משנה מכות ב ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת מכות · פרק ב · משנה ב | >>
הזורק אבן לרשות הרבים והרג, הרי זה גולה.
רבי אליעזר בן יעקב אומר, אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלז ט את ראשו וקבלה, הרי זה פטור.
זרק את האבן לחצרו והרג, אם יש רשות לניזק ליכנס לשם, גולה.
ואם לאו, אינו גולה, שנאמר (דברים יט, ה) ואשר יבא את רעהו ביער, מה היער רשות לניזק ולמזיק י ליכנס לשם, יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק [ ולמזיק ] ליכנס לשם.
אבא שאול אומר, מה חטבת עצים רשות, יצא האב המכה את בנויא, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דיןיב.
הַזּוֹרֵק אֶבֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג,
- הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
- אִם מִכְּשֶׁיָּצְאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ – הוֹצִיא הַלָּז אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ,
- הֲרֵי זֶה פָּטוּר.
- אִם מִכְּשֶׁיָּצְאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ – הוֹצִיא הַלָּז אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ,
- זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג,
- אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּזָּק לִכָּנֵס לְשָׁם,
- גּוֹלֶה;
- וְאִם לָאו, אֵינוֹ גּוֹלֶה,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט, ה), "וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר":
- מָה הַיַּעַר – רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם;
- יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת,
- שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּזָּק וְלַמַּזִּיק לִכָּנֵס לְשָׁם.
- אִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּזָּק לִכָּנֵס לְשָׁם,
- אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר:
- מָה חֲטִיבַת עֵצִים רְשׁוּת;
- יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ,
- וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ,
- וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין:
- מָה חֲטִיבַת עֵצִים רְשׁוּת;
הזורק את האבן לרשות הרבים, והרג - הרי זה גולה.
- רבי אליעזר בן יעקב אומר:
- אם משיצאת האבן מידו, הוציא הלה את ראשו וקיבלה - הרי זה פטור.
- רבי אליעזר בן יעקב אומר:
- זרק את האבן לתוך חצרו -
- אם יש רשות לניזק להיכנס לשם - גולה,
- ואם לאו - אינו גולה,
- שנאמר: "ואשר יבוא את רעהו ביער" (דברים יט ה),
- מה היער - רשות לניזק ולמזיק להיכנס לשם,
- יצאת חצר בעל הבית - שאין רשות לניזק להיכנס לשם.
- אבא שאול אומר:
- מה חטבת עצים רשות - יצא:
- האב המכה את בנו,
- והרב הרודה בתלמידו,
- ושלוח בית דין.
- מה חטבת עצים רשות - יצא:
יעלה על הדעת שזה קרוב למזיד לפי שזרק לרשות הרבים ולא יגלה, לפיכך הודיענו שהוא גולה. ובלבד שזרק למקום שאין דרך בני אדם לשבת שם באותה שעה אלא על דרך זרות במקרה, ולפיכך לא נחשבהו כמזיד וגולה.
ורבי אליעזר בן יעקב מביא ראיה ממה שנאמר "ומצא את רעהו"(דברים יט, ה), פרט לממציא את עצמו.
והלכה כרבי אליעזר בן יעקב וכאבא שאול:
זרק את האבן לרשות הרבים - ואע"ג דקרוב למזיד הוא, שהיה לו לחשוב שבני אדם מצוים ברשות הרבים תמיד, הכא עסקינן באשפה העשויה ברשות הרבים להפנות בה בלילה, ואינה עשויה להפנות בה ביום וזמנין דמקרי דיתיב בה ח, ומשום הכי גולה, דלאו פושע הוא ולא אנוס גמור הוא:
והוציא הלה את ראשו וקבלה פטור - דכתיב (דברים יט) ומצא את רעהו, פרט לממציא את עצמו:
אם יש רשות לניזק - שנתן לו בעל הבית רשות ליכנס:
מה חטיבת עצים רשות - דאי בעי עייל לחטוב ואי בעי לא עייל:
יצא האב הרודה את בנו - דמצוה קא עביד:
הזורק אבן לרשות הרבים. כתב הר"ב הכא עסקינן באשפה העשויה בר"ה להפנות בה בלילה וכו' כלומר וזרק בה ביום אבל באשפה שאינה עשויה להפנות בה אף בלילה וזרק בה בלילה ומקרי ויתיב וכו' אנוס הוא. דלית ליה לאסוקי אדעתא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל. תוס'. וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מהלכות רוצח:
הלז. נמצא בכתוב מי האיש הלזה (בראשית כ"ד) ובנוסח משנה דבירושלמי הלה:
הרי זה פטור. כתב הר"ב דכתיב ומצא פרט לממציא וכו' גמ'. למימרא דמצא מעיקרא משמע ורמינהו מצא. פרט למצוי שלא ימכור ברחוק ויגאל בקרוב וכו' [במשנה ב' פ"ט דערכין ובפירושה] אמר רבא הכא מעניניה דקרא ומצא דומיא דיער מה יער מידי דאיתיה מעיקרא אף מצא נמי מידי דאיתיה מעיקרא. והתם מעניניה דקרא ומצא דומיא דהשיגה ידו מה השיגה ידו מהשתא אף מצא נמי מהשתא. ובפרק הנחנקין בסנהדרין דף פ"ו דרשינן כי ימצא פרט למצוי. ורמינן קרא כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל (דברים כ"ב). ה"נ כי ימצא פרט למצוי. כגון של בית פלוני דשכיחי גבייהו. ושם הקשו בתוס' על ומצא פרט למצוי דערכין. ותירצו די"ל דריבויא הוא. ע"כ. ולא כתבו הך דהכא. ונראה דה"נ יש לתרץ דריבויא הוא. אבל אין נראה לחלק בין היכא דדרשינן פרט למצוי או פרט לממציא. דהא ליכא בינייהו אלא דבר הלמד מענינו וכי דרשינן פרט לממציא שמעינן דהיכא דכתיב ומצא. ושנלמד מענינו פרט למצוי דדרשינן ליה. ועמ"ש במשנה ב' פ"ט דסוטה:
רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם. איצטריך למתני ולמזיק. דלא תימא שאם יש למזיק ג"כ רשות ליכנס דפטור. משום דעל הניזק להרחיק ולשמור את עצמו מן הנזק. כשיודע שיש להלה ג"כ רשות ליכנס:
מה חטבת עצים רשות. כתב הר"ב דאי בעי עייל וכו' לכאורה דאי בעי חטב הל"ל אלא דהכי מסיק בגמ' משום דקשיא לן מה חטבת עצים רשות דלמא מצוה כגון דסוכה. ודמערכה. ואע"ג דמשני לה דחטיבה עצמה אינה מצוה. דאי מצא חטוב אינו חוטב וכו' הא הדר אמר רבא דמגופיה דקרא איכא למשמע דמיירי ברשות מדכתיב ואשר יבא את רעהו ביער. מה יער דאי בעי עייל וכו' דאשר משמע אי בעי. ופרכינן וכל היכא דכתיב אשר דאי בעי הוה. אלא מעתה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה (במדבר י"ט) אי בעי מיטמא. ואי בעי לא מיטמא. אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו. אבל כי מיטמא במת מצוה דלא סגי דלא מיטמא ה"נ דפטור. ומסיק התם עוד טומאתו בו כתיב (שם) עוד קרא יתירה לדרשא הוא:
יצא האב המכה את בנו. להטותו לדרך אחרת. רש"י. ועיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן. ומ"ש שם:
ושליח ב"ד. המלקה ארבעים לחייב מלקות. רש"י. ולשון הראב"ד [פ"ה מהלכות רוצח] שליח ב"ד שהא מלקה [יותר] ממה שאמדוהו ב"ד ומת תתת ידו. ע"כ. והרמב"ם פ"ה מהלכות רוצח כתב שליח ב"ד שהכה את בעל דין הנמנע מלבא לדין והמיתו בשגגה:
(ח) (על הברטנורא) כלומר וזרק בה ביום. אבל באשפה שאינה עשויה להפנות בה אף בלילה וזרק בה בלילה ומקרי ויתיב כו', אנוס הוא. דלית ליה לאסוקי אדעתיה דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל. תוספ':
(ט) (על המשנה) הלז. נמצא בכתוב מי האיש הלזה. ובירושלמי (וכן בבבלי. הרמ"ז) גרס הלה:
(י) (על המשנה) ולמזיק. איצטריך למתני ולמזיק, דלא תימא שאם יש למזיק גם כן רשות ליכנס דפטור, משום דעל הניזק להרחיק ולשמור את עצמו מן הנזק כשיודע שיש להלה גם כן רשות ליכנס:
(יא) (על המשנה) את בנו. להטותו לדרך אחרת. רש"י:
(יב) (על המשנה) ושליח ב"ד. המלקה ארבעים לחייב מלקות. ולשון הר"א, שליח ב"ד שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו. והר"מ כתב שהכה את הנמנע לבוא לדין והמיתו בשגגה:
הזורק אבן וכו': פרק המניח (בבא קמא דף ל"ב) ותוס' ריש פירקין. בפי' רעז"ל צריך להגיה וזמנין דמקרי אינש ויתיב בה ביום מש"ה גולה וכו' פי' ופושע לא הוי דהא אינה עשייה ליפנות ביום ואונס גמור נמי לא הוי למיפטריה מגלות דהא איכא דמקרי ויתיב:
ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו': פ' המניח (בבא קמא דף ל"ג) ולפי פסק הרי"ף ז"ל פטור מגלות ואפי' מד' דברים פטור אם הוזק וכ"ש מבשת כיון דלא ידע ביה בניזק כלל:
והוציא הלה: ס"א הלז בזי"ן:
את ראשו: כגון דרך חלון וקבלה פטור דכתיב ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו ומאי דקשה אהא מקרא דוהשיגה ידו ומצא כדי גאולתו כתבתיו בפ' בתרא דערכין. [וע' בתוי"ט]:
הוציא הלה את ראשו וקבלה ה"ז פטור: י"מ פטור מד' דברים דאנוס הוא שלא ידע שיוציא זה ראשו אבל חייב בנזק אע"ג דאנוס הוא דהתורה רבתה בנזק אונס כרצון וי"א דפטור לגמרי ואפילו מנזק דאע"ג דשאר אונס חייב בנזק הכא פטריה רחמנא דכתביה גבי גלות ומצא פרט לממציא את עצמו וס"ל דגזרת הכתוב הוא דמיעטו לגמרי אפילו מנזק ע"כ מן הטור עם בית יוסף ודעת ראשונה היא לרב בעל הטור ז"ל אבל הרי"ף והרמב"ם והרא"ש ז"ל פירשו פטור לגמרי כדכתיבנא:
זרק את האבן לחצרו: תוס' פ' המניח (בבא קמא דף ל"ב.) ס"א לתוך חצר כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
מה היער רשות לניזק ולמזיק ליכנס לשם אף כל רשות יצא וכו': כך מצאתי מוגה. ומלת ולמזיק מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא וכו' כך מצאתי מוגה. ונראה שכך מגיה ג"כ רש"ל ז"ל. בפי' רעז"ל מה חטבת עצים רשות דאי בעי עייל לחטוב ואי בעי לא עייל ע"כ. אמר המלקט אבל חטבת עצים דסוכה או דמערכה לא סגי דלא עייל וא"כ קרא ודאי לאו בחטבה דמצוה מיירי. וכתב הרי"א ז"ל ס"א ושליח בוי"ו. ובספר הפרפראות בפ' ואתחנן ואת גולן בבשן מלא וי"ו לומר שששה אינם גולין כגון אב המכה לבנו והרב לתלמיד וכו' כדאיתא במסכת מכות ע"כ נראה לענ"ד שמונה בכלל השלשה דבמתני' דבסמוך גר תושב וסומא ושונא אע"ג דאית בהו פלוגתא:
יכין
הרי זה גולה: אע"ג דכל זורק אבן מחצירו לרשות הרבים הו"ל עלייה לצורך ירידה ובכה"ג אמרינן דפטור כסי' ו', הכא מיירי שהמית בשעת ירידת האבן, ימיירי נמי שזרק האבן ביום לאשפה שבר"ה, ואין רגילין בני אדם לפנות שם ביום רק בלילה, ולפעמים גם ביום. דבכה"ג לאו פושע ולאו אנוס הוא. אבל ברגילין לפנות שם גם ביום, פושע וקרוב למזיד הוא. ובאין רגילין לפנות שם ביום כלל, אנוס הוא. ובשניהן אינו גולה, דרק בשוגג גולה:
ר' אליעזר בן יעקב אומר אם מכשיצאתה האבן מידו הוציא הלז את ראשו וקבלה הרי זה פטור: דכתיב ומצא רעהו, ולא בממציא עצמו:
מה היער רשות לניזק למזיק ליכנס לשם: ר"ל אף שיש רשות גם למזיק ליכנס שם, אפ"ה חייב. מיהו ביש רשות רק לניזק ליכנס שם, אינו גולה, דקרוב למזיד הוא:
אבא שאול אומר מה חטבת עצים רשות: דלא מצינו חטיבת עצים שיש בה מצוה מצד עצמה:
יצא האב המכה את בנו: שהכהו שילמוד תורה או אומנות:
והרב הרודה את תלמידו: שהכהו שישגיח על למודו. [ונ"ל דנקט באב מכה, וברב רודה. דרודה הוא לשון ממשלה. כמו הרודים בעם העושים במלאכה [מ"א ה'], ובל"א [אנטרייבען]. ור"ל אע"פ שהרב המכה כוונתו שישמע לדבריו, לא אמרינן לטובת עצמו עשה. ובאב נקט לשון הכאה, דקמ"ל אפילו לא הכהו בשעת למודו, רק כדי שישמע מה שילמדנו אחר, אפ"ה פטור]:
ושליח בית דין: לרמב"ם ר"ל שהכהו שיציית דינא. ולראב"ד מיירי שהכה לחייב מלקות, והכהו יותר ממה שאמדוהו ב"ד. [והא דתני לקמן [פ"ד מי"ד] דבהוסיף לו א' ומת. גולה. י"ל דהתם מיירי בטעה במניינו]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת