פתיחת התפריט הראשי

משנה כתובות ט ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת כתובות · פרק ט · משנה ה | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

כתב להכא: נדר ושבועה אין לי עלייך, אינו יכול להשביעה.

אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה.

נדר ושבועה אין לי עלייך ועל יורשייך ועל הבאים ברשותיך, אינו יכול להשביעה, לא היא ולא יורשיה ולא את הבאים ברשותה.

אבל יורשיו כד משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה.

נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי עלייך ועל יורשייך ועל הבאים ברשותיך, אינו יכול להשביעה לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו לא אותה ולא יורשיה ולא הבאין ברשותה.

נוסח הרמב"ם

כתב לה נדר ושבועה אין לי עלייך אינו יכל להשביעה אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי עלייך ועל יורשייך ועל הבאים ברשותך אינו יכל להשביע לא אותה ולא את יורשיה ולא את הבאים ברשותה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה נדר ושבועה אין לי וליורשיי ולבאים ברשותי עלייך ועל יורשייך ועל הבאים ברשותך לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה.


פירוש הרמב"ם

כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך אין יכול להשביעה כו': זה כולו מבואר ואמת והעיקר מה שזכרתי לך כל תנאי שבממון קיים ובאים ברשותה הם הלקוחות או מקבלי המתנה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

משביע הוא את יורששיה - אם גירשה ומתה ויורשיה תובעין הימנו כתובתה, נשבעים שבועת היורשים שלא פקדתנו בשעת מיתה ולא אמרה לנו קודם לכן ולא מצינו בין שטרותיה ששטר כתובתה פרוע כב:

ואת הבאים ברשותה - אם מכרה כתובתה לאחרים ונתגרשה ומתה כג והלקוחות תובעים כתובתה, נשבעים אף הן שבועת היורשים:

אבל יורשיו משביעין אותה - אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים, צריכים שבועה, כה שהרי לא פטרן אלא ממנו אם תגבה כתובתה בחייו:

לבאין ברשותי - אם אמכור נכסי ואת באה ליפרע מן הלקוחות:

פירוש תוספות יום טוב

כתב לה. לאו דווקא וה"ה באמירה כל שהוא פוטרה דמחילה באמירה בעלמא סגי. נמוקי יוסף:

נדר. כתבו התוספות תימא אמאי נקט נדר דנדר לא שייך אלא באלמנה כדמוכח בפ"ד דגיטין [מ"ג] דתיקן ר"ג שתהא נודרת כו' ולי עליך לא שייך אלא בגרושה. וי"ל דאיידי דנקט בסמוך נדר גבי יורשין נקט נמי ברישא ע"כ ונ"י מתרץ דאע"ג דלא נתקנה [*אלא] באלמנה מ"מ כיון שהנדר הוא להקל עליה ודינה הוא בשבועה אם לא פטרה בפירוש משתיהן היה יכול לומר לה לא פטרתיך אלא מן השבועה אבל בעלמא כל שחייב לחבירו שבועה ופטרו ממנו הרי פטור מכל נדר וכן איפכא. ע"כ:

אבל משביע הוא את יורשיה. פירש הר"ב שלא פקדתנו ששטר זה פרוע. ובגמרא שהוא טוען שפרע ומבקש שבועה כדלקמן במ"ז וא"נ היכא דאינהו מודו שמקצתה פרוע מידי דהוה היא עצמה שפגמה שנשבעת בלא טעין השבעי כדלקמן אבל כשהיא פגמה ומתה [*ומת בעלה קודם שמתה] אין יורשים נוטלין אפילו בשבועה כמ"ש בסמוך:

ואת הבאים ברשותה. פירש הר"ב אם מכרה או נתנה הרמב"ם וכן בתוספות. ומ"ש הר"ב ומתה כך פירש"י וטעמא אם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנא מיגו שיכולה לחזור ולמחול. נ"י והרא"ש והאריך עוד:

אבל יורשיו משביעין אותה וכו'. כן הוא בכל הספרים והא דלא תנן אבל יורשיו והבאים ברשותו משביעין אותה וכו' דכ"ש הוא שהבאים ברשותו יכולין להשביעה. ועוד אפשר לי לומר לדעת הרי"ף ור"ח שפוסקים דאין נאמנות מועיל לגבי לקוחות אפילו פטרו בפירוש דלאו כל כמיניה לאפסודי ללקוחות. אי נמי משום קנוניא דלמא החזיר השטר ודוקא על יורשיו מועיל הנאמנות דאינון כרעא דאבוהון והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא אבל לא בלקוחות ודתנן לקמן ולא לבאים ברשותי אין הפירוש כמ"ש הר"ב אם אמכור נכסי אלא כמ"ש נ"י בשם הרמב"ן דהני באים ברשותי לאו דומיא דהני אחריני שפירש שהם לקוחות אלא הני הם אפוטרופא שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת ש"מ דכיורשין שויוה רבנן ע"כ. ולפיכך בבבא זו דלא תני הבאים ברשותו משום סיפא דבפטור לומר דלגבי דידיה יורשים ודומיא דיורשים דווקא דהיינו מתנת ש"מ ואפוטרופא במכ"ש אבל לקוחות לא אלא היכא דאתי במכ"ש כגון במשביעין אבל בפטור לא. ואין נראה לומר דמשום דבהך בבא דמשביעין אתין במכ"ש לכך לא שנה והבאים ברשותו דזה אין דרך התנא להשמיט בבא אחת היכא דבשאר בבות תני ליה. אבל משום דאיכא למדחי בכך הואיל ואתא במכ"ש הלכך לא מסתייע הרי"ף מהא וגם לא תיובתא לחולקים עליו. אבל מיהו לפי דרכו של הרי"ף ודעמיה י"ל כן:

ואת יורשיה. לשון הר"ב אם נתאלמנה והיא או יורשיה נפרעין מן היתומים כו' וכן לשון רש"י ותימה דבריש פרק דלקמן מפרש הר"ב דכשהיא חייבת שבועה ומתה קודם שנשבעה אין ליורשיה כלום והכא כשנתאלמנה חייבת שבועה ליורשיו כדתנן במשנה זו ואין ליורשיה כלום והטור סימן צ"ח כתב כגון אם נתגרשה ומתה אבל נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה אין יורשיה יורשים כתובתה. ועיין עוד בפירש הר"ב מ"ז פ"ז דשבועות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(כא) (על המשנה) כתב לה. והוא הדין באמירה. כל שהוא פוטרה. דמחילה באמירה בעלמא סגי. נ"י:

(כב) (על הברטנורא) ובגמרא, שהוא טוען שפרע ומבקש שבועה. ועיין תוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) כך פירש רש"י. וטעמא, אם היא בחיים איך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנה מיגו שיכולה לחזור ולמחול. נ"י:

(כד) (על המשנה) יורשיו כו'. והא דלא תנן אבל יורשיו והבאים ברשותו משביעין אותה כו'. דכל שכן הוא שהבאים ברשותו יכולין להשביעה. ועיין תוי"ט:

(כה) (על הברטנורא) ותימא, דבריש פרק דלקמן מפרש הר"ב דכשהיא חייבת שבועה ומתה קודם שנשבעה אין ליורשיה כלום. והטור כתב, כגון אם נתגרשה ומתה. אבל נתאלמנה ומתה קודם שנשבעה, אין יורשיה יורשים כתובתה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כתב לה נדר ושבועה וכו':    [ועי' תוי"ט. נ"ב כדאיתא בפ"ק דקדושין וכ"כ הריטב"א ז"ל] וסתמא דמילתא דכתב לה בשעה שכנסה וכדמוכח מן הגמ' כמו שנכתוב בסמוך בס"ד וכ"כ תוס' ז"ל. ובגמ' מפרש דהאי פיטור דפטרה משבועה היינו מפוגמת כתובתה כלומר דאע"ג שתפגום כתובתה תפרע שלא בשבועה וגם אם מינה אפוטרופא כמו שנכתוב בסמוך בס"ד יותר בבירור. וכתב הרא"ש ז"ל שכתב הראב"ד ז"ל דפיטור סתם לא מהני לעד אחד מעידה שהיא פרועה דנהי דטפי מנפשה הימנה טפי מעד אח' לא הימנ' ודכותה בפ' שבועת הדייני' כתלתא הימנה כארבע' לא הימנה דייק מדאדכר הכא פיטור דאפוטרופא ודפוגמת ולא אדכר דשבועת עד א' ש"מ דלא מיפטרא בסתמא אא"כ פטרה בפירוש ולא נהירא לי דהנך שבועות דמתני' הן שבועות שב"ד מחייבין אותה ולא שהוא תובע השבועה דאית לן למימר שהוא לא פטרה משבועה זו שהעד מכחישה הלכך כשפוטרה סתם פטרה מכל שבועות שחייבוהו ב"ד וכן פי' ר"ת לעיל גבי מרענא שטרא אפומיה דנאמנות בסתם מועיל כנגד עד אחד ע"כ. ועוד כתב בשמו מהר"י קארו ז"ל בטור א"ה סי' צ"ז וז"ל ויש להסתפק אם פיטור דשבועה הנפרעת שלא בפניו הוי בכלל לפי שראוי היה שלא לירד לנכסי אדם שלא בפניו דחיישינן לשובר או לצררי אלא שאמרו חכמים לעשות כן לר' יצחק נפחא דוקא בכתובת אשה משום חנא ולרב נחמן אף בב"ח משום נעילת דלת הלכך ראוי שלא יועיל לה הפיטור לענין זה דכיון דשלא בפניו היא מעיזה פניה אמנם יראה שהפיטור מועיל לכל שבועה שב"ד מחייבין אותה מדתנן הכא שבועות שצריכה לישבע ושנאו באמצע דבריהם קודם שנשנה מחלוקת ר"ש דפליג אכולה מתני' אלא לכך הפסיק בדבריהם לפרש מאיזו שבועה פטרה עכ"ל ז"ל: ותחלת הדברים הללו וקצורם כתבם שם רבינו יעקב ז"ל בנו:

נדר:    וכו אע"ג דנדר לא תקנוה אלא לאלמנה מפני שהיתה מקילה בשבועה ומוריא בהתרא דקא טרחא קמי יתמי ונמנעו מלהשביעה והתקין ר"ג הזקן שתהא נודרת והנדר הוא שאומרת יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם עכבתי משלך כלום ואילו הכא אמרי' דאמר עליך דמשמע גרושה מ"מ כו' [עי' בתוי"ט וכ"כ הריטב"א ז"ל] ותוס' ז"ל כתבו וי"ל דאיידי דנקט בסמו' נדר גבי יורשי' נקט נמי ברישא ומיהו בגמ' לא שייך לשנויי הכי דקתני בבריית' נדר ושבועה והתם לא מיירי ביורשין כלל ע"כ. ונלע"ד דל"מ קתני מתני' לא מיבעיא נדר שהוא בב"ד וגם שאימת נדרים על הנשים יותר מן השבועות כמו שכתבתי בשם הירושלמי בפ"ד דגיטין סי' ג' אלא אפילו משבועה שהיא חוץ לב"ד כדאיחא התם בגמ' וגם שלא בשם ושלא בנקיטת חפץ כדפי' רש"י ז"ל שם דף ל"ה וכדעת רוב הפוסקים פטרתיך:

אינו יכול להשביעה:    בגמרא מפ' דפטרה משבועת הפוגמת כתובתה ואע"ג דאיהי גרמה לנפשה ומכ"ש דפטר לה משבועה דאיהו רמי עלה כגון אם מינה אותה אפוטרופא דהשתא ודאי אכתובתה איהי אסקא אדעתא בשעת נשואיה דילמא מיצטרכי לי זוזי ושקילנא מכתובתאי ואמרה ליה כתוב לי דלא משבעת לי על פגימת כתובתי ומגו דרמיא אנפשה ותבעה ליה הוא פוטרה מכל שבועות גם אם יעשנה אפוטרופא. ואיתא להאי בבא בירושלמי פ"ק דקדושין דף ס':

משביע את יורשי':    בפי' רע"ב ז"ל דבר הנראה לעינים הוא שיש שם שורה יתירה וצריך להעביר עליו הקולמס:

ואת הבאים ברשותה אם מכרה וכו':    עכ"ל רע"ב ז"ל. אמר המלקט או אם נתנה אותה במתנה (הרמב"ם) עוד בלשונו שם ונתגרשה ומתה. אמר המלקט דאם היא בחיים היאך ישבעו הלקוחות ששטר זה אינו פרוע והלא למחר תאמר שהוא פרוע ומהימנא מיגו שיכולה לחזור ולמחול וכן הדין במלוה הלכך צריכה היא או המלוה לישבע בעצמ':

נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשייך:    מפ' בירוש' כגון שנתן לה רשות לעשות יורשין אפוטרופוסין ואם כן ואת הבתים ברשותה צריך לפרש שאר בני אדם נכריים שעשאתן אפוטרופוסין מחמת שנתן לה רשות תוס' ז"ל. והרא"ש ז"ל הביא פי' רש"י ז"ל ופירוש הירוש' וכ' שיש מפרשים משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה אם פגמו הם הכתובה ע"כ ורבינו יעקב ז"ל שם סי' צ"ח פסק כחומרי כל הפירושים וכתוב שם בבית יוסף הטעם דכיון שהבעל מוחזק בכתובה לא מפקינן מיניה אלא בדבר הברור לדברי הכל ע"כ:

אינו יכול להשביעה:    לא אותה ולא את יורשיה ולא את וכו' כצ"ל:

אבל יורשיו משביעין אותה:    וכתוב בנ"י הא דאמרינן שגובין יורשיה בשבועה אוקימנא במסכת שבועות כשמתה היא תחילה שאילו מת הבעל תחלה הרי מת לוה ואח"כ מלוה שאין היורשין גובין כלום שכבר נתחייב מלוה שבועה לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. והרא"ש ז"ל כתב דבגרושה מיפרשא הך בבא אבל באלמנה לא משכחת יורשין משביעין יורשין דאם לא נשבעה האלמנה אינה מורישה שבועה ליורשין ע"כ. וכן הוא בטור שם סי' צ"ח והכי מוקי לה בגמרא ס"פ כל הנשבעין:

ולא ליורשי ולא לבאים ברשותי:    אשמעינן הך סיפא דס"ל לתנא דמתני' דכי היכי דמהני נאמנות לגבי לוה גופיה ה"נ מהני על יורשי לוה ועל הבאים מכחו משום דיורש כרעא דאבוה הוא והרי הוא כאילו הנכסים ברשותו של לוה עצמו בשעת גוביינא ומיהו על באים מכחו דאשמעינן מדתני הכא ולא לבאים מרשותי לא מיירי בלקוחות במקבלי מתנות דבמקום שחב לאחרים אינו נאמן וכן הסכימו הגאונים וכן דעת הרמב"ם ז"ל דלגבי יורשים דוקא מהנו נאמנות ולא לגבי לקוחות וכדי למצא זכות לדבריהם ז"ל הוצרך הרמב"ן ז"ל לדחוק עצמו בספר הזכות ליישב משנה זו ופי' דהני באים מכחו לאו דומיא דהני אחריני שפירשנו שהן לקוחות אלא הני הם אפוטרופוס שמינה על נכסיו או נתן נכסיו במתנת שכיב מרע דכיורשין שויוה רבנן ע"כ. בטור אבן העזר סי' צ"ח וח"מ סי' ע"א: וע"ש בספר הלבוש סוף סימן צ"ח:


פירושים נוספים