תוספות יום טוב על נגעים ז
<< · תוספות יום טוב · על נגעים · ז · >>
השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת נעשו צרבת וחיו. לשון הר"ב שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע היינו טומאה וכשבא השחין וכו' היינו טהרה כו' כשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה. וכ"כ הר"ש. ולדבריהם תימה למאי תנן וחיו. כיון שכבר משנעשו צרבת. היינו טומאה. ועוד דלדבריהם היכי קתני עד שלא נעשו צרבת. ומהר"ם מחק צרבת קמא. ולשון הרמב"ם [בפירושו] כך הוא. השחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה. והיא אשר תקרא מורסא. כמו שבארנו. שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים. וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי. הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם. וכאשר [חיו והיא] שנתרפאו רפואה שלימה. ר"ל השחין והמכוה. הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר. והוא ענין אמרו וחיו. ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו [בהיותו] כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור [פי' קודם שיתפשט השחין בעור] ותהיה הבהרת טמאה בלי ספק. ואחר זה [נולד] צרבת אשר טיהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר. בחדוש השחין או המכוה בה. כמו שהתבאר [בסוף] הפ' הראשון מזאת המסכתא עוד חיו השחין והמכוה [ר"ל] שחזרו לדין עור הבשר. חזר זה הנגע טמא. ע"כ. לדבריו דוקא כשחיו שנעשו כעור הבשר. קאמר ראב"י שהוא טמא. אבל לא כשנעשה צרבת. שאע"פ שהצרבת מטמא בנגעים. חלוקין הן מנגעי עור הבשר. כדתנן ברפ"ט. ולפיכך לא טימא ראב"י לנגע עור הבשר שבא עליו השחין. או המכוה. אלא א"כ שישוב לקדמותו עור הבשר. אבל עד שלא נעשו צרבת. ענינו עד שלא נעשו צרבת שחין ומכוה. שאין צרבת כי אם שהוא שחין ומכוה. ובחבורו פ"ו מהט"צ [הלכה ד] כתב בלשון הזה. היתה הבהרת בעור ונעשה מקומה שחין או מכוה. וחיו. והרי הן כעור הבשר:
כצמר לבן וכקרום ביצה. פי' הר"ב כלומר תחלה היתה כצמר לבן ועכשיו נעשית כקרום ביצה. וכ"כ הר"ש. ולשטתם אזלי דס"ל בפ"ק משנה ג' דלרבנן דר"מ כי נשתנה ממראה למראה שלא כסדר השנוי. [אלא שנשתנו מהאב לתולדה שאינה שלו או מתולדה לתולדה] מקרי נגע אחר. ולא הוו פליגי בהו תנאי דהכא. כיון דלרבנן דהתם לעולם מקרי נגע אחר. ואי נמי לרבי מאיר כדאית ליה. אלא דהכא נשנו כסדרן שנשנו בלשון חכמים דהתם בראש הפרק. אבל לשטת הרמב"ם שכ' הר"ב שם. אפי' כי נשתנה משלג לקרום. לא הוי נגע אחר. מפרש מתניתין דהכא. וז"ל. ירצה בזה שהבהרת עזה אשר היה מראה כשלג. חזרה למראה סיד ההיכל. או כמראה השאת. אשר היא צמר לבן. או כקרום ביצה. וכאילו יאמר שאין הפרש בין חזרת [מראיה] מראה חברתה אשר היא שאת. או מראה תולדתה או מראית תולדת חברתה. והוא אמרו ונעשית מספחת שאת. או מספחת עזה. ע"כ. וניחא נמי טפי. דלהר"ב סיפא דנעשית מספחת כו'. אינה אלא פירושא דרישא:
בסוף שבוע ראשון יסגיר. ידבר בכאן בנגעי עור בשר. או נגעי קרחת וגבחת. אשר בה שני שבועות. כמו שקדם. והוא ההיקש בשאר נגעים. הרמב"ם בנא"י:
לאחר הפטור יפטור. י"ל דאצטריך למסתם כרבנן דר"ע דאמרי לעיל פ"ד [משנה ח]. בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס. והלך מן האום כחצי גריס וכו' עדוחכמים מטהרין. מהר"ם:
ופוטר. כתב הר"ב או פוטרו כו'. כמו חלץ ועשה מאמר [פ"ה דיבמות] [משנה ג] מהר"ם. ומ"ש הר"ב ואפי' לאחר הפטור. וכ"כ הר"ש. ועודהו דנקט. לא נקט אלא משום מסגירו. דאי כבר הסגירו לא יחליטנו. דאין מחליטין את המוסגר. אבל לענין לפוטרו דקתני. לאו דוקא נקט עודהו. מהר"ם:
עודהו מחליטו. לשון הר"ב שהיה בא להחליט. ולא הספיק לומר לו [טמא] אתה. הרמב"ם פ"ו מהט"צ [הלכה ז]:
בסוף שבוע ב' לאחר הפטור יפטור. ואצטריך לאשמועינן דלעולם לא תצטרף בהרת זו לטמא בנגע. כגון שכנסה כחצי גריס למזרח. ופשתה כחצי גריס למערב לא נימא תראה בתחלה כר"ע דאמר לעיל פ"ד [משנה ח]. תראה בתחלה. אלא כרבנן דמטהרי. והוי מחלוקת ואחר כך סתם. כרבנן. מהר"ם:
התולש סימני טומאה כו'. תניא בספרי פרשת תצא. השמר זה ל"ת. בנגע זה שער לבן. הצרעת זו המחיה אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר הפטור. מנין. ת"ל לשמור מאד לעשות. אין לי אלא נגעי אדם. נגעי בתים ונגעי בגדים מנין ת"ל ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים. אין לי אלא מתוך החלט מתוך הסגר מנין. ת"ל כאשר צוויתים. אין לי אלא כולו. מקצתו מנין ת"ל [לשמור לעשות] ובת"כ מנין לתולש סימני טומאה במקום נתקו. שהוא עובר בל"ת. ת"ל ואת הנתק לא יגלח. הר"ש: m [התחלתי מביא להם ראיות. כתב הר"ב בתוספתא [מייתי] דכך היתה ראייתו כו' מפני שלא ראה כו' תוך הסגר כו' שלא ראה כו' הלכך כו' קודם שיאמר לו כו'. ודבר תמוה הוא זה שאין ראייתו אלא על שלא ראה כו'. וילמד ממנו עד שיאמר לו כו'. אע"פ שראה. אבל בתוספתא והביאה הר"ש איתא. שר"ע לא אמר אלא הראיה משלא ראה על שלא ראה. וא"ל יפה אמרת. ואחר כך איתא אחד עומד. ולפי זה אחר שהסכימו לר"ע בלא ראה. הוסיפו עוד לפסוק הדין שאף כל שלא אמר כו'. ולא שר"ע מדנפשיה הוציא לפסוק על שלא אמר כו'. ואין לו ראיה. אלא על שלא ראה וכו']:
[טהור עד שיטמאנו הכהן. לשון הרמב"ם. ולא יטעך אמרו. אף תוך הסגר טהור. שתחשוב שזה יסתור השרשים אשר התבארו בתחלת הסדר [ר"ל בהקדמתו. אבל משנה שלמה היא. בפרק דלקמן משנה ח'. ובפ"ק דמגילה משנה ז] שהמצורע מוסגר טמא לפי ששיעור המאמר כן אף תולש סימני טומאה תוך הסגר טהור [ר"ל] אחר שלימות ימי הסגר. [יהיה טהור. אחר שלא] ימצא בו הכהן סימן טומאה. ולא [תקדם] לו ג"כ ראיית סימן. עכ"ל]:
לכשיולד לו נגע אחר כו'. ואע"ג דתנן לעיל בפ"ג. דאין מחליטין את המוחלט שאני הכא דנקצצה ומן הדין טהור וקנסא בעלמא הוא. כדלקמן הר"ש:
ויטהר. פי' הר"ב דכיון דנתרפא מן השנייה אגלאי מלתא כו'. כ"כ הר"ש. ומייתי גמ' פ"ה דבכורות דף לד. דהתם מייתינן למתני' דלקמן. ובעי עלה יטהר תנן. דמשמע מיד כשיולד לו נגע אחר טהר מן הראשונה. או ויטהר תנן. דמשמע כשיטהר מן השני. אז יטהר מן הראשון. נ"מ דנגע אחרון נולד לו בימי חתנות דתנן לעיל בפ"ג משנה ב' דנותנים לו שבעה ימים כו' אי אמרת יטהר תנן. מקמייתא טהור ולבתרייתא נטרין ליה ז' ימי משתה. אלא אי אמרת ויטהר תנן. סוף סוף כי לא מטמית לבתרייתא הא מיטמא וקאי מקמייתא מאי תיקו. ואולי משום דויטהר הוי לחומרא נקט ליה הר"ב הכי והשמיט לכתוב דתלמודא נסתפק בגירסא:
רבי אליעזר אומר לכשיולד לו כו' וחכ"א עד שתפרח בכולו. בגמ' פ"ה דבכורות דל"ד רמי דר"א אדר"א ודרבנן אדרבנן אמתניתין דהתם דתנן הצורם באוזן הבכור ה"ז לא ישחט עולמית וחכ"א כשיולד לו מום אחר ישחט עליו. ומשנינן דר"א אדר"א לא קשיא. בממונא איכא למימר דעביד דסבר אטיל בו מום. ואם יתירוהו לי בכך הרי נשכרתי ואם לאו מה הפסדתי אם אמתין [על] מום אחר. בלאו הכי נמי הייתי ממתין עד שיפול [בו] מום הלכך קנסינן ליה אפי' יפול בו מום אחר כי היכי דלא ליתי וליעבד. גופו מי איכא למימר דנחית לספיקא וליקוץ אי לא קנסינן ליה לעולם. הא ודאי לא עביד דחייש שמא נגע לא יולד לו לעולם ולא אטהר לעולם ואפילו אם יולד מה אהני לו בקציצה הרי הוא נגוע כבתחלה. מוטב לו להניח את זה שמא ירפא. דרבנן אדרבנן נמי ל"ק. הכא במאי דעבד קנסוהו. הכא במאי דעבד קנסוהו. במאי איכווין למשרייה בהאי מומא בהאי מומא קנסוהו רבנן דבהאי מומא לא לשתרו ליה. והכא במאי דעבד קנסוהו. איכוון לטהורי נפשיה בהאי קציצה. בהאי קציצה קנסוהו רבנן וכיון דהך קציצה אינה מועלת לו לטהרו נמצא טמא עולמית. דחשבינן לנגע כמאן דאיתיה. דמי יימר דאי הוה ביה הוי מתסי:
השחין והמכוה והקדח עד שלא נעשו צרבת נעשו צרבת וחיו. לשון הר"ב שחין ומכוה וקדח דעד שלא באו בא הנגע היינו טומאה וכשבא השחין וכו' היינו טהרה כו' כשחזרו ונעשו צרבת היינו טומאה. וכ"כ הר"ש. ולדבריהם תימה למאי תנן וחיו. כיון שכבר משנעשו צרבת. היינו טומאה. ועוד דלדבריהם היכי קתני עד שלא נעשו צרבת. ומהר"ם מחק צרבת קמא. ולשון הרמב"ם [בפירושו] כך הוא. השחין והמכוה והקדח כאשר היתה לחה. והיא אשר תקרא מורסא. כמו שבארנו. שהיא אז לא תטמא במין ממיני הנגעים. וכאשר נעשו צרבת שהתחיל בקושי. הנה אז תטמא בסימני שחין ומכוה כמו שקדם. וכאשר [חיו והיא] שנתרפאו רפואה שלימה. ר"ל השחין והמכוה. הנה הם יחזרו כעור הבשר ויטמאו בסימני עור בשר. והוא ענין אמרו וחיו. ואמר עד שלא נעשו צרבת ענינו שהתחדש הנגע בו [בהיותו] כדין עור הבשר קודם שיתפשט בעור [פי' קודם שיתפשט השחין בעור] ותהיה הבהרת טמאה בלי ספק. ואחר זה [נולד] צרבת אשר טיהר זאת הנגע אשר היה בעור הבשר. בחדוש השחין או המכוה בה. כמו שהתבאר [בסוף] הפ' הראשון מזאת המסכתא עוד חיו השחין והמכוה [ר"ל] שחזרו לדין עור הבשר. חזר זה הנגע טמא. ע"כ. לדבריו דוקא כשחיו שנעשו כעור הבשר. קאמר ראב"י שהוא טמא. אבל לא כשנעשה צרבת. שאע"פ שהצרבת מטמא בנגעים. חלוקין הן מנגעי עור הבשר. כדתנן ברפ"ט. ולפיכך לא טימא ראב"י לנגע עור הבשר שבא עליו השחין. או המכוה. אלא א"כ שישוב לקדמותו עור הבשר. אבל עד שלא נעשו צרבת. ענינו עד שלא נעשו צרבת שחין ומכוה. שאין צרבת כי אם שהוא שחין ומכוה. ובחבורו פ"ו מהט"צ [הלכה ד] כתב בלשון הזה. היתה הבהרת בעור ונעשה מקומה שחין או מכוה. וחיו. והרי הן כעור הבשר:
משנה נגעים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב