין רצין אחריו: (שט"ז ס"י):

משנה ח

עובד כוכבים שהדליק את הנר: לצורך עצמו:

משתמש לאורו ישראל: וה"ה בהדליקו לצורך חולה אפי' שאין בו סכנה או לצורך קטנים. מותר לכל:

ואם בשביל ישראל אסור: לכל. וה"ה בכל מלאכות בין קצב או לא קצב לו שכר. או שעשאו בקבלנות. ששכרו להדליק לו נר בכל עת. בכל גוונא אסור. ובמסיבה של עובדי כוכבים וישראלים אזלינן בתר רובא. דלצורך הרוב הוא מדליק. רק ביש הוכחה להיפך. לא אזלינן בתר רובא. ובמחצה על מחצה אסור מספק. וה"ה בכל ספק אם עשהו בשביל ישראל או שמסופק אם עשאו היום אסור. ולרמג"א אפילו עשאו לצורך ישראל ועובד כוכבים יחד נמי אסור (רע"ו סק"ו. ועמ"ש בפתיחה במלאכת שבת ומ"ש בענין דאמפפוואגען):

מילא מים: מבור שהוא רה"י הוציאן לרה"ר:

להשקות בהמתו: וה"ה לשתות הוא עצמו. רק אורחא דמילתא נקט. דבמקום השקאת בהמות מצויים ישראלים ועובדי כוכבים:

משקה אחריו ישראל: אחריו אורחא דמלתא נקט. וי"א דדוקא אחריו. כדי שלא יחשבו שלצרכו מילא. וגם דוקא שאינו מכירו ואוהבו של ישראל. דאל"כ חיישינן שמא ירבה בשבילו (שכ"ה י"א ותקט"ו ס"ה):

ואם בשביל ישראל אסור: ה"נ כלעיל אות מ"ו. ואסור לכל ישראל לכל מיני תשמיש. מיהו י"א דבמילא לאדם לשתות. או בהביא עובד כוכבים משקין מרה"י דרך רה"ר. מותר אף למי שהובא בשבילו. מדיכול ישראל לילך לרה"י לשתותן. א"כ לא נהנה ממלאכת איסור. ויש לסמוך על זה בשעת הדחק (שכ"ה ס"י):

עשה עובד כוכבים כבש לירד בו: מהספינה ליבשה:

יורד אחריו ישראל ואם בשביל ישראל אסור: וצריכי כולהו בבי. בנר קמ"ל אע"ג דהעובד כוכבים נמי נהנה מאורו. אפ"ה בהדליקו לצורך ישראל אסור. ומים קמ"ל אע"ג דאיכא למיחש שמא ירבה בשבילו. אפ"ה בעשה לצורך עובד כוכבים מותר [אמר הכותב צריכותא דמים גמ' קאמר לה וצריכותא דנר הר"ב הוסיף מדעתו. אולם לפי מ"ש בפתיחה במלאכת שבת (סי' ט') דבעשה לעובד כוכבים וישראל יחד באמת שרי. י"ל מדלא נקט הש"ס גם צריכותא של נר שזכר הר"ב. ש"מ דלא כר"ב. וגם לא צריך ליה כלל להך צריכותא. דהכי אורחא דגמ'. דלא סמי תנא רישא מדתנא כבר סיפא. ואבע"א דאי תני מים לבהמה. הו"א דוקא מים לבהמה שרי משום צעב"ח. דוגמת מעמיד אדם בהמתו ע"ג עשבים בשבת (שבת קכ"ב א'). אבל נר דלעצמו סד"א אפילו הדליקו עובד כוכבים לצורך עובד כוכבים לתסר. דניחוש שמא ידליקנו. כדגזרינן בפירות הנושרין שמא יעלה ויתלוש (עי' תוס' ד"ה משתמש) קמ"ל] . וקמ"ל כבש דאשמעינן מעשה רב דר"ג וזקנים:

מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו באין בספינה ועשה עובד כוכבים כבש לירד בו וירדו בו רבן גמליאל וזקנים: אפילו עובד כוכבים מכירן. הרי בכה"ג ליכא למיחש שמא ירבה בשבילן: