תוספות יום טוב על מכות ב

<< · תוספות יום טוב · על מכות · ב · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

חגורין. עיין במ"ד:

היה משלשל בחבית וכו'. קצת קשה אמאי לא קאמר ונפסק החבל ונפל עליו. כדקתני בסיפא ונראה לומר דנפל*) [פי'] שנשמט מידו. ולכך לא ר"ל נפסק. דא"כ לא אתיין כר' דאמר לקמן נפסק אינו גולה. תוס'. ועיין מ"ש במ"ג:

היה יורד בסולם. יש אומרים דתנא לא זו אף זו קתני לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות. דלמה לא נזהר. אלא אף משלשל חבית דשפיר מיזהר שלא ישבר חביתו אם נפל והרג חייב. ועוד דלא זו אלא אף יורד בסולם דטפי מיזהר כדי שלא יפול. אם הרג חייב. תוס':

כל שבדרך ירידתו גולה. כתב הר"ב דכתיב ויפל וכו'. והרמב"ם הטעים בטעם יפה בפ"ו מהלכות רוצח שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק. ודבר הרוב הוא להיות. שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה. הואיל ולא זרז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. אבל דרך עלייה אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא והוא כמו אנוס. ע"כ. ומ"ש הר"ב לאתויי אפי' ירידה שהיא לצורך עלייה. פירש רש"י כגון הרוצה להרים ידו בכח. וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג. דלא תימא הואיל וצורך עלייה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל. [ע"כ]. וכשהרג בעלייתו לאחוריו פטור. והיינו דתנן שלא בדרך ירידתו אינו גולה:

רבי אומר אינו גולה. פירש הר"ב ר' סבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע מדלא כתיב מעצו. וכתיב מן העץ מוכיח דיש אם למסורת כלומר כמו שנמסרה כתב של תיבה צריכין אנו לדורשה. ולא לפי המקרא ונשל בקמץ הנו"ן והוא מהקל שהוא פועל עומד בעצמו. שהברזל עצמו נשל. ולפי המסורת ונשל לשון רש"י פירושו שהשיל. וכ"כ התוס' שהוא ונישל כמו והשיל. ע"כ. ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך תתחלף השיל שהוא בנין הפעיל ואב בנשל שהוא נפעל ותולדה. כ"ש שאי אפשר לומר שהמלה בעצמה תחסר הה"א והיו"ד הוראת בנין הפעיל. שהרי לפי המסורת אנו אומרים ושאין לנו אלא ככתוב ואפילו הוראת משך קמ"ץ על האל"ף שיש למקרא אנו בורחים ממנו מפני המסורת גם לא נמצא חסר שתי ההוראות יחד ואף בה"א לבד לא נמצא כי אם בינותי בספרים. ואף בזה יש לפקפק ולומר שאפשר שהוא מהדגוש כמו לקצת מפרשים במלת ודיגום [ירמיה ט"ו ט"ז] על משקל קימו וקיבלו אע"פ שהיו"ד דגושה. ולא כן בדיגום כי נרפה הוא. כמו שנמצאים אחרים נרפים הם ודינם להדגש. אבל יתכן בעיני שהוא דורש ונשל בחירק הנו"ן ולא תמשך עמה יו"ד כלל. וזה כפי המסורת משא"כ כפי המקרא שיקרא נשל בקמ"ץ שאתה מוסיף הברה של אלף או ה"א בין נו"ן לשי"ן כמ"ש רש"י. אבל בקריאת החיר"ק אין כאן משך אות כלל ולפי זה הנו"ן אינה מן היסוד. כי אם להוראת בנין נפעל. ויאמר נא ונשל שע"י הברזל נשל קיסם [אחד] מן העץ המתבקע. ומ"ש הר"ב ורבנן סברי מן העץ מעצו וכו' דסברי יש אם למקרא ונשל קרינא ביה פעל עבר שהוא פועל עומד בעצמו כמו שפירשתי. ומה שכתב הר"ב והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא וכו' כלומר אבל רבי סבירא ליה דהאי לאו כח כחו הוא. והיינו דאמרינן בגמ' וכח כחו לרבי היכי משכחת לה. כגון דשדא פיסא [רגב אדמה] ומחיה לגרמא [עץ החריות] ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [אשכול התמרים] ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטול:

מן העץ המתבקע. יצא קיסם וניתז למרחוקו הרג. רש"י:

משנה ב

הזורק אבן לרשות הרבים. כתב הר"ב הכא עסקינן באשפה העשויה בר"ה להפנות בה בלילה וכו' כלומר וזרק בה ביום אבל באשפה שאינה עשויה להפנות בה אף בלילה וזרק בה בלילה ומקרי ויתיב וכו' אנוס הוא. דלית ליה לאסוקי אדעתא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל. תוס'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות רוצח:

הלז. נמצא בכתוב מי האיש הלזה (בראשית כ"ד) ובנוסח משנה דבירושלמי הלה:

הרי זה פטור. כתב הר"ב דכתיב ומצא פרט לממציא וכו' גמ'. למימרא דמצא מעיקרא משמע ורמינהו מצא. פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' [במשנה ב' פ"ט דערכין ובפירושה] אמר רבא הכא מעניניה דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף מצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא. והתם מעניניה דקרא ומצא דומיא דהשיגה ידו מה השיגה ידו מהשתא אף מצא נמי מהשתא. ובפרק הנחנקין בסנהדרין דף פ"ו דרשינן כי ימצא פרט למצוי. ורמינן קרא כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל (דברים כ"ב). ה"נ כי ימצא פרט למצוי. כגון של בית פלוני דשכיחי גבייהו. ושם הקשו בתוס' על ומצא פרט למצוי דערכין. ותירצו די"ל דריבויא הוא. ע"כ. ולא כתבו הך דהכא. ונראה דה"נ יש לתרץ דריבויא הוא. אבל אין נראה לחלק בין היכא דדרשינן פרט למצוי או פרט לממציא. דהא ליכא בינייהו אלא דבר הלמד מענינו וכי דרשינן פרט לממציא שמעינן דהיכא דכתיב ומצא. ושנלמד מענינו פרט למצוי דדרשינן ליה. ועמ"ש במשנה ב' פ"ט דסוטה:

רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. איצטריך למתני ולמזיק. דלא תימא שאם יש למזיק ג"כ רשות ליכנס דפטור. משום דעל הניזק להרחיק ולשמור את עצמו מן הנזק. כשיודע שיש להלה ג"כ רשות ליכנס:

מה חטבת עצים רשות. כתב הר"ב דאי בעי עייל וכו' לכאורה דאי בעי חטב הל"ל אלא דהכי מסיק בגמ' משום דקשיא לן מה חטבת עצים רשות דלמא מצוה כגון דסוכה. ודמערכה. ואע"ג דמשני לה דחטיבה עצמה אינה מצוה. דאי מצא חטוב אינו חוטב וכו' הא הדר אמר רבא דמגופיה דקרא איכא למשמע דמיירי ברשות מדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער. מה יער דאי בעי עייל וכו' דאשר משמע אי בעי. ופרכינן וכל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוה. אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה (במדבר י"ט) אי בעי מיטמא. ואי בעי לא מיטמא. אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו. אבל כי מיטמא במת מצוה דלא סגי דלא מיטמא ה"נ דפטור. ומסיק התם עוד טומאתו בו כתיב (שם) עוד קרא יתירה לדרשא הוא:

יצא האב המכה את בנו. להטותו לדרך אחרת. רש"י. ועיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. ומ"ש שם:

ושליח ב"ד. המלקה ארבעים לחייב מלקות. רש"י. ולשון הראב"ד [פ"ה מהלכות רוצח] שליח ב"ד שהא מלקה [יותר] ממה שאמדוהו ב"ד ומת תתת ידו. ע"כ. והרמב"ם פ"ה מהלכות רוצח כתב שליח ב"ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לדין והמיתו בשגגה:

משנה ג

האב גולה ע"י הבן. לשון הר"ב כשלא הכהו ללמדו תורה. או מוסר. או אומנות. דמוסר נמי כתיב (משלי כ"ט) יסר בנך ויניחך. ואומנות הא תנן בסוף קדושין לעולם ילמד אדם את בנו אומנות וכו':

חוץ מעל ידי גר תושב. כתב הר"ב שאם הרג בן ישראל בשוגג אינו גולה אלא נהרג. גמ' שנאמר (במדבר ל"ה) והיו לכם הערים למקלט. לכם ולא לגרים. ומ"ש דנהרג משום דקיי"ל [בסנהדרין דף נ"ז] דבן נח אין צריך התראה אלא אזהרתו זו היא התראתו. ומסיים הרמב"ם בפירושו אבל כשהרג ישראל לגר תושב יגלה ישראל ע"כ. ומתני' הכי קאמרה הכל גולין ע"י ישראל וישראל גולין על ידו. כלומר הכל אית בהו תרתי שבין שהוא ההורג או שהוא הנהרג. כל שיש יד ישראל באמצע בין שישראל נהרג או הורג. הרי יש כאן גלות לההורג. חוץ מעל ידי גר תושב. דלא מצינו ביה תרתי. שאע"פ שאם ישראל הרג לגר תושב גולה. מ"מ אם הוא הרג לישראל אינו גולה אלא נהרג. כך נראה בעיני. וס"ל להרמב"ם דהא דאמרינן בגמ' חוץ מעל ידי גר תושב אלמא גר תושב נכרי הוא אימא סיפא גר תושב גולה וכו' אמר רב כהנא לא קשיא כאן בגר תושב שהרג גר תושב כאן בגר תושב שהרג ישראל. דדוקא נקט גר תושב שהרג ישראל אבל איפכא לא. דאי לאו הכי הכי הל"ל שאני סיפא דבר מיניה הוא דהשתא הוה משמע דכל היכא דלאו בר מיניה הוא בין שהוא ההורג בין שהוא הנהרג אין כאן גלות. אלא ודאי דישראל שהרג לגר תושב אין הכי נמי דמחייב גלות. ואני תמה על הכ"מ שבפ"ה מהלכות רוצח השיג על לשון הרמב"ם שם ישראל שהרג בשגגה את העבד או את הגר תושב גולה. והשגתו מלשון המשנה דתנן הכל גולין ע"י ישראל וכו' חוץ מע"י גר תושב הרי בהדיא שישראל אינו גולה ע"י גר תושב. ונ"ל שטעות סופר יש בכאן וצריך למחוק גר תושב עכ"ל. ובודאי שהשגתו זו לאו השגה היא שהוא הבין דרכה דמתני' דתנן חוץ מע"י גר תושב כשאר ע"י דתנינן שהמכוון ע"י זה שנהרג והכא הא מפקא לה הגמ' מכי הא דהא אמרי' כאן בגר תושב שהרג ישראל. דש"מ דהאי ע"י לאו כגוונא דאינך הוא. אבל למאי דפרישית ניחא לישנא דע"י וכ"ש שהרמב"ם בפירושו העתיק חוץ מגר תושב. וכן הוא בפירש"י שבמשנה ושבגמ'. ובעל חכמת שלמה הגיה לגרוס כך והרי הראב"ד שהשיגו ג"כ להרמב"ם כמו שאכתוב בסמוך לא תפס עליו מן המשנה. והיינו טעמא דבגמ' מוכחת בידים מוכיחות דהאי ע"י לאו כאינך הוא דא"כ לשון כאן בגר תושב שהרג ישראל לא הוה ניחא ואי נמי גירסתו ג"כ מגר ולא ע"י. אבל מה שהשיגו הראב"ד הוא מדהוצרכו עבד וכותי מן הרבוי. אלמא גר תושב לא. ועוד כי יכה את רעהו כתיב (דברים י"ט). ע"כ.ובעיני שגם זו אינה השגה כלל דעבד וכותי מצריכין לרבויי שיהא גם הוא גולה כשהורג לישראל משא"כ גר תושב והכי דייק לישנא דגמ' הכל גולין ע"י ישראל לאתויי עבד וכותי. ש"מ דבהורג לישראל מרבינן להו. והא דתנו רבנן עבד וכותי גולה ולוקה ע"י ישראל וישראל גולה ולוקה ע"י כותי [ועבד] איכא למימר דסיפא משום לוקה איצטריך למתני. וכדמסיק כגון שהכהו הכאה שאין בהשיעור מיתה. וקמ"ל דלא מקשינן הכאה לקללה דבקללת עבד וכותי פטור. דכתיב (שמות כ"ב) בעמך לא תאור. בעושה מעשה עמך. ומלשון הכתוב רעהו לא קשיא דכיון דלענין ערי מקלט אשכחן דגר תושב חלוק מן הנכרי דנכרי שהרג לנכרי אין ערי מקלט קולטות לו. כדכתיב (במדבר ל"ה) ולבני ישראל תהיינה אבל לגר תושב קולטות כדכתיב (שם) ולגר ולתושב. הלכך אע"ג דאמעוט כשהרג הוא לישראל. מדכתיב והיו לכם דשמע מינה שהוא אינו גולה. מ"מ אין לנו למעט שיהא ג"כ הישראל שהרגו פטור מן הגלות. כיון דאשכחן שהם בכלל מצות ערי מקלט כשנהרג מגר תושב. וא"כ ה"ה כשנהרג מישראל. אלא דכשהוא הורג לישראל אמעוט מלכם. מכל הלין. דהשגותיו של הראב"ד אינן השגות כל שכן שהשגתו של הכ"מ מעיקרא לאו השגה היא. ודלשון הגמ' דלא נקטה אלא כאן בגר תושב שהרג לישראל דייקא כדעת הרמב"ם. ולפיכך אין למחוק מספרו של הרמב"ם כאשר כתב הכ"מ. וכ"ש שכן נמצא ג"כ בפירושו. מלבד ראה את זה מצאתי בספרי. שדרשו רעהו פרט לנכרי. רעהו פרט לגר. ומ"מ אי אפשר לתלות בשום פנים בטעות סופר מ"ש בשני חבורים שונים. אלא יש לנו לומר דדחי לה להא דספרי מקמי משמעות גמרא דידן:

וגר תושב אינו גולה אלא על ידי גר תושב. ועל ידו מיהא גולה דכתיב לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים [גמ']:

הסומא אינו גולה. כתב הר"ב דכתיב בלא ראות פרט לסומא. דמשמע כאן לא ראה. אבל רואה במקום אחר. פרט לסומא שאינו רואה בשום מקום. רש"י. והרמב"ם סוף פ"ו מהלכות רוצח יהיב טעמא מפני שהוא קרוב לאונס:

רבי מאיר אומר גולה. כתב הר"ב בלא ראות לרבות את הסומא. לאו דבלא ראות רבוייא הוא. אלא הכי מפרשינן בגמ' בלא ראות למעט. בבלי דעת למעט. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ורבי יהודה בבלי דעת פרט למתכוין הוא דאתא. ומפרשינן בגמ' דף ז' פרט למתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם. לנכרי והרג את ישראל. לנפל והרג בן קיימא. ונראה לי דהוא הדין לכל חינך נתכוין דתנן במשנה ב' פ"ט דסנהדרין. וכתבו התוס' דהכא. ורבי מאיר סבר פרט למתכוין וכו'. שמעינן משגגה. ותרתי שמעינן מינה:

רבי יוסי בר יהודה. בגמ' מוקמינן רבי יוסי בריהודה היא. שמע מינה דלא גרס בהדיא בר יהודה. וכן משמע עוד בגמ' סוף פ"ק אמתני' ר"י אומר עד שיהו פי שני עדיו וכו'. ומ"מ לא שלחתי יד להגיה כיון שהר"ב והרמב"ם העתיקו ר"י בר יהודה:

השונא. כתב הר"ב כל שלא דבר וכו' כדתנן במשנה ה' פרק ג' דסנהדרין:

מפני שהוא כמועד. כמותרה עליו ועובר על התראה דודאי לדעת הרגו. רש"י. ובגמ' והא לא אתרו ביה. והתראה בעינן. כדתנן ברפ"ה דסנהדרין. ומשני [ריב"י היא] דס"ל התראה לא נתנה אלא להבחין בין שוגג למזיד:

זה הכלל כל שהוא יכול לומר לדעת הרג וכו'. בגמ' תניא כיצד אמר ר"ש יש שונא וכו'. נפסק גולה נשמט אינו גולה פירש"י נפסק [החבל]. דומיא דנשמט הברזל מקתו [היא] דנשאר האגד בידו ונשמט דומיא דמן העץ המתבקע שאין נשאר בידו כלום:

משנה ד

לשלש שבעבר הירדן וכו'. כתב הר"ב. ומ"ב עיר וכו'. בגמ' דכתיב (במדבר ל"ה) ועליהם תתנו ארבעים ושתים עיר. ומסיים בה הרמב"ם פ"ח מה' רוצח כל הערים אשר תתנו ללוים ארבעים ושמנה עיר. הקישן הכתוב כולן זו לזו לקלוט. ע"כ. [*ובזה מתיישב דלא תקשה שאמר הכתוב (שם י"ח) בארצכם לא תנחל. וללוים אמר (שם) בתוך בני ישראל לא ינחלו נחלה הואיל ולצורך ישראל הופרשו. וכ"כ הרמב"ן ז"ל שם בפי' החומש] ומ"ש הר"ב אלא שאלו שש ערי מקלט בין נכנס וכו'. גמ' לתרוצי דלא תנן אלא שש. והאיכא עוד מ"ב. והוה מצי למימר נמי דאיכא בינייהו פלוגתא דר"י ור"מ דסוף פרקין:

לא היו שלש שבעבר הירדן קולטות. ומפני מה הבדילם משה אמר מצוה שבאה לידי אקיימנה. גמ':

משנה ה

ומכוונות להן הדרכים. עיין בריש קדושין בלשון דרך:

שנאמר תכין לך הדרך. כתב הר"ב ומקלט מקלט היה כתוב על פרשת דרכים. פירש רש"י בכל מקום שהיו שני דרכים מפוצלים. אחד פונה לעיר מקלט היה עץ תקוע באותו דרך וכתוב בו מקלט. גמ' מאי קרא תכין לך הדרך עשה הכנה לדרך:

ומוסרים לו שני תלמידי חכמים וכו' וידברו אליו. פי' הר"ב בשגגה בא מעשה זה לידו. בברייתא. והיינו דכתב הרמב"ם בפ"ה מה' רוצח כשמשיבין אותו מוסרים לו וכו' כדתנן לקמן ולא מפרש לה דכשמקדימין וכו' כדלקמן שמוסרין לו משום וכו' דאי בתחלת הניסה היאך יוכלו להחליט ולומר בשגגה. דלמא לא היא:

ר"מ אומר אף הוא מדבר וכו'. כתב הר"ב אין ת"ח נזקקין וכו'. וכ"כ הרמב"ם ולדבריהם ל"ג אף. והכי איתא בברייתא בגמ'. ותו התם אמרו לו הרבה שליחות עושה. פירש"י דברים שאינם נעשים ע"י האדם. נעשים ומתקבלים ע"י הרבה שלוחים:

משנה ו

רבי יוסי בר' יהודה אומר וכו'. כבר כתבתי במ"ו פ"ג דבכורים כמה מקומות שנשנה בל' פלוגתא וליכא דפליג. ומ"מ בכאן אפשר שרבינו הקדוש מחבר המשניות רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא שהוא עצמו חולק עליו בזה. וכדאיתא בברייתא בגמ'. רבי אומר מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד מזיד ואחד שוגג קולטות. והן אינן יודעין שבשוגג קולטות. במזיד אין קולטות. ועיין בפרק דלקמן משנה ט"ו ומ"ש שם:

בתחלה. תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו. זהו. אחד שוגג ואחד מזיד וכו'. ויליף טעמא מקרא (דברים י"ט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס] וגו'. משמע אם הרגו בכונה ינוס. וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו'. ל' רש"י בגמ':

ובית דין שולחין ומביאין וכו'. מי שנתחייב מיתה וכו'. שנאמר (שם) ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. מי שלא נתחייב מיתה וכו'. שנאמר (במדבר ל"ה) והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. ברייתא בגמ':

ואחד שעבר ממשיחתו. כתב הר"ב שארעו קרי וכו' ומנו אחר תחתיו. וכ"פ הרמב"ם. ורש"י מסיים בה וכשנתרפא כהן חוזר לעבודתו ועבר זה ממשיחתו:

רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה. כתב הר"ב דקרא אחרינא כתיב וכו' ורבנן כיון דלא כתיב הכהן הגדול לא דרשי ליה אלא חד מהנך הוא. גמ':

כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. כתב הר"ב והם פשעו כו'. דאי לאו הכי. מאי אכפת בקללתם והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כ"ו ב'). גמ':

משנגמר דינו מת כהן גדול ה"ז אינו גולה. כתב הר"ב דמשנגמר וכו' כאילו גלה. ותימא מאי סברא היא זו דהוי כאילו גלה משום שנגמר דינו. דבשלמא להחמיר עליו כדאשכחן בפרק בן סורר מ"ד אם משנגמר דינו ברח [ואח"כ] הקיף זקן התחתון דחייב ניחא. דאמרי' הואיל ונגמר דינו אין הקפת הזקן פוטרו מדינו שנתחייב בה. אבל לומר דגמר דינו בא להקל עליו זו אינה סברא כלל. ובגמ' אמרי' בטעמא דאינו גולה. דמיתת כהן מכפרה. ופירשו התוס' שהרי אילו גלה יום אחד ומת כהן גדול [הוא] חוזר. ואילו לא מת אפילו שהה כמה שנים אינו חוזר. ש"מ דמיתת כהן מכפרת מגלות. ע"כ. והוי ק"ו. ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו. מי שלא גלה. אינו דין שלא יגלה:

אם עד שלא נגמר דינו כו'. חוזר במיתתו של שני. דאמר קרא (במדבר ל"ה) וישב בה עד מות כ"ג אשר משח אותו בשמן הקדש. וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו [משנעשה זה רוצח]. [רש"י] מאי הו"ל למעבד [למה נענש מאחר דלא הוה כ"ג כשהרג זה] הו"ל לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש [גמ'] והלכך ליכא לאוקמי קרא לאחר שנגמר דינו. דהוה קשה מאי הול"ל למעבד:

משנה ז

ההורג כהן גדול וכ"ג שהרג. ובתרווייהו לא היה שם כ"ג אחר. הרמב"ם פרק ז' מהלכות רוצח:

אינו יוצא משם לעולם. עד מות כהן הגדול ואם יצא התיר עצמו למיתה. כדתנן בסמוך רוצח שיצא וכו'. הרמב"ם שם:

כך תחומה קולט. כדתניא וישב בה [בה] ולא בתחומה ישיבה אמרה תורה דלא. הא קליטה מקלטה. ועיין בגמ':

רבי יוסי הגלילי אומר מצוה ביד גואל הדם. דכתיב (שם) ורצח גואל הדם. ולא כתיב אם רצח. ור"ע אומר רשות ביד גואל הדם. מי כתיב ירצח. גמ':

וכל אדם אין חייבין עליו. ה"ג בכל הנוסחאות. וכן העתיקה הרמב"ם בפ"ה מהלכות רוצח. ובספר חכמת שלמה נמחק אין. ונראה משום דקשיא ליה דהיינו רשות. היינו אין חייבין והוה ליה לתנא לכללינהו ולמתני רשות ביד גואל הדם. וביד כל אדם. וי"ל דכלפי דקרא נקט לגואל הדם בהדיא. שנאמר ורצח גואל הדם. הלכך אר"ע רשות בידו. כלומר שהתורה נתנה רשות לגואל הדם דבפירוש אתמר בכתוב. ומכללא נמי שמעינן דכל אדם אם הרגו. אין חייבין עליו. שנאמר אין לו דם. ועיין מ"ש במ"ב פרק בתרא דביצה. ומ"ש הר"ב וה"מ שיצא מזיד. אבל יצא שוגג כל אדם שהרגו נהרג עליו. מפרש טעמא בגמ' שלא יהא סופו חמור מתחילתו. מה תחילתו [הרציחה] במזיד נהרג בשוגג גולה. אף סופו [צאתו חוץ לתחום] במזיד נהרג. בשוגג גולה:

הכל הולך אחר הנוף. כתב הר"ב בגמ' מפרש דאף אחר הנוף קאמר וכו' ושדינן נופו בתר עיקרו ואי עיקרו בחוץ וכו' דשדינן עיקרו בתר נופו. ומשום דבכולי גמ' שדינן נוף בתר עיקר. אצטריך הכא למימר דלענין מקלט זמנין דשדינן עיקר בתר נוף לחומרא. רש"י [סוף דף י"ב]:

הרג באותה העיר. רוצח שגלה לעיר מקלט. וחזר והרג באותה העיר בשוגג. גולה משכנה לשכונה בתוך העיר. כי מן העיר אינו רשאי לצאת מפני רציחה ראשונה. רש"י. ובגמ' מאי קרא. כי בעיר מקלטו ישב (שם) [וקרא יתירה הוא דמצי למכתב כי ישב שם] עיר שקלטתו כבר:

ובן לוי. שהוא מיושבי העיר והרג בשוגג גולה מעיר לעיר. שהוא רשאי לצאת מן העיר שלא גלה שם. רש"י:

משנה ח

כיוצא בו. בעל ח"ש הגיה דאינו מן המשנה. אלא שהוא סוף מימרא שכתבתי לעיל עיר שקלטתו כבר. וגם שם לישנא יתירא הוא. וטפי ניחא למימר דמן המשנה הוא. ודתנא מסרך סריך בלישנא דמ"ח בפרק בתרא דשביעית דהתם קאי אדלעיל מיניה המחזיר חוב בשביעית וכו'. *)אמר לו אעפ"כ וכו'. ועיין בסוף פרק קמא דדמאי [ד"ה הא]. ומ"ש שם. וכן מה שכתבתי בסוף ב"ב [מ"ז ד"ה וכן]. ומיהו יש ספרים דל"ג לה הכא:

שנאמר וזה דבר הרוצח. כלומר דבור בעלמא וכו'. כמ"ש הר"ב שם במסכת שביעית:

מעלים היו שכר וכו'. כתב הר"ב בארבעים ושנים עיר וכו' אבל בשש ערי מקלט כ"ע מודו וכו' דכתיב (במדבר ל"ה) והיו לכם הערים למקלט לכם לכל צרכיכם. אבל ארבעים ושנים עיר דכתיב (שם) ועליהם תתנו. לא אתא אלא לאקושינהו לקליטה. גמ':

רבי מאיר אומר לא היו מעלים להם שכר. דסבר עליהם תתנו כי הנך. מה הנך לכל צרכיכם. אף הני נמי לכל צרכיכם. גמ':

וחוזר לשררה שהיה בה. אם היה נשיא או ראש בית אב חוזר לגדולתו כשישוב לעירו במיתת כ"ג. רש"י. וטעמא דר"מ אכתוב לקמן:

רבי יהודה אומר לא היה חוזר וכו'. כתב הר"ב דכתיב ושב אל משפחתו וכו' האי קרא בעבד עברי כתיב וביה פליגי ר"י ור"מ בברייתא בגמ'. אלא דמסיימינן בה וכן בגולה ומפרשינן כדתניא ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו (שם) לארץ אחוזתו הוא שב. ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו. דברי ר' יהודה. ר"מ אומר אף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו גמר שיבה שיבה מהתם. פירוש דהתם בעבד עברי דייק ר"מ. ואל אחוזת אבותיו ישוב כאבותיו. שאף הוא שב למה שהחזיקו אבותיו [דמסתמא השררה משל אבותיו החזיק בה. דהכי קיי"ל לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו כדילפינן בספרי פ' שופטים בפ' המלך מבקרב ישראל. ופסקה הרמב"ם בפ"ד מהלכות כלי המקדש] וישוב דסיפא דההוא קרא דעבד עברי יתירא הוא. דמצי למכתב ושב אל משפחתו ואל אחוזת אבותיו ולשתוק. אלא מופנה הוא לדון הימנו גז"ש לרוצח נאמר כאן ישוב ונאמר להלן ישוב הרוצח. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר' יהודה. תימה דקיי"ל ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י וכמו שפסק ג"כ בפלוגתא דרישא. וכ"כ הרמב"ם בפירושו והלכה כר"י בשני המאמרים וכ"פ בחבורו [סוף] פ"ז מהלכות רוצח. ואין כדאי לומר שהכריע דהלכה כר"מ. משום דלישנא דואל אחוזת אבותיו ישוב. דייק טפי כר' מאיר:

משנה מכות, פרק ב':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב