משנה מכות ב ו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת מכות · פרק ב · משנה ו | >>
רבי יוסי בר יהודה אומרכו, בתחלהכז, אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט, ובית דין שולחין ומביאין אותו משם.
מי שנתחייב מיתה בבית דין, הרגוהו.
ושלא נתחייב מיתה, פטרוהוכח.
מי שנתחייב גלות, מחזירין אותם למקומו, שנאמר (במדבר לה, כה) והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו וגו'.
אחד משוח בשמן המשחה ואחד המרובה בבגדים ואחד שעבר ממשיחתו, [ מחזירין את הרוצח ].
רבי יהודה אומר, אף משוח מלחמה מחזיר את הרוצח.
לפיכך אמותיהן של כהנים מספקות להן מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.
משנגמר דינו מת כהן גדול, הרי זה אינו גולה.
אם עד שלא נגמר דינו מת כהן גדול ומנו אחר תחתיו, ולאחר מכן נגמר דינו, חוזר במיתתו של שנילג.
רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר:
- בַּתְּחִלָּה,
- אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט,
- וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם.
- מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין, הֲרָגוּהוּ;
- וְשֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב מִיתָה, פְּטָרוּהוּ.
- מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת,
- מַחֲזִירִין אוֹתָם לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה, כה):
- "וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ" וְגוֹ'.
- אֶחָד מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה,
- וְאֶחָד הַמְּרֻבֶּה בִּבְגָדִים,
- וְאֶחָד שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחָתוֹ,
- מַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ.
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ.
- לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת,
- כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ.
- מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל,
- הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה.
- אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל,
- וּמִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו,
- וּלְאַחַר מִכֵּן נִגְמַר דִּינוֹ,
- חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי:
רבי יוסי ברבי יהודה אומר: בתחילה -
- אחד שוגג, ואחד מזיד - מקדימין לערי מקלט,
- ובית דין שולחין - ומביאין אותם משם,
- מי שנתחייב מיתה - הרגוהו,
- ושלא נתחייב מיתה - פטרוהו,
- ושנתחייב גלות - מחזירין אותו למקומו,
- שנאמר: "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה, וישב בה עד מות הכוהן הגדול, אשר משח אותו בשמן הקודש" (במדבר לה כה).
- אחד - משוח בשמן המשחה,
- ואחד - מרובה בבגדים,
- ואחד - שעבר ממשיחותו.
- רבי יהודה אומר:
- אף משוח מלחמה - מחזיר את הרוצח.
- לפיכך, אימותיהן של כהנים,
- מספקות להם מחיה וכסות - כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו.
[ז] *הערה 1: [נגמר דינו, ומת כוהן גדול - הרי זה אינו גולה.
- אם עד שלא נגמר דינו, מת כוהן גדול,
- ומנו כוהן אחר תחתיו - ולאחר מכן נגמר דינו,
- חוזר - במיתתו של שני.]
- ומנו כוהן אחר תחתיו - ולאחר מכן נגמר דינו,
כהן שעבר ממשיחתו - הוא כשיארע בו מום, או אירע בו קרי בכהן גדול ביום הכפורים, ומינו אחר תחתיו.
ובא בהורג נפש זכירת כוהן גדול שלוש פעמים, ["וישב בה עד מות הכהן"(במדבר לה, כה), "כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן"(במדבר לה, כח), "ואחרי מות הכהן הגדול"(במדבר לה, כח), אחד לכהן משוח ואחד למרובה בגדים ואחד לכהן שעבר].
ורבי יהודה שאומר משוח מלחמה, לפי שנאמר בהורג נפש "לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן"(במדבר לה, לב).
וחכמים אינם דורשים זה הפסוק לפי שלא אמר בו הכהן הגדול, וכשימות אחד מאלה חוזר ואף על פי שהאחד חי.
ואין הלכה כרבי יהודה:
ואחד המרובה בבגדים - שאחר שנגנזה צלוחית של שמן המשחה לא היה מתחנך להיות כהן גדול אלא בלבישת שמונה בגדים:
ואחד שעבר ממשיחתו - שאירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו כט. במיתת כל אחד מאלו הוא חוזר, אע"פ שהאחר חי. דשלש פעמים כהן גדול כתיב בפרשה:
רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה - דקרא אחרינא כתיב (במדבר לה) לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ורבנן, כיון דלא כתיב בההוא קרא הכהן הגדול לא דרשי ליה ל. והלכה כחכמים:
שלא יתפללו על בניהם שימותו - והם פשעו לא, שהיה להם לבקש רחמים על דורם שלא יארע בהן תקלה ולא בקשו:
משנגמר דינו - לגלות. דמשנגמר דינו ועומד לגלות כאילו גלה לב:
רבי יוסי בר' יהודה אומר וכו'. כבר כתבתי במ"ו פ"ג דבכורים כמה מקומות שנשנה בל' פלוגתא וליכא דפליג. ומ"מ בכאן אפשר שרבינו הקדוש מחבר המשניות רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא שהוא עצמו חולק עליו בזה. וכדאיתא בברייתא בגמ'. רבי אומר מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד מזיד ואחד שוגג קולטות. והן אינן יודעין שבשוגג קולטות. במזיד אין קולטות. ועיין בפרק דלקמן משנה ט"ו ומ"ש שם:
בתחלה. תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו. זהו. אחד שוגג ואחד מזיד וכו'. ויליף טעמא מקרא (דברים י"ט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס] וגו'. משמע אם הרגו בכונה ינוס. וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו'. ל' רש"י בגמ':
ובית דין שולחין ומביאין וכו'. מי שנתחייב מיתה וכו'. שנאמר (שם) ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. מי שלא נתחייב מיתה וכו'. שנאמר (במדבר ל"ה) והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. ברייתא בגמ':
ואחד שעבר ממשיחתו. כתב הר"ב שארעו קרי וכו' ומנו אחר תחתיו. וכ"פ הרמב"ם. ורש"י מסיים בה וכשנתרפא כהן חוזר לעבודתו ועבר זה ממשיחתו:
רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה. כתב הר"ב דקרא אחרינא כתיב וכו' ורבנן כיון דלא כתיב הכהן הגדול לא דרשי ליה אלא חד מהנך הוא. גמ':
כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. כתב הר"ב והם פשעו כו'. דאי לאו הכי. מאי אכפת בקללתם והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כ"ו ב'). גמ':
משנגמר דינו מת כהן גדול ה"ז אינו גולה. כתב הר"ב דמשנגמר וכו' כאילו גלה. ותימא מאי סברא היא זו דהוי כאילו גלה משום שנגמר דינו. דבשלמא להחמיר עליו כדאשכחן בפרק בן סורר מ"ד אם משנגמר דינו ברח [ואח"כ] הקיף זקן התחתון דחייב ניחא. דאמרי' הואיל ונגמר דינו אין הקפת הזקן פוטרו מדינו שנתחייב בה. אבל לומר דגמר דינו בא להקל עליו זו אינה סברא כלל. ובגמ' אמרי' בטעמא דאינו גולה. דמיתת כהן מכפרה. ופירשו התוס' שהרי אילו גלה יום אחד ומת כהן גדול [הוא] חוזר. ואילו לא מת אפילו שהה כמה שנים אינו חוזר. ש"מ דמיתת כהן מכפרת מגלות. ע"כ. והוי ק"ו. ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו. מי שלא גלה. אינו דין שלא יגלה:
אם עד שלא נגמר דינו כו'. חוזר במיתתו של שני. דאמר קרא (במדבר ל"ה) וישב בה עד מות כ"ג אשר משח אותו בשמן הקדש. וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו [משנעשה זה רוצח]. [רש"י] מאי הו"ל למעבד [למה נענש מאחר דלא הוה כ"ג כשהרג זה] הו"ל לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש [גמ'] והלכך ליכא לאוקמי קרא לאחר שנגמר דינו. דהוה קשה מאי הול"ל למעבד:
(כו) (על המשנה) ר' יוסי בר יהודה אומר. הכא נראה לי דשנאו בלשון פלוגתא, שרבינו הקדוש מחבר המשניות רומז בזה שהוא עצמו חולק עליו בזה, וכדאיתא בברייתא, רבי אומר מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד מזיד ואחד שוגג קולטות, והן אינן יודעין כו' במזיד אינן קולטות:
(כז) (על המשנה) בתחלה. תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו, זהו, אחד שוגג ואחד מזיד כו'. ויליף טעמא מקרא וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו והכהו נפש ומת ונס כו', משמע אם הרגו בכוונה ינוס. וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו'. רש"י:
(כח) (על המשנה) הרגוהו. פטרוהו. בברייתא מביא קראי עלייהו:
(כט) (על הברטנורא) וכשנתרפא כהן חוזר לעבודתו, ועבר זה ממשיחתו. רש"י:
(ל) (על הברטנורא) אלא חד מהנך הוא. גמרא:
(לא) (על הברטנורא) דאי לאו הכי, מאי איכפת בקללתם, והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא. גמרא:
(לב) (על הברטנורא) ותימה מאי סברא היא זו לומר כן לקולא כו. ובגמרא אמרינן בטעמא דאינו גולה, דמיתת כהן מכפרה. ופירשו התוספ', שהרי אילו גלה יום אחד ומת כהן גדול הוא חוזר, ואילו לא מת אפילו שהה כמה שנים אינו חוזר. שמע מינה דמיתת כהן מכפרת מגלות. ע"כ. והוי ק"ו, ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה:
(לג) (על המשנה) של שני. בגמרא יליף ליה מקרא. וטעמא, דהו"ל לבקש רחמים שיגמור דינו לזכות. רש"י. ועתוי"ט:
בתחלה: ובגמ' בברייתא מסיים בה ר' יוסי ב"ר יהודה גופיה מי שנתחייב מיתה הרגוהו שנאמר ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת מי שלא נתחייב מיתה פטרוהו שנאמר והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה וכתב הר"ר יהוסף ז"ל ס"א ל"ג ב"ר יהודה. וגם מחק מלות בבית דין. ופליג רבי אר' יוסי ב"ר יהודה ואמר מעצמן הן [גולין] כסבורין הן אחד שוגג ואחד מזיד קולטות והם אינם יודעים שבשוגג קולטות במזיד אינן קולטות פי' רש"י ז"ל רבי אומר לא אמר הכתוב שיגלה אלא הוא טועה וגולה ולימדך הכתוב שיקחוהו משם ויהרגוהו ע"כ: וביד שם פ"ה סי' ז' הביא דברי ר' יוסי ב"ר יהודה אע"ג דקיימא לן הלכה כרבי מחברו נראה הטעם הואיל ולא נשנו דברי רבי במשנה ועוד דפשטיה דקרא מסייע ליה לר' יוסי ב"ר יהודה:
אחד משוח וכו': ביד שם פ' ז' סימן ט' י"א. ובספר הפרפראות בפ' מסעי שלש פעמים כהן גדול בפרשה לומר אחד כהן גדול שנמשח ואחד מרובה בגדים ואחד כ"ג שעבר כולם משיבין הרוצח במיתתם ע"כ:
משוח בשמן המשחה: הם כהנים גדולים שהיו עד יאשיהו:
מרובה בבגדים: שאחר שנגנזה צלוחית של שמן המשחה בימי יאשיהו לא היה מתחנך להיות כהן גדול אלא בלבישת שמנה בגדים:
שעבר ממשיחותו: שאירע פסול בכהן גדול ושימש זה תחתיו וכשנתרפא כ"ג חזר לעבודתו ועבר זה ממשיחותו:
משוח מלחמה: כהן המשיח לומר במלחמה צרכי המלחמה אל ירך לבבכם וכל הענין עכ"ל רש"י ז"ל:
ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין את הרוצח ר' יהודה אומר וכו': כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל:
כדי שלא יתפללו על בניהם: שימותו. גמ' טעמא דלא מצלו הא מצלו מייתי והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא אמר ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו הלכך לא קללת חנם היא ואיכא דאמרי כדי שיתפללו על בניהם שלא ימותו טעמא דמצלי הא לא מצלי מייתי מאי ה"ל למעבד הכא אמרי טוביא חטא וזיגוד מנגיד התם אמרי שכם נסיב ומבגאי גזור אמר ההוא סבא מפירקיה דרבא שמיע לי שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו:
משנגמר דינו מת כ"ג: ה"ז אינו גולה. הרי"א ז"ל הגיה נגמר ומחק המם והשין. ואביי מפרש טעמא בגמרא ומה מי שגלה כבר יוצא עכשיו מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה דהא לאו גלות מכפרת אלא מיתת כהן הוא דמכפרת:
חוזר במיתתו של שני: מפ' טעמא רב כהנא בגמרא דאמר קרא וישב בה עד מות הכהן הגדול אשר משח אותו בשמן הקודש וכי הוא משח אותו אלא זה שנמשח בימיו והכהן הלז נענש משום שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא בקש אבל אם לא פשע שכבר בקש רחמים הכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף וגומר. ספרי עד מות הכהן הגדול ר"מ אומר רוצח מקצר ימיו של אדם וכ"ג מאריך ימיו של אדם אינו בדין שיהא מי שמקצר ימיו עומד לפני המאריך רבי אומר רוצח מטמא את הארץ ומסלק את השכינה וכ"ג גורם לשכינה שתשרה על הארץ ד"א לפי שהיה לו לכ"ג להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל ע"כ:
יכין
בתחלה: בתחלת משפט כל רוצח:
ואחד המרובה בבגדים: לאחר שנגנז שמן המשחה ע"י יאשיה [כיומא דנ"ב ב'], התחנך הכוה"ג בלבישת ח' בגדים [כפ"ז דיומא], ואז לא נקרא כהן משוח, רק מרובה בגדים:
ואחד שעבר ממשיחתו: שכשנולד מום עובר בכוה"ג או שנטמא כוה"ג או הוחלה, אז מינו אחר תחתיו. וכשחזר ראשון ונתרפא, חוזר ראשון לעבודתו, והשני נקרא משוח שעבר:
לפיכך אמותיהן של כהנים: של כל הכהנים הנ"ל [ולא זנום אבותיהן. דמסתמא היה הבן ממלא מקום אבותיו [כ(רמב"ם פ"ד מהל' כלי מקדש)]. וגם הוא עצמו לא יפרנסו, דזהו נגד כבודו דמחזי כמתירא מפניו. גם מחזיק החשד שעל שלא התפלל, או שלא היה ראוי שתקובל תפלתו לכך נהרג זה. אבל באמהות י"ל אהבתם קלקלה השורה. ולכן נמי אמהות ולא אבות, דנשים רכי לבב טפי [מגילה י"ד ב']. ועוד דא"כ כל עני יברח לשם כדי שיפרנסו הכוה"ג וד"ק]:
מספקות להן מחיה וכסות כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו: ואפשר שתקובל תפלתן, מדפשעו שלא התפללו שלא יארע בימיהן כך. דאל"כ קללת חנם אל תבוא כתיב:
משנגמר דינו: של החייב לגלות:
הרי זה אינו גולה: דהרי אפילו כבר גלה, יוצא במיתת כוה"ג. א"כ העומד לגלות, דכגלה דמי [כמנחות דק"ב ב'] ומיתת כה"ג כבר כפרה עליו, אינו דין שנפטר [ודו"ק]:
חוזר במיתתו של שני: אף שלא הרג זה בימיו [עי' סי' מ"א]. עכ"פ פשע, שהיה לו להתפלל שיצא דינו לזכות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת