משנה מכות ב א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת מכות · פרק ב · משנה א | >>
אלו הן הגולין, ההורג נפש בשגגה (במדבר לה, ט-לד/דברים יט, ד-ז)
היה מעגל במעגילה ונפלה א עליו והרגתו, היה משלשל בחבית ונפלה עליו והרגתו, היה יורד ב בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה.
אבל אם היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו, היה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה עליו והרגתו, היה עולה בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה אינו גולה.
זה הכלל, כל שבדרך ירידתו, גולה.
ושלא בדרך ירידתו, אינו גולה.
נשמט הברזל מקתו והרג, רבי אומר, אינו גולה.
וחכמים אומרים, גולה.
מן העץ ו המתבקע, רבי אומר, גולה.
וחכמים אומרים, אינו גולה.
אֵלּוּ הֵן הַגּוֹלִין:
- הַהוֹרֵג נֶפֶשׁ בִּשְׁגָגָה.
- הָיָה מְעַגֵּל בַּמַּעְגֵּלָה,
- וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ;
- הָיָה מְשַׁלְשֵׁל בֶּחָבִית,
- וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ;
- הָיָה יוֹרֵד בַּסֻּלָּם,
- וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ,
- הֲרֵי זֶה גּוֹלֶה.
- אֲבָל אִם הָיָה מוֹשֵׁךְ בַּמַּעְגֵּילָה,
- וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ;
- הָיָה דּוֹלֶה בֶּחָבִית,
- וְנִפְסַק הַחֶבֶל,
- וְנָפְלָה עָלָיו וַהֲרָגַתּוּ;
- הָיָה עוֹלֶה בַּסֻּלָּם,
- וְנָפַל עָלָיו וַהֲרָגוֹ,
- הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גּוֹלֶה.
- זֶה הַכְּלָל:
- כֹּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ,
- גּוֹלֶה;
- וְשֶׁלֹּא בְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ,
- אֵינוֹ גּוֹלֶה.
- כֹּל שֶׁבְּדֶרֶךְ יְרִידָתוֹ,
- נִשְׁמַט הַבַּרְזֶל מִקַּתּוֹ וְהָרַג,
- רַבִּי אוֹמֵר, אֵינוֹ גּוֹלֶה;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, גּוֹלֶה.
- מִן הָעֵץ הַמִּתְבַּקֵּעַ,
- רַבִּי אוֹמֵר, גּוֹלֶה;
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינוֹ גּוֹלֶה:
אלו הן הגולין -
- ההורג נפש בשגגה -
- היה מעגל במעגלה - ונפלה עליו והרגתו,
- היה משלשל בחבית - ונפלה עליו והרגתו,
- היה יורד בסולם - ונפל עליו והרגו,
- הרי זה גולה.
- אבל, אם היה מושך במעגלה - ונפלה עליו והרגתו,
- היה דולה בחבית, ונפסק החבל - ונפלה עליו והרגתו,
- היה עולה בסולם - ונפל עליו והרגו,
- הרי זה אינו גולה.
- זה הכלל -
- כל שדרך הורדתו - גולה,
- ושלא כדרך הורדתו - אינו גולה.
- נשמט הברזל מקנתו, והרג -
- רבי אומר: אינו גולה.
- וחכמים אומרין: גולה.
- מן העץ המתבקע -
- רבי אומר: גולה.
- וחכמים אומרין: אינו גולה.
המעגל במעגלה - היא אבן חלקה, שהבנאין אצלנו מחליקין וממשמשין בו השטחים עד שמבהיקין.
ואמרו כל שדרך ירידתו - ואפילו ירידה שהיא לצורך עליה, כמו שנאמר "ויפל עליו וימות"(במדבר לה, כג).
ורבי אומר, שזה שנאמר "ונשל הברזל מן העץ"(דברים יט, ה) רוצה לומר מן העץ המתבקע, וחכמים אומרים מעצו.
ופירוש קתו - העץ שאוחזין ביד:
אלו הן הגולין - היה מעגל במעגילה. אבן חלקה עגולה שמעגלין אותה על גבי הסיד או הטיט שבעלייה להשוות הסדקים:
היה משלשל בחבית - מלמעלה למטה:
אבל אם היה מושך במעגילה - ממטה למעלה:
כל שבדרך ירידתו גולה - דכתיב (במדבר לה) ויפל עליו, עד שיהא דרך נפילה ג. וכל, לאתויי אפילו ירידה שהיא לצורך עלייה ד:
נשמט הברזל מקתו - מבית יד שהוא תקוע בו:
רבי אומר אינו גולה - רבי סבר ונשל הברזל מן העץ זה עץ המתבקע, ולא עצו שהוא תקוע בו ה. ורבנן סברי מן העץ, מעצו שהוא תקוע בו. והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא ז, וע"י כח כחו אינו גולה:
חגורין. עיין במ"ד:
היה משלשל בחבית וכו'. קצת קשה אמאי לא קאמר ונפסק החבל ונפל עליו. כדקתני בסיפא ונראה לומר דנפל*) [פי'] שנשמט מידו. ולכך לא ר"ל נפסק. דא"כ לא אתיין כר' דאמר לקמן נפסק אינו גולה. תוס'. ועיין מ"ש במ"ג:
היה יורד בסולם. יש אומרים דתנא לא זו אף זו קתני לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות. דלמה לא נזהר. אלא אף משלשל חבית דשפיר מיזהר שלא ישבר חביתו אם נפל והרג חייב. ועוד דלא זו אלא אף יורד בסולם דטפי מיזהר כדי שלא יפול. אם הרג חייב. תוס':
כל שבדרך ירידתו גולה. כתב הר"ב דכתיב ויפל וכו'. והרמב"ם הטעים בטעם יפה בפ"ו מהלכות רוצח שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק. ודבר הרוב הוא להיות. שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה. הואיל ולא זרז עצמו ותיקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. אבל דרך עלייה אין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא והוא כמו אנוס. ע"כ. ומ"ש הר"ב לאתויי אפי' ירידה שהיא לצורך עלייה. פירש רש"י כגון הרוצה להרים ידו בכח. וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח ובהשפלתו הרג. דלא תימא הואיל וצורך עלייה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל. [ע"כ]. וכשהרג בעלייתו לאחוריו פטור. והיינו דתנן שלא בדרך ירידתו אינו גולה:
רבי אומר אינו גולה. פירש הר"ב ר' סבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע מדלא כתיב מעצו. וכתיב מן העץ מוכיח דיש אם למסורת כלומר כמו שנמסרה כתב של תיבה צריכין אנו לדורשה. ולא לפי המקרא ונשל בקמץ הנו"ן והוא מהקל שהוא פועל עומד בעצמו. שהברזל עצמו נשל. ולפי המסורת ונשל לשון רש"י פירושו שהשיל. וכ"כ התוס' שהוא ונישל כמו והשיל. ע"כ. ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך תתחלף השיל שהוא בנין הפעיל ואב בנשל שהוא נפעל ותולדה. כ"ש שאי אפשר לומר שהמלה בעצמה תחסר הה"א והיו"ד הוראת בנין הפעיל. שהרי לפי המסורת אנו אומרים ושאין לנו אלא ככתוב ואפילו הוראת משך קמ"ץ על האל"ף שיש למקרא אנו בורחים ממנו מפני המסורת גם לא נמצא חסר שתי ההוראות יחד ואף בה"א לבד לא נמצא כי אם בינותי בספרים. ואף בזה יש לפקפק ולומר שאפשר שהוא מהדגוש כמו לקצת מפרשים במלת ודיגום [ירמיה ט"ו ט"ז] על משקל קימו וקיבלו אע"פ שהיו"ד דגושה. ולא כן בדיגום כי נרפה הוא. כמו שנמצאים אחרים נרפים הם ודינם להדגש. אבל יתכן בעיני שהוא דורש ונשל בחירק הנו"ן ולא תמשך עמה יו"ד כלל. וזה כפי המסורת משא"כ כפי המקרא שיקרא נשל בקמ"ץ שאתה מוסיף הברה של אלף או ה"א בין נו"ן לשי"ן כמ"ש רש"י. אבל בקריאת החיר"ק אין כאן משך אות כלל ולפי זה הנו"ן אינה מן היסוד. כי אם להוראת בנין נפעל. ויאמר נא ונשל שע"י הברזל נשל קיסם [אחד] מן העץ המתבקע. ומ"ש הר"ב ורבנן סברי מן העץ מעצו וכו' דסברי יש אם למקרא ונשל קרינא ביה פעל עבר שהוא פועל עומד בעצמו כמו שפירשתי. ומה שכתב הר"ב והלכה כחכמים. דעץ המתבקע כח כחו הוא וכו' כלומר אבל רבי סבירא ליה דהאי לאו כח כחו הוא. והיינו דאמרינן בגמ' וכח כחו לרבי היכי משכחת לה. כגון דשדא פיסא [רגב אדמה] ומחיה לגרמא [עץ החריות] ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [אשכול התמרים] ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטול:
מן העץ המתבקע. יצא קיסם וניתז למרחוקו הרג. רש"י:
(א) (על המשנה) ונפלה. ולא תני נפסק החנ:ל. ונראה לי דנפילה פירוש שנשמט מידו. ולכך לא ר"ל ונפסק דא"כ לא אתיא כרבי דאמר לקמן נפסק אינו גולה. תוספ':
(ב) (על המשנה) יורד. לא זו אף זו קתני. לא זו מעגל דודאי יש לחייבו גלות, דלמא לא נזהר, אלא אף משלשל חבית דשפיר מוזהר שלא ישבר חביתו, אם נפל והרג חייב. ועוד דלא זו אלא אף יורד בסולם דטפ. מוזהר כדי שלא יפול, אם הרג חייב. תוספ':
(ג) (על הברטנורא) והר"מ הטעים הטעם יפה, שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק, ודבר קרוב הוא להיות, שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה, והואיל ולא זרז עצמו ותקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה. אבל דרך עלייה אין זה הדבר הקרוב להיות ברוב העתים, אלא כמו פלא הוא והוא כמו אנוס:
(ד) (על הברטנורא) כגון הרוצה להרים ידו בכח וגרזן בידו ומשפיל תחלה את גופו ושוחה לפניו כדי להרים בכח, ובהשפלתו הרג. דלא תימא הואיל וצורך עלייה היא פטור מגלות דהא כתיב ויפל. רש"י. וכשהרג בעלייתו לאחוריו, פטור. והיינו דתנן שלא בדרך ירידתו אינו גולה:
(ה) (על הברטנורא) עיין בתוי"ט שהאריך בטעם פלוגתתן בקרא ע"פ הדקדוק:
(ו) (על המשנה) מן העץ כו' יצא קיסם וניתז למרחוק והרג. רש"י:
(ז) (על הברטנורא) כלומר ורבי סבר דהאי לאו כח כחו הוא. ועתוי"ט:
ס"א פרק י"ג וקאי אסנהדרין:
משלשל בחבית וכו': ועיין בתוס' דבגמרא בפירקין דף ט' ע"ב וברש"י ז"ל אשר שם:
היה מעגל במעגילה: פי' כמנהג ארץ ישראל שלוקחין אבן גדולה ומוליכין אותה על הגג הנה והנה כדי להחליק את הגג שלא ירדו הגשמים לבית ופעמים דוחפים אותה לפניו ופעמים מושכין אותה אליו הר"ר יהוסף ז"ל:
היה מושך במעגילה: תוס' פרק הנשרפין (סנהדרין דף ע"ז) ופי' רש"י ז"ל ובדחיפתו קורהו מעגל ובמשיכתו קורהו מושך ומעגילה חתיכת עץ עבה וחלקה ובה בית יד ודוחפה לצד השפוע וחוזר ומושכה אליו וחוזר והטיט מתמרח ומחליק:
היה עולה בסולם: ובספר הפרפראות פרשת שופטים ושלשת ב' במסורת דין ושלשת תרד מאד רמז למה שאמרו דרך ירידה גולה דרך עלייה אינה גולה וזהו תרד שהרגו דרך' ירידה אז ושלשה שילך לערי מקלט ע"כ:
זה הכלל כל שבדרך הורדתו גולה ושלא בדרך הורדתו אינה גולה: כצ"ל. וכך הגיה הרי"א ז"ל. כל לאתויי אפילו ירידה שהיא לצורך עליה אינו גולה דמרבינן ליה מקרא דכתיב או השליך עליו לפטורא לדעת הרמב"ם ז"ל כיצד היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחת רגליו ונפלה והמיתה פטור מן הגלות שעסיקתו לעלות חשבינן לה דרך עליה והשליכה שנפלה מפני שהיה דוחקה הוי ירידה שהיא לצורך עלי' ופטור עליה אבל רש"י ז"ל מפרש דמרבינן לה לחיובא וגולה והרמב"ם ז"ל בפ' ששי דהלכות רוצח השמיט בבא דהיה מושך במעגילה וכתב הכסף משנה דלא ידע למה ומ"מ נלמד הוא משאר דינים ע"כ וז"ל הרמב"ם ז"ל מי שהיה דולה את החבית להעלות לגג ונפסק החבל ונפלה על חברו או שהיה עולה בסולם ונפל על חברו והרגו פטור מן הגלות שזה כמו אנוס הוא שאין זה דבר הקרוב להיות ברוב העתים אלא כמו פלא הוא אבל אם היה משלשל את החבית ונפלה על חברו והרגתהו היה יורד בסולם ונפל על חברו היה מעגל במעגילה ונפלה על חברו גולה שנאמר ויפל עליו וימת שיפול דרך נפילה שהרי דרך נפילה מצוי ברוב העתים להזיק ודבר קרוב הוא להיות שהרי טבע הכבד לירד למטה במהרה והואיל ולא זרז עצמו ותקן מעשיו יפה בשעת ירידה יגלה וכן כל כיוצא בזה ע"כ. ובערוך בערך מת בפ' אלו נערות בגמרא הבא על בתו אין לי אלא מיתות חמורות שלא ניתנה שגגתן לכפרה פי' דרך עליה לא ניתנה שגגתה לכפרה שפטור מגלות דלא סגי ליה מיתות קלות היכא דהרגו דרך ירידה דניתנה שגגתה לכפרה וחייב גלות גלות מכפרת עליו ע"כ:
נשמט ברזל מקתו: בערוך הביאו בערך קנת נשמט ברזל מקנתו והרג וכו':
מן העץ המתבקע רבי אומר גולה: דס"ל ונשל הברזל מן העץ זהו עץ המתבקע לא ענו שהוא תקוע בו שהרי לא אמר קרא ונשל הברזל מעצו ועוד נאמר עץ למעלה לכרות העץ ונאמר עץ למטה הברזל מן העץ מה עץ האמור למעלה מן העץ המתבקע אף עץ האמור למטה מן העץ המתבקע והוי ונשל לרבי כמו ונישל פי' והשיל מן העץ המתבקע ורבנן סברי ונשל קרינן שהברזל עצמו נשל מעל עצו. ומ"מ לשון הגמרא על מימרת רב פפא דחוק קצת. וגרסינן בפירקין ובס"פ כיצד הרגל נתכוין לזרוק שנים וזרק ד' לענין גלות פטור דכתיב אשר לא צדה ופי' רש"י ז"ל בלשון שני פטור מגלות דהכי משמע שלא צדה שלא נתכוין לצוד ולזרוק אצלו ינוס פרט לזה שצד ע"כ והקשו שם תוס' ותימא דהא פליגי רבי ורבנן בנשמט ברזל מקתו ומן העץ המתבקע דמר מחייב בהאי ומר מחייב בהאי ואמאי חייב והא הוי כמו נתכוין לזרוק שתים וזרק ד' שנתכוין לבקע עצים שלפניו והלך למרחוק ע"כ. וביד פ' ששי דהלכות רוצח ושמירת נפש סימן י"ב י"ג ט"ו. ושם כתב הכסף משנה דנראה שרבינו ז"ל מפרש מן העץ המתבקע אנשמט ברזל דרישא קאי ודלא כרש"י ז"ל שפירש מן העץ המתבקע יצא קיסם וניתז למרחוק והרג ע"כ:
יכין
אלו הן הגולין: הקדמת פ"ב ג' מיני שוגג הן.
- א) שוגג גמור שאין שם פשיעה אבל היה יכול לזהר, כגון משלשל בחבית להורידה או יורד בסולם ונפל החבית או האדם והרגו, חייב גלות ; וכן בהיה אבן בחיקו וידע בו, ושכח ונפל האבן והמית, בכל כה"ג היה יכול לזהר וחייב גלות, ולפיכך לא חייבה התורה גלות רק להורג דרך הורדה דכל מוריד עיניו למטה והיה יכול ליזהר:
- ב) שוגג שקרוב לאונס, כגון שזרק אבן, והויא הלה ראשו מחלון וקבלה, או שאירע שאר אונס דלא הו"ל למרמי אנפשיה, וכן כל רציחה שאירע בדרך עלייה, כגון שרצה להעלות חבית או היה עולה בסולם, ונפלו והמיתו, פטור מגלות:
- ג) שוגג שקרוב למזיד, כגון שפשע, שהיה הולך בחשיכה וסכין בידו, ותקעו בלב חבירו, יאו שדחפו בגופו והמיתו, אינו נקלט בגלות, וכל מקום שימצאנו גואל הדם רשאי להרגו. מיהו גם שוגג גמור, דוקא במת תחת ידו מיד, אבל בהכהו מכת מות, אפילו שחט בו רוב שנים, או שמת מכח כחו פטור מגלות [כ"ז מרמב"ם פ"ו מרוצח (פ"ו מהל' רוצח)]:
לערי מקלט:
היה מעגל במעגילה: אבן עגול וחלוק, שמגלגלין אותו על טוח הטיט שבגג להשוות הסדקים:
היה משלשל בחבית: מלמעלה למטה:
הרי זה גולה: וצריכא כולהו. דלא תימא דוקא במעגילה חייב מדלא נזהר יפה, להכי קמ"ל אפילו חבית, דוודאי נזהר שלא תשבר, אפ"ה חייב. וקמ"ל תו עולה בסולם, אף דבהא וודאי נזהר היה שלא יפול ותשבר מפרקתו, אפ"ה בנפל חייב גלות. [ונ"ל דמשו"ה לא נקט נמי הכא בהיה קשור החבית בחבל, כבסיפא. דלפי דברינו בכה"ג לא הוה קמ"ל רבותא כל כך בבבא דחבית, דאף דיכול ליזהר ליקח חבל עב וחזק. עכ"פ בשעת נתיקת החבל אין בידו להיות נזהר בו שלא יתנתק. משא"כ במוריד החבית בידיו, אפשר שיהיה נזהר שלא ישמט מבין ידיו]:
אבל אם היה מושך במעגילה: ממטה למעלה דדוקא בהמיתו בהורדה חייב, דכתיב ויפל עליו:
זה הכלל: לאתוייה ירידה שאפילו היא לצורך עלייה, כמבקע עצים, שמשפיל תחילה הקרדום לאחוריו, כדי להרימה אח"כ יפה, אם המית בדרך ירידה שם חייב. וכשהמית בהעלאה שלפניו, אף שהיא צורך ירידה פטור:
ושלא בדרך ירידתו: נ"ל דמשו"ה לא נקט בקיצור, בדרך עלייה אינו גולה. דקמ"ל דאפילו העלה כדי להוריד עי"ז לאחוריו, וכלעיל, אפ"ה כיון שלא היה בדרך ירידתו פטור. א"נ קמ"ל אף שלא היה דרך עלייה וכגון שהוליך סכין בידו ונתקע בלב חבירו, אינו גולה, דזו פשיעה היא ואינו נקלט מדלא הוה דרך ירידה:
אינו גולה: שנאמר ויפל עליו. וטעם הכתוב, דבדרך ירידה מצוי להזיק, מדדרך כל דבר ליפול למטה, ונמצא עלול להזיק, וגם האדם המוריד הדבר, עיניו למטה, ויכול לזהר יפה, ולכן יענש בגלות. משא"כ דרך עלייה ב' לטיבותא, שאינו מצוי כל כך שיקרה ההפך מרצונו, וגם אין עיניו במה שלאחריו למטה, ולהכי הו"ל קצת אנוס, ומה"ט כל שאין בו עלייה וירידה, כפלוגתא דרבי ורבנן לקמן במשנה, אזלינן בתר אומדנא דנהוי שוגג או אונס או פשיעה וכדדרשינן מקרא:
נשמט הברזל מקתו: מהיד של קרדום:
רבי אומר אינו גולה: דלר' מדכתיב ונשל הברזל מהעץ, ולא כתיב מעצו, ש"מ דהאי ונשל פעל יוצא הוא, כמו ונשל ה' אלהיך את הגוים [דברים ז'], דהו"ל ונשל כמו ונישל בפיעל דהוא וודאי יוצא. ור"ל שהברזל שבקרדום השיל בקעת מעץ המתבקע, והבקעת קפץ והמית. ולרבנן, עכ"פ המשך המקרא הכא לא משמע שיהיה פועל יוצא. דמדלא כתיב ונשל הברזל את העץ, רק כתיב מן העץ, ש"מ דהכא פעל עומד הוא, וה"ק קרא, הברזל עצמו נשל ונשמט מהעץ. [וזהו לפע"ד כוונת הש"ס דלרבי יש אם למסורת, ר"ל דדרשינן המלה כמו שכתוב בתורה בכל דוכתא במשמעות פעול יוצא. ולא אזלינן בתר המשך המקרא. ולרבנן יש אם למקרא, ר"ל אף שלא נמסר לנו המלה כן, אפ"ה דרשינן לה כפי הנאות לנו להמשך המקרא. אב"י עי' קצת דמיון לדברי ע"ר שליט"א בפסחים [פ"ו ב'] רש"י ד"ה יכול]:
מן העץ המתבקע: שניתז בקעת מהעץ המתבקע והרג:
וחכמים אומרים אינו גולה: דכח כחו הוא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת