משנה נגעים ה ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק ה · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

החליטו בשער לבן, הלך שער לבן וחזר שער לבן, וכן במחיה ובפשיון; בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור -- הרי היא כמו שהיתהא.

החליטו במחיה, והלכה המחיה וחזרה המחיה, וכן בשער לבן ובפשיון; בתחלה, בסוף שבוע ראשון, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור -- הרי היא כמו שהיתה.

החליטו בפשיון, הלך הפשיון וחזר הפשיון, וכן בשער לבן; בסוף שבוע ראשוןג, בסוף שבוע שני, לאחר הפטור -- הרי היא כמות שהיתה.

נוסח הרמב"ם

החליטו בשיער לבן והלך שיער לבן וחזר שיער לבן וכן במחיה ובפסיון בתחילה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור הרי הוא כמות שהיה החליטו במחיה והלכה מחיה וחזרה מחיה וכן בשיער לבן ובפסיון בתחילה בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור הרי הוא כמות שהיה החליטו בפסיון והלך הפסיון וחזר הפסיון וכן בשיער לבן בסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור הרי הוא כמות שהיה.

פירוש הרמב"ם

השרש אשר יתבאר בו והוא שמצורע כאשר הוחלט באחד מסימני טומאה והוסר זה הסימן אשר הוחלט בו ושב סימן טומאה אחר הנה הוא טמא שסימן טומאה נשאר בו ולא יטהר עד שיסורו סימני טומאה כולן לאומרו (ויקרא יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע ולשון ספרא נרפא שהלך לו נגעו נגע שהלך לו שער לבן הצרעת שהלכה לה מחיה ואמר כי כאשר החליטו בשער לבן והלך שער לבן וחזר שער לבן אחר או הלך שער לבן בכלל ונולדה בו מחיה או הלך שער לבן לגמרי ונולד לו פסיון וזהו ענין אמרו וכן במחיה ובפסיון הנה אין הבדל בין היות זה החלט אשר החליט בשער לבן או יהי' בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או יהיה לאחר הפטור מאשר הוחלט הנה הוא טמא כל עוד שתמצא בו סימן טומאה והוא אמרו הרי היא כמות שהיתה וכן אם החליטו במחיה ונעדרה המחיה ונתחדשה אחר זה מחי' אחרת או נעדרה המחי' לגמרי ונתחדש פסיון או שער לבן הנה הוא טמא כמו שהיה בין שהיה החלט במחיה ההיא בתחלה או בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור וכן כאשר החליטו בפסיון אשר אי אפשר זה זולת בסוף שבוע ראשון או בסוף שבוע שני או לאחר הפטור עוד הוסר זה הפסיון וחודש שער לבן הנה הוא טמא ולזה א) יאמר בזה ההיקש שהוסר הפסיון וחודשה המחיה לפי שלא כאשר הוסר הפסיון וחודשה המחיה בתוך האום יהיה טמא לפי שכבר אפשר להסרת הפסיון וחידוש המחיה שיתמעט הנגע מכגריס ויהיה טהור לפי מה שיתבאר בפרק שאחר זה:

פירוש רבינו שמשון

החליטו בשער לבן. הא דקתני בסוף הרי [היא] כמות שהיתה אכולהו קאי דאם הלך שער לבן ואח"כ חזר הרי היא כבתחלה וכן במחיה דאם הלך שער לבן וחזרה המחיה הרי היא כמות שהיתה:

ובפסיון. כמו כן אם הלך שער לבן ובא הפסיון שפשתה הבהרת הרי היא כמו שהיתה:

בתחלה. כלומר דין זה שאמרנו בין בתחלה החליטו בשער לבן בין בסוף שבוע ראשון החליטו בשער לבן כגון שהסגירו ובא שער לבן בסוף שבוע א' בין בסוף שבוע ב' החליטו בשער לבן כגון שעמד בעיניו וחזר והסגירו ובסוף שבוע שני בא שער לבן והחליטו בין לאחר הפטור החליטו בשער לבן כגון שעמד בעיניו ב' שבועות ופטרו ואחר הפטור בא שער לבן והחליטו בכל הני גווני אם הלך לו שער לבן וחזר שער לבן או מחיה או פסיון הרי היא כמות שהית' וכשיטה זו מתפרשת ההיא דהחליטו במחיה וכן ההיא דהחליטו בפסיון אלא דגבי החליטו בפסיון לא קתני בתחלה כדקתני באחריני משום דאין פסיון מטמא בתחלה ולא קתני נמי שהלך הפסיון ובאתה המחיה משום דמחיה הבאה במקום פסיון לא מטמאה דפסיון בחוץ ומחיה בעינן שתהא מבוצרת ובת"כ דריש ליה מדכתיב (ויקרא יג) אם פשה דהרי היא כמו שהיתה וקתני נמי גבי החליטו בפסיון והלך פסיון ובא פסיון וכן שער לבן והמחיה וצ"ל דההיא בשלא באה המחיה במקום הפסיון אלא באמצע הבהרת והתם נמי דריש ליה יכול יהא פסיון מטמא בתחלה תלמוד לומר (שם) אחרי הראותו אל הכהן:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

הלך שער לבן - שהוחלט בעבורו:

וחזר שער לבן - אחר תחתיו:

וכן במחיה וכן בפשיון - או שלא חזר שער לבן, אלא שנולדה בו מחיה שהיא ג"כ סימן טומאה, או שפשה הנגע:

בתחילה בסוף שבוע ראשון - כלומר, בין שההחלט היה בתחילה כשהובא אל הכהן, בין בסוף שבוע ראשון, בין בסוף שבוע שני, בין לאחר הפטור כגון שעמד בעיניו שני שבועות ופטרו ואחר הפטור בא שער לבן והחליטו, בכל הני גווני אם הלך לו שער לבן וחזר שער לבן, או מחיה או פשיון הרי היא כמות שהיתה. כלומר, נשאר בטומאה כמו שהיה, הואיל ויש בו סימן טומאה, אע"פ שאין זה אותו סימן שהיה בשעת החלט:

וחזר הפשיון וכן בשער לבן - הא דלא קתני הכא וכן במחיה, לפי שכשהלך הפשיון ובאת המחיה, פעמים שיהיה טהור, כגון שהמחיה מיעטה הנגע מכגריס ב:

פירוש תוספות יום טוב

הרי היא כמו שהיתה. לאומרו [ית'] (שם יד) והנה נרפא נגע צרעת מן הצרוע. ולשון ספרא. נרפא שהלך לו נגעו. נגע שהלך לו שער לבן. הצרעת שהלכה לה מחיה. הרמב"ם. וזו נדרשת בטהרת המצורע. ולא ידעתי למה לא הביא ברייתא דספרא ששנויה בלשון משנתינו. החליטו בשער לבן הלך לו וכו'. ומפיק ליה מרבויא דואם פשה תפשה:

וחזר הפשיון וכן בשער לבן. כתב הר"ב הא דלא קתני הכא וכן במחיה כו' פעמים שיהיה טהור כגון שהמחיה מעטה הנגע מכגריס. לפי מה שיתבאר בפ' שאחר זה. הרמב"ם. ור"ל שם במ"ב. ולא שתתמעטה מכגריס ואע"פ שעם המחיה עדיין הוא כגריס. דהא בהדיא תנן בפ' דלעיל מ"ו בהרת כגריס ובה מחיה כעדשה ושער לבן בתוך המחיה כו' הלך שער לבן טמא מפני המחיה. אלא שתמעטה מכגריס ר"ל שיעור הגריס שהוא שתהא סביב המחיה מכל צד כשיעור ב' שערות. ובחנם טרח הכסף משנה בריש פ"ג מהלכות טומאת צרעת להוכיח מפירוש הרמב"ם ומפירוש הר"ש דשיעור בהרת כגריס שהוא עם המחיה. והרי משנה שלימה היא בפרק דלעיל. והר"ש פירש טעם אחר דלא קתני וכן במחיה. משום דמחיה הבאה במקום פסיון לא מטמא. משום דפסיון בחוץ ומחיה בעינן שתהא מבוצרת. ע"כ. וזה תימה בעיני דא"כ גבי מחיה כי קתני וכן בפסיון היינו נמי במקום המחיה. ואין פסיון אלא בחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועוד בפרק דלקמן מ"ג שאין הנגע פושה לתוכו. וכן בשער לבן כשנולד פסיון לא מצית אמרת דבמקום שער הוא שפשה שאין שער לבן מבחוץ. כדתנן בר"פ דלעיל. ועכשיו מצאתי למהר"ם שכ' להא דהר"ש דלהכי לא קאמר וכן במחיה וכו' כיון דאינה מבוצרת. וכתב עלה וז"ל לא תקשי א"כ שער לבן נמי לא יטמא דבעינן שיהא בנגע. די"ל שהשער לבן עומד בנגע ושוכב חוצה לו במקום שיהיה שם פסיון. ע"כ. ועדיין מה שהקשיתי ממחיה גופה עומד במקומה:

בשער לבן בסוף שבוע ראשון. לא קתני בתחלה כדקתני באחריני. משום דאין פסיון מטמא בתחלה. הר"ש:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) הרי היא כו'. בספרא יליף ליה. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) לפי מה שיתבאר בפרק שאחרי זה [משנה ב']. הר"מ. ועיין לעיל פרק ד' משנה ו' דבהרת כגריס הוא עם המחיה, וכאן ר"ל שמיעטה השיעור שצריך להיות סביב המחיה מכל צד שיעור שתי שערות. ועתוי"ט:

(ג) (על המשנה) בסוף כו'. ולא תני בתחילה, משום דאין פשיון מטמא בתחילה. הר"ש:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בסוף פי' רעז"ל הא דלא קתני הכא וכן במחי' לפי שכשהלך הפשיון וכו'.אמר המלקט כן תירץ הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל תרצו דהא דלא תני שהלך פשיון ובאה מחי' דאין מחי' הבאה במקום פשיון סימן טומאה דפשיון חוץ לנגע ומחי' צריכה שתהי' מבוצרת ותימה דא"כ גבי מחי' נמי לא ליתני שבא פשיון דפשיון במקום מחיה אינו סימן טומאה דאין הנגע פושה לתוכו ובת"כ קתני גם גבי פשיון שבאת מחי' דקתני החליטו בפשיון והלך הפשיון וחזר הפשיון וכן שער לבן והמחי' וצריך לומר דההיא אינו חובה שבאת למקום הפשיון אלא שבאת למקום שהיא ראוי' לטמאת כגון באמצע הבהרת ע"כ. ועיין בספר קרבן אהרן פ' שני דפרשת נגעים סי' י"ב:

תפארת ישראל

יכין

הלך שער לבן:    שאח"כ נשרו אותן ש"ל שהחליטו בהן:

וחזר שער לבן:    שקודם שטיהרו הכהן. צמח ש"ל אחר תחתיו:

וכן במחיה ובפשיון:    ר"ל או שמחי' או פסיון בא תחת הש"ל שנשר:

בתחלה ובסוף שבוע ראשון בסוף שבוע שני לאחר הפטור:    ר"ל בין שהי' ההחלטה שהחליטו בהשער לבן קודם שנשר. בתחלה או בסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. ואחר שהחליטו באחד מהאופנים חזר ונשר:

הרי היא כמו שהיתה:    וא"צ הכהן לטמאו מחדש עבור הסי' טומאה החדש. דמ"ש סי' טומאה זה או זה [כך נ"ל דרק טרחת הכהן קמ"ל דא"צ. אבל לענין שישאר בטומאתו פשיטא דהרי לא טיהרו הכהן עדיין אחר שעבר הסימן טומאה הראשון. ואי מיירי בשנולד הסי' טומאה השני אחר שטיהרו מהראשון. פשיטא שצריך לטמאו מחדש ואינו מטמא למפרע הטהרה שהתעסק בהו ביני ביני. עוי"ל דנ"מ דאם אירע כך ברגל א"א שיטהרנו הכהן מסיט"ו שעבר ולא יטמאנו עבור הסיט"ו החדש עד אחר יו"ט]. ואף דבפסיון אין מחליטין בתחלה. זה הפשיון שאני שנולד אחר שהחליטו בש"ל:

והלכה המחיה:    שהתפשטה הנגע במקום המחיה:

ובפשיון:    שזה או זה בא תחת המחיה שהלכה לה:

הלך הפשיון וחזר הפשיון:    נ"ל דלהכי לא נקט הכא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. משום דדוקא בהי' בהנגע מחיה ופשיון ביחד. אז כשהלך הא' טמא מפני הב' [כפ"ד מ"ז]. אבל כשנולד המחיה אחרי שעבר הפשיון הרי זה כולל נמי שמהאום שהיתה כשיעור גריס הלך ממנה באמצע כשיעור הפסיון שפשתה הנגע בצד האחר. ונשאר מהאום ומהפסיון יחד כגריס. דהרי לכו"ע זה נמי הו"ל כעבר הפשיון [כפ"ד מ"ח] וכשנתהווה עי"ז מחיה באמצע הנשאר. אז בין לר"ע ובין לרבנן התם. לא יהי' הדין כבמשנתינו שתהי' כמו שהיתה דהיינו דאף קודם שיטמאו הכהן יהי' טמא. הא ליתא דהרי לרבנן התם כל שלא נשאר מהאום רק פחות מגריס חשבינן להנשאר כליתא. וא"כ אין כאן נגע כגריס ולא מחיה באמצעה וטהור לגמרי. ואפי' לר"ע התם דס"ל דמצטרפין הנשאר מהאום ופסיון הנשאר. עכ"פ מודה דכיון שלא נשאר מהאום כגריס. דיינינן להנשאר לפנינו מהאום ולהפשיון ביחד כנגע מחדש. דאע"ג שיש בנגע זו מחיה. עכ"פ כל עוד שלא יטמאו הכהן. כבר נתבטל טומאה ראשונה שבו [ואם פגע בו רגל רשאי להביא צפרים ולהתטהר מטומ' נגע הראשונה]. וכדקאמר התם בפירוש תראה בתחלה. ובמשנתינו הרי קאמר שנשאר בטומאתו. וא"כ אי הוה נקט תנא שהלך הפשיון ובא מחיה תחתיו. היה צריך לפרש דהיינו רק בהלך אותו פסיון בעצמו שפשה תחלה. ונשאר האום כגריס. ונולד בהאום מחיה. דאז לכ"ע. מדנשאר כגריס מהנגע הראשונה ונולד בה מחיה. הרי הוא בטומאתה כבתחילה. ומדהי' צריך להאריך בפירושו כאן להכי שביק לי' לגמרי. מדממילא שמעינן לה:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים