תוספות יום טוב על כתובות ט
<< · תוספות יום טוב · על כתובות · ט · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
הכותב לאשתו וכו'. פירש הר"ב אע"ג דלא קנו מידו וה"ה לאומר בלבד דמהני כדתני ר' חייא האומר. גמרא. ומ"ש הר"ב שנחלה הבאה לו לאדם ממקום אחר פירש"י שאינה ירושת אבותיו אלא ע"י מעשיו תבא לו כגון נחלת אשתו הבאה לו ע"י נשואין שלו דהואיל ומשום תקנתא דידיה תקון רבנן והוא בא למחול עליה מחול. ומקשה בגמרא א"ה אפילו נשואה נמי ומשני דכיון שנשאה הרי הוא כשותף בנכסיה וכיון שנכסים שלו צריך [לשון] מתנה ואין מועיל לשון דין ודברים. ומ"ש הר"ב אדם מתנה עליה שלא יירשנה. הכי איתא בגמרא. ומייתי ראיה דכמו שאם יתנה בהדיא שלא יירשנה דמהני הוא הדין נמי לענין שאר תנאים שיכול להתנות ומהני אלא דהכא בתנאי זה אינו בכלל שלא יירש כמו שמפרש הר"ב בסמוך. ומ"ש הר"ב ואי קנו מיניה לאחר שנשאת כדמפרש טעמא בגמרא דמגופה של קרקע קנו מידו ומתנה גמורה היא:
דין ודברים. נ"ל דבלשון דין אין לי בלחוד הוי סגי שהרי מסלק עצמו שלא יהיה לו דין על אלו הנכסים ומה לו עוד ולא נקט ודברים אלא לשופרא בעלמא שכן דרך בני אדם לומר שאפילו בדברים לאוקמי לה בדינא ודיינא מסלק עצמו:
אין לי. לשון חכמים הוא לומר אין לי במקום לא יהא לי. רשב"ם פ' חזקת דף מ"ג:
שאם מכרה ונתנה קיים. והקשה הר"ן דהא בלאו תנאה נמי הכי דינא כדתנן ריש פרק דלעיל עד שלא נשאת ונשאת אם מכרה ונתנה קיים ואע"ג דאמרינן לעיל אמרו ליה לרבן גמליאל הואיל וזכה באשה כו' בעיא בעלמא היא ורבן גמליאל לא חש לה וראיה לדבר דמתמיהין בגמרא עלייהו דרב ושמואל דאמרי דבין נפלו לה משנשאת כו' הבעל מוציא כו'. [כמ"ש הר"ב לעיל לפסק הלכה] כמאן ואמרינן כרבותינו ולא אמרינן כאמרו לו. [וי"ל] דמהא שמעינן דהאי תנאי מהני אפילו לנכסים שנפלו לה אחר שנשאת דלכ"ע מכרה בטל ואם כתב לה דין ודברים בעודה ארוסה מכרה קיים ע"כ. וכן מסיק הרא"ש. ובתוספות בד"ה רב אשי כו' כתבו תימה אמאי קתני שאם מכרה ונתנה קיים דיעבד. לכתחלה נמי תמכור עכ"ל. ולתרץ תמיהתם איכא למימר דאה"נ דאפילו מוכרת לכתחלה ודקתני בלשון דיעבד איידי דר"פ דלעיל דקתני דיעבד תנא נמי הכא דיעבד. ואם נפשך לומר כן אף קושיית הר"ן מסולקת דלהכי מהני תנאה דאפילו לכתחלה יכולה שתמכור. וכבר כתב הטור סימן צ"ב בשם ר"י דס"ל שאין תנאי דבעודה ארוסה מועיל בנכסים שנפלו לה משנישאת וא"כ ע"כ לתרץ קושיית הר"ן צ"ל דלכתחלה מועיל התנאי:
עד עולם. דאי לא כתב לה עד עולם. ה"א פירי דפירי פירות אכיל להכי איצטריך עד עולם ואי כתב לה עד עולם ולא כתב לה פירי פירות ה"א לעולם אפירותיהן קאי ופירשו התוספות דהוה אמינא עד עולם אפירות שבחייה ושבמותה לא יאכל פירות להכי איצטריך פירי פירות לומר דלא יאכל לעולם לא פירות ולא פירי פירות. [*ומ"ש הר"ב והלכה כר"י עיין בדבור דלקמן]:
כתב לה כו' ובפירי פירותיהן. הכי גרסינן ברוב ספרים וצ"ל דסתם לן כר' יהודה. והא דלא תני נמי עד עולם שמא לא חש להאריך אלא לסתום כר' יהודה. תוספות:
מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה. כתב הר"ב דכתיב וירש אותה וכו'. עיין ברפ"ח דב"ב ושם אפרש בס"ד:
וכל המתנה וכו'. תנאו בטל. מסקי הפוסקים. דהכא דבממון אפילו בשל תורה תנאו קיים וכמו שפסק הר"ב בסוף פרק שביעי דב"מ וכתבתיו לעיל ריש פרק ה':
והיה לו פקדון או מלוה. צריכא דאי תנא מלוה. בהא קאמר ר' טרפון משום דמלוה להוצאה נתנה ואינה קיימא בעין דמחסרא גוביינה משום הכי אמר רבי טרפון דלא מנחי ברשותא דיתמי אבל פקדון דאיתא בעיניה אימא מודה ליה לר' עקיבא [דכל היכא דאיכא ברשותא דיתמי איתא] ואי תנא הא. בהא קאמר ר' עקיבא כו'. גמרא:
לכושל שבהן. כתב הר"ב אית דמפרשי למי ששטרו מאוחר כו' מסיים בגמרא והוא כשר. פירש [רש"י] והדבר כשר והגון לעשות כן. ואית דמפרשי לכתובת אשה מסיים בגמרא משום חינא ופירשו התוספות שימצאו הנשים חן בעיני האנשים ויהיה להן קופצים יותר. ומ"ש הר"ב ואע"ג דמטלטלי כו'. הכא דלאו ברשותייהו קיימי כו'. כך כתב רש"י וכתב הרב רבינו נסים דצריך לומר דר' טרפון ס"ל כר' מאיר. דאמר [פרק דלעיל מ"ז] דמטלטלי משתעבדי לכתובה דאי לא תימא הכי תינח ב"ח דאיכא למימר דכל שלא זכו בהן יורשים לאו מטלטלי דיתמי נינהו ומשתעבדי לבע"ח אבל לכתובה אמאי. דלא עדיפא מטלטלי דברשות אחרים מאותם שהם ברשות הבעל מחיים דלא משתעבדי לכתובה לרבנן דר"מ:
ינתנו ליורשים. כתב הר"ב ולא מהני תפיסה אלא א"כ מחיים [דבעל] דההיא שעתא לא שייכא שבועה ולא קרינא ביה הבא ליפרע מנכסי יתומים וכו' וכיון דאין צריכין שבועה זכו במה שבידם. תוספות. [*ומשום ב"ח יהיב ר' עקיבא להך טעמא. דלענין כתובה בלאו הכי מטלטלי לא משתעבדי לכתובה אפילו מיניה כמו שאכתוב בנדרים פ"ט מ"ה. ובירושלמי הביאו הרא"ש מבואר נמי. דבלאו הכי לא אמר ר"ע לטעמו אלא לרווחא דמלתא]:
כל הקודם בהן זכה. ובגמרא אפליגי אמוראי אי בעי דוקא שתפסו מר"ה שאינו מקום קנייה כלל וליכא למימר שזכו בהן יורשים או אפילו תפסו מסימטא ולא אמרינן דכיון שסימטא מקום ראוי לקנייה כדפירש הר"ב במ"ד פרק קמא דב"מ וזכו בהן יורשים משעת מיתה והמחזיק בהן כמחזיק בביתם:
ינתנו לכושל. פירש הר"ב בעל השטר ר"ל שט"ח או שטר כתובה דשניהן כושל הן כנגד היתומים ולשון הר"ן לכושל שבהם כושל שבראיה או כתובת אשה משום חינא ע"כ ונראה שנתכוין לומר אם יש שני ב"ח וכתובת אשה וקדם אחד מהן ותפס יותר מחובו שינתנו לכושל שבהן למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה:
המותר ר"ע אומר אין מרחמין בדין וכו'. ומפרשינן בגמרא דלר"ע אפילו כולהו נמי דיתמי ואי תפס לא מהני ומפקינן מיניה ואיידי דתנא ר' טרפון מותר תנא איהו נמי מותר כלומר דלר"ט איצטריך לאשמועינן דלא תימא דמותר הוי כמאן דמונח אכתי במקום שמהם תפס הלה ואי קדם חד ותפסו מהך א"נ איהו יהיב ליה דתפיסתו תפיסה קמ"ל דלא. אלא דהוה כמו פקדון דלעיל:
המושיב את אשתו חנונית וכו'. והאי דינא לאו דוקא באשתו דכל אדם נמי שמינה אותו אפוטרופא משביעו כל זמן שירצה. כדתנן בפרק כל הנשבעים ואלו נשבעים שלא בטענה כו' והאפוטרופין ונקט אשתו לרבותא דלא תימא כיון שיש לה להשביעה כשתתבע כתובתה דלא תשבע אלא לבסוף וכסברתיה דר"ש בסיפא [דמתניתין ח'] דאינה תובעת כתובתה אין היורשים משביעין אותה על אפוטרופא. הר"ן:
משביעה. שלא עיכבה משלו כלום. רש"י. וכתב הר"ב ויכול לגלגל שלא עשתה אונאה על פלכה וכו' וכן לשון הרמב"ם ולישנא דאונאה כלומר שהונית אותו שלא נתנה לו הכל ולא שיש בזה קפידה בין שתות לפחות משתות כדין האונאה ובלא גלגול לא תקינו להשביעה על פלכה ועיסתה ומפרש טעמא בברייתא בגמרא דאין אדם דר עם נחש בכפיפה [בתוך קופה] אחת:
כתב לה. לאו דווקא וה"ה באמירה כל שהוא פוטרה דמחילה באמירה בעלמא סגי. נמוקי יוסף:
נדר. כתבו התוספות תימא אמאי נקט נדר דנדר לא שייך אלא באלמנה כדמוכח בפ"ד דגיטין [מ"ג] דתיקן ר"ג שתהא נודרת כו' ולי עליך לא שייך אלא בגרושה. וי"ל דאיידי דנקט בסמוך נדר גבי יורשין נקט נמי ברישא ע"כ ונ"י מתרץ דאע"ג דלא נתקנה [*אלא] באלמנה מ"מ כיון שהנדר הוא להקל עליה ודינה הוא בשבועה אם לא פטרה בפירוש משתיהן היה יכול לומר לה לא פטרתיך אלא מן השבועה אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנו הרי פטור מכל נדר וכן איפכא. ע"כ:
אבל משביע הוא את יורשיה. פירש הר"ב שלא פקדתנו ששטר זה פרוע. ובגמרא שהוא טוען שפרע ומבקש שבועה כדלקמן במ"ז וא"נ היכא דאינהו מודו שמקצתה פרוע מידי דהוה היא עצמה שפגמה שנשבעת בלא טעין השבעי כדלקמן אבל כשהיא פגמה ומתה [*ומת בעלה קודם שמתה] אין יורשים נוטלין אפילו בשבועה כמ"ש בסמוך:
ואת הבאים ברשותה. פירש הר"ב אם מכרה או נתנה הרמב"ם וכן בתוספות. ומ"ש הר"ב ומתה כך פירש"י וטעמא אם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנא מיגו שיכולה לחזור ולמחול. נ"י והרא"ש והאריך עוד:
אבל יורשיו משביעין אותה וכו'. כן הוא בכל הספרים והא דלא תנן אבל יורשיו והבאים ברשותו משביעין אותה וכו' דכ"ש הוא שהבאים ברשותו יכולין להשביעה. ועוד אפשר לי לומר לדעת הרי"ף ור"ח שפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפילו פטרו בפירוש דלאו כל כמיניה לאפסודי ללקוחות. אי נמי משום קנוניא דלמא החזיר השטר ודוקא על יורשיו מועיל הנאמנות דאינון כרעא דאבוהון והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא אבל לא בלקוחות ודתנן לקמן ולא לבאים ברשותי אין הפירוש כמ"ש הר"ב אם אמכור נכסי אלא כמ"ש נ"י בשם הרמב"ן דהני באים ברשותי לאו דומיא דהני אחריני שפירש שהם לקוחות אלא הני הם אפוטרופא שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת ש"מ דכיורשין שויוה רבנן ע"כ. ולפיכך בבבא זו דלא תני הבאים ברשותו משום סיפא דבפטור לומר דלגבי דידיה יורשים ודומיא דיורשים דווקא דהיינו מתנת ש"מ ואפוטרופא במכ"ש אבל לקוחות לא אלא היכא דאתי במכ"ש כגון במשביעין אבל בפטור לא. ואין נראה לומר דמשום דבהך בבא דמשביעין אתין במכ"ש לכך לא שנה והבאים ברשותו דזה אין דרך התנא להשמיט בבא אחת היכא דבשאר בבות תני ליה. אבל משום דאיכא למדחי בכך הואיל ואתא במכ"ש הלכך לא מסתייע הרי"ף מהא וגם לא תיובתא לחולקים עליו. אבל מיהו לפי דרכו של הרי"ף ודעמיה י"ל כן:
ואת יורשיה. לשון הר"ב אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים כו' וכן לשון רש"י ותימה דבריש פרק דלקמן מפרש הר"ב דכשהיא חייבת שבועה ומתה קודם שנשבעה אין ליורשיה כלום והכא כשנתאלמנה חייבת שבועה ליורשיו כדתנן במשנה זו ואין ליורשיה כלום והטור סימן צ"ח כתב כגון אם נתגרשה ומתה אבל נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשים כתובתה. ועיין עוד בפירש הר"ב מ"ז פ"ז דשבועות:
על העתיד לבוא. פירש הר"ב מן העסק שנעשית אפוטרופא עליו לאחר קבורת בעלה וכו' ונשבעת כדין אפוטרופא כדתנן בשבועות [סוף פרק ז'] אלו נשבעין שלא בטענת ברי השותפין והאריסין והאפוטרופין. רש"י בגמרא:
על מה שעבר. הא כבר תנא מדלעיל. אלא גלגול שבועה אתא לאשמועינן. הרא"ש:
הפוגמת כתובתה וכו' עד אחד וכו' לא תפרע אלא בשבועה. ואפילו לא טעין השבע לי אבל כי לא פגום צריך שיטעון השבע לי כדפירש הר"ב בבבא מנכסים משועבדים. ואי לא טעין לא. הואיל ונקט שטרא. רש"י:
מנכסי יתומים. עיין מ"ש פרק דלקמן מ"ה ועיין רפ"ו דערכין בפירוש הר"ב ובסדר המשנה דירושל' וכן בספר הרי"ף גרסינן מנכסים משועבדים קודם מנכסי יתומים וכדנקט סידרא במתניתין דלקמן והכי מסתברא דודאי דמסתבר טפי שתשבע ללקוחות משתשבע ליתומים. וכי קתני קודם הוה לא זו אף זו ואילו לפי סדר הספרים הוה זו ואין צריך לומר זו:
יתומים. עיין מ"ש במ"ד פרק ו' דשבועות:
מנכסים משועבדים. פירש הר"ב משום דאי הוה גבי מן הלוה גופיה כו'. וכן לשון רש"י והך דינא איתמר בגמרא פרק שבועות הדיינים דף מ"א גבי שט"ח דעלמא משום הכי אסברה להו בלוה ולא בבעל הטוען כך כנגד הכתובה אע"ג דמשנתינו בה קיימא:
משועבדים. עיין מ"ש במשנה רביעית פרק ו' דשבועות:
ושלא בפניו. כשהיא מוציאה כתובה וגט והיה בעלה בדרך רחוקה [לאפוקי כשהוא במקום קרוב בכדי שיוכל לילך שליח ויחזור תוך שלשים יום דמודיעין אותו ואם לא יבא ישביעוה ותטול. הרא"ש] אבל אם הלך בעלה ולא גירשה לא תפרע מן הכתובה לפי שהעיקר אצלנו לא נתנה כתובה לגבות מחיים אבל יש לה מזונות כמו שיתבאר בפרק האחרון מזאת המסכתא. הרמב"ם:
רבי שמעון אומר כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה. פירש הר"ב ואפילו כתב לה נדר ושבועה כו'. מפרש בגמרא [דר"ש ס"ל] כאבא שאול בן מרים דאמר [דף פ"ז ע"א] בין דלא נדר בין נקי נדר כו' בין הוא בין יורשיו אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה פירש רש"י דלעולם יורשים משביעין אותה אם מת הוא והיא נפרעת מהם ע"כ. ונראה בעיני דהיינו טעמא דרבינו הקדוש נטר ליה לר' שמעון ולא סדרו אמתניתין ג' דלעיל דעלה קאי פלוגתא. משום דטעמיה נפק ליה מהך מתניתין דהכא. דתנן בה מנכסי יתומים כו' ותקנה קדומה היא ואמר רבי שמעון שלח חילקו בה אלא לעולם אמרו שהנפרעת מנכסי יתומים [לא תפרע אלא בשבועה] ואפילו פטרה מהם:
ואם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה. פירש הר"ב על אפוטרופא שבחיי בעלה ואפילו לא פטרה כו' ואית לן למימר דהאי דנקט אין היורשים וכו' לאו דוקא. דהוא הדין הוא עצמו. דהואיל ובאפוטרופא בחיי בעלה מיירי מאי חילוקא איכא. ואיידי דנקט ברישא דמלתא תובעת כתובתה יורשים משביעין אותה דהתם יורשים דוקא. תנא נמי סיפא יורשים. תוספות. וכתב הר"ב אין הלכה כרבי שמעון. ור"ת פוסק הלכה כמותו:
הוציאה גט ואין עמה כתובתה גובה כתובתה. ובגמרא מפרש דקרעינן לגיטא וכותבין אגביה גיטא דנן דקרענוהו לאו משום דגיטא פסולא הוא אלא דלא מיהדר ותגבה ביה זימנא אחריני והלכך הואיל ומוציאה הגט בלא נקרע גובה כתובתה. ופירש הר"ב במקום שאין כותבין כתובה דאילו במקום שכותבין כתובה אינה גובה אע"ג דקיימא לן כותבין שובר [כמ"ש הר"ב] במ"ו פ"ט דב"ב [וכן כתבתי בריש פ"ב לעיל] משום דריעא טענתה שהדבר מוכיח שפרעה והחזירה לו הכתובה הר"ן. וכך כתב הרא"ש סוף פרק קמא דב"מ:
והוא אומר אבד שוברי. ולא מיבעיא למ"ד כותבין שובר שהוצרך לפרוע ע"י שובר. אלא אפילו למ"ד אין כותבין אתיא מתניתין משום דכיון דבמקום שאין כותבין כתובה איירינן הלכך כשהוציאה גט אע"ג דטען דאיהו כתב לה כתובה אינו נאמן אלא אם כן הביא עדים שכתב וכיון דלא אייתי סהדי אמרינן ליה זיל פרע. וכיון שפרע ביקש לכתוב לו שובר:
פרוזבול. כתב הר"ב הלל תקן כו' שמוסר שטרותיו כו' עיין במ"ד פ"י דשביעית:
הרי אלו לא יפרעו. פרכינן בגמרא תינח עיקר כתובה שיש לו טענה שובר היה לי כשפרעתיה על ידי הגט בלא כתובה אבל תוספת שאין לו לפרוע ע"י הגט אלא ע"י הכתובה עצמה כמ"ש הר"ב למה יהא נאמן בטענתו כיון שמוציאה הכתובה ומשנינן הב"ע כשאין שם עדי גירושין מגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול למימר גרשתיה ונתתי לה כתובתה. וחסורי מחסרא וה"ק הרי אלו לא יפרעו בד"א כשאין שם עידי גירושין אבל יש שם עידי גירושין גביא תוספות. ועיקר אי מפקא גיטא גביא. ואי לא מפקא גיטא לא גביא. ומן הסכנה ואילך אף ע"ג דלא מפקא גיטא גביא שרשב"ג אומר וכו' וכתבו התוספות וא"ת ומאי מגו הוא זה דאם יאמר לא גרשתיך יתחייב בשאר וכסות. ועכשיו דאמר פרעתי פוטר עצמו וי"ל דכשאמר לא גרשתיך נמי פטור גם משאר וכסות דדמי לטענו חטין והודה לו בשעורים דפטור [כדתנן במשנה ג' פרק ו' דשבועות] ע"כ:
שני גיטין ושתי כתובות. פירש רש"י זמן [כתובה] ראשונה קדמה לזמן גט ראשון וזמן כתובה שנייה קודם לגט שני גובה שתי כתובות שהרי גירשה והחזירה וכתב לה כתובה שנייה אבל קדמו שתי הכתובות לגט ראשון לא שהרי כשהחזירה לא כתב לה כתובה ותנן בסיפא שתי כתובות [וגט] אינו גובה אלא אחת שעל מנת כתובה ראשונה החזירה. שתי כתובות וגט. שקדמו שתיהן לגט ובגמרא מפרש כגון דאוסיף לה דיקלא בשניה ולא כתב בה צביתי ואוסיפת לה הך אקמייתא ה"ק אם תתרצי למחול שעבוד קמייתא גבי כתובה זו המרובה ואם לאו גבי הראשונה המועטת הלכך הי מינייהו דבעיא גביא אבל תרווייהו לא. כתובה ושני גיטין. כתובה בנישואין הראשונה וגירשה והחזירה ולא כתב לה כתובה וחזר וגירשה. ומיתה. ועידי מיתה. ובאה לגבות שתי כתובות אחת בתורת גירושין ואחת בתורת אלמנות. רש"י:
כתובתה קיימת. שע"מ כן קיימה. ולא לכולי מילתא קיימי דאי אפשר שתטרוף מן הלקוחות דשטר מוקדם הוא דקטן אינו יכול לשעבד וכיון דמוקדם פסול לטרוף ביה מהלקוחות כמפורש במ"ה פרק בתרא דשביעית. וכ"כ התוספות. ובגמרא נמי דלא שנו אלא מנה ומאתים. אבל תוספת אין לה. וכתבו התוספות א"כ מאי קא משמע לן מתניתין שע"מ כן קיימה אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתובה [כדתנן במ"ז פ"ד] וי"ל דאשמועינן היכא דנשאה בתולה אע"ג דכשגדל או שנתגייר כבר היא בעולה. אפ"ה יש לה כתובה מאתים שע"מ כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואיה. ע"כ. ויש לתמוה דכיון שהגיורת היתירה מבת ג' ויום אחד בחזקת בעולה היא כדתנן במ"ד פ"ק למה תהא לה מאתים כלל דודאי דליכא לאוקמי מתניתין דמיירי בכשנשאה פחותה מבת ג' ויום א'. והרמב"ם בפרק י"א מה"א כתב וכן גר וכו' כתובתה מנה ויהיב המגיד האי טעמא אלא דהשתא הדרא קושיא לדוכתא מאי קמ"ל ואין לומר דקמ"ל אפילו לא בא עליה דהמגיד כתב בשם הרשב"א דדוקא אם בא עליה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וכן מפורש בירושלמי ע"כ. ונ"ל דנ"מ לענין שינוי המטבע כדתנן בסוף מכילתין נשא אשה בא"י וכו' וקמ"ל מתניתין דכתובתה הראשונה קיימת כלומר שהוא חייב לה באותן מעות היוצאים במקום נישואיהן הראשונים ויש בדבר להקל ולהחמיר:
משנה כתובות, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב