תוספות יום טוב על נגעים ה

משנה א עריכה

חוץ מזה. פי' הר"ב דספק בהרת קדמה כו'. וכן כתב הר"ש והרמב"ם. וכבר כתבתי לעיל שמהר"ם כתב בשם אדם חשוב דאדלקמיה קאי. ולדבריו ואיזה זה ה"ק והיכי דמי זה. ועוד אחר:

טמא. פירש הר"ב ומחליטו. וכן לשון הר"ש. ונראה דמחליטו בודאי. והרמב"ם בפ"ד מהלכות טומאת צרעת. העתיק המשנה כלשונה. ולא כתב עלה דטומאתו בספק כמו שכתב אההיא דס"פ דלעיל. ולכאורה שני הספיקות שוות דהא משוה להו תנא דידן. וצריך לומר שהרמב"ם סמך אדכתב בספ"ב על מתני' דלעיל. ובפי' הרמב"ם הנה שני האישים לבד יטמאו בנגעים [מספק]. ובנא"י מסיים בה דאוקמא אחזקה ראשונה ולא הלכה. וזה פסיון הוא וטמא. ע"כ. וה"נ בשער לבן איכא חזקה דשער בא מתחלה שחור וכדכתבתי לעיל. ומיהו מדרבי יהושע לא פליג אדהכא. נראה דבהך דהכא מודה. ולפיכך י"ל דהכא טמא ודאי. וטעמא דכיון שבהרת כגריס היתה הוה כמוחזק לטומאה. ומש"ה נמי סתם הרמב"ם בפ"ד מהלכות טומאת צרעת ולא פי' אדהכא דמספק טמא. כמו שכתב אדס"פ דלעיל:

משנה ב עריכה

הרי היא כמו שהיתה. לאומרו [ית'] (שם יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע. ולשון ספרא. נרפא שהלך לו נגעו. נגע שהלך לו שער לבן. הצרעת שהלכה לה מחיה. הרמב"ם. וזו נדרשת בטהרת המצורע. ולא ידעתי למה לא הביא ברייתא דספרא ששנויה בלשון משנתינו. החליטו בשער לבן הלך לו וכו'. ומפיק ליה מרבויא דואם פשה תפשה:

וחזר הפשיון וכן בשער לבן. כתב הר"ב הא דלא קתני הכא וכן במחיה כו' פעמים שיהיה טהור כגון שהמחיה מעטה הנגע מכגריס. לפי מה שיתבאר בפ' שאחר זה. הרמב"ם. ור"ל שם במ"ב. ולא שתתמעטה מכגריס ואע"פ שעם המחיה עדיין הוא כגריס. דהא בהדיא תנן בפ' דלעיל מ"ו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה כו' הלך שער לבן טמא מפני המחיה. אלא שתמעטה מכגריס ר"ל שיעור הגריס שהוא שתהא סביב המחיה מכל צד כשיעור ב' שערות. ובחנם טרח הכסף משנה בריש פ"ג מהלכות טומאת צרעת להוכיח מפירוש הרמב"ם ומפירוש הר"ש דשיעור בהרת כגריס שהוא עם המחיה. והרי משנה שלימה היא בפרק דלעיל. והר"ש פירש טעם אחר דלא קתני וכן במחיה. משום דמחיה הבאה במקום פסיון לא מטמא. משום דפסיון בחוץ ומחיה בעינן שתהא מבוצרת. ע"כ. וזה תימה בעיני דא"כ גבי מחיה כי קתני וכן בפסיון היינו נמי במקום המחיה. ואין פסיון אלא בחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועוד בפרק דלקמן מ"ג שאין הנגע פושה לתוכו. וכן בשער לבן כשנולד פסיון לא מצית אמרת דבמקום שער הוא שפשה שאין שער לבן מבחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועכשיו מצאתי למהר"ם שכ' להא דהר"ש דלהכי לא קאמר וכן במחיה וכו' כיון דאינה מבוצרת. וכתב עלה וז"ל לא תקשי א"כ שער לבן נמי לא יטמא דבעינן שיהא בנגע. די"ל שהשער לבן עומד בנגע ושוכב חוצה לו במקום שיהיה שם פסיון. ע"כ. ועדיין מה שהקשיתי ממחיה גופה עומד במקומה:

בשער לבן בסוף שבוע ראשון. לא קתני בתחלה כדקתני באחריני. משום דאין פסיון מטמא בתחלה. הר"ש:

משנה ג עריכה

עקביא בן מהללאל מטמא. פי' הר"ב במ"ו פ"ה דעדיות שהרי נהפך שער לבן בבהרת. וכ"פ הרמב"ם והראב"ד [שם בפירושם]. ועוד כתב הראב"ד דא"נ דקא סבר עקביא כיון ששער לבן עומד במקומו עדיין לא נרפא הנגע מעיקרא. וכמי שלא הלכה הבהרת דמי ומי החולי הראשון הוא שהרי רגלים לדבר. וזה עיקר. ע"כ. וז"ל מהר"ם. עקביא בן מהללאל מטמא. נ"ל לפ' טעמא דעקביא משום דכיון דהבהרת הראשונה קדמה לשער לבן. אע"ג דקדמו השערות לבהרת אחרונה. טמא. כיון דבמקום הראשונה באתה. היא היא וחשיבא כמו ראשונה. והרי קדמה הראשונה לשער לבן וטמא. אר"ע מודה אני בזה שהוא טהור. דאע"ג דבשער פקודה דסיפא מטמינא. בהאי שער פקודה דרישא מודה אני שהוא טהור. ואיזהו שער פקודה דמטמא ר' עקיבא. כגון שלא הלכה כל הבהרת אלא מקצתה. דהתם ודאי כי הדרה. לא אמרינן דבהרת אחריתי היא. אלא קמייתא. והרי קדמה לשער לבן. א"ל כשם שבטלו וכו' דכי היכי דמודית לן ברישא דטהור. ה"נ אודי לן בסיפא. דמה לי הלכה כולה מה לי מקצתה. הא כיון דלא פש אלא חצי גריס. חצי גריס לאו כלום הוא עכ"ל:

משנה ד עריכה

משנזקק לטומאה ספקו טמא. בנוסחת מהר"ם ליתא. וכן במשניות ישנים מנוקדים:

טהור. כתב הר"ב דכתיב ואם פשה וגו' וטמא הכהן אותו את הנגע הודאי. שמלת אותו שב על הנגע. הרמב"ם. וכתב הר"ש ואע"ג דהאי קרא בפשיון כתיב ה"ה בשער לבן. דקתני בתוספתא בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות [נולדה בהרת כחצי גריס ובה ב' שערות כן הוא בתוספתא פ"ב] הרי זו להחליט. טעה ואינו יודע אלו שהפכו ואלו שקדמו. טהור. דצריך שידע באיזה שערות הוא מחליטו. ע"כ. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ו מהלכות טומאת צרעת [הלכה ה'] ונראה א"כ דהוא הדין נמי במחיה:

משנה ה עריכה

זהו שאמרו כו'. לא ידעתי למעוטי מאי. דבפ"ג דיבמות משנה ה מפרשי' זהו דתנן התם דלמעוטי קאתי. ועוד ק"ל אמאי לא תנן נמי ברישא זהו שאמרו עד שלא נזקק לטומאה ספקו טהור. ועוד דהתם הוה למעוטי תרתי כדתנן בריש פרקין. לכך נ"ל דה"נ קאמרי. זהו שאמרו משנזקק כו' כלומר דכל היכא שנזקק הוה ספקו טמא. משא"כ בקודם שנזקק כו' דלא הוי כללא. דהא משכחת בתרי גווני דטמא ולפיכך לא תני לעיל זהו שאמרו עד שלא נזקק כו':

משנה נגעים, פרק ה':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב