תפארת ישראל על שבת יז

משנה שבת, פרק י"ז:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על שבת · יז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כל הכלים:    שמלאכתן להיתר:

ניטלין בשבת ודלתותיהן:    שנתפרקו מהכלים:

עמהן:    ר"ל אפילו עם הכלי מתטלטלין. ולא חיישינן שיחזור ויתקע אותן. ונמצא מתקן כלי. ומכ"ש שמותר לטלטלן בלי הכלי:

אף על פי שנתפרקו בשבת:    ה"ק אף שנתפרקו בחול. מתטלטל בשבת. משא"כ בדלתות הבית אפי' נתפרקו בשבת. [אב"י עי' מג"א ש"ח סקי"ט ודו"ק]. אסור לטלטלן:

שאינן דומין לדלתות הבית לפי שאינן מן המוכן:    ר"ל לא נעשה לטלטול:

משנה ב

נוטל אדם קורנס:    (האממער):

לפצע בו את האגוזים וקורדום:    (האקקע):

לחתוך את הדבלה:    תאנים דרוסים יחד בעיגול:

מגירה:    (זעגע):

לגרור:    (צו זעגען):

מגריפה:    (קראטץ שויפעל):

לגרוף בה את הגרוגרות:    תאנים יבשים שנדבקו בחבית:

את הרחת:    (ווינדשויפעל) העשוי לזרות בו תבואה בגורן:

ואת המזלג:    (גאבעל) העשוי להפך בה השבלים בגורן:

לתת עליו לקטן:    ר"ל להושיט על ידו מזונות לקטן שמעבר לנחל. ואורחא דמלתא נקט. דגדול יפסיע עליו ויביא בעצמו מזונותיו משם:

את הכוש:    (שפינדעל):

ואת הכרכר:    הוא כמו מחט חד שהאורג שובט בו חוטי שתי המתוחין לסדרן זה אצל זה כראוי:

לתחוב בו:    תותים וכדומה. כדי שלא ילכלך ידיו:

מחט של יד:    (נעהנאדעל):

ליטול בו את הקוץ:    (שפליטטער) שנתחב בבשרו. דמותר להוציאו בשבת כמפיס מורסא:

ושל סקאים:    (פאקקנאדעל). מחט גדולה לתפור שקין:

לפתוח בו את הדלת:    כשנאבד המפתח. וקמ"ל דאע"ג דכולן מיוחדין למלאכה שאסורה בשבת. אפ"ה מותר לטלטלן לצורך גופן למלאכת היתר. וה"ה כשנצטרך להמקום שהכלי שם. דשרי לטלטלן. אבל כשירצה לטלטלן מחמה לצל שלא יפסדו. או שירא שיגנבו או שישתברו במקום שמונחים. אסור לטלטלן (ש"ח ג'):

משנה ג

קנה של זיתים:    דרך להניח הזיתים בכלי הנקרא מעטן. עד שיזועו ויתרככו. ואחר איזה ימים. תוחבין קנה תוך הזיתים לבדקן ע"י לחלוחית שבקנה. אם כבר הגיעו לעצרן:

אם יש קשר בראשו:    כעין כפתר משוקע בראשו:

מקבל טומאה:    דע"י שקוע שבכפתר הזה נשאר בו מעט שמן כשבודק בו והרי כלי שיש בו בית קבול כל שהוא. מק"ט:

ואם לאו אין מקבל טומאה:    דהו"ל פשוטי כלי עץ דאינו מק"ט:

בין כך ובין כך ניטל בשבת:    לצורך גופו או מקומו. דאע"ג דלמחשב מנא דין שבת וטומאה שוין (כשבת קכ"ג א'). וא"כ באינו מקבל טומאה אמאי ניטל בשבת. התם רק לענין ביטול מתורת כלי. כמחט שניטל עוקצה. דאינה עוד כלי לק"ט. וכ"כ אינה כלי לטלטלה בשבת:

משנה ד

חוץ מן המסר הגדול:    (זעגע) גדולה שמנסרין בה קורות:

ויתד של מחרישה:    (פפלוג שאאר). שעושין בה חריץ של תלם המחרישה וטעמא דהנך דאסורין. מדקפיד עלייהו. שלא יתקלקלו במלאכה אחרת. והקצה אותן ביה"ש מכל מלאכה. וה"ה סכין של שחיטה. (ופעדער מעססער) או שאר כלים דקפיד עלייהו למלאכתן. אסור לטלטלן אפילו לצורך גופן ומקומן (ש"ח א'):

כל הכלים:    שמיוחדים למלאכת היתר וגם לאיסור (מג"א שם ט'):

ניטלין לצורך ושלא לצורך:    ר"ל אפי' שלא לצורך גופו או מקומו. רק לצורך עצמן כדי לטלטלן מחמה לצל. שלא יפסדו. אבל שלא לצורך כלל. לכ"ע אסור לטלטלן (מ"מ פכ"ה משבת). מיהו מותר לנשאן אצלו שיהיו מזומנים בידו כשירצה להשתמש בהן היום (רט"ז שם סק"ב):

רבי נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך:    ר"ל לצורך תשמיש המיוחד להן. ולדידיה אפי' לצורך גופו או מקומו אסור. וקיי"ל כת"ק:

משנה ה

כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין עמהן:    אפי' נשברו בשבת:

שברי עריבה:    (מולטער):

שברי זכוכית לכסות בהן את פי הפך:    (קריגכען):

רבי יהודה אומר ובלבד שיהיו עושין מעין מלאכתן:    ר"ל מעין מלאכתן הראשונה. דס"ל נולד אסור:

שברי עריבה לצוק לתוכן מקפה:    מאכל עב. שדומה קצת לעיסה נלושה:

ושל זכוכית לצוק לתוכן שמן:    וקיי"ל כת"ק. מיהו בנולד ממש כ"ע מודו דאסור (שם ס"ו. והג"ה במג"א תצ"ה סק"ז):

משנה ו

האבן שבקרויה:    דלעת יבישה. דמדהיא קלה. כששואבין בה מים צפה. ונותנין בה אבן להכבידה:

אם ממלאין בה ואינה נופלת:    שמהודק בה האבן יפה:

ממלאין בה:    דבטל אבן אגב כלי:

ואם לאו אין ממלאין בה:    אפי' נפל האבן כבר מתוכה. עכ"פ הרי הקרויה בסיס לאבן המוקצה (ש"ט):

זמורה:    (רוטהע):

שהיא קשורה בטפיח:    (טעפפכען). שקשרה בו לשאוב בו מים מבאר:

ממלאין בה בשבת:    נ"ל דקמ"ל אבן אף שא"צ להאבן רק לתשמיש להכביד הקרויה. וקמ"ל טפיח אף שאין עשוי להיות קשור שם לעולם כהאבן בקרויה. דהרי מסתמא צריך להטפיח גם לתשמיש אחר. אפ"ה שרי:

משנה ז

פקק החלון:    לוח או מסך שסותמין בו החלון:

רבי אליעזר אומר בזמן שהוא קשור ותלוי:    שאינו נגרר בארץ. דאז לא הוי מהני שקשור בחבל:

פוקקין בו ואם לאו אין פוקקין בו:    דהו"ל כמוסיף על אהל עראי:

וחכמים אומרים בין כך ובין כך:    אפי' אינו קשור:

פוקקין בו:    וקיי"ל דשרי. ודוקא בחישב עליו מע"ש לסתום בו החלון (שי"ג). מיהו בנגר. שהוא יתד שתוחבין באסקופה למטה. בהא מודים חכמים דצריך שיהא קשור. מדדמי טפי לבנין (שם ועירובין פ"י מי"א):

משנה ח

כל כסוי כלים שיש להם בית אחיזה ניטלים:    ר"ל מתטלטלין:

בשבת:    דביש להכסוי בית אחיזה. יש על הכסוי תורת כלי:

אמר רבי יוסי במה דברים אמורים בכסוי קרקע אבל בכסוי כלים בין כך ובין כך ניטלים בשבת:    בגמ' קאמר. בכסוי כלים. כ"ע ל"פ דמתטלטל אף בלי בית אחיזה. והוא שיש תורת כלי עליהן. שעשה בהן מעשה ותקנם לכך. או שהשתמש בהן אתמול לכך. ובכסוי בור ודות שבקרקע. כ"ע ל"פ. דבלית בהן בית אחיזה. אסור לכסות בהן. דהו"ל כבונה. וביש בהן בית אחיזה שרי. דאז מוכח דלמשקל ולמהדר קאי. ומוכח נמי מה"ט דתורת כלי עליהן. כי פליגי בכסוי כלים המחוברין לקרקע. לר"י אינן כקרקע וא"צ בית אחיזה. ולרבנן הו"ל כקרקע וצריך בית אחיזה (הר"ב במח"כ קיצר יותר מדאי. ועי' ברש"י ור"ן). וקיי"ל כחכמים (ש"ח י'):